אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תלג

סימן תלב

שאלה שכ"מ ארבע שנים לפני פטירתו עשה צוואה ע"י סופר ושופט גוים ובתוכם יהודי אחד וחתמה וכתוב בה כמה יקח כ"א מזרעו מאשתו ראשונה ומשניה והשאר לאשתו אח"כ הבריא לגמרי וחלה עוד אחר ד' שנים וכיומים לפני פטירתו נטל הצוואה וצווה לקראה לפניו וזה היה שלא בפני עדים כשרים ואח"כ נטלה וסגרה בקופסא שלו ובתוך נכסיו היה לו קאססא בוכיל על שמו וציווה בע"פ בביתו לכותבו על שם אשתו השניה ואח"כ שבק לן ולכ"י חיים ונכתב הבוכיל ע"ש אשתו כשתי שבועות אחר פטירתו ועתה הבן מאשתו הראשונה מערער על הצוואה נגד האלמנה והנה כיון שאחר עשייתו הצוואה ראשונה הבריא בטלה הצוואה כדאיתא בחו"מ סימן ר"נ ועוד מבואר שם סכ"ה דא"ל זיכה בה לאחר לא אמר כלום וכאן לא מסר הצואה לשום אדם וכתב השואל די"ל כאן עדיף כיון בשעה שעשה הצוואה צוה בפיו דכו"כ מחלק לכל אחד מיורשיו לפי מה שפירש נמ"י בפרק י"נ דזיכה בה לאחר פירוש שמסר דבריו לשום אדם ואמר לו יזכה פלוני במה שכתוב בשטר זה דלא כפי' רשב"ם דזיכה לאחר היינו שמסר לו השטר.

וזה תשובתי דגם להנמ"י לא פעל כלום דהא הנמ"י כתב שם תחלה כיון דלא מסר דבריו לשום אדם דלמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר אח"מ בין שהיא חתומה בעדים בין שהוא בכת"י והרי אם אינו כת"י וחתומה בעדים ע"כ ציוה לסופר לכתוב החלוקה והעדים שמעו מפיו וחתמו וגם אם הצוואה רק כת"י המצווה ואמר לעדים לחתום כתיבתו כדיבורו אלא כונת הנמ"י דצריך לזכות בה לאיש אחר נוסף עמ"ש בשטר ועדים אמר עוד לאיש אחד יזכה פלוני מ"ש בשטר זה ויש עדים על זה דתו ל"ל דלא גמר להקנות אלא במסירת השטר דא"כ לאיזה צורך מסר דבריו עוד לשום אדם לומר לו שיזכה המקבל במ"ש בשטר זה הא בלא"ה יזכה ע"י קבלת השטר.

עו"כ כיון דיומיים לפני פטירתו צווה לקרות הצוואה לפניו גילה דעתו לקיים את הצוואה. איני רואה בזה ג"ד דהרי גם אז לא מסרה לשום אדם רק חזר והניחה בקופסא הן לטעם הנמ"י ה"נ דלמא לא גמר להקנות אלא במסירת הצוואה הן לטעם רמב"ם וכל הפוסקים שמא נמלך כ"ז דלא זכה בה לאחר ה"נ להכי חזר והניחה בקופסא ולא מסרה לאחר כדי להתיישב בדבר עוד ושמא נמלך.

עוד דליכא עדים כשרים על זה ומה שכתב דיכולה האלמנה לישבע וליקח זה אינו דאם כן למה אמרו ר"י ור"נ בשילהי ב"ק האומר מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור הל"ל ישבע התובע ויטול ובטור אהע"ז סימן ק' כתב בשם רמב"ם אשה שאמרה מת בעלי צריכה לישבע שמת ונוטלת כתובתה וכתב הב"ח שהוא תמוה דאם אינה נאמנת בלא שבועה גם בשבועה אין להאמינה כיון שהיא נוגעת בדבר עכ"ל ולכאורה דברי הב"ח תמוהין יותר דהא כל הנשבעין בעסק ממון נוגעין בדבר וצ"ל כיון דנוגעת בדבר אין לנו לחדש להאמינה בשבועה מה שלא נזכר בין נשבעין ונוטלין בש"ס ועכ"פ כל אחרונים הניחו דברי הטור בתימא וכתבו פירוש אחר בכונת הרמב"ם וכונת הטור י"ל דנאמנות לומר מת בעלי להתירה להנשא מתק"ח וממילא ממדרש כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי אלא יש לחוש דמערמת לבקש היתר להנשא ואין דעתה להנשא ולא שייך הטעם מתוך חומר שהחמרת או דייקא ומנסבא לכן משביעין אותה אבל עיקר הנאמנות שמת בעלה מתקחז"ל.

עו"כ דצוואה בלא עדים מועיל אם אין היורש מכחיש אף שלא היתה הצוואה בפניו דלא איברי סהדי אלא לשקרי. לא כן כתב בשו"ת קרית חנה סי"ט דשכ"מ שצווה לפני עד אחד שלא בפני היורש דמשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כל שלא הושלש מתחלה לכך ואפילו להרא"ה דא"צ להשליש מ"מ אם אין היורש אצל הצוואה אין בו משום מלקד"ה משום דלא סמכא דעת המצווה ומה"ט אפי' היורש מודה דמאמין להעד לית בו נמי משום דברי שכ"מ ככומ"ס את"ד ויש סעד לסברתו דכשלא סמכ"ד לא אמר כלום מהפוסקים שברמ"א סימן רנ"ג ס"כ דאם שכ"מ מצווה ליתן לפלוני הלוואת עכו"ם לא מהני משום דלא סמכ"ד המצווה והובא הטעם באחרונים שם

ולכאורה י"ל כיון שהקאססי בוכיל ת"י האלמנה ונכתב בבאנק על שמה תפיסתה ראיה שנתן לה בעלה וגם נאמנת במגו דלהד"ם או החזרתי והוי כעדים על הצוואה אמנם בשו"ת מיוחסות לרמב"ן שאלה למ"ד מבואר דאפילו תופסת מטלטלין שהיו ידועים לבעל הוי כגודרת דאין התפיסה ראיה כיון דמצויה בבית וידה שולטת בכל אשר בבית בעלה וה"נ ידוע דזה הבוכיל מעיקרא היה של הבעל כמוכתב בבאנק מכבר גם מגו אין לה כין דצריכה להראות הבוכיל כשתבא לגבות וכמבואר בבית מאיר אהע"ז סי' צ"ו ס"ד דאם בידה שט"ח ואומרת שנתן לה בעלה במתנת שכ"מ אינה נאמנת עיי"ש.

והמבי"ט ח"ב סימן קמ"ח כתב צוואת שכ"מ בעד אחד אם היורש מאמין להעד מועיל הצוואה אבל השבו"י וקר"ח הנ"ל דחו דבריו בשתי ידים ומ"מ י"ל כיון דהבוכיל ת"י האלמנה תוכל לומר קי"ל כהמבי"ט אך נראה כיון דפליגי אם תקחז"ל כה"ג להיות דברי שכ"מ ככומ"ס או מלקד"ה הוי ספק בתקנה דגם מצוה לקיים דברי המת הוא רק מדרבנן כמ"ש רשד"ם בחיו"ד סימן קע"ג ולא אתי ספק דרבנן ומפיק זכות היורשין שהוא ודאי דאורייתא עיי"ש ויל"ע היכי דהרוצה לזכות מכח ספק צוואת שפ"מ מוחזק בהממון דהפרח מט"א ונא"ד הובאו בפת"ש לחו"מ סימן ח"י סק"ח כתבו היכי דהספק בתקנת הש"ס אהני חזקתו והממע"ה אך הסמ"ע בסי' ק"ג סקט"ו וכנה"ג ואורים שם ס"ל דלא מהני חזקתו עיי"ש וקצת סעד לזה ממ"ש הר"י באססאן הא דספק גזל הממע"ה ולא אמרינן ספק איסור גזל דאורייתא לחומרא משום דגם כשיתן להתובע יהא אצלו ספק גזל ואם כן זה ל"ל בהבא להחזיק מכח ספק תקנה דאצלו הוי ספק איסור דאורייתא ולאידך רק ספק דרבנן.

ועוד דהריב"ש סימן ק"ס כתב דבספק צוואת שכ"מ אין מועיל תפיסה משום דיורש ממילא זוכה מדאורייתא ומוכח מדבריו דזה לכ"ע אפילו לרמב"ם דס"ל בעלמא דבספק מועיל תפיסה מדכתב אח"כ דאם שניהם באים רק מכח הצוואה מהני תפיסה בספק להרמב"ם וכן נראה מהה"מ שהביא המל"מ פ"ט מהלכות זכיה הכ"ד דכתב דלא אמרה הריב"ש דלא מועיל תפיסה רק בצוואת שכ"מ וזה דלא כמ"ש בביאור הגר"א על חו"מ סימן ר"נ ס"ג על הרמ"א שם שפסק כהריב"ש דהיינו כדעת הרא"ש דבכל ספק לא מהני תפיסה ותמהני על נוב"ת חחו"מ סי' מ"ה שכתב דאם הירושה אינה ביד היורש לא מצי למימר קי"ל כמ"ש כנה"ג בכללי קי"ל דנכסים ביד שליש למ"ל קי"ל אפילו בעל הנכסים וק"ו היורש אשר על זה אנו דנין אם היה מעולם בעל הנכסים עיי"ש ואישתמיטתיה דברי הריב"ש וב"י ורמ"א בסימן ר"נ שהביאו דברי ריב"ש דאפילו תפס המקבל מוציא היורש ממנו ואפילו בספק פלוגתא דהא הרמ"א כתב דלא כי"א והמה הרא"ש ועוד כ"פ וראיות הנו"ב מכנה"ג אינו כלום דמיירי בשאר פלוגתא לא בצוואת שכ"מ.

עוד כתבת כיון דהבעל כשחלה לפני ארבע שנים גלה דעתו בצוואתו דהנשאר ממה שחלק לזרעו ישאר לאלמנותו ונהי אחר שעמד מחליו נתבטלה הצוואה מ"מ מלקד"ה אף דיש בזה פלוגתא כשלא השליש רק צוה ליורשיו אם מלקד"ה וגם משום כיבוד אב הוי ספק כמ"ש בשו"ת רעק"א סימן ק"נ מ"מ האלמנה מוחזקת י"ל קי"ל.

זה אינו דקי"ל לא שייך רק אם הפלוגתא אם וכה המקבל בהמעות אבל מלקד"ה אינו זכיה בשום ממון רק על קרקפתא דגברא ואם מכר היורש מכירתו מכירה כמ"ש רמ"א בסימן רנ"ב ס"ב ואם כן אף דהממון בידה הוא כמונח ביד יורשי המצווה וזולת התפיסה פטור היורש בספק דאין לכופו ואפי' כשודאי חייב לקד"ה אם תפס המקבל גזל הוא בידו כל שלא כפו הב"ד לאידך לומר רוצה אני אלא דאפשר אין ב"ד מזדקקין להוציא מיד התופס כיון דאידך עבריין עיין ב"ח חו"מ סי' קפ"ב.

ועוד הא הצוואה נעשה שלא בפני היורש גם לא ידע פרטי הצוואה גם לא השליש המצווה המעות דמה שנשאר הבוכיל מונח אצלו והחוב בבאנק זה לא הוי הושלש כיון דלא לשם כך נתן המעות לבאנק כדאיתא בחו"מ סי' רנ"ב ס"ב.

ובלאה"נ כיון דלא מסר הצוואה לאחר דאימר דלא גמר להקנות לדעת הנמ"י או לדעת הרמב"ם דאימר נמלך ממילא ליכא בזה נמי משום כיבוד אב ומשום מלקד"ה וראיה לזה ממישרים סוף נתיב כ"ד שכתב היכא דאמר ביפוי כח אף כתבו ותנו דמטעם דברי שכ"מ קנה אפילו לא כתבו מחיים אבל מטעם מלקד"ה כלומר שהיה בריא כשאמר כך ומת אם לא כתבו מחיים לא קנה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאח"מ והובא בהגהות דו"פ סימן רנ"ב וסיים דליכא מאן דפליג בהא הרי היכא דאמרינן שמא לא גמר להקנות לית בו משום מלקד"ה וה"נ הכא

ומה שצוה השכ"מ שיכתבו הקאססא בוכיל על שם אשתו נ"ל אפילו יהיו עדים כשרים לא זכתה בהחוב של הבוכיל נהי אם היה אומר ההלואה של הבוכיל יהא של אשתו במתנה אם הבאנק של ישראלים י"ל דהיה מועיל אבל כאן לא אמר דהחוב יהא שלה דגם אם רצונו שעל ידה יגבו החוב ותחלק להיורשים למען לא יתפוס איזה מהיורשים יותר מחלקו גם כן היה שייך לומר כן שיכתבו הבוכיל על שמה דכתיבת השם אינו דוקא זכיה בהמעות כדאיתא בחו"מ סי' ס"ו ס"ה ואם כן י"ל שלא עשאה אלא אפטרופס על זה המעות ואפילו אמר בפירוש לשון מתנה אחר שחילק עזבונו ליורשיו ונשאר רק הבוכיל ס"ל להחלקת מחוקק בסימן ק"ז ס"ז דלא עשאה אלא אפוטרופס וכ"ש הכא דלא אמר בפירוש לשון מתנה ואפי' יהא אומדנא דלמתנה נתכוין לא אזלינן בתר אומדנא לעקור נחלה דאורייתא כמ"ש סמ"ע סי' רמ"ז סק"ד אפילו באומדנא דמוכח ועיין חו"מ סימן רפ"א ס"י ברמ"א וסמ"ע שם ובשו"ת רשב"א סימן תש"ד כתב אע"פ שאמרו דברי שכ"מ ככומ"ס דמי לא אמרו אלא לדברים שאמר אבל לא להוסיף על דבריו כדי לקיימם אע"פ שגילה כונתו וה"נ לא אמר בפירוש שהחוב יהא של אשתו ובשו"ת כנס"י סימן פ"ח הביא מכרם שלמה דתלינן דהמצווה בכונה עשה שלא יבינו דבריו ולכבוד בעלמא אבל רצון המצווה היה שלא יקנה המקבל עיי"ש ואפילו בעלמא בשטר מתנת בריא ומסר השטר דקונה המקבל מד"ת מ"מ אם הלשון מסופק יד המקבל עה"ת אפילו מוחזק כמ"ש בשו"ת רשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' צ"ג כ"ש כאן דצוואת שכ"מ רק מתקנה והיורש זוכה מן התורה ועיין מהר"א ששון סימן קכ"ד בצוואה שנתנה מתנה לאיזה יורשים והשאר לשאר יורשים ויש ספק דלא ידעה שאותם מקבלי מתנה הם יורשים מד"ת אלא שיש אומדנא שידעה שהם יורשים ואפ"ה סלקה אותם מירושה דכתב מהר"א ששון דלא אזלינן בתר אומדנא לעקור נחלה דאורייתא ונסתייע משו"ת הרא"ש הנ"ל שבחו"מ סימן רפ"א ס"ו ורשד"ם חחו"מ סימן של"ט כתב דבר שיוצא מכלל סתמיות הדין ואין אנו עושין הענין אלא מכח דברי המצווה יש לנו לבטלם בכל האפשר אפילו שיהיה קצת רחוק מהסברא עכ"ל והובא בפחד יצחק קצת.

ויל"ע מה דס"ל לריב"ש דבצוואת שכ"מ אפילו תקיפה ל"מ בספק משום דהוה ספק בתקנה משא"כ היורשים זוכים מד"ת וכן מה שכתבתי בספק מלקד"ה כיון דאין זכיה למקבל בנכסי נותן אפילו בודאי מלקד"ה לכן ל״מ תפיסה כיון שאין טענה על הנכסים רק חיוב אקרקפתא דגברא וכיון דבספק אין מחויב ממלא ל"מ תפיסה וקשה משילהי פ"ק דגיטין בהולך מנה לפלוני ומת המשלח דרבנן אומרים יחלוקו ופרש"י דמספ"ל אם דברי שכ"מ ככומ"ס וגם מספ"ל אם מלקד"ה וקשה נהי דתוספת שם דף י"ד ע"ב בד"ה וחכ"א יחלוקו כ' דלא אמרינן כן בעלמא בכל תיקו דאדרבא אומרים אוקי ממון בחזקת מריה אלא היכא דאשכחן בהדיא יחלוקו מ"מ קשה נימא אין ספק תקנה מוציא מידי ודאי ד"ת וצ"ל כמו דשאני לחכמים הך ספק משאר ספק ה"נ לענין זה דהוי ספק בתקנה דאלימא להו ספק זה לזכות המקבל יותר משאר ספק ומ"מ צ"ע דהא לא מצינו דפליגי שאר תנאים שם על החכמים בזה אלא דהם ס"ל ודאי דברי שכ"מ ככומ"ס וודאי מלקד"ה וי"ל דחכמים נמי משום דנוטה דעתם יותר לומר דברי שכ"מ ככומ"ס וגם מלקד"ה לכן עשו פשר דיחלוקו וע"כ אין ראיה לדידן היכא דמספקא לן באיזה ענין אם גם בזה דברי שכ"מ ככומ"ס או מלקד"ה.

והא דאמרו יחלוקו אף דמשום חשש מלקד"ה אין זכיה בנכסים היינו כמ"ש בהגמ"ר פי"נ דאין השליח יכול ליתן בעצמו אפילו למ"ד ודאי מלקד"ה אלא כופין היורשים לצוות לשליח שיתן עפ"י ציווים ה"נ מה דאמרו חכמים יחלוקו דכופין היורשים לצוות לשליח לחלוק.

שו"ר בשו"ת פרשת מרדכי חחו"מ סימן י"א שכתב בצוואת בריא ליתן לקהל ולא נתן ליד שליש ואח"כ ניתן ליד קהל י"ל הקהל קי"ל כרמב"ן וסייעתיה דמלקד"ה בכל גווני והוא הדעה קמייתא בחו"מ סי' ר"נ סכ"ג עיי"ש ומלבד דמוכח מהריב"ש הנ"ל דלכ"ע ל"מ תפיסה בכה"ג וגם נהי דבסימן ר"נ הביא בש"ע דעת י"א הללו מ"מ בסימן רנ"ב סתמו מחבר ורמ"א כדעת ר"ת דאין מלקד"ה רק אם הושלש וצ"ע אם י"ל קי"ל כה"ג.

גם כיון דבמלקד"ה ליכא זכיה בנכסים ולא יורדין לנכסיו רק כופין היורשים ליתן כמ"ש בהגמ"ר פמ"ש מה יועיל תפיסה ונהי די"ל דהגמ"ר דחידש זה לתרץ קושיות התוספת למה תקנו דברי שכ"מ ככומ"ס בלא"ה מלקד"ה ואם כן לשיטת ר"ת ורמב"ן שתרצו באופן אחר אין מוכרח כלל חילוקו של הגמ"ר מ"מ כיון דהרמ"א סתם כדברי הגמ"ר ולא הביא חולק כלל גם הסמ"ע וש"ך לא הביאו חולק הכי נקטינן וא"ל קי"ל כמ"ש החו"י והובא בתומים ונתיבות בכללי קי"ל ובאמת מלבד הכרח קושית התוספת מסתברין דברי הגמ"ר דהא אפילו בנשבע דמחויב מדאורייתא כתב ריב"ש סימן של"ה דאין ב"ד יורדין לנכסיו דלא נתחייבו נכסיו וכ"כ בסימן שצ"ב דבהא דמצוה על היתומים לפרוע חובות אביהן וכל חיוב בד"ש וכן אבק רבית דחייב להחזיר מד"ש לא מהני תפיסה אפילו בודאי חייב דלא נתחייבו הנכסים רק מצוה על קרקפתא דגברא וכ"פ בש"ע ביו"ד סימן קס"א וש"ך בחו"מ סימן כ"ח ואם כן ה"נ דלא אמרו רק מצוה לקדה"מ והוא רק מדרבנן וכנה"ג בכללי קי"ל אות ל"ד כתב אם פליגי פוסקים אי חייב לצי"ש ותפס התובע יש להסתפק אם י"ל קי"ל ומשיקול הדעת נראה דמפקינן מיניה וקשה דבסימן ע"ה בהגה"ט אות כ"ד פסיק ותני דאפילו ודאי חייב לצי"ש אם תפס אידך מוציאין ממנו וי"ל דבכללי קי"ל מיירי היכא דפטור מד"א משום דקי"ל בדרבה מיניה.

ועיין לקמן סימן תמ"ז מה שכתבתי אהא דחו"מ סימן רנ"ו ס"א בהג"ה ועיין תוספת פרק הכותב דף פ"ו בסד"ה פריעת ב"ח מצוה דמלקד"ה גם כן רק מצות דרבנן וכופין לקיים המצוה ומוכח בהגמ"ר פמ"ש שם דבאלקד"ה אין יורדין לנכסיו מדכתב אהא דהולך מנה לפלוני דיתן לאח"מ היינו דכופין היורשים לצוות לשליח ליתן ואם נחתינן לנכסי מה צריך ציוויים של יורשים וכיון דלא נחתינן לנכסיה ממילא למ"ל קי"ל אם תפס וכמ"ש קצו"ח בסימן פ"ז סקי"ב וסס"ק י"ד ונתיבות שם סק"ט.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה