אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שנו

סימן שנה

שאלה יצא קול דבר מכוער על רב והורידוהו הקהל והביא לו הרב שלשה רבנים וקראו לרה"ק לדון בפניהם ולא רצה ועשו פס"ד לזכות הרב ולא צייתי הקהל רק לדון בזבל"א וזבל"א ורוצה הרב לברור לו אחד מהשלשה אם יכולין הקהל לעכב מחמת דברי הש"ך בחו"מ סימן טו"ב סק"ט ופרש"י בכתובות דף כ"א סוף ע"ב הנה במהרי"ט ח"ב חחו"מ העלה בסימן פ' דכל שאינו נגיעת ממון ל"ח נגיעה ויישב דברי רש"י דאין ראיה משם אך בסימן ע"ט העלה דב"ד שדנו ועשו פסק פסולים לדון בזה בין שני הבע"ד עם עוד דיינים אחרים דיחזוקי דיבורם דכסיפא להו לחזור דיאמר תחלה טעו ועתה האחרים החזירם עיי"ש ויל"ע בדברי הש"ך דבר"ס ח"י הביא דברי באר שבע סימן ע"ד דדיין שגלה דעתו קודם אסור לדון וסיים דצ"ע ואלו בסימן טו"ב הביא דעת רשד"ם דאינו רשאי לדון ולא הניח בצ"ע ונראה משום דברשד"ם מבואר הטעם דהוי נוגע ולפ"ז אם שני בע"ד מתרצים בו לא גרע מקבלו קא"פ ואם לא פסק עדיין אף דשמע מעיקרא טענת בע"ד אחד שלא בפני חברו כשר לדון אפילו בלא רצון בע"ד השני כמבואר שם משא"כ הבאר שבע אוסר משום דצריכין הב"ד להוציא הבע"ד שלא ידעו מי המחייב ומי המזכה שלא יבא לשנאת הדין ומשום לא תלך רכיל וכמבואר שם וא"כ זה אסור אפילו ברצון השני בע"ד דהא מוציאין כל אדם לחוץ בע"כ דבע"ד נמי ולכן דייק הש"ך דבר"ס ח"י כתב דאסור ובסימן טו"ב כתב דאינו רשאי דאינו איסור רק אין לו רשות על בע"ד השני לכופו והא דסיים בסימן ח"י דצ"ע חדא דהא מהרשד"ם דכתב רק דנוגע מוכח דזולת זה ליכא איסור ועוד דבשלמא א"ל יוציאו הבע"ד ידעו מי החייב ומי המזכה אבל כשגלה דעתו מכבר לא ידעו הבע"ד דשאר הדיינים לא הסכימו כולם לדבריו מדעת עצמם וגם אפשר אף דכבר גלה דעתו מ"מ עכשיו שבא לפסוק הלכה למעשה דייק יותר כמבואר בפי"נ דף ק"ל ע"ב ואי לאו דודאי דינא הכי היה חוזר בו ויל"ע דבסימן טו"ב החליט הש"ך כרשד"ם ובסימן ל"ג סי"ב כתב רמ"א דחוזר ומעיד אם לא נפסק הדין וגם הש"ך דכתב משום דעביד לאחזוקי דיבירו ה"ד אם כבר נפסק הדין וכמ"ש בנו"ב חא"ע סימן כ"ז גם בתומים שם ואחרונים כתבו דיכול לחזור ולהעיד ואף דמהרלנ"ח שהובא ברשד"ם שם הוכיח מפרק הערל דף ע"ז דת"ח שאמר כך מקבלני אם לאחר מעשה אומר אין שומעין לו הא תוס' שם כתבו דדוקא בדבר הנוגע לדידיה וכ"פ רמ"א בהג"ה יו"ד ס"ס רמ"ב וכמ"ש בטי"ג בש"א בשם גרשון סקל"ו וא"כ מוכח מהם דמשום אחזוקי דיבוריה לבד אינו פסול להעיד ונראה לפימ"ש בחידושי לא"ע סימן טו"ב ס"ב דחשש זה אינו רק דרבנן ובמלתא דלא מהימן רק מדרבנן נעשה כנוגע משא"כ בדבר שנאמן מן התורה לא פסלוהו רבנן מחשש נוגע כשאינו נגיעת ממון א"כ י"ל בשלמא לפסלו מלחזור ולהעיד אי אפשר כיון דא"י להעיד רק מי שראה וידע ויפסידו זכות הבע"ד משא"כ להיות דיין אפשר להושיב דיינים אחרים והוי כלכתחלה וכה"ג כתבו תוס' בפ"ק דגיטין בד"ה האי קולא ועוד דחזינן דאוהב ושונא כשרין להעיד דלא נחשדו ישראל משום אהבה ושנאה כל שאינו נגיעת ממון להעיד שקר אבל לדון פסולים כמבואר בחו"מ ר"ס ל"ג ועכ"פ דעת רשד"ם ומהרי"ט בח"ב חחו"א סע"ט וש"ך סימן טו"ב דבדיין פסול לחשש נוגע דעביד לאחזיקי דיבורו נהי די"ח בדיין נמי כמבואר בברכ"י שם מ"מ הרב דבא להוציא מהקהל ודאי יד קהל על עליונה וכ"ש אם שמעו טענת הרב שלא בפני טובי קהל דדעת רמ"א בסי' טו"ב שם דפסול מלהיות דיין זולת אם נתרצה בו בע"ד שני אפילו לא פסק עדיין כלל.

ולפימ"ש דנגיעה מחשש דעביד לאחזוקי דיבוריה כיון שאינו נגיעת ממון הוי רק חששא דרבנן לכן בעדות דא"א באחרים לא נפסל דלא יפסיד הבע"ד ומצינו כזה בש"ך יו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז ובס"ס רמ"ב בהנהגת הוראות דאשכחן טובי דלא העמידו דבריהם במקום ממון עיי"ש יש להבין בזם דברי בעל העיטור שבש"ך חו"מ סי' ל"ג הנ"ל מה שהרכיב שני טעמים דלא סתר דינא כיון דכבר איפסק דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה דאינו מובן דממ"נ אם כיון דכבר איפסק נתייאש וכמ"ש תה"ד כה"ג הובא ברמ"א סימן רס"ח אם כן אף דלא עביד לאחזוקי דיבורו ואם עביד לאחזוקי דיבורו פוסלו משום נוגע אם כן אפילו עדיין לא נפסק הדין אך מצינו בריש מועד קטן ובש"ע הלכות חול המועד ובהלכות אבלות דמותר במלאכת דבר האבד משום פסידא ולא משום רווחא והנה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ז כתב לענין נדן דאם מתה הבת דתקנת שו"ם להחזיר וכן המנהג דחייב האבי הבת לחזור ולעשר דכיון דאסח דעתיה ואינו יושב ומצפה שתמות בתו נתייאש הוי כריוח חדש יעיי"ש והנה לא בא מטעם דאינו רק מתקנה הוי ריוח חדש דכיון דכך התקנה והמנהג וצריך דוקא שידע מהמנהג כדאיתא בב"ש סימן כ"ג ס"ק ט"ז דאז אדעת המנהג נחית ועיין ביו"ד סימן קע"ד ס"א בהג"ה דכשיש מנהג הוי כהתנה מתחלה דמסתמא אדעתא דמנהגא נחית ואם כן מדינא חוזר הנדוניא לאב ומ"מ כיון דאסח דעתו ונתייאש אף דחתנו לא קנה הנדוניא מכח היאוש מ"מ כשחוזר להאב הוי כריוח חדש ואם כן ה"נ אחר שהעיד חתנו או בעל אחותו וכדומה ולא נתקבל מחמת הקורבה ונפסק הדין הרי כבר אסח דעתו ונתייאש דאינו יושב ומצפה שתמות בתו או אחותו וכדומה ואם כן הוי רק מניעת הריוח וכיון דעביד לאחזוקי דיבורי' ורבנן עשאוהו כנוגע העמידו דבריהם במקום מניעת ריוח אבל לולא זאת יאוש כדי לא קני ואפילו בחוב קדום כמו דמסיק הח"צ בחו"מ סימן קס"ג וגם אהא דתה"ד בחו"מ סימן רס"ח דס"ל דקם דינא צווחו בו האחרונים ועוד דאיתא בפא"מ כ"ד ב' מצא אבדה לאחר יאוש הוא שלו וחייב להחזיר לפנים משוה"ד וכתב שם מרדכי בשם ראבי' וראב"ן דכייפינן לעשות לפנים משוה"ד אם אינו עני עיי"ש וכיון דמדינא יאוש בחוב מהני למהרי"ק רק כיון דלא קני רק מחמת יאוש כייפינן לעשות לפנים משוה"ד אם כן זה ודאי רק מניעת ריוח וכיון דעביד לאחזוקי דיבורי' דמדרבנן חשוב נוגע היכא דליכא רק מניעת ריוח העמידו דבריהם.

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה