תשורת שי מהדורא קמא· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קכד
ששאל למה חמץ שעעה"פ ומת אסור לבנו וצורם אוזן לא קנסו בנו עמד בזה ריט"א על בכורת פ"ה ולכאורה י"ל דחמץ יש לחוש שיחוס מלבערו שישאר לבניו והוא לא יפסיד יותר מאם היה מבערו אבל בכור קדשים הוא ליכא חשש דיטיל מום בקדשים משום הנאת בניו דמבואר בפשה"ד דף מ"ב ע"ב דאין אדם חוטא ולא לו לעשות קנוניא על הקדש בשביל בניו ובהדיוט חיישינן דיחטא בשביל בניו ועיי"ש ע"כ סגי בבכור מה דאסרו עליו ושוב חזקה אא"ח ולא יועיל לו ולא יטיל מום בקדשים בשביל בניו ומה דמדמה בבכורות פ"ה דף ל"ד ע"ב מוכר עבדו לגוי ומיכוין מלאכתו במועד ומזיק השא"נ לצורם אוזן לענין לקנוס בנו אף דהן חולין ה"ט דשם יש קנס להעובר בחייו להפסידו יותר מאלו לא היה עובר דמוכר עבדו מוכרח לפדותו בעשרה בדמיו ומזיק מחויב לשלם ומיכוין מלאכתו ודאי אינו רוצה להשהות מלאכתו עד אחר המועד וטוב לו למהר מלאכתו מיד רק משהה למועד דיש לו פנאי ואם אסור לעשותו במועד טוב לו יותר לעשותו מיד דהא דבר האבד הוא יהא כל עוד בו נשמתו יקוה לחיות ולא יכניס עצמו לפסידא רק אי ממוניה קנסו אסור לבנו ה"נ בבכור.
ומה דצדד לסמוך בשמרים של ע"ע מפני שהן מחליפין כ"ז שאין בודאי עובר להכעיס הנה בהא שהן מחליפין יל"ע מחו"מ ס"ס ר"ן דאמרינן כנכ"ה וגם אפילו רובא לא מהני דתלוי במעשה וע"כ חז"ל קי"ל בזמנם דודאי מחליפין משא"כ עתה ועח"י סימן תמ"ח.