אור ברסלב

תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שכה

סימן שכד

שאלה ישראל יש לו חנות מושכר מגוי שיש לישראל באותו חנות מלאכת הספרות ועוסק בכל ימי החול בעצמו לספר ויש לו גם כן גוי מושכר לו לשנה לספר שם באותו חנות והגוי יש לו כלי אומנות שלו מהו להשכיר לגוי החנות על השבתות ויו"ט בסך קצוב והספר גוי יטול לעצמו שכר הספרות או שהגוי יתן לו חלק משכר הספרות שבשבתות ויו"ט בעד שכירות החנות.

הנה בשע"ת סימן רמ"ד סק"ט הובא מבני דוד הלכות שבת באחד שיש לו חנות שמתעסק במלאכת הספרות ודרך ליקח לו מסייע ולוקח בעל החנות החצי ממה שמשתכר זה מותר דהוי כאריסות ואפילו אם אח"כ התנו שזה יתן כ"כ שכר לבעל החנות והמותר הכל לעצמו מותר אעפ"י שהחנות עד היום בחזקת ישראל הוא והוא מתעסק בה בחול מ"מ ליכא חשדא כיון שדרך ליתן החצי עכ"ל אך אין זה ראיה לנ"ד דבחול הגוי אצלו שכיר שנה וכה"ג אסור בשבת לכ"ע כיון דישראל מרויח במלאכתו שעושה בשבת וכמ"ש מג"א סי' רמ"ד ס"ק י"ד וא"כ יש חשדא בשבת דיאמרו דגם בשבת הגוי שכיר אצלו בכל השנה איברא לפמ"ש הא"ר בסי' רמ"ג סק"ה דגם כה"ג רק משום מ"ע אסור עיי"ש וא"כ כשהדרך לשכור מסייע לשנה דליכא משום מ"ע הל"ל דמותר אך מג"א לא ס"ל הכי וס"ל דזה מדינא אסור ועיין בהגהות לב"ש אך בחידושי רע"ק כתב דלשון הש"ע משמע דוקא שכיר יום אסור מדינא וכ"ד מטה יהודא בסימן רמ"ד וספר דברי יוסף בדעת הרמב"ם דבשכיר לשנה אף דישראל נהנה שעושה הגוי בשבת מיתר כיון שהוא בהבלעה בימות החול אך להראב"ד אסור ובשו"ת רש"ל סימן ק' באחד שקנה מהשר על שנה לבשל לו מלח והישראל שכר לו פועלים גוים בקבולת שאם יעשו כו"כ מלח יתן להם כו"כ וכתב דהא דכתב המרדכי שהובא בב"י סימן רמ"ד במכס ושכר לו גוי על השבתות ליתן לו חלק ממה שיקבל מכס דאאת"ל דאסור משום שקובע לו ליטול המכס בשבת מ״מ יש להתיר משום פסידא ולפ"ז אפשר דבמלח ל"ח פסידא כמכס מ"מ א"צ במלח לטעם דפסידא דהא כל קבולת שרי אפילו במלאכה ממש אלא דגבי מכס שבכל השבוע הישראל בעצמו מקבל המכס א"כ מוכח דבשבת אדעתא דישראל קעביד משא"כ בבישול מלח וזה אין לדמות לתנור של ישראל משום דנקראת על שמו משא"כ באותן כלים עיי"ש ולפ"ז אפשר דכאן אין מוכח דבשבת אדעתא דישראל קעביד כיון דבחול מסייע לו גם הגוי ומי יודע באיזה אופן אם ליטול חלק או שכיר שנה או לעצמו עושה ומסייע לשלם שכר החנות ואף דאם יחקרו יודע להם האמת דהגוי בחול שכיר שנה מ"מ כשיחקרו יודע להם האמת דבשבת אינו שכיר לישראל רק לעצמו עובד ומשלם לישראל שכר חנות דבר קצוב או נותן לו חלק ממה שמקבל בשכר ספרות וסתמא כשמשלם לו הישראל בעד שכירות החול מנכה לו שכר החנות או חלק מהספרות שבשבתות וא"כ אינו מוכח ועוד דמכס דבר מפורסם יותר ממה שעושה בצנעא בתוך החנות אך דברי רש"ל צל"ע במ"ש מאחר שידוע שאינו משכירו רק לשבת שהרי כל ימי השבוע הוא בעצמו מקבל המכס א"כ מוכח דאדעתא דישראל קעביד עכ"ל והרי מבואר בב"י סימן רמ"ז וסי' רנ"ב בנתן עורת לעבדן וכדומה אף דהוא קבולת והוא בביתו של עכו"ם אם אומר לו לעשות בשבת אסור וכ"כ בשם הרשב"א וכמה ראשונים א"כ לאו משום דידוע ומוכח הוא ונהי דבגוף הדין שפיר כתב רש"ל דהיכי דנותן לו בקיבולת בין בחול בין בשבת אינו קובע מלאכתו בשבת דהא אינו אומר לו רק לשבת עשה כך וכך אתן לך כך וכך ויכול הגוי לעשות רק בחול ואם עושה בשבת נמי לטובת עצמו עשה משא"כ במכס דאינו ממנה את הגוי רק על שבתות אבל טעם שידוע ומוכח צ"ע ואפשר לומר דחזינן דר"ם שבמרדכי כתבו רק באת"ל דאסור משום שקובע לו ליטול המכס בשבת משמע דלא ברירא לר"ם ולכאורה הוא נגד כל הנהו ראשונים ונראה טעמא משום דקצץ לי ליתן מכל מאה שגביה ואדעתא דנפשיה עביד י"ל דלא איכפת במה שקובע מלאכתו בשבת אף דבשבת גופא אסור לומר לו משום ממצוא חפציך ודבר דבר כדאיתא בשבת דף קנ אבל מע"ש י"ל דמותר ובביאור הגר"א סימן רמ"ז אות ב' כתב דמוכח כן מדאסר בלא קצף דמחזי כשלוחו ומי שהחשיך בדרך לפרש"י שם דמיירי מבע"י לא התירו אלא משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואין זה ראיה מוכרחת דשאני היכא דקצץ לו דאדעתיה דנפשו עביד והך דהחשיך לו בדרך דנותן כיסו לנכרי משום דאין מעמיד עצמו על ממונו ולא הצריכו שיקצץ פרוטה לנכרי חדא דאינו מוכרח לר"ם כפרש"י דמיירי מבעו"י ועוד בשלמא בנתן כיסו לנכרי או האגרת או עורת לעבדן דמשך הגוי חפצו של ישראל אדעתא דשכירות על דעת לעשות בשבת משתעבד הנכרי ע"י משיכת החפץ לעשות כמו שקיבל עליו וכמ"ש הריטב"א שבאס"ז ב"מ פרק האומנין דף ע״ו ע"ב סד"ה בר"א והובא בנה"מ סימן של"ג ולכן מחויב לעשות בשבת אף אם ירצה לחזור בו ול"ל אדעתיה דנפשיה קעביד רק אם בשעת עשיית המלאכה הברירה בידי שלא לעשות ביום שבת אף דבשעה שקיבל עליו היה הברירה בידו דהוא שכיר יום נמי הברירה בידו בשעה שקיבל עליו ואסור ועוד כיון דנשתעבד בשכר הוי פועל עד פועל כיד בעה"ב כדאיתא בפ"ק דב"מ ד"י ועיין מח"א הלכות שלוחין סי"א ואף דמהר"ם בשו"ת החדשות סימן ר"י כתב בנותן בגד לארוג אעפ"י שמשך יכולין שניהם לחזור הבאתיו בחידושי ליו"ד סימן ש"פ מ"מ זה מצד הסברא דכאן אמר באת"ל כיון די"ל נמי כסברת הריטב"א וא"כ ג"כ מה דפשיטא להרשב"א וראשונים הנ"ל באגרת ועורת לעבדן דקובע לעשות בשבת אסור משם דמשעשך ע"ד לעשות בשבת א"י לחזור ומחויב לעשות בשבת וידו כיד בעה"ב משא"כ במכס דאין מה למשוך ולא נשתעבד הגוי לעשות בשבת אף דקיבל עליו יכול להחזיר לכן כשמקבל המכס אדעתיה דנפשו עביד ע"כ כתב הר"ם רק באת"ל דזה נמי אסור ודעת רש"ל נמי כיון שאינו מחויב לעשות בשבת לא החמיר הר"ם רק משום דמוכח וידוע.

והנה בנ"ד במשכיר החנות בסך קצוב והספרות יהא של הגוי זה ל"ח קובע מלאכתו בשבת דאינו עובד בשביל ישראל כלל ואף דבתנור ומרחץ אסור להשכיר שם אין דרך לשוכרו כיון דהוצאתי מרובה כמ"ש הפוסקים משא"כ בספרות וגם בפסק עמו שיתן לי בעד החנות חלק משכר הספרות בשבת מ"מ לא עשה הגוי שום קנין והברירה בידו שלא לספר בשבת ולא יהא החנות שכירה לו ואדעתיה דנפשו עביד ובכל אחד ואחד שמספר מחויב אז חלק בעד החנות ויכול לחזור בו בכל פעם ופעם מלספר כ"ז שלא קנה החנות בקנין הצורך בשכירות.

ועוד יש לחלק בין נ"ד לההוא דמכס דהא מבואר ביו"ד סימן קע"ז סעיף מ"ם דהנותן מעות לחברו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תערומות וא"כ ה"נ דנתן לו החנות על שבת למחצית שכר הספרות אם לא יספר אין לו עליו אלא תערומות אך ה"ד זה שאינו רק מניעת הריוח ומבטל כיסו של חברו דפטור וכיון דאינו מחויב לספר אף דקיבל עליו מע"ש כי ספר בשבת אדעתא דנפשו עביד משא"כ במכס דהישראל קנה המכס מהמלך וכל העוברים מחויבים לשלם לו המכס וגוי זה שקיבל עליו לקבל המכס סמך עליו הישראל ואם לא היה מקבל עליו היה הישראל מצא אחר ואם עכשיו בשבת לא יקבל מכם הרי הפסיד את הישראל הפסד ממש וכמו שהחזיר שט"ח של מלוה ללוה דחייב לשלם מדד"ג כדאיתא בחי"מ סימן נ"ה בש"ך בשם המ"ב וכיון דמחויב בשבת לקבל המכס ואין הברירה להגוי מלחזור ל"ל אדעתיה דנפשו עביד ובעורת לעבדן ואגרת שאמר לו לעשות בשבת התם בידו והוי כאם אוביר ולא אעבוד דחייב וכדמחלק בב"מ דף ע"ג בין אם אוביר ובין למאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן לו פרי בפרוותא דזלשפיט ופשע ולא זבין דפטור משום דהתם לאו בידו ובאם אוביר ולא אעבוד הוא בידו וה"נ השכר ספרות אין בידו שמא לא יסתפרו אצלו אותו יום ולכן אף דנזדמן לו ופשע ולא רצה לספר פטור וכשמספר אדעתא דנפשו עביד ול"ל דהכא נמי בידו כשיבאו אצלו להסתפר ולא קיבל עליו רק כן כשיזדמן לו זה איני דהתם כמי שקיבל המעות לקנות יין אם יזדמן לו לקנות ואולו היה רוצה היה קונה ופשע ולא קנה מ"מ כיון שאינו בידו לגמרי ולא סמכה דעת הנותן לכן פטור המקבל ועיי"ש בריטב"א ואס"ז שכתבו הטעם משום דלא סמכה דעת הנותן.

ועוד יש לחלק לפמ"ש בריטב"א בפ"ה דע"ז דף ע"א אהא דאסור לומר לנכרי עול תחתי לעולם פירש שהוא מחויב ליתן יין למושל ואומר לנכרי שיתן תחתיו ונותן הנכרי יי"נ והקשה ריטב"א שם הא אין שליחות לנכרי כדאמרינן פרק איזהו נשך וכל שאין כאן שליחות מגרמיה הוא דיעבד וי"ל כיון דסוף סוף חייב הוא לפרוע לנכרי דמי היין שנתן על פיו ובשליחותו הרי הוא כפורע חובו ביין נסך עכ"ל אם כן ה"נ בשלמא בעורת לעבדן ואגרת דקצץ לי שכר וחייב לשלם לו בעד שליחותו הוי כעשה בעצמו כל שקובע לו לעשות בשבת וכן במכס דקנה הישראל המכס וכשמקבל הגוי מהעוברים ושבים גובה חובו של ישראל המגיע לו מדד"מ ונוטל הגוי חלק חלף עבודתו שנתחייב הישראל ליתן לו משלו לכן הגוי עושה שליחותו של הישראל משא"כ במלאכת הספרות דלא זכה הישראל בשום שכר וכשהגוי מספר כל השכר מגיע לו מאותם שמסתפרים ממנו ואין הישראל נותן לו ולא נתחייב לו להמספר כלום רק גוי המספר משלם לישראל בעד החנות אם כן אינו שלוחו של ישראל ואף דאמירה לעכו"ם גם בחנם אסור ויש שליחות לחומרא מ"מ שאני כשעושה אדעתא דנפשו ולכאורה צ"ל כן גם בדברי הריטב"א דאל"כ מה ק"ל דמי לא ידע דאמירה לעכו"ם שבות וגם בפא"נ אמרינן יש שליחות לעכו"ם לחימרא זולת אם נדחוק דקשיא לו לאותם מ"ד שם דאין שליחות לעכו"ם לחומרא.

ובלאה"נ הא מבואר בא"ח סימן ש"ז סכ"א אסור לומר לעכו"ם הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו ומבואר בשו"ת ב"ח החדשות שאלה ב' דאין אמירה לגוי שבות אלא כשמצוה לעשות בשל ישראל אבל כשמצוהו לעשות בשל עצמו אף שהישראל דהנה שיתן לו שכר מותר והוכיח כן מהגמ"ר וכ"כ הרי"ק שבכ"מ פ"א מהלכות כלאים ה"ג בפירש דברי הרמב"ם דמותר לומר לעכו"ם שיזריע כלאים בשדהו של עכו"ם כיון שהזורע עכו"ם וקרקע של עכו"ם לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו והובא בהגהות רב"פ באוח סימן ש"ז ואם כן בשלמא עורת לעבדן ואגרת דגוי עושה בשליחות ישראל ובשל ישראל אסור כשקובע לו מלאכתו בשבת וכן במכס כיון דזכה הישראל במכס מדד"מ ומסטימתא כמ"ש רש"ל בתשובה סל"ו אבל במלאכת הספרות והגוי מספר בכלים שלו אינו עושה שום מלאכה בשל ישראל ואף דהוא בחנותו של ישראל אטו המלאכה נעשית עם החנות ואף שנהנה ישראל דעי"ז נותן לו חלק בעד החנות אין בזה משום שבות ול"ל דיש מ"ע דטעו שהכלי אומנות של ישראל דאין אנו אחראין לטועין כשאין הגוף של ישראל וכמ"ש הגו"ר הובא בשע"ת ס"ס רמ"ד ואפשר אפילו יהא המספר גוי שכיר אצל ישראל לחדש או לימים אין בכך כלום כיון דהמלאכה בכלים של גוי ומספר גוים ליכא בזה משום אמירה לעכו"ם שבות זולת אם נאמר כיון דשכיר הוא ידו כיד בעלים וכמ"ש לעיל מ"מ לחוש משום דיחשדהו על כך י"ל דל"ד לתנור ומרחץ דהתם הדרך דוקא בשכיר יום כיון דהוצאתו מרובה ושכרו מועט אין דרך לתתו לאריס וכמ"ש הר"ן בפרק כל כתבי והובא בב"י סימן רמ"ג.

ועוד כיון דהחנות גם כן רק מושכר מגוי אצל הישראל וחזר והשכירה לגוי על שבתות בעד שכר קצוב או בעד חלק משכר הספרות ליכא למיחש למ"ע אף דכבר ישב בה ישראל וכמ"ש הא"ר בסימן רמ"ג וכ"פ חיי אדם כ"ג סי"ג וכ"פ בשו"ת בית שלמה חא"ח סל"ו דאם אין התנור והמרחץ של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירם לעכו"ם אף לשבתות לחוד אין בזה משום מ"ע.

וגם משום שכר שבת ליכא במה שמקבל שכר חנות בעד השבתות כיון דאין הגוף של ישראל רק שכורה אצלו וחזר והשכירה על שבתות לא נשאר בשבת שום שיור לישראל והוי כמכירה של מכס על השבתות דכתב המג"א בסימן רמ"ד סקח"י דליכא משום שכר שבת וכן כתב בשו"ת בית שלמה שם.

ומ"מ לחומר שבת הוריתי להשכיר החנות להגוי על השבתות בהבלעה מן אחר חצות ע"ש עד בקר יום ראשון וזה חשוב הבלעה וכמ"ש בתו"ש סימן רמ"ד סקט"ז וגם יכתוב השטר שכירות בערכאות כדי לפרסומי מלתא ויצא מחשש מראית עין וכמ"ש בחיי אדם כ"ג בנ"א סק"ו.

ואם עושה כן דרך הערמה י"ל כיון דאין לישראל בגוף החנות רק מושכר אצלו וחוזר ומשכירה לגוי דהוי כמכירה ובמכירה ל"ח להערמה וכאשר כתב הגו"ר שבשע"ת סימן רמ"ד ובמקו"ח ס"ס תמ"ח וכן בשו"ת בית שלמה הנ"ל וכאן עדיף כיון דהכלי אומנת של הגוי ומספר גוים דהוה כאומר לגוי שיעשה מלאכה בשל עצמו אף דישראל נהנה גם כן מזה שרי וכמ"ש לעיל יש מקום לסמוך אם עושה דרך הערמה ואף דאם העכו"ם עושה בחנם אף שעושה בשלו וישראל מצוהו לעשות והוא לצורך ישראל ולא לטובת עכו"ם ודאי אסור מ"מ בקצץ לו שכר דאדעתא דנפשו עביד ואינו עושה בשל ישראל שאני תדע דהא כתב בנמ"י בפרק הפועלים דישראל האומר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה דישה שלך או חסום פרתך ודוש בה דישה שלי אסור משום אמירה לגוי שהרי עושה מלאכה אסורה בדבר של ישראל עכ"ל וסתמא דמלתא חסום פרתך ודוש דישה שלי משלם שכר לגוי וגם ישראל נהנה מ"מ האיסור רק משום דעושה מלאכה אסורה בדבר של ישראל ומינה אם אמר לגוי חסום פרתך ודוש בה דישה של גוי אחר שרי ולא אסור משום פועל ידו כיד בעליו ומבואר שם דל"ש שבת ל״ש שאר מלאכת איסור דהא אזיל התם לפי מה דפסק דאמירה לנכרי שבות בכל איסורים כמו בשבת ולכאורה מסתימת לשונו משמע נמי דל"ש בשכר ל"ש בחנם אין איסור כל שאינו עושה מלאכה אסורה בדבר של ישראל ובשו"ת ב"ח הנ"ל משמע מתחלת לשונו דדוקא אם הסממנין שלו אסור לצוות לגוי לעשות בהם מלאכה כיון שהגוי עושה מלאכה בשל ישראל אבל אם אינם של הישראל לא שנא אם של החולה הם ומצוהו לבשלם ל"ש אם של גוי אחר ואף דעי"ז יקבל ישראל הרופא שכר מהחולה שרי ובסוף התשובה כתב פשוט מיהא דכל היכא דמוכח ונראה דהגוי כיון להנאתו חשבינן ליה כאומר לגוי עשה מלאכתך ושרי משמע דוקא החולה עצמו או עבדו יבשל ומשום דיותר אין לפשוט מהגמ"ר עיי"ש אבל מסברת עצמו ס"ל דלאו משום דמוכח ונראה דהגוי כיון להנאתו אלא משום דאין המלאכה בדבר של ישראל יהא של החולה או של אחר שרי ומ"ש חשבינן ליה כאומר לגוי עשה מלאכתך ושרי אף דבאמת הוא מלאכת הגוי החולה היינו משום דבחול עושה הרופא עצמו והשתא בשבת לא יקופח שכרו נמצא עושה בשביל הרופא מה שמוטל על הרופא והנה טו"ז בהלכות כלאי זרעים סק"א כתב דכונת הרמב"ם במ"ש בפ"א מהלכות כלאים מותר לומר לעו"כ לזרוע לו כלאי זרעים היינו שמותר לומר לעו"כ שיזרע לצורך עצמו של עו"כ אבל לא לצורך ישראל וכן מצאתי בכ"מ פ"א דכלאים בשם הר"י קורקס וגם ביאור הגר"א כתב מ"ש הכ"מ בשם הרי"ק לו היינו לצורך עו"כ אין הלשון משמע כן אלא דס"ל שאין איסור אמירה לעו"כ אלא בשדהו של ישראל וכמ"ש בסירוס עיי"ש ותמהני כי הכ"מ בשם הרי"ק כתב דכונת הרמב"ם דמותר לומר לעו"כ שיזרע כלאים בשדהו של עו"כ כיון שהזורע עו"כ וקרקע של עו"כ לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר עכ"ל ודבריו ברור מללו דהיינו אף שהוא לצורכו של ישראל דעליו קאי.

וכן כתב בשו"ת זרע אברהם שאלה טי"ת דהיינו לצורכו של ישראל והב"ח יו"ד ס"ס רצ"ו הקשה על פירש הרי"ק דזה פשיטא דמותר לומר לגוי עשה מלאכתך ולענ"ד מש"ה כתב הרי"ק ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר דזה קמ"ל דלא נימא דוקא כשאינו לצורך ישראל מותר לומר בשבת עשה מלאכתך וכן בשאר איסור אבל כל לצורך ישראל כיון דישראל נהנה הוי מלאכתו של ישראל וכדעת הרקנ"ט שבמג"א סימן ש"ז ס"ק כ"ט וקמ"ל דמ"מ מותר אח"כ מצאתי בצרור החיים פ"א מהלכות כלאים שתירץ קושית הב"ח כמ"ש ועיין א"ר ס"ס רס"ו ס"ק כ"ו.

ובפנים מאירות ח"א סימן סמ"ך כתב בישראל שהלך בסחורה ונטבע העגלה בטיט ואין הסוסים יכולין להוציא המשא ולא מצא סוסים אחרים להוציא המשא אם הסוסים הם של גוי העגלן מותר לומר לו קח שורים ותעזור לסוסים להוציא המשא עיי"ש וצ"ע נהי דהסוסים והשורים של גוים מ"מ המשא של הישראל מושכין ואיסור הנהגת כלאים היינו שמושכין איזה דבר ביחד כדאיתא בטו"ז יו"ד סימן רצ"ו ואם כן מה לי אם הסוסים של ישראל או של הגוי דמ"מ נעשה האיסור במשיכת משא של ישראל וישראל מצוהו דאף שהעגלן הולך בקציצת שכר מ"מ גם בקבלן אסור לומר לו עשה בשבת וה"נ אומר לו משוך משאי בכלאים וצ"ל כיון דמתחלה קיבל עליו העגלן להוליך משאו ואז לא אמר לו הישראל למשוך בכלאים ועתה שהסוסים של העגלן אין יכולים למשוך מוטל על הגוי למשוך המשא ואם לא ימצא שורים על כרחו יביא סוסים וכדומה ואדעתא דנפשיה עביד להשלים קבלונותו והישראל אינו רק נותן לו עצה דמותר כמ"ש תה"ד בסימן חצר היכא דעגלן גוי מוליך משא של ישראל בכלאים וירדו לרפש וטיט וא"י לצאת היה מותר לישראל בעל המשא ללמד את הגוי האיך לעשות שיצאו האופנים מן הרפש זולת חשש דע"י קול הישראל ימשכו מחמת דעסיק בתיקון הליכה יצעוק וימשכו ולפ"ז משמע דגם בנתן עורת לעבדן וכדומה ולא אמר בשעת קציצה שיעבד בשבת מותר הישראל אח"כ לומר לו שיעשה בשבת כיון דכבר נעשה קבלן שלא על תנאי זה וצריך לגמור מלאכתו אדעתא דנפשו עביד שו"ר בב"י א"ח סימ' רמ"ז וז"ל ונ"ל דה"ד כשקצץ הישראל עמו לילך בשבת אבל אם העכו"ם מעצמו אמר לילך בשבת שרי דבדידיה קטרח כדי שיטול שכר וכיון שהישראל לא צוהו שילך בשבת שרי עכ"ל משמע להדיא דוקא אם בשעת שכירתו אמר לו לילך בשבת אסור ובפרישה מפורש וז"ל ובלבד שלא יתנה עמו שילך בשבת,

תוכן העניינים

תשורת שי מהדורא קמא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה