תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תיד
אחד נתן חטים לבעל רחיים לטחון בשכר ודרך בעל הרחיים לטחון גם חטים שלו ושל אחרים ונשרף הרחיים עם הרבה חטים וקמח ותבע בעל הרחיים שכר טחינה כי פטור מאונם ובעל החטים טוען אם חטים שלי נטחנו כלל.
כאורה הוי כהאי דינא דחו"מ סימן צ"א ס"ג מי שהוציא הוצאות על נכסי חברו ברשות חברו ותובע הוצאות והנתבע א"י כמה נשבע התובע ונוטל והה"ד בכל מידי דהאי ידע והאי לא ידע נשבע האי דידע אך בסמ"ע ס"ק ט"ו משמע דדוקא בודאי הוציא אלא דא"י כמה מיירי הך דינא וא"כ י"ל דאם א"י כלל לא נשבע האי דידע וי"ל גם בזה נשבע האי דידע אלא דצריך ש"ח עסמ"ע שם ויש שאין גורסין האי תיבה כמה דנכתב רק בהסגר ובשו"ת נחלת שבעה סימן ס"ז כתב דדוקא בידוע דהוציא הוצאות רק א"י כמה נשבע האי דידע אמנם דין זה לקוח מהא דבאבן העזר סימן פ"ח ס"ז במוציא הוצאות על נכסי אשתו ומבואר בטור בשם הרמ"ה דאפילו אין ידוע אם הוציא כלל נשבע הבעל ונוטל וכ"כ ב"מ ובית יעקב שם רק הבית מאיר כתב דאין זה לדעת המחבר ותליא בפלוגתא א"כ א"א להוציא מעות מספק ובאס"ז וריטב"א ובכתובות דף ע"ט כתבו בשם ר"ת דנשבע האי דידע אם חיובו ברור וע"כ ר"ל דודאי הוציא קצת.
אמנם כאן נראה אפילו ידוע דנטחן מחטים שלו וא"י כמה אין נשבע ונוטל חדא כיון דבעל הרחיים מחזיק יהודים ברחיים נאמנים לחשוב איזה חטים נטחנו וכמה אם כן במקום שיש רואין צריך להביא עדים דוקא כדאיתא בב"מ דף פ"ג ובחו"מ סימן רצ"ד.
וכ"ש הוא מהתם דאם השומר אינו מביא עדים חייב כ"ש הכא דאינו נוטל בשבועה.
ועוד נ"ל כיון דבש"ך בחו"מ שם כתב דהטעם משום דהימניה אם כן זה יתכן רק בהרשהו להוציא דאפשר לא יבורר לעולם אם הוציא הרי הימניה משא"כ כאן לא הימניה כלל דהדרך כשנותן לו הקמח לפי ערך החטים משלם לו שכר טחינה ואם אינו נותן לו קמח אינו משלם לו ואם כן כשנותן לו קמח יודע שנטחן אבל על שרפה לא עלתה על דעתם כלל וכדאיתא בפרק מי שאחזו דף ע"ג דבאונס דל"ש לא מסיק אדעתיה ועש"ך חו"מ ר"ס נ"ה דאונס דל"ש ושכיח קצת נמי לא אסיק אדעתיה ויל"ד לטעם דהימניה למה כתב ר"ח דוקא אם חיובו ברור דר"ל אם ודאי הוציא קצת וצ"ל משום דנאמנות בלא קנין שלא בשעת הלואה ל"מ כדאיתא בסימן ע"א ס"ב לכן דוקא בהוציא קצת דדמי למשואיל"מ אלא דלא ה"ל למידע תק"ח שישבע ויטול משום דהימניה והרמ"ה דס"ל דנאמנות סתם מהני בלא קנין גם שלא בשעת הלואה כמ"ש הש"ך שם בסק"ז לכן ה"נ ס"ל אפילו אין ידוע אם הוציא כלל כיון דהימניה וירד ברשות אלא דלולא דהימניה לא היה נוטל אפילו בשבועה לכן מהני הנאמנות שיטול בשבועה עיין סמ"ע ר"ס ע"א ולהש"ך שם משום דמשמעות הלשון דהנאמנות בל"ש י"ל דוקא בפירש הנאמנות דה"ל לפרש דוקא בשבועה משא"כ הכא דלא פירש כלל בלשונו מסתיין לומר דסתמא הימניה בשבועה דאין הוכחה על יותר אמנם ממ"ש הרמ"ה שבטור האבן עזר סי' פ"ח לבעל הוא דתקון רבנן דלהימניה בשבועה ולא ליורשין מוכח דמדינא גם הבעל אין לו ליטול בשבועה ואם הטעם דהימניה מדינא יש לו ליטול בשבועה עכ"פ דהא להרמ"ה א"צ קנין אפילו שלא בשעת הלואה אף דלא הוציא עכשיו ממון על פיו.
ועכ"פ יש צ"ע אם שלחו להשתדל בעדו ולהוציא הוצאות והקדים לו איזה סך ובא ואומר שהוציא יותר והמשלח א"י דאין חיובו ברור אם יטול בשבועה כיון דודאי הוציא או דמ"מ אין חיובו ברור וכן נראה מדברי ר"ח הנ"ל ובתומים סי' צ"ג סק"י כתב דהך דין דמוציא הוצאות יטול בשבועה רק מתקחז"ל וכל דבר ספק בתקנה והבדל קל חזרינן לד"ת ואין יוכל ליטול לכן בשותפים שהאחד טוען שהיה הפסד אף דשותף חשוב יורד ברשות מ"מ כיון דדעתם על הריוח ולא אסיק אדעתיה שיהא הפסד לכן לא התנה שלא יטול רק ע"י בירור בעדים על כן אינו נוטל בלא עדים את"ד והרי זה כמו שכתבתי דלא אסיק אדעתיה שתפול אש לומר דהימניה וגם ראוי לומר אם הקדים לו איזה סך על הוצאה ותובע ממני שהוציא יותר וזה אומר א"י אם הוצאת יותר אף דידוע שהוציא רק א"י אם יותר מהסך שהקדים לו לא יטול רק ע"י בירור בעדים כיון דהוי ספק בתקנה ואף לפימ"ש פמט"א ונא"ד.
הובא בפ"ת לחו"מ סח"י סק"ח דספק בתקנת הגמרא הוי כספק בדאורייתא מ"מ הכא דבא להוציא הממע"ה אבל אם השליח תפס אפילו בעדים אפילו דבשאר בו"ש לא מועיל תפיסה זולת לדעת הבית מאיר באה"ע סימן קע"ז וחידושי רע"ק על חו"מ סי' ע"ה ס"ט מ"מ הכא מהני תפיסה כיון דהוא תליא בפלוגתא.