תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תיג
שאלה ראובן היה לו טראט מן סך ממון על שמעון שהלוהו ואח"ז פרעון ביקש שמעון שימתין לו עוד איזה זמן ונתפייס לו ראובן באופן שיחליף הטראט ויהא לוי שיראנט על טראט שני וכן עשו אח"כ תבע ראובן את לוי והנה אף שהוציא ראובן הטראט ראשון והחזירו לשמעון מ"מ לא פטרו לשמעון כי בטראט שני חזר שמעון וחתם אם כן תלוי במחלוקת שבחו"מ סי' קכ"ט אם לאחר מתן מעות נשתעבד ערב בלא קנין כן נראה פשוט אך קצת אומרים לחייב את לוי משלשה טעמים חדא כיון דד"מ לחייב הערב גם אחר מת"מ בטראט דדמ"ד ועוד דהשיראכט בטוראט אין שמו ערב רק לוה דמה"ט יכול המלוה לתבוע את השיראנט תחלה ועוד מטעם סטומתא דנהוג עלמא דשיראנט חייב גם לאחמ מתן מעות.
ולדעתי הכל הבל דטעם ראשון דדמ"ד אפילו נאמר דדמ"ד תינח אם היה זה רק בנוראט ולא בשאר שטר היה אפשר לומר כיון דחוק המלך בדבר פרטי בטראט לבד משום תקנת המדינה הוי דדמ"ד וגם זה יש בו פלוגתא כאשר כתוב בש"ך חו"מ סימן ע"ג סי"ד ס"ק ל"ט והעלה דלא אמרינן דדמ"ד.
ובח"ר פ״ק דגיטין דף יו"ד כתב דלא אמרינן דדמ"ד רק כשבאים לדון לפני ערכאות אבל בין ישראל לחברו ונידונים לפני ב"ד ישראל לא חקק המלך לדונם דוקא בדד"מ א"נ דדמ"ד כדאמרינן האי סטימותא קניא באתרא דנהגו למקני ודד"ע נמי כמנהגא הוי עיי"ש וגם לטעם א"נ י"ל דוקא התם לענין השטר הנעשה בערכאות וכיון שעשהו הישראל קיבל עליו דינא דמלכותא לכן הוי כמנהגא דקבלו עליהם מעצמם אותו מנהג ה"נ קיבל עליו זה הדד"מ כיון שבא לפני הערכאות או אפשר דמנהגא לסמוך על שטר הערכאות ובא לומר דד"מ הוי כמנהגא שנהגו מעצמם ברצונם וכ"ז לענין קיום השטר אבל לענין אסמכתא דהטעם דסמכ"ד שלא יבא לידי כך ולא גמר ומקנה מה יועיל מה שעשו השטר בערכאות לומר דקיבל עליו דיניהם הא כל אסמכתא מחייב עצמו ומקבל עליו ומ"מ לא מתחייב.
וגם מטעם סטימתא אם נהגו כדד"מ צ"ע אם יועיל באסמכתא אף דתוספת בפרק איזהו נשך דף ס"ו כתבו דקנס שידוכין מהני מצד סטימתא הא כתבו עוד טעם משום דאינו גוזמא דכדאי לקנוס החוזר בו משום בושת אם כן לא החליטו תוספת דסטימתא מועיל באסמכתא ואדרבה המרדכי שם ובחו"מ סימן ר"ז סט"ז לא תפסו כלל טעם זה של סטימתא הרי לא ס"ל דזה יועיל באסמכתא ותמהני על החת"ס חחו"מ סי' ס"ו שכתב ודאי באסמכתא מהני מנהג כמ"ש התוספת אמנם כנה"ג סי' קכ"ט בהגה"ט אות למ"ד כתב נמי דאם נהגו הסוחרים להתחייב בלא קנין אפילו שלא בשעת מתן מעות מנהגם מנהג וי"ל דסטימתא אינו רק כקנין לכן בקנס דגם קנין אינו מועיל עכצ"ל משום בושת משא"כ ערב לאחר מתן מעות דמהני קנין.
ועכ"פ בשאינו מנהג ברור ל"ל דד"מ יועיל באסמכתא וראיה ממ"ש הפוסקים בא"ח סימן תמ"א בישראל שלוה מגוי על חמצו לפני הפסח וא"ל א"ל אפרע לך לפני פסח יהא שלך והגיע זמן ולא פרעו אסור החמץ אם עבר עליו הפסח לדעת רוב הפוסקים וב"י בש"ע כמ"ש מג"א שם זולת הראב"ד דס"ל כיון דבדיניהם ליכא דין אסמכתא וודאי דגוי המלוה ומוחזק במשכון לא יציית ד"י הרי קיבל עליו הלוה דד"מ לכן לית בו משום אסמכתא אבל שאר פוסקים ס"ל דגם בזה יש בו דין אסמכתא ובחידושי דרע"ק שם הקשה מה יועיל הא דבדיניהם לא דנין אסמכתא הא דנין רק באם לא ישלם יקנה המלוה והרי לוה חושב בדעתו שישלם ולא גמר ומקנה עיי"ש ואם כן ה"נ אאת"ל כיון דהשיראנט חתם על הטראט קיבל עליו לשלם אם לא יפרע הלוה דקיבל עליו דד"מ הא מ"מ מה שקיבל עליו היה רק משום שחשב בדעתו דישלם הלוה ולא גמר ומתחייב והרי הפוסקים חולקים על הראב"ד וגם הראב"ד לא אמר רק כשהשכין משכון לגוי דע"כ קיבל עליו דיניהם דגוי לא יציית ד"ת אבל בשניהם יהודים נחית ע"ד ד"ת ואף דבטראט פוסקין הב"ד דיכול לתבוע השיראנט תחלה וגם א"נ לומר פרעתי הרי דאזלינן בתר נימוסיהם בטראט שאני דבזה מהני תנאי בלא קנין להיות ערב קבלן ושיהא נאמן המלוה לומר שלא נפרע וכיון שחתם על הטראט קיבל עליו דיני הטראט משא"כ לענין אסמכתא דלא מהני אף בהתנה בפירש ובנו"ב חחו"מ ס"י כתב הא דבח"כ פוסקין כל ב"ד דא"נ לומר פרעתי שני טעמים חדא הואיל ודד"מ כן לכן שטר שנכתב בנוסח תקון המדינה אמרינן שהלוה שיעבד נפשו והוי כאלו נכתב בו נאמנות וטעם שני משום דבעוה"ר נפרץ הדור לילך בערכאות חזקה לא יניח שטר כזה ביד מלוה אם פרע וי"ל חזקה שטרך בידי מה בעי וכתב דטעם שני מבורר יותר עיי"ש שזה כתב בנו של נו"ב ואביו קלסיה והרי דלא סמך אפי' על טעם ראשון משום דדמ"ד רק משום דהוי כנכתב בו נאמנות ולוה קיבל עליו וזה לא שייך באסמכתא דתנאי לבד בלא קנין לא מהני.
ובשו"ת רשב"א ח"ג סס"ג רו"ש היו מתעצמים על ענין בנין אחד והסכימו ביניהם כמו שיגזרו עליהם אומני העיר הממונים על כך וחייבו עצמם בזה בשטר העשוי בגופן של גוים ומי שימרה מאמרם יענש בעשרים דינרים מחציתן לבנין העיר ומחציתן לחברו ונתנו משכנות ביד האומנים כמנהג העיר והאומנין פסקו ביניהם מכח הקנס וחייבו לשמעון בנין תו"ז ידוע ועבר הזמן ולא עשה שמעון את הבנין וראובן תובע העשרה דינרין כיון שיש שטר עשוי בגופן של עכו"ם ומנהג שלהם על העובר שחייב בקנס ומדד"מ אין כאן משום אסמכתא והשיב דלית כאן משום אסמכתא כיון שתלה בדעת אחרים דמקצת גדולים ס"ל דל"ה אסמכתא ועוד במעכשיו ל"ה אסמכתא ועוד כיון שנתן משכון ביד האומנים והתנה שאם יעבור יפרע הקנס לבנין העיר ולחברו יודע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא ינצל מצד אסמכתא א"כ בדוקא התנה ול"ל שבמחצית לחברו התנה באסמכתא דאין דיבור אחד מתחלק לחצאין וא"ת מ"מ במה מתחייב ובמה קנה חברו דאף דנתן משכון אין שליחות לעכו"ם לזכות לחברו זה אינו שהרי נתחייב בשטר אעפ"י שנעשה בגופן של עכו"ם דקי"ל כשמואל דשטר העולה בערכאות כשר דדמ"ד את"ד הרי דלסלק חשש אסמכתא הוכרח לשאר טעמים אף דקיבל עליו דיניהם בשטר העשוי בגופן ונתן משכנות ובדד"מ ליתא אסמכתא וגם מנהג שלהם לחייב קנס העובר והרמ"א בחו"מ סימן ר"ז סט"ו הביא תשובה זאת בקיצור וז"ל וי"א דאם השלישו משכנות זה כנגד זה במשפטי גוים ובשטרותיהן קנו אפילו באסמכתא משום דדמ"ד עכ"ל ובאמת לא כתב הרשב"א טעמא דדמ"ד רק שיעשה השטר חיוב אבל לסלק האסמכתא הצריך רשב"א לטעמים אחרים ותמה עליו במשפט שלום ועיין ערך ש"י שם מה שתרצתי ועוי"ל משום דכבר הובא שם בסי"ג ובסי"ד דעות דבמעכשיו ל"ה אסמכתא וגם דעות דאם תולה בד"א ל"ה אסמכתא וגם י"א בשניהם מתנין באסמכתא איידי דבעי למקני גמר ומקנה וגם אם דדמ"ד פליגי הראשונים לכן נהי דבס"ס נמי אין מוציאין ממון מבעליו ואפילו בכמה ספקות מ"מ כיון שהשלישו משכנות על זה מהני ס"ס דאין העובר תפוס ומוחזק אלא דעל הדעות בענין אסמכתא י"ל כולם משם אחד אם גמר ומקנה באלו אופנים אבל ספק דדמ"ד אינו משם זה דאפילו לא גמר ומקנה מ"מ אפקעתא דמלכא הוא כמו הפקר ב"ד ולכן הביא הרמ"א דהשלישו משכנות ולא סמך אטעמא דדמ"ד דאין להוציא מיד המוחזק ותפוס בס"ס די"ל קי"ל ובקוה"ס כ"ו סי"א נסתפק אם ס"ס או רוב מהני נגד חמ"ק כשאינו מוחזק ולא מצא הכרעה ולפי מ"ש יש הכרעה מרמ"א זו אלא דגם זה לא כתב הרמ"א רק בשם יש אומרים והא דלא הביא רמ"א אופן זה שכיון שנתחייב גם לעכו"ם משום דזה כשיטת ראב"ד שבמג"א סימן תמ"א סק"ב ולא קי"ל הכי אפילו לענין לאיסור דרבנן כחמץ שעעה"פ ולפיכך לא הביא רמ"א דעת ראב"ד שם.
ועכ"פ מוכח מתשובת הרשב"א דבאסמכתא לא אזלינן בתר דד"מ אפילו עשה שטרות בערכאות והשליש משכון וקיבל עליו דד"מ דהרי מסר המשכון להאומנים עכו"ם ועשה שטרות בגופן של עכו"ם ומנהגם שלא לחוש לאסמכתא.
ובשו"ת הב"ח שאלה כ"ו כתב דוקא אם שני ישראלים הלוו לעכו"ם דבאים שניהם מכח עכו"ם אמרינן דדמ"ד ובחת"ס חחו"מ סי' ס"ה תשובת הגאון רמ"ב זלה"ה דאפילו בירידת מטבע הוי ספ"ד אם דדמ"ד עיי"ש. ול"ל כיון דערב בשטר אחר מת"מ הוי ספ"ד וגם אם דדמ"ד הוי ספ"ד הוי ס"ס דהא קי"ל דגם בס"ס אין מוציאין ממון ואפילו בשטר רק כשיש חזקת חיוב ונולד ספק אם נפרע כמ"ש נה"מ בדיני תפיסה סכ"ד ואם כן כ"ש טראט דאינו רק חת"י דגרע משטר בעדים דשטר בעדים דגובה ממשועבדים וא"י להבריח קרקעותיו דמש"ה חשוב קצת כגבוי כמ"ש קצו"ח סימן י"ב משא"כ בטראט בחת"י דאינו גובה מלקוחות.
ובתומים ר"ס כ"ו כתב ואפילו נימא דח"כ המה דדמ"ד משום דהוא דבר פרטי לתקנות המו"מ במדינה ואינו בכלל שאר משפטי ונימוסי המדינה שחקק עליהם המלך ולכן יש לב"ד של ישראל לפסוק כחק המלך כי כן יסד המלך וכן קבלו הבע"ד בכתבם תחלה הח"כ שיהא לו כל תוקף חק המלך עכ"ל ונראה כמסתפק בזה ובסי' ס"ט סק"ה כתב בח"כ הנוהגים בזמנינו נהגו כל ב"ד שבישראל לפסוק דא"נ לומר פרעתי ורוב לומדים נתנו טעם משום דדמ"ד ובאמת אין זה כי דד"מ אין לבד על ח"כ רק כל נמוסם הוא אפילו על כת"י בעלמא וחשבון בפינקס א"נ לומר פרעתי ולכך אף בח"כ א"נ לומר פרעתי ואם כן אם באים אנו לדון כפי נימוס המלכות בטלו כל ד"ת וכבר כתבתי לעיל דוקא אם גזרת המלכות שלא יועיל שום שטר רק שטר ערכא הוא דאמרינן דדמ"ד ולא זולת ואם כן הכי גזר המלך שיהיו דוקא נכתבים ח"כ מבלי נאמנות בתוכו או שאר שטר שמועיל ואם כן לא שייך דד"מ וכמ"ש דאל"כ ח"ו יבטלו ד"ת ולכן נראה הטעם הנכון דכל עצמותו של הכת"י דנאמן לומר פרעתי משום דאין משגיח ומדקדק כ"כ להניח כת"י ביד המלוה הואיל ואינו גובה ממשעבדו אבל ח"כ דטיבו לתתו לאחרים ונגד אחרים קשה לטעון דיאמרו לאו בע"ד דידי תבע למלוה שמכרו לו ולי אתה פורע וכן טיבו של ח"כ דאפילו יש לו שובר מהמלוה צריך לפרוע ללוקח הח"כ ואם כן בזה ודאי מקפיד מבלי להניחו ביד המלוה אם פרעו דאולי ימכרו ומאי לו בדינא ודיינא וכן מצאתי בשו"ת רמב"ן סימן כ"ג היכא דאיכא דד"מ דא"י לטעון פרעתי מצי אמר לו שטרך בידי מה בעי דאנן סהדי כיון דהורמנא דמלכא הוא ואולי אפיק בערכאות לא שביק שטר פרוע ביד מלוה ומכ"ש בח"כ דדרכו למסרו מזה לזה אפילו ליד גוי עכ"ל ואם כן ה"נ בטראט הא דבדיניהם חייב הערב גם לאחר מת"מ אין זה דוקא בטראט אלא בכל ערבות דאין בדיניהם דיני אסמכתא כלל.
והנה התומים פירש דחדא טעם קאמר משום דהורמנא דמלכא הוא אינו מניח שטר פרוע כזה וחזקה שטרך בידי מה בעי אבל החת"ס חחו"מ סי' קכ"ח כתב דרמב"ן תרי טעמי קאמר חדא דדמ"ד ועוד דאין מניח שטר פרוע כזה ביד מלוה שמא ימסרנו לגוי או ילך המלוה בערכאות עיי"ש ובאמת רמב"ן בחידושו לב"ב דף נ"ה וכן בבעה"ת כלל מ"ו ח"ח הביא מהרמב"ן דדמ"ד אפי' בדבר שאין הנאה למלך אבל כבר העלה הש"ך בחו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט דלא קי"ל הכי והרמ"א בחו"מ סימן ע"ג סי"ד כתב די"א במקום שהמנהג עפ"י דד"מ למכור המשכון אחר שנה אזלינן אחר המנהג הרי הש"ך חולק עליו וגם רמ"א כתב רק די"א כן והתומים סקט"ו שם תירץ דברי רמ"א דהוי כאלו התנה כיון דהמנהג כן כשישראל הלוה לגוי על משכון דע"ד המנהג הלוהו עיי"ש ואם כן דוקא התם דמהני תנאי משא"כ באסמכתא דלא מועיל תנאי בלא קנין דודאי כשהלוהו על המשכון והתנו שלא יוכל למוכרו עד אחר שנה מהני דבעצמו הרחיב לו זמן כשהלוהו או אח"כ וכן בהתנו שיוכל למוכרו בזמן פלוני כשלא יפרענו ליכא גוזמא דאטו מחויב להלוותו ולהמתין כמה שירצה הלוה ואינו אסמכתא.
ובתומים סי' ק"ד סק"ב כתב נמי דאין לנו דד"מ רק מה שנוגע לעטרת מלכות כגון מכס ומטבע אבל משפטים שחקק ח"ו לעבור חוק ממ"ה אלא במשכון מגוי והלוה היה גוי כיון דכן חק המלך אם כן מתחלה יהודי שהלוהו ע"ד כן הלוהו לקיים חוק המלך שיסד בדיניהם אבל ישראל לחברו פשיטא שיש לקיים כפי ד"ת וכ"כ שם סק"ג והרי בא"ח סי' תמ"א בישראל שלוה על חמצו והשכינו אצלו דאם לא יפרענו קוה"פ יהא של גוי אמרינן לרוב הפוסקים והש"ע שם דהוי אסמכתא אף דבדיניהם אין דין אסמכתא והישראל שנתן המשכון לגוי ע"כ אדעתא דהכי נחית דהגוי ודאי לא יציית ד"י ומ"מ לא אמרינן דדמ"ד וע"כ אסמכתא שאני.
והטעם שאמרו דהשיראנט בטראט אינו ערב כלל רק לוה ומחייב עצמו בחנם ג"ז הבל חדא דהלוה חותם באויף נעממיר והערב בשיראנט דהיינו ערב והא ראיה דאם לא פרע הלוה בז"פ ושתק המלוה נפטר השיראנט והלוה לבדו נשאר חייב וע"כ משום דנימוסיהם בטראט דלא נעשה ערב רק עד ז"פ ואם ישתוק המלוה איהו דאפסיד אנפשיה דזה לא נתערב רק עד ז"פ ואם הערב לוה ממש מ"ש בינו ללוה דזה יפטר וזה נ"ח ועוד אם גבה המלוה מן השיראנט חוזר השיראנט על הלוה משום דאינו רק כערב קבלן בעד הלוה וגם איך יתכן שבעד מנה ההלואה יהא הלוה חייב מנה והשיראנט חייב גם מנה וסוף סוף אינו גובה רק מנה מזה או מזה ועוד אפילו נתן הערב שט"ח בפני עצמו בחיוב לפרוע ולא נזכר כלל שהוא ערב בעד הלוה מ"מ אם מלוה מודה שהחיוב זה בעד הלוה אחר מתן מעות פטור הערב כמבואר בחו"י סי' קל"ז דאפילו נתחייב בשטר בכל תוקף האפשרי עיי"ש.
ומטעם סטימתא גם כן ל"ל דמניין דזה מנהג ברור אפילו אם נראה דהשיראנטו שלאחר מת"מ פורעין עיין רשד"ם חחו"מ סימן שכ"ז וה"נ אפשר דמוותרין דניחא להו דליקו בהימנותא ואפשר א"י הדין והרבה פעמים הולך המלוה בערכאות וירא השיראנט שיעשה המלוה עליו הוצאות והרבה פעמים מדיינין על זה באמת בב"ד וכ"כ בחת"ס חחו"מ דל"ל סטימתא היכא דבכיוצא בזה מדיינים עליו בדינא ודיינא ועיין בשו"ת רבצ"א שאלה חי"ת שהמנהג דאזלינן בתריה ועבדינן כוותיה חד מתרי אנפי הוא הראשון כגון שבא מעשה זה לפני ב"ד כ"פ לא אחת ולא שתים ונהגו כך ונשאר מנהג נהוג והלכה קבוע לדורות באותו מקום בלבד והשני שהסכימו טובי העיר וחכמיה לנהוג כך משם והלאה והולכים אחריו בזה העיר וכל שאינו בא משני דרכים הללו אעפ"י שאירע כך פעם ושתים ועשו מעשה לא יקרא מנהג ללכת אחריו עוד הוכיח שם מתשובת מהר"ם דהבא להחזיק נגד הדין מכח המנהג עליו הראיה שנהגו כך בע"כ של הבעל דין שידע הבע"ד שאין הדין כן רק סבר וקיבל בע"כ מחמת המנהג וכל שלא הביא ראיה כזו אמרינן שמא מרצונו וויתר או דהיה סבור דדינא הכי ומוקמינן אדינא אפילו להוציא עיי"ש בד"ה ויש אשר ובד"ה והא לך ובחידושי רמב"ן על ב"ב דף קמ"ד ע"ב כתב כי אמרינן מנהגא מלתא היא כגון שהתנו עליו אנשי העיר או זטה"ע במעמדן אבל שאר מנהגא לא מבטלינן בהו הלכה אלא בהלכה רופפת עכ"ל ול"ל דה"נ הלכה רופפת כיון דפלוגתא היא בערב בשטר לאחר מתן מעות אי חייב דזה אינו דהא דמנהג מבטל הלכה רופפת משום דחזינן דסוגיא דעלמא תפסו עיקר כן להלכה מדנהגו הכי אבל כאן הרי בשטר פסקינן דהערב פטור אם כן ל"ל דהמנהג יכריע הדין בטראט וז"ל הריב"ש סימן תע"ה דצריך שיהיה המנהג ברור לפטור החזן ממס בהסכמת הקהל או שנהגו כן משנים קדמוניות ונהגו לדון ע"פ מנהג ההוא דהא לא דמי למנהג פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים עכ"ל ואם כן גם סטימתא דאיתא בפא"נ דף ע"ד באתרא דנהיגו למקני ממש קנו היינו דוקא במקח דשכיח בכל יום משא"כ ערב בטראט לאחר מתן מעות ואם יזדמן הרבה פעמים פורע הלוה בעצמו או מכריחו בערכאות וחכז"ל הזהירו הרחק מן הערבונות לכן ודאי ל"ד לשכירות פועלים ולמו"מ ובחכ"צ סימן ס"א כתב דהריב"ש דוקא קאמר שיהא כשכירות פועלים שכמה פועלים נשכרים בכל יום אבל בשלשה פעמים אינו נקבע עד שיתנו עליו שינהגו כן ובריב"ש סי' צ"ו כתב בחתן שכתב צדאק לכלתו פירוש שטר חיוב על סך ממון בערכאי גוים ואח"כ חזר מהשידוך כתב דלפי ד"ת פטור דלא כתב אלא ע"מ לכונסה אף דגוים אין פוסקים כן וכתבו בערכאותיהם אמנם אם יש בקהל מנהג אחר ופשט המנהג ההוא בכלם אין כח בידי לבטלו עכ"ל.
ומ"ש לעיל דמהני רוב להוציא מיד שליש אף דיש חמ"ק כיון שאינו תפוס מצאתי שכ"כ רשד"ם חחו"מ סכ"ט בביאור דברי רי"ו והובא בעקרי ד"ד חא"ח סכ"א וז"ל תשובת ר"ת הובא בש"ג על מרדכי פרק הכותב סימן רכ"ז וכל האומר יש לילך אחר המנהג שוטה גמור הוא אי לא קיימו בני העיר לומר כל הנושא אשה יוסף כו"כ ובחבר עיר וצריך מדעת כולן עיי"ש.