תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רפא
מעשה רו"ש עשו מקח ואח"ז היה הכחשה ביניהם ואמר ראובן לשמעון אם תאמר בהן צדק שכדבריך כן היה אתן לצדקה סך פלוני ואמר לראובן השלש המעות והשליש ואח"כ טרם שאמר שמעון הה"צ חזר בו ראובן נראה דישנו בחזרה דהנה אם יש אסמכתא בצדקה פליגי הפוסקים ועמג"א סימן תקס"ב וביאור הגר"א שם דנוטה דעיקר דיש אסמכתא ובספיקא דדינא בממון צדקה גם כן פליגי אם ספקו לחומרא כדאיתא בר"ן פ"ב דנדרים דף זיי"ן ובש"ך יו"ד סימן רנ"ט סקי"ד.
ובנ"ד יש עוד טעמים להקל דבשלמא אם אמר אם אעשה כן אתן לצדקה כההוא דיו"ד סימן רנ"ח ס"י תלוי בפלוגתא זאת אבל נ"ד שתלה בשמעון אם יאמר בה"צ משום דכסבור ראובן שהאמת אתו ואין רשאי שמעון לומר בה"צ וודאי לא יאמר גם כן הוי כההוא דיו"ד סימן רל"ט סט"ז נשבע שלא אוכל ככר זה אם פלוני אמר דבר זה ונמצא שאמרו מותר בהככר דהוי נדרי שגגות ועש"ך ס"ק כ"ג וה"נ אם אומר ראובן מחמת שברור לו שהוא אומר אמת היה כסבור דודאי שמעון לא יאמר בה"צ ועיין ר"נ פ"ג דנדרים דף כ"ה ע"ב בד"ה היכא דמי דאע"ג דר"כ ור"א כל חד וחד אמר לחברו דטעי ולא הבין מאמר רב סד"א דכיון דלא חש ליה ואשתבע לאו שגגה הוא ואי תלה בה איסור פירות יהו אסורין קמ"ל וצ"ע בזה ממ"ש בשו"ת מיימני לספר הפלאה סי' ה' דכתב שם אם אמר אם אבוא אל אשתי עד שנה אתן לצדקה שני ז"כ ואח"כ בא דא"י לומר דלא נתכוין ליתן השני ז"כ אלא שסבור היה שלא יבא אל אשתו ושיוכל לפטופט ביצרו דדברים שבלב אינן דברים ומה שהוציא בפיו זהו צדקה עכ"ל ויש חילוק בין נודר או נשבע לעצמו או מה שנוגע לחברו דבנוגע לחברו אינו יכול לבטל דברי פיו בכונתו דדברים שבלב ל"ה דברים אם לא כשיש אומדנא דמוכח טובא ולא בעינן פיו ולבו שוין כדאיתא ביו"ד סימן רי"ח ס"א בהג"ה ובטו"ז שם וה"נ נוגע הדבר לעניים וה"נ אינו אומדנא דמוכח שהיה ברור לי ששמעון לא יאמר הה"צ דשמא היה מסופק ולא קים ליה בגוה דשמעון שלא יאמר ה"צ אך מסיים בשו"ת מיימני שם דל"ל דאנן סהדי אלו היה יודע שלא יוכל מלעכב א"ע מלבא אל אשתו לא היה נודר וה"ל כאלו פירש להדיא זה אינו דא"כ למה נדר עכ"ל והכא אדרבה מש"ה נדר לברר שהאמת אתו דכסבור ודאי לא יאמר שמעון הה"צ ויתברר שהוא אומר אמת. ויש עוד טעם להקל לפימ"ש בשו"ת ר"ן סוף תשובה א' בנידון שנשבע אחד ליתן לפרנסת חולי עניים ואם איזה פעם ידור נדר בבית הכנסת בעירו יהא חצי מזה הנדר לפרנסת חלי עניים ואח"ז נדר בביהכ"נ איזה סך לחבורת ת"ת וכתב הר"ן דנדר צדקת חולים אינו חל עד שידור אותו נדר האחר לת"ת ובאותו שעה לבד הוא חל ולא בשעת דבריו הראשונים ולפיכך כל שבשעת נדרו שני אינו זכור מנדרו ראשון לא חל נדרו דהוי כההוא שמעתתא דככרות דבפרק שבועת שתים בתרא דהאומר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג מותר לו לאכול את השניה כיון שחלות איסורו בשעת אכילת ככר של תנאי ובשוגג נאכל לא חל איסור על השניה כלל את"ד ולמד מזה בחידושי רעק"א ביו"ד סימן רנ"ח ס"י לענין צדקה כה"ג ומעתה אומר אני כיון דטרם שאמר שמעון הה"ל צווח ראובן שאיני רוצה שיאמר שמעון הה"צ ואינו רוצה בנדרו אם כן כשיאמר שמעון ההן צדק בעל כרחו דראובן אינו חל הנדר דראובן הוי אנוס בשעת חלות הנדר דכך לי שוגג או אנוס דהכל ילפינן מהאדם בשבועה פרט למוטעה ופרט לאנוס כן נ"ל ובשו"ת מים עמוקים סנ"ט כתב משעזב אשתו ונשא אחרת ונדר לה בנזירות אם יתייחד עם הראשונה יהא נ"ש אח"כ גזמה ראשונה להפסידו ממון בערכאות א"ל ידור עמה מותר להתייחד עמה ואינו נזיר דהוי אנוס כשאומר שסמך שיגרשנה או. תמחול לו.
ועוד כיון דאינו חל בשעת דבריו הראשונים רק בשעה שיאמר שמעון הה"צ וכבר חזר בו ראובן מהני חזרתו כההיא דירושלמי בקידושין ר"פ האומר שור זה עולה לאחר שלשים יום יכול לחזור בו תוך שלשים דאתי דיבור ומבטל דיבור כיון דלא חל עדיין ההקדש לא אמרינן בו אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ומדמי לה הירושלמי למקדש אשה ואמר לה האמ"ל לאחר ל"י דיכולין לחזור תוך ל"י ואע"ג דעשה מעשה ונתן כסף קידושין לידה כיון שלא חל עד אחר שלשים יום הוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור וכדאיתא בבבלי ר"פ האומר לר' יוחנן דקי"ל כוותיה וא"כ ה"נ אף שהשליש ראובן המעות כיון שאמר שיהא לצדקה אם יאמר שמעון הה"ל דאינו חל עד שיאמר הה"ל לא הוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ואף דבפ"ג דנדרים דף כ"ט ע"ב איתא דלא כהירושלמי כבר פסק בחידושי רשב"א שם כהירושלמי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהלכות ערכין ה"ט ואף דיש פלוגתא בזה מ"מ כיון דצדקה באסמכתא נמי פלוגתא היא והוי ס"ס לקולא אף דכתב המרדכי סוף חולין דלא אזלינן בתר רובא משום צדק משלך ותן לו היינו בראית חזקת חיוב או איתחזיק כאן איסורא ועיין בפ' הזרוע דף קל"ד משא"כ כשליכא חזקת חיוב ולא איתחזיק איסורא אזלינן בתר רובא כדאיתא ברמ"א ביו"ד ס"ס קנ"ט דכיון דנשתמש באותו תיבה בחולין ובצדקה וי"ל כבר הוציא מעות הצדקה תו לא איתחזיק איסורא והבאתי בספרי ערך ש"י ביו"ד סי' ק"י ראיה לזה מהרמב"ם פט"ו מהלכות תרומות ה"ב דלא ככתיבות בדיני תפיסה אות ב' עיי"ש ואם כן גם ס"ס מהני דעכ"פ חשוב כרוב ולדעת כ"פ עדיף מרוב דס"ל בס"ס מוציאין ממון.
ולכאורה י"ל דשוגג היינו רק על מעשה שלעבר ולא כנ"ד דכסבור שזה לא יאמר בה"צ אך בתוספת רי"ד בנדרים שם דף כ"ח בד"ה הרי הנטיעות אלו קרבן אם אין נקצצות ז"ל אי קשיא מה ענין זה אצל נדרים זהו קדשי בד"ה וישנה משנה זו בערכין י"ל משום דתני רישא דנדרי שגגות מותרין הקדש בשגגה הוי הקדש שיותר הוא עלול ההקדש לחול מן הקונם שזה האדם כשראה רוח סערה גדולה שעוקרת האילנות סבר בלבו שא"א שהן נטיעות קטנות ינצלו וכן כשראה שנפלה דליקה בתוך ביתו סבר שטליתו שיש לו שם לא תינצל מן הדליקה וכשאמר הנטיעות האלו יהיו הקדש א"ל יקצצו היום ברוח זה וכן טליתו יהיה הקדש אם אינה נשרפת היום לא בכל לב הקדיש שהוא סבור בלבו שלא ינצלו מן הקציצה ומן השרפה ומפני זה הקדישם ואלו היה יודע שינצלו לא היה מקדישם והלכך אפילו ניצולו לא יהיו הקדש קמ"ל דהקדש הן אבל אלו אמר קונם פירות עלי אם אינן נקצצות אינן אסורין שאלה הן נדרי שגגות שהוא סבר שלא ינצלו ולא נדר בכל לב נמצא שההקדש עלול יותר לחול מן הקונם עכ"ל ואף דכתב דהקדש בטעות הוי הקדש הרי קמן דבתשובת הר"ן הנ"ל דהקדש לעניים בשגגה אינו הקדש ואפשר דס"ל להר"ן דהקדש לעניים אינו כהקדש לבד"ה וזהו מחלוקת הפוסקים ואף דדברי תוספת רי"ד צע"ג דהא קי"ל בפרק שני דתמורה דף י"ז וברמב"ם פ"ו דערכין הלכה ל"ד דהקדש בשוגג אינו הקדש מ"מ למדנו דזה חשוב שוגג וכ"כ הרא"ש בפירושו לנדרים שם דהוי נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשנהו שהיה סבור שא"א להיות נצולין ולא גמר בלבו להקדישן קמ"ל דדברים שבלב כי הני דלא מוכחים לא הויין דברים עכ"ל וה"ד התם ל"ה דברים שבלב דמוכחי משום די"ל דלהכי הקדיש דמזל הקדש יגרם שינצלו אח"כ ראיתי בשו"ת שו"מ קמא סימן ע"ב בשנים שטענו לפני הרב ז"א כך וז"א כך ופסק הרב לאחד ת"כ ואמר חברו באם שכנגדו יתן ת"כ יתן הוא ט"ו ז"כ לבית הכנסת והשליש המעות ט"ו ז"כ ונתן שכנגדו הת"כ ורצה חכם השואל לדמותו לאסמכתא דבצדקה קונה והשו"מ דחהו דכאן חשב שזה לא יוכל ליתן ת"כ שהרי אינו כן והוי כנדרי שגגות והובא בד"ג באות אסמכתא.