תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן שעט
ששאלת שיש נוהגין במקומו לוקחים מינקת מחביות יי"נ ונופחין בה ושואבין בו יין כשר אף דנשאר טופח יי"נ דלדעתו אסור כמ"ש בטו"ז יו"ד סימן קל"ז וס"ס קל"ח.
הנה דעת רשב"א ופסקו בש"ע סימן צ"ט וקכ"ב כלי שבלע איסור מועט ודרכו להשתמש בשפע מותר לבשל בו והטור חולק וכ"ד הב"ח וטו"ז וש"ך לאסור משום גזרה אך הפר"ח בסימן קכ"ב מסיק להקל ולכאורה גם הרשב"א וש"ע אין מתירין רק בבלוע בכלי דהא ראיית הרשב"א גם כן אין מוכרח רק בבלוע וכן משמע להדיא מלשון הראב"ד שבר"ן ע"ז פא"מ דף ל"ג ויותר מבואר בחידושי רמב"ן פכ"ש אהא דקדרות ישברו בפסח דפריך הש"ס לישהינהו לאחה"פ ולעבד בהו שלב"מ ומשני גזרה אטו מינו דרב ס"ל מב"מ במשהו.
וכתב רמב"ן דהפרכא שידיחן וישטפן בחמין דגם בכ"ח לא ישאר רק משהו בלוע ולא יבא לעולם לידי נ"ט ואף דאין מבטלין איסור לכתחלה כיון דליתא לאיסור בעין מבטלין ומשני הש"ס גזרה אטו מינו וא"ת נטל"פ הוא מ"מ לכתחלה אסור את"ד הרי דגם בנטל"פ דרק מדרבנן אסור לכתחלה מ"מ אם היה בעין אסור לבטלו לכתחלה אך ממשנה וא"ו זיי"ן פי"א דתרומות הובא בפר"ח מוכח דגם משהו בעין מבטלין וכ"כ תוי"ט שם מהנהו שני בבי משמע דדבר שאינו נחשב בעיני המבטל ושאין כונתו לבטל מותר עכ"ל ומה דתלי הטעם שאינו נחשב יש להטעים עפ"י מ"ש הר"ן בפא"מ שם דאפילו למ"ד אסור לבטל איסור לכתחלה הוא מדאורייתא הוא דוקא במתכוין ליהנות ומרדכי הארוך הובא במגינים סימן תרכ"ו כתב דאין מבטלין הוא רק מדרבנן לכן דוקא כשנהנה מן הביטול ולדעת הערוך שבתוספת שבת דף ע"ה דפ"ר ולא מתכוין מותר כשלא ניחא לו ואינו נהנה ה"נ אף דהוי פ"ר מ"מ כיון דלא נחשב ול"ח הנאה מותר פ"ר עכ"פ מוכח מהנהו משניות דגם משהו בעין מותר לבטל כשא"מ ליהנות ולבטל וכן נוטה דעת הר"ש שם לענין סתם יינם בזה"ז ואם כן קשה על הרמב"ן אלא דבחידושי רמב"ן בב"ב דף פ"ח הביא הא דתרומות וכתב דאין למדין מתרומות לשאר איסורין אפילו איסורי דרבנן ונראה טעמו כמ"ש בשו"ת רשב"א סימן תס"ג שלפי שהחמירו בתרומה ואסרו עד מאה הקילו בה במקומות שלא להחמיר עליה כל כך עיי"ש וג"ז צריך תבלין ואפשר דרבנן גזרו שלא לבטל איסור לכתחלה דשמא יטעה בחסר ויתר אבל בתרומה דהחמירו בשיעור ביטול מרובה תו אין לחוש כיון דמדינא ברוב סגי.
ובשו"ת רשב"א סימן רכ"ב הקשה לו חכ"א על הראב"ד דאוסר לבטל לכתחלה איסור משהו בעין מהך דתרומות ותירץ דמיירי בתרומה בזה"ז דאינו רק מדרבנן ולהרמב"ם גם בתרומה דאורייתא מותר ונראה מה דלא תירץ כמ"ש בסימן תס"ג משום דראב"ד ס"ל דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש הר"ן פג"ה משמו.
ובתוס' רי"ד בע"ז פא"מ דף ל"ג כתב דהנהו מתניתין דתרומות מיירי רק לענין משמרת תרומה אבל מ"מ אסור לזר בלא שכשך הכלי הרי דלראב"ד ורמב"ן ותוספת רי"ד אסור ולרמב"ם ורשב"א ופר"ח מותר אם כן ודאי מנהג בורית הוא אבל למחות ביד חזקה אין לנו כיון דיש להם על מה לסמוך.
ומ"ש דהיכא דמותר משום הפסד אסור לאחרים לקנות מבואר בספרי ערך ש"י על יו"ד סי' ל"א ורמ"ב בראיות דמותר לקנות כדי שלא יפסיד המוכר ומה שהביא ראיה מרמ"א יו"ד סימן ק"ח אינו דרק בישראל התורה חסה על ממונו.
מה שהקשה על הטו"ז סימן ק"ח סק"ד מן סק"ח לק"מ דמה שכתב בסק"ח להשתמש במרדה לכתחלה היינו כשאין לו מרדה אחרת כמ"ש רמ"א משום דא"א לו בע"א והיכא דא"א גם אם משתמש לכתחלה חשוב דיעבד דכל שעת הדחק חשוב דיעבד כמ"ש החק יעקב בסימן תנ"א ס"ק ס"ג וכ"כ בטא"ח סימן תנ"ה בשם הרא"ש לענין מים שלא לנו אי ליכא אחריני גם לכתחלה כדיעבד דמי וכ"כ טו"ז יו"ד סימן צ"ו סק"ח ובח"י סימן תמ"ז ס"ק כ"ו.
ב
מה ששאל המשכיר בית לחברו ודר המשכיר גם כן באותו חצר גם השכיר עוד בית לאחר באותו חצר ובתו"ז השכירות השכיר השוכר ביתו לאחר וטוען המשכיר ושוכר האחר שזה שנשכר לו עכשיו אינו מקובל עליהם כ' הוא בעל מריבה עם שכניו.
הנה בחו"מ סימן שט"ז ס"ב דשנים ששכרו בית בשותפות לדור ביחד אין אחד מהשותפין יכול להושיב אחר במקומו ומקור ד"ז משו"ת הרא"ש ב"א ס"ב שנשאל על עובדא ששכרו כל אחד בית לדור כ"א בפ"ע רק חצר הוא בשותפות לשני הבתים והשיב דא"י להושיב אחר במקומו בשנים ששכרו בית בשותפות עיי"ש ועכצ"ל דחצר המשותף לדירת הבתים הוי כמי שרוצה להושיב אחר במקומו כששכרו בית. בשותפות לדור ביחד דאל"כ איך השיב דין בית על שאלת חצר וא"כ המשכיר ודאי יכול לעכב אך השוכר אם יכול לעכב על השוכר השני מלהושיב אחר במקומו יש לחלק דאם כבר היו מושכרים הבתים וזה שכר אחר שידע מי ומי המה השוכרים י"ל אלו היו מקובלים עלי ולא אחר אבל כששכר עדיין היו בתים באותו חצר עומדים להשכיר הרי אז לא ידע מי שישכור וסבור וקיבל לישב עם מי שירצה המשכיר להשכיר והרי עתה מתרצה המשכיר.