תשובת שמואל· רבי שמואל מאמדור
שו"ת מהלכות שחיטה
א נדרשתי לאשר שאלוני מה"ה הרבני המופלג מוהר"ר אברהם במוה' יצחק מ"ץ דק"ק זעלווא וזהו תורף הענין השוחט דקהלתו שחט שני ימים קודם סוכות העבר תקכ"א לפ"ק בהמה אחת בסכין בדוק ואחר השחיטה חזר ובדק את הסכין ומצא בה שנעקם החוד ואורך העיקום היה כרוחב ציפורן ובתוך העיקו' היה ג"כ פגימה והסכין היה ארוך דהיינו מן ראש הסכין עד העיקום היה יותר משני צוארים ומן העיקו' עד הקתא היה יותר מצואר א' והשוחט הנ"ל הוא אומן ביד ודרכו תמיד לשחוט כל בהמה ועוף בהולכה א' בלי שום הובאה כלל וגם ברי לו ששחט בהמה זו ג"כ בהולכה א' ונשאלה דבר זו לעילא ממהור"א המ"ץ הנ"ל ובדק בתוך המפרקת ומצא בה חתך גדול וגם היה הפסד מרובה ולכבוד יו"ט ולזה היה מאסף אליו כל הלומדים ושוחטים דקהלתו ויצא מהם להיתרא ואח"ז יצא ערער על הוראה זו וביקש מאתי המורה מהור"א הנ"ל לעיין בזה ולחוות דעתי אם יפה הורה:
תשובה
הגם דלכאורה נראה להחמיר מדברי מסקנת הב"י י"ד סי' י"ח וכ"כ בש"ע סי' הנ"ל סעיף ט"ו דאין תולין במפרקת אפי' שיבר דרך שבירה ומכ"ש דאין תולין בחתך במפרקת ומשמע שם דהרב רמ"א ס"ל ג"כ כמו הש"ע הנ"ל וגם האחרונים ה"ה הגאונים הט"ז והש"ך אינם מקשין אלא על שיבר דרך שבירה במפרקת ולא על חתך ומי יקל ראשו להכריע נגד מאורי עינינו ה"ה הש"ע והרב רמ"א הנ"ל. אמנם אחר העיון נלפע"ד דיפה כוון המורה הנ"ל דגם לדעת הש"ע והרב רמ"א הנ"ל יש להקל בנ"ד ומתחלה נקדים ליישב דברי הרב רמ"א בענין אחר אשר הגאון הט"ז חולק עליו ונראה דמקשה שפיר וקושיתו עצומה מאוד. דהנה בהגהות ש"ע י"ד סי' א' כתב הרב רמ"א וז"ל ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע אם נטל פעם אחד קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע וכו' עכ"ל. ודין זה הובא בדרכי משה שם סי' הנ"ל בשם האגודה יע"ש. והט"ז חולק על שניהם כאשר האריך שם ומקשה כמה קושיות עליהם ועיקר יסוד קושיא עצומה שלו על שהאגודה יליף דין שוחט הנ"ל להקל מדין סכין שנמצא פגום אחר שחיטה ובסכין גופא קיימא לן הלכתא לחומרא אם לא שיבר בה עצמות וסיים הט"ז לאסור הבשר והכלי' למפרע דלא כהאגודה והרמ"א הנ"ל ולפע"ד ראוי ונכון לכל מורה לעיין בה לברר על נכון כי דבר זה שכיח הרבה שהשוחט אומר מותר על איסור בכמה דינין ומה לי אינו יודע כילו או א"י מקצת מהדינין ומה גם אם יודע לפעמים כל דיני שחיטות וא"י בכמה דיני בדיקות יש לעיין בה ג"כ לפי דעת היש מחמירין אם נאבדה הריאה בסי' ל"ט סעיף ד' והרמ"א הסכים שם עמהם וכתב שם שאין להתיר אם לא בהפסד מרובה יע"ש ודבר זה שהשוחט א"י בכמה דיני בדיקות דומה לדין נאבדה הריאה וא"כ לפי דעת הט"ז הנ"ל היה מהראוי לעורר בענין זה ולאסור הכל למפרע. גם בלא"ה ראוי ונכון להציל את האגודה ופשיטא את הרב רמ"א אשר מימיו אנו שותין תמיד איך שייך לומר דנעלם מהם דבר תמוה כזו הגם דהגאון הש"ך בנה"כ כתב ליישב קושית הט"ז הנ"ל ובכמה ספרי הט"ז י"ד דפוס אמשטרדם חדשים נדפס בצדו דברי נה"כ הנ"ל ומשום דברוב ספרי ט"ז ליתא דברי הנה"כ הנ"ל לזה אעתיק לשונו כהוייתו וז"ל האריך לחלוק על האגודה והרב רמ"א ממקוה וכבר הרגשתי בזה בש"ך ס"ק ה' דל"ק ממקוה ע"ש ועתה אבאר יותר דנרא' דהאגודה יליף דכיון דקיי"ל רוב מא"ש מומחין הם א"כ רובא מסייע לי' לשוחט וע"כ לא בעינן שיבר עצמות אלא משום חזקה מכח רוב אבל הכא דאיכא רוב מא"ש מומחין הם כ"ע מודו וקרוב לומר דאפי' לא נטל קבלה מכשיר האגודה מה"ט וע"כ לא הזכיר שנטל קבלה וכשנטל קבלה פשיטא דלא דמי דהא השתא איכא חזקה ורוב חזקה דמוקמינן ליה אחזקתיה שהרי ידע מעיקרא וכדמשמע ג"כ מתשובו' הרשב"א ורוב דרוב מא"ש מומחין הם ולא דמי למקוה וסכין שנמצא פגום דהתם ליכא רוב כלל והאגודה יליף מכח כ"ש כיון דהתם אמרינן סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי כ"ש הכא דאפי' רב הונא מודה מטעמא דפרישי'. ועוד י"ל דע"כ לא מצריכינן התם שיבר עצמות אלא משום דשמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק מעלייא הוא דמסתמא דרך הסכין להילוך בכולו אבל הכא י"ל דהוי ס"ס ספק ידע ואת"ל לא ידע שמא שחט שפיר. גם מה שהביא ראי' ממלמד שבמרדכי פ' מי שמת לאו ראיה היא כלל מכל הני טעמי שכתבתי וכ"ז ברור ודוק ועוד יש לחלק בכמה גווני עכ"ל נה"כ. מיהו לפע"ד במחילה מכבודו הרמה דהש"ך בנה"כ לא הועיל כלום בתקנתו חדא דהגאון המחבר ס' פרי חדש סותר דברי נה"כ הנ"ל וז"ל הפ"ח סי' א' ס"ק ט' בסופו ושוב ראיתי להש"ך בס' נה"כ שהאריך לקיים פסק האגודה ועיקר יסודו הוא דשאני הכא כיון דאיכא רמא"ש מומחין הם והוא יסוד רעוע דהא הכא אתרעאי האי רוב וכדלקמן ס"ק יו"ד יע"ש עכ"ל הפ"ח ס"ק ט'. ובס"ק יו"ד כותב הפ"ח בשם תשובת רשב"א וז"ל אין אומרים במי שנבדק ואינו יודע רוב מא"ש מומחין הם דהא בדקינן ליה ולא ידע מידי ונתברר שהוא מן המיעוט שאינן מומחין כו' עכ"ל הפ"ח ס"ק יו"ד ועוד דבלאו דברי הפ"ח הנ"ל נראין דברי נה"כ הנ"ל תמוהין ודחוקין מאוד חדא מ"ש הנה"ך וקרוב לומר כו' דברים אלו אין להם שחר דכיון דלפי הטעם דין הוא להכשיר אף בלא נטל קבלה איך שייך לשנות הדין בשביל השוואה להשוותו עם הרשב"א. גם הט"ז מקשה כן וז"ל ותו קשה לי אם תמצא בנ"ד היתר מכח ס"ס דהא בתשוב' הרשב"א יש לנו ס"ס כו' יע"ש והיינו אף בלא נטל קבלה יש להכשיר מכח ס"ס וא"כ גם לטעם הראשון דכתב הש"ך משום רוב מא"ש מומחין הם קשה ג"כ כנ"ל. ועוד מ"ש הנה"כ דהכא הטעם הוא משום ס"ס וגבי סכין ליכא ס"ס כנ"ל קשה דהא הט"ז מביא בשם האגודה שכתב ריש נדה התירוץ הג' של התוס' וא"כ חזינן דהאגוד' ס"ל דגם בסכין איכא ס"ס. ועוד איך שייך לומר כן דהאגודה מכשיר כאן מחמת איזה טעם דאיתא גבי שוחט וליתא גבי סכין דא"כ אם היה האגודה מפרש את הטעם לחוד היה סגי בלא ילפותא מסכין והשתא דמייתי הילפותא מסכין לחוד לא סגי בלא הטעם וגם בלא הטעם נראה סתירה להיפך מהאי ילפותא מסכין כקושית הט"ז דמקשה דהא בסכין קיימא הלכתא לחומרא בלא שיבר עצם וא"כ איך העלים האגודה עיקר הטעם דלא סגי בלא"ה ומביא ילפותא מסכין מכח כ"ש דלא מהני כלל בהאי ילפותא וגם נראה מזה קושיא על דבריו כקושית הט"ז הנ"ל ועוד הגם דספר האגודה אינו בידי מ"מ נראה דפי' הנה"כ דחוק הוא מאוד לומר דהאגודה יליף מסכין מכח כ"ש כזה. ועוד צריכין להבין דברי האגודה הנ"ל אף בלאו כל הקושית של הט"ז הנ"ל דהרי הט"ז עצמו מפרש דברי האגודה הנ"ל דהא דמייתי האגודה האי ילפות' מסכין היינו למילף גבי שוחט כמו דמהני בה ס"ס גבי סכין קשה לכאורה דלמאי הצריך האגודה לאתויי ראיה דמהני ס"ס אטו עד השתא לא ידעינן דמהני ס"ס באיסורין ופשיטא לפי הנה"כ שכתב דגבי סכין ליתא ס"ס והכא גבי שוחט איכא ס"ס כנ"ל קשה טפי למאי הצריך האגודה ראיה דסכין:
לזה נראה לפע"ד ליישב בענין אחר דברי האגודה והרב רמ"א על נכון מאוד אלא מתחלה צריכין אנו להבין הסוגיא דחולין (דף יו"ד) עם פירש"י ותוס' וכד נבא על בוריו יסתלקו ממילא כל קושיות הט"ז הנ"ל לגמרי. גרסינן בסוגיא דחולין (דף יו"ד ע"א) אתמר השוחט בסכין בדוק כו' עד רב כהנא יע"ש רש"י על סוגיא זו. תוס' ד"ה סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי כו' יע"ש. מהרש"א ד"ה גמ' מ"ט וכו' יע"ש הר"ן מפרש דברי הגמ' דמשני סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי וז"ל הר"ן וטעמא דרב חסדא דכיון דהאי רעותא בסכין הוא דאיתליד ולא בבהמה וסכין הי' בחזקת בדוק ממשכינן חזקתו ותולין להקל דלאחר שחיטה נפגם עכ"ל הר"ן יע"ש גם הובא דברי הר"ן הנ"ל בחדושי מהר"ם על סוגיא דלקמן בסמוך דף יו"ד ע"ב מ"ש מהר"ם על תוס' ד"ה ודלמא אדנפק וכו' יע"ש. ולפע"ד יש לעיין הרבה בסוגיא זו ולא העליתי כאן אלא מה שצריכין ליישב דברי האגודה והרב רמ"א הנ"ל ולצורך השאלה דנ"ד. הנה יש לעיין ברש"י ותוס' הנ"ל ובדברי הר"ן הנ"ל כאשר נבאר:
א' ברש"י ד"ה בהמה לא אתרעאי וכו' דסיים שם דעצם ודאי פוגם ע"כ משמע מזה דהא דאמרינן אליבא דרב חסדא דמכשיר והטעם הוא משום דסכין אתרעאי וכו' דסברא זו לחוד לא מהני אלא בצירוף הסברא דעצם ודאי פוגם ובדברי רש"י ע"ב ד"ה מכדי מתלא תלינן וכו' יע"ש משמע דר"ת מכשיר מטעמא דסכין אתרעאי וכו' לחוד אף היכא דליכא סברא שניה דעצם ודאי פוגם כדמפרש מהרש"א הנ"ל אליבא דרש"י הנ"ל יע"ש וא"כ נראין שני דבורי רש"י הנ"ל דסותרין זא"ז:
ב' בתוס' ד"ה סכין אתרעאי דכתבו שם בתירוץ שלישי דהא דמשני הגמ' סכין אתרעאי וכו' הטעם הוא משום ס"סי דבריהם אלו אינם מובני' לכאורה דמה ענין סכין אתרעאי וכו' לענין ס"ס דכיון דאין חילוק בין סכין אתרעאי לבהמה אתרעאי לענין איזה מעלה א"כ ל"ל להגמ' לומר סכין אתרעאי לענין ס"ס ה"ל להגמ' לשנות בקיצור שאני הכא דאיכא ס"ס:
ג' עוד בתוס' הנ"ל דסיימו שם בתירוץ שלישי והוי כס"ס דקדק הש"ך י"ד בשני מקומות [ויבואר לקמן דברי הש"ך] על לשונם דאינו מדוקדק דלמה לא כתבו התוס' והוי ס"ס ומפרש הש"ך ע"ז דלא הוי ס"ס ממש אלא כעין ס"ס וזה דחוק מאוד דא"כ מ"ט דר"ח דמכשיר ספק איסור מטעמא כזו דהוי כעין ס"ס דלא מצינו בשום דוכתא להתיר בכה"ג דהלא בס"ס גופא דקדקי הרבה בדיני דינים ומכ"ש דלא מהני כלום מה דהוי כעין ס"ס ולא ס"ס ממש. וביותר קשה דהא תירוץ תוס' ההוא איתא ג"כ בריש נדה דף ב' ע"ב ד"ה התם תרתי לריעות' ושם לא כתבו האי לישנא דהוי כס"ס ולפי דברי הש"ך ה"ל לתוס' לדקדק בלישנייהו גם התם דאותן תרי ספקות הראשונים בל"ה הויין חד ספקא כמבואר בש"ך על י"ד סי' ק"י בדיני ס"ס דין י"ג בשם האגור דתרווייהו הויין א' ספק לאחר הכשר שחיטה נפגם וספק שלישי לא הוי ג"כ ספק לדעת הש"ך וא"כ הוי כעין ספק וה"ל לתוס' לדקדק בלישנייהו:
ד' עוד בתוס' הנ"ל בתירוץ שלישי דטעמא דר"ח הוא משום ס"ס יש לדקדק לפי"ז על ר"ח דאמר כשרה חיישינן שמא בעצם נפגמה דאמאי פרט ר"ח האי ספק בהדי' והעלים הספק השני דהיינו שמא לא נשחטו הסימנים נגד הפגימה ממ"נ או ה"ל למפרט תרווייהו ספקות או למסתם תרווייהו ואי משום דהוי פשוט אצלו הספק השני הלא נראה אפכא דהאי ספק שמא בעצם נפגמה פשוט יותר והספק השני לאו פשיט הוא כ"כ דהא הנה"כ כותב דהאי ספק לאו ספק מעלייא הוא כאשר הובא לעיל דברי הנה"כ אלי יע"ש:
ה' צריך להבין דברי הר"ן הנ"ל דלפירושו קשה קצת דמה הוצרך הגמ' לשנות סכין אתרעאי וכו' ה"ל לתרץ קושית רבא דמקשה מן טבל ועלה וכו' בקיצור דשאני הכא דהעמד סכין על חזקתו ועוד למה לי' להר"ן לפרש הכי ואמאי לא ניחא ליה לפרש כפשוטיה סכין אתרעאי וכו' כדמפרש מהרש"א הנ"ל יע"ש וליכא למימר כוונת הר"ן בהאי פרושא לתרץ בזה קושית התוס' ממקוה דהא גבי מקוה איכא ג"כ האי סברא ממש דהרעותא במקוה הוא דאתיליד ולא באדם וכלים שנטבלו בה והמקוה היה בחזקת שלם שהיה נמדד מתחלה ממשכינן חזקתו ויש לתלות דלאחר טבילתו נחסר המקוה וא"כ אכתי אינו מתורץ קושית התוס' ממקוה וא"כ הדק"ל כנ"ל מיהו לפע"ד יש ליישב כל הנ"ל על נכון ואין מוקדם ומאוחר בתורה ומתחלה נבאר דברי התוס' הנ"ל דהיינו קושי' ב' יש ליישב דהנה איתא בש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס דין י"ג וז"ל כתב האגור ס"ס שלא תוכל להפך לא הוי ס"ס הדמיון שחט ומצא הסכין פגום דאיכא ס"ס שמא בעצם המפרקת נפגם ואת"ל שלא במפרקת שמא במיעוט בתרא נפגם זה הס"ס לא תוכל להפכו ולומר שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל שלא במיעוט בתרא אלא במיעוט קמא א"כ ודאי נבלה וכו' יע"ש ולקמן דין ההוא ד"ה שוב ראיתי בתשוב' מנחם עזרי' וכו' כתב שם הש"ך וז"ל מיהו קשה דהא בנשבר הגף וא"י אם קודם השחיטה או לאחר השחיט' הוי ס"ס הא לא תוכל להפך ולומר את"ל נקבה הריאה שמא לאחר השחיטה דלאחר שחיטה לא שייך לחלק בין נקיבת הריאה או לא ויש ליישב דשאני התם כיון דאין השבירה פוסלת מצד עצמה אלא מצד הריאה א"כ איך תתחיל לומר שמא נקבה הריאה כיון שאין רעותא בריאה כלל ובע"כ מכח שבירת הגף אתה בא לדון על הריאה וא"כ מתחלה צריך אתה לדון על הגף אימת נשבר ודוק עכ"ל הש"ך:
והנה הס"ס של תוס' הנ"ל שוה ממש לס"ס של נשבר הגף דהיינו שמא בעצם נפגמה פי' לאחר שחיטה כמו התם שמא נשבר הגף לאחר השחיטה וספק השני שמא לא נשחטו הסימנים נגד הפגימה ולא נקב הפגימה להסימנים כמו התם שמא לא נקבה הריאה וג"כ אינו מתהפך כמו התם ולומר את"ל נקבו הסימנים שמא בעצם נפגמה היינו לאחר שחיטה לא שייך לחלק בין נקיבת הסימנים או לא והסברא של תי' הש"ך דגבי נשבר הגף שייך ג"כ כאן כיון שאין הפגימה פוסלת מצד עצמה אלא מצד הסימני' דאינקבו מחמת הפגימ' כמבואר בחולין דף י"ז ע"ב דפריך שם הגמ' פשיטא כיון דכי נקב טריפה וכן מבואר בסוגיא דידן ברש"י ד"ה שמא בעור נפגמה וכו' יע"ש א"כ איך תתחיל לומר שמא נקבו הסימנים כיון שאין רעותא בהם כלל ובע"כ מכח פגימת הסכין אתה בא לדון על הסימנים וא"כ מתחלה צריך אתה לדון על הסכין אימת נפגם והוי ממש זה כזה ואין ביניהם הפרש דבר או חצי דבר וא"כ א"צ להתהפך בכה"ג כמו התם ולפי"ז שייך שפיר ענין סכין אתרעאי וכו' לענין ס"ס דמכח דבהמה לא אתרעאי מהני כאן הס"ס אף דאינו מתהפך דבלא"ה לא הוה מהני כאן ס"ס כזו שא"א להתהפך כנ"ל:
קושי' ג' יש ליישב ג"כ לדברינו הנ"ל דמ"ה כתבו תוס' הנ"ל האי לישנא והוי כס"ס משום דאינו מתהפך דלחד צד איכא ס"ס ולאידך גיסא ליכא ס"ס כנ"ל א"כ לא הוי ס"ס ממש אלא משום דבהמה לא אתרעאי יש לזה דין ס"ס ממש כמו ס"ס המתהפך לכל צד כאשר ביארנו לעיל דבכה"ג א"צ להתהפך מ"ה כתבו תוס' והוי כס"ס וא"כ מדוקדק שפיר לשון תוס' הנ"ל וכ"ת דא"כ גבי דין האגור הנ"ל נימא שם ג"כ סברא זו דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי ונהוי שם שפיר הס"ס אף דאינו מתהפך. זה אינו דהא האגור אינו מזכיר כלל האי ספק של תוספות לומר שמא לא נשחטו הסימנים נגד הפגימה וע"כ צ"ל דהאגור ס"ל דהאי ספיקא לאו ספק הוא כמ"ש הנה"כ הנ"ל דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו וכן כתב הש"ך שם דין כ"ז יע"ש אלא האגור מביא הס"ס בענין אחר דהיינו בסכין גופא כנ"ל ומאחר דאתה דן על הסכין לחוד אימת נפגם א"כ אף דהבהמה לא אתרעאי מ"מ לא מהני לזה כלל כי אכתי אמאי חזית להתחיל ברישא בהאי ספק שמא במפרקת נפגם דלמא נתחיל ברישא בספק השני דהיינו שמא בעור נפגם ושוב לא תוכל לומר את"ל כלל דכיון דבעו' נפגם הוי שחיטתו נגלה לזה א"ש דברי האגור הנ"ל דלא הוי ס"ס משום דאינו מתהפך אבל התוס' הנ"ל מפרשי הס"ס בענין אחר דהיינו ספק השני הוא שמא לא נשחטו הסימנים נגד הפגימה ובהאי ספקא אינו שייך להתחיל ברישא כיון דבסימנים ליתא שום רעותא והוי שפיר הס"ס של תוס' הנ"ל אף שאינו מתהפך כנ"ל ודו"ק:
והנה הש"ך סוף דין י"ד ד"ה וכ"כ בתשובת מנחם עזרי' כותב שם וז"ל וכ"כ בתשובת דברי ריבות סי' ש"י דס"ס שאינו מתהפך לא הוי ס"ס אלא שדחק שם ממ"ש התוס' פ"ק דחולין ד"ה סכין אתרעאי וכו' ותירץ שגם בזה יש להפך וכו' ולי נראה שגם זה לא מקרי מתהפך וכוונת התוס' אינו אלא כעין ס"ס וכמ"ש לקמן דין כ"ז יע"ש עכ"ל הש"ך. ותמיהני מאוד על דברי הש"ך אלו דמפרש דברי התוס' כעין ס"ס חדא דקשה כאשר כתבנו לעיל דא"כ מ"ט דר"ח דמכשיר. ועוד דא"כ הדק"ל קושיא ב' הנ"ל. ועוד דאמאי אינו מפרש הש"ך דכאן א"צ להתהפך משום דהבהמה לא אתרעאי כאשר כתב הש"ך בעצמו סברא זו לקמן בסמוך גבי נשבר הגף דהלא זה קיל טפי מנשבר הגף דהתם איכא אכתי קצת ריעותא בהאי עופא גופא מחמת שבירת הגף אבל הכא ליתא בהאי בהמה שום רעותא כלל אלא סכין הוא דאתרעאי לחוד ואין מקום להאריך בזה מיהו דברי תוס' הנ"ל א"ש דלענין דינא הוי כס"ס ממש אף דאינו מתהפך כמו נשבר הגף דכ"ע מודים שם דהוי ס"ס כמבואר בהגהות רמ"א סי' נ"ג סעיף ד'. ובסוף סי' ק"י בנשבר ובנשמט הגף יע"ש ואף הפוסקים החולקים שם וס"ל דלא היי ס"ס טעמם משום דספק שמא נקבה הריאה הוי חסרון בקיאות ולא היי ספק אבל בלא"ה היו כ"ע מודים דהוי ס"ס שפיר א"כ לכ"ע ה"נ הוי ס"ס שפיר ודברי הש"ך הנ"ל דכתב כעין ס"ס נראין דסותרין זא"ז לדברי הש"ך דכתב בעצמו לקמן בסמוך גבי נשבר הגף ודברי תוס' א"ש כן נלע"ד:
ודברי הש"ך מ"ש בדין כ"ז תמוהין ביותר דכתב שם דהאי ספק שמא לא שחט הסימנים נגד הפגימה לא הוי ספק כלל דמסתמא שחט כדרך השוחטים והוליך והביא בכל הסכין וגם התוס' פ"ק דחולין (דף יוד סוף ע"א) לא כתבו רק דזה הוי כעין ס"ס וכו' יע"ש עכ"ל הש"ך דין כ"ז ותמוהים הם ביותר דכאן קשה טפי דמ"ט דר"ח דמכשיר משום דהוי כמו נראה כעין ס"ס כיון דהש"ך בעצמו כתב דהספק הנ"ל לא הוי ספקא כלל וגם למה להו להתוס' לתרץ אליבא דר"ח בתירוץ דחוק מאוד כזה מאחר דבלא"ה היו מתרצים כבר אליבא דר"ח בע"א בשני תירוצים הראשוני' לזה נלע"ד דהתוס' בתי' שלישי ס"ל דהאי ספק שמא לא שחט הסימנים נגד הפגימה הוי ספק מעלייא ולא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל לומר דמסתמא הוליך והביא בכל הסכין דהא בלא"ה המשאת בנימין לא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל מדמביא ראי' מסוגיא דידן דס"ס בשחיטה לא מהני כמבואר בש"ך שם דין כ"ז בשם המ"ב הנ"ל יע"ש. וכן הט"ז סוף סי' ק"י מדייק שם מדברי תשובות הרשב"א דהרשב"א יליף מסוגיא דידן ס"ס בשחיטה לא מהני וכן הט"ז בסי' א' בפירוש דברי האגודה הנ"ל מדמה דין ס"ס דשוחט לדין ס"ס דסכין מכל זה נשמע דאינהו לא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל א"כ בענין סברת הש"ך הנ"ל י"ל להכי ולהכי וכיון שכן י"ל דהתוס' בתירוץ שלישי לא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל והוי ס"ס ממש. אלא לתירוץ ראשון של התוס' הנ"ל ופשיטא לפי תירוץ השני של התוס' הנ"ל דתרצו דטעמא דרב חסדא הוא משום דעצם ודאי פוגם משמע דבלאו האי סברא דעצם ודאי פוגם לא מכשיר לשני תירוצים הנ"ל דר"ח ס"ל סברת הש"ך הנ"ל דא"כ אמאי אינו מכשיר ר"ח משום ס"ס אלא צ"ל כנ"ל אבל לפי התירוץ שלישי של התוס' הנ"ל צ"ל להיפוך דר"ח לא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל והוי ס"ס ממש והא דכתבו בלשונם והוי כס"ס כבר פירשנו שפיר ולא כפירוש הש"ך לומר דכוונת התוס' הוא כעין ס"ס דלא מסתבר כלל לפע"ד לומר דר"ח מכשיר משום דהוי כעין ס"ס ולדברינו כנ"ל א"ש דהוי ס"ס ממש לענין דינא כנ"ל. מיהו אכתי צ"ע דלכאורה נראה דמ"מ לא הוי ס"ס לענין דינא דהא הט"ז סוף סי' ק"י וכן הש"ך דין כ"ט מסקי לדינא דס"ס לא מהני בשחיטה דהיינו הט"ז מדייק מתשובת הרשב"א סי' ת"א דיליף מסוגיא דידן דס"ס לא מהני בשחיט' וגם כתב הט"ז דמצד הסברא לא מהני דאם יועיל הס"ס תסתר החזקה שהיתה בחזקת שאינה שחוטה וגם הש"ך כותב שם דין כ"ט דמצד הסברא הנ"ל לא מהני יע"ש וא"כ התירוץ שלישי של התוס' הנ"ל אכתי יש לעיין דמ"ט דר"ה דמכשי' משום ס"ס הא ס"ס בשחיטה לא מהני ואין לומר דהא דכתבו הפוסקים הנ"ל דס"ס בשחיטה לא מהני היינו אליבא דרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' כדאי' בחולין (דף כ' כ"א) אבל אליבא דר"ח י"ל דס"ס בשחיטה מהני דזה אינו דהא ר"ח אינו חולק על רב הונא אלא בהאי דינא דסכין אבל על הא דאמר רב הונא התם בהמה בחיי' וכו' אינו חולק עליו ר"ח ולית' שום מ"ד דחולק עליו בזה ומשמע דכ"ע ס"ל כוותי' בזה וכן קיי"ל לדינא כמבואר בטור ובש"ע סוף סי' כ"ה יע"ש א"כ סברא זו דכתבו הפוסקים דלא יועיל ס"ם בשחיטה משום דתסתור החזקה שייך ג"כ אליבא דר"ח וא"כ צ"ע כנ"ל:
אמנם נלע"ד די"ל דעת מכרעת בענין זה כאש' יבואר בסמוך מאחר דבלא"ה הש"ך בנה"כ כ' בעצמו דהטעם דהאגודה והרמ"א דמכשיר גבי שוחט היינו משו' ס"ס וזה ס"ס בשחיטה הוא א"כ נראה מזה דחזר הש"ך מדבריו הראשונים אשר כ' בש"ך הנ"ל וחולק בזה ג"כ על דברי הט"ז הנ"ל וגם הפרי חדש סי' ק"י חולק על הט"ז והש"ך ומאריך הרבה בראיות והוכחות דס"ס מהני בשחיטה יע"ש וגם הראי' אשר מביא הט"ז מתשובת הרשב"א סי' ת"א כתב הש"ך כמה פעמים בדין כ"ז ובדין כ"ט דתשובה זו של הרשב"א משובשת היא בדפוס ואין ללמוד מתשובה זו כלל יע"ש ולא נשאר אלא הסברא הנ"ל אשר כתבו הט"ז והש"ך כו' וכנגד סברא אחרת המסתבר מאוד כאשר יבואר בסמוך לזה נלע"ד ברור די"ל דעת מכרעת בין שני דעות אלו דהנה הרשב"א בת"ה הארוך כתב הובא דבריו בט"ז סי' א' וז"ל הט"ז ותו דהא הרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך וז"ל וא"ת אפי' בשיבר בה עצמות נימא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כדרב הונא דקיי"ל כוותי' וי"ל דשאני הכא הואיל ובדק הסכין תחילה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגומה זו ע"י שבירת עצמות היתה ש"מ דאזלא חזקה דסכין נגד חזקה דבהמה ואין לך היתר אלא בשבירת עצמות עכ"ל הט"ז וא"כ סברת הרשב"א הנ"ל דכתב גבי שבירת עצמות דאזלא חזקה נגד חזקה שייך ג"כ בענין הס"ס דסכין דאזלא חזקת בהמה נגד חזקה דסכין והשתא הוי הס"ס דסכין כמו ס"ס בשארי איסורין שאינן בשחיטה וא"כ א"ש תירוץ שלישי של התוס' הנ"ל כי בוודאי מסתבר מאוד דעת מכרעת ההוא לומר דס"ס בשחיטה מהני היכא דאיכא חזקה אחרת נגדה המסייע להס"ס. והיכא דליכא חזקה להיתרא כנגדה בכה"ג לא מהני ס"ס בשחיטה ויש לתמוה על הט"ז והש"ך איך אישתמיטתא מהם דברי הרשב"א הנ"ל ומסקי לדינא דס"ס לא מהני גבי סכין משום דס"ס בשחיטה הוא כאשר כתב הש"ך שם דין ל"ב דאינו מתכשר גבי סכין אלא כשיש שלשה ספקות כמבואר שם יע"ש ואם היה להט"ז והש"ך איזה סברא לדחות בענין ס"ס דסכין דברי הרשב"א הנ"ל הי' להם לפרש דבריהם ואיך סתמו דבריהם לגמרי מזה. לזה נלע"ד דדעת מכרעת הנ"ל ברור ונכון הוא וס"ס דסכין הוי שפיר ס"ס כיון דמוכח דאין לדחות הס"ס דסכין אלא מחמת דס"ס בשחיטה הוא דאם הי' אפשר לדחות ס"ם דסכין בע"א לא הי' הט"ז מוכיח מתשובת הרשב"א דס"ס בשחיטה לא מהני מדלא מהני הס"ס גבי סכין דדלמא לא מהני הס"ס גבי סכין מטעמא אחרינא אלא ש"מ דליתא טעמא אחרינא לדחות ס"ס דסכין אלא מחמת דס"ס בשחיטה הוא והשתא לפי סברת הרשב"א הנ"ל נדחית סברת הט"ז והש"ך הנ"ל מ"ש דס"ס לא יועיל גבי סכין משום דסותר החזקה כי לפי סברת הרשב"א יש חזקה דסכין להתירא כנגד וכיון דהט"ז והש"ך לא הזכירו שום פוסק מהראשוני' דס"ל דס"ס דסכין לא מהני משום דס"ס בשחיטה הוא אלא הט"ז הוכיח קצת מתשובת הרשב"א סי' ת"א וע"ז כתב הש"ך דט"ס יש שם ולא נשאר אלא סברת עצמם ולפי סברת הרשב"א נדחית סברת עצמם כנ"ל וגם הש"ך בנה"כ חזר בעצמו מזה כנ"ל וגם הפ"ח חולק עליהם כנ"ל וגם אי אמרינן דס"ס דסכין מהני יבואר לקמן דברי האגודה והרמ"א על נכון וגם יבואר לקמן הוכחה לדעת התוס' והרמב"ם והט"ז דס"ס מהני אף היכא דסותר החזקה אם איכא חזקה אחרת כנגדה. וגם יבואר לקמן אחר הביאורים דסוגיא זו דמוכח לכל הפוסקים דס"ס בשחיטה מהני היכא דאיכא חזקה דהתירא כנגדה א"כ בוודאי מסתבר הוא מאוד לפסוק כדעת מכרעת הנ"ל ודוק ורב הונא דחולק על רב חסדא ואסר אפי' בשיבר עצמות וגם לא מהני לדידי' הס"ס ג"כ י"ל דאף דלא סבר סברת הש"ך הנ"ל לומר דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו מ"מ ס"ל לרב הונא לאסור כדמפרש הרשב"א בת"ה הארוך טעמא דרב הונא דהנה הרשב"א בת"ה הארוך כתב על הא דמתיב רבא על רב חסדא לסיועי לרב הונא מן טבל ועלה וז"ל הרשב"א וקשה לי ולרב הונא מי ניחא והא ההוא בשלא חפף סמוך לטבילה דאי חפף סמוך לטבילה עלתה לו טבילה וכדאמרי' בנדה פ' אחרון א"ר יוחנן טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול וא"ל צריכה לחוף ולטבול ואילו גבי סכין בודאי בשבדק קודם השחיטה היא דאי לא בדק אפי' רב חסדא מודה וכו' דסתם סכינין אינן בדוקין ותדע לך מדאמרינן גבי אוכל נבלות לתאבון בודק סכין ונותן לו וכו' וכיון שכן ההיא דטבלה ועלתה תקשי אפילו לרב הונא וניחא לי דחתיכת העור לרב הונא כנתעסקה במין קודם טבילה היא דעור לרב הונא ודאי פוגם ואפי' לרב חסדא מיפגם פגים אלא שאינו מצוי לפגום כעצם ותדע דהא לא אמר רב חסדא עצם ודאי פוגם עור לא פגים אלא ספק פגים ספק לא פגים קאמר והלכך הכא במכ"ש קא פריך ומה התם א"י אם נתעסקה במין החוצץ קודם הטבילה או לאו אמרת לא עלתה לה טבילה הכא דודאי נתעסק במין הפוגם קודם שחיטה דהיינו עור לא כ"ש ופריק שאני התם הואיל ואתיליד ביה רעותא וכו' עכ"ל הרשב"א הנ"ל וא"כ לרב הונא דס"ל דחתיכת העור ודאי פגים לא שייך לדידיה הס"ס כלל לומר שמא בעצם נפגמה כיון דחתיכת העור היה קודם שחיטה וג"כ ודאי פוגם וגם טעמא דשבירת עצמות הוא משום דעצם ודאי פוגם ולדידי' לא שייך כל הני טעמי ומ"ה אוסר רב הונא בכל גווני דלא מהני לדידי' הס"ס וגם לא מהני לדידיה שבירת עצמות כנ"ל אבל לר"ח מהני שפיר הס"ס כנ"ל:
קושיא ד' יש ליישב גם כן לפי דברי הרשב"א הנ"ל דמשום הכא פרט ר"ח בהדיא האי ספק שמא בעצם נפגמה משום דפליג בהאי על רב הונא דרב הונא סובר דהעור ג"כ ודאי פוגם א"כ לדידי' אין סברא לתלות בעצם כנ"ל ורב חסדא ס"ל דעור ספק פוגם מ"ה תולה שפיר בעצם וא"ש דפרט האי ספק בהדי' משום די"ל דספק השני ס"ל לרב הונא ג"כ אלא בהאי ספק לחוד פליג על רב הונא כנ"ל. ועוד אשמעינן רב חסדא דין א' בהאי דפרט רב חסדא שמא בעצם נפגמה דהא לפי תירוץ ראשון של תוס' ס"ל לרב חסדא דמטעם דסכין אתרעאי כו' ובהמה שחוטה לפניך יש להכשיר בכל גווני כדמפרש המהרש"א הנ"ל אף בלא סברא דעצם ודאי פוגם וכן לפי תירוץ שלישי של התוס' דמכשיר רב חסדא משום ס"ס מבואר גם כן במהרש"א הנ"ל דר"ח מכשיר אף בלא סברא דעצם ודאי פוגם אם כן לכאורה קשה על הא דפריך הגמ' מכלל אף על גב דלא שיבר אלא במאי איפגום ומשני אימא בעצם המפרקת איפגם דמשמע מזה דאם ידוע בודאי שלא נגע במפרקת כלל אינו מכשיר ר"ח כגון שלא שחט אלא רוב הסימנים ונשאר סביב המפרקת מיעוט הסימנים וגם בשר בכל סביבו או שהי' תופס את הסימנים בשעת שחיטה ויודע שלא נגע במפרקת דכה"ג איתא בש"ע סי' כ"א סעיף ה' וז"ל היה חצי קנה חתוך ושחט בו והשלימו לרוב [ויודע שלא ניקב הושט] כשר ע"כ ומפרש שם הש"ך ס"ק ה' בשם הב"י וד"מ על הגהות רמ"א הנ"ל כגון שתפס הקנה לבדו וכו' יע"ש וכן כתב הש"ך סוף סי' כ"ג סעי' ו' ס"ק ט"ו יע"ש ואם מהני לקולא מה שתופס הסימנים ולא חיישינן שמא ניקב הושט מכ"ש דאין סברא לתלות הפגימה במפרקת להקל אם הי' תופס הסימנים א"כ בכה"ג אוסר רב חסדא וקשה לכאורה דאמאי אוסר ר"ת בכה"ג הא אף שידוע שלא נגע במפרקת אכתי יש לתלות שנפגם במיעוט בתרא דהסימנים כמבואר בש"ך בשם האגור הובא דבריו לעיל ולתירוץ ראשון של תוס' אמרינן לר"ח דתלינן לקולא בכל גווני א"כ ה"נ יש לתלות כנ"ל. ולתירוץ שלישי דמכשיר משום ס"ס יש ג"כ בכה"ג ס"ס דהיינו שמא במיעוט בתרא נפגם ואת"ל בעור שמא לא שחט במקום הפגימה וא"כ אמאי אוסר ר"ח בכה"ג. וצ"ל לפי תירוץ ראשון ושלישי הנ"ל דר"ח לא ס"ל כדעת האגור הנ"ל וס"ל דאם ידוע שלא נגע בודאי במפרקת אמרינן דמסתמא נפגם בעור ולא תלינן בהסימנים כלל משום דהעור פוגם יותר מהסימנים וכה"ג איתא בש"ע סי' י"ח סעיף י"ב דאם שחט הרבה בהמות זא"ז ואח"ז נאבד הסכין דאם נגע במפרקת של אחת מהן יש להחמיר ולחוש לכל אותן שנשחטו אח"כ ע"כ יע"ש ומפרש שם הט"ז דמן הסברא עושה המפרקת פגימה טפי מן העור וכו' יע"ש ואף דאם נמצא הסכין פגום אחר שחיטת בהמה אחת לא תלינן לקולא שנפגם במפרקת ולא סבירא לן דנגיעה במפרקת ודאי פוגם אלא ספק פוגם ומכל מקום לחומרא תלינן במפרקת לאסור אותן שנשחטו אחר כך ואם כן כאן דאיירי שנמצא הסכין פגום פשיטא הוא דתלינן לחומרא דנפגם בהעור משום דהעור פוגם יותר מהסימנים וכהאי גוונא מבואר בש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס דין ל"ג וז"ל לא מקרי ספק או ס"ס אלא כשהאיסור והיתר שוים אבל אם יש לתלות באיסור יותר מבהיתר אין כאן ספק כלל ע"ש כן צריך לפרושי ע"כ לפי תירוץ ראשין ושלישי הנ"ל דלא כדעת האגור הנ"ל אלא לפי תירוץ שני של תוס' י"ל שפיר כדעת האגור הנ"ל אבל לשני תירוצים הנ"ל צ"ל דלא כוותיה וא"כ אתי רב חסדא לאשמעינן בהא דפרט רב חסדא ואמר שמא בעצם נפגמה דדוקא אם יש לספק שנגע במפרקת בכה"ג דוקא מכשיר אבל אם ידוע בודאי שלא נגע במפרקת לא תלינן במיעוט בתרא דסימנים כן נ"ל:
קושיא ה' יש ליישב דיש לומר דהני תרי קושיות אשר כתבנו בקושיא ה' חדא מתורצת בחברתה דהוקשה להר"ן ג"כ דמאי הוצרך הגמ' לשנות סכין אתרעאי וכו' הו"ל לשנות דשאני הכא דהעמד הסכין על חזקתו כמו תירוץ הרשב"א הנ"ל משא"כ גבי טבל ועלה דאיכא חזקה לחומרא דהעמד האדם בחזקת טומאה וליכא חזקה אחרת כנגדה וצריך לומר דהגמ' ס"ל דאינו מתורץ בזה קושית רבא הנ"ל דהנה גבי טבל ועלה סתם ותני לא עלתה לו טבילה משמע מזה דהדין הוא גבי האי אדם כאלו לא טבל כלל ואם אחר טבילתו נגע בתרומה וקדשים ואח"ז נמצא עליו דבר חוצץ מטמאין אותו וגם התרומה וקדשים א"כ ש"מ דאין מועיל חזקה כנגדה דאל"כ היה הדין התם לטהר את האדם והתרומה וקדשים דהא איכא גבי תרומה וקדשים חזקת טהרה והוה חזקה נגד חזקה ומה שהיה מתעסק אחר טבילתו באותו מין הוי כמי שבירת עצמות ויש לתלות שאחר הטבילה בא עליו דבר החוצץ ומ"מ לא מהני התם א"כ אינו מתורץ בזה קושיא דרבא הנ"ל וכי תימא דשאני התם דהתם דין הוא לטמא את האדם להעמידו על חזקת טומאה דהא אם לא הי' נגע האי אדם בתרומה וקדשים אין סברא כלל לטהר אותו דהא בכה"ג ליכא שום חזקה אחרת נגדה מ"ה אף אם הי' נוגע בתרומה וקדשים מקודם שנמצא עליו דבר החוצץ מ"מ מוכרחים אנו לטמא את האדם דאין סברא כלל לחלק בין זה לזה וכיון שכן מוכרחים אנו לטמא גם את התרומה וקדשים אשר נגע בהן כיון דאלו נמשכין אחר האד' והא בהא תליא זה אינו דהא הט"ז בסי' א' בפלפולו בענין האי שוחט הנ"ל מתחלה הוכיח לאסור את הבשר מה ששחט למפרע וסותר הראי' של האגודה ואח"ז כתב הט"ז וז"ל וג"כ אין לומר בנדון דידן להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה זה אינו דהא בגיטין (דף ל"א) פי' רש"י גבי מקוה כו' עכ"ל הט"ז יע"ש משמע דבלאו האי קושיא מגיטין הוה אמרינן לאסור את הבשר למפרע ולהכשיר הכלים משום דכל אחד עומד בחזקתו ולא הוי נמשכין אלו אחר אלו ולא הוה אמרינן דהא בהא תליא וא"כ ה"נ גבי טבל ועלה להוו טהורים עכ"פ התרומה וקדשי' אשר נגע בהן וכן הגאון המחבר ס' בית הילל על י"ד מביא בסי' ק"י וז"ל מעשה שהיה בק"ק ווילנא בקצב א' ששחט ז' בהמות בביתו והיו כולם בחזקת כשרות והוציא מן ביתו למקולין שני בהמות ועוד הוציא חצי בהמה מן בהמה שלישית וחצי השני' נשאר בביתו עם הד' כשרות ונמצא מחט בבית הכוסות שהיא טריפה ע"פ הדין בלי שום פקפוק וא"י בשל איזה בהמה הי' הטרפות והנה ע"פ הדין הד' אשר בביתו הם טרפה וודאי והג' אשר פירשו למקולין הם כשרים ודאי משום דכל דפריש מרובא פריש והוא נקרא פריש ממילא הם כשרים אך הספק הוא על חלק רביעית שהוא במקולין והחלק הב' הוא בבית אם מצטרפין יחד לקולא לומר מאחר דחלק זו שבחוץ הוא כשר משום דמרובא איפרש א"כ גם החלק הב' שהוא בביתו יהא נמשך לחוץ ויהא ג"כ כשר או אפכא שהחלק שבביתו הוא ודאי טריפה ויהא נמשך זה שבחוץ לחלק שבביתו והוא ג"כ טריפה. והנה נפסק מפי הרב הגאון בעל חלקת מחוקק להתיר והסכים עמו הגאון מוה' העשיל מקראקא ז"ל אבל הרב הגאון מוה' שמואל קאיידנובר וגם אנכי פסקני לחומרא וכו' עכ"ל יע"ש. והפרי חדש בקונטרס אחרון הביא בשם ב"ה הנ"ל מעשה זו וע"ז סיים הפ"ח הנ"ל וז"ל ואנכי הרואה ששום א' מהם לא כוון להלכה יפה לפי שכל זה סובב והולך על טעות א' שכתב הט"ז (סי' ק"י סעי' ק"ה) שכבש א' אינו בדין שיהיה מקצתו מותר ומקצתו אסור ולפיכך אלו החכמים מקצתם אסרו הכל ומהם שהתירו הכל וכבר כתבתי בחיבורי בפנים בס"ק ך"ג שזו היא טעות גמורה ביד הט"ז וביד כל האומרים כן וכן המנהג פשוט אף בכבש א' להתיר מה שנמכר כבר ופירש ולאסור מה שנשאר ממנו בחנות שעדיין לא פירש ומקרי קביע וכל שיעורי חכמים כך הם ומי שאינו מורה כן לא ידע באיסור והיתר בין ימינו לשמאלו עכ"ל הפ"ח בק"א יע"ש וא"כ י"ל דסוגיא דידן ס"ל ג"כ כמו דעת הפ"ח הנ"ל דאם עפ"י דין זה אסור וזה מותר והא בהא תליא אין סברא לאסור שניהם או להתיר שניהם משום דהא בהא תליא כמו מעשה הנ"ל אלא כל דבר עומד בפ"ע לפי דינו ואין זה נמשך אח"ז וא"כ בנ"ד אם היה מועיל חזקה דסכין נגד חזקה דבהמה להכשיר את הבהמה הי' מועיל ג"כ חזקה דתרומה וקדשים לטהר את עצמם עכ"פ לפי דאמרינן השתא כמו דעת פרי חדש הנ"ל דאין סברא הוא לטמא את התרומה וקדשים לומר דנמשכין הם אחר האדם וגם י"ל דאף אם תמצי לומר דלא כדעת הפ"ח הנ"ל אלא כאותן דעות דסברי התם להתיר שני החלקים או לאסור שני החלקים הנ"ל מ"מ י"ל דהכא כ"ע מודים דאין נמשכין אלו אחר אלו דבשלמא התם י"ל דאינו בדין בבהמה אחת להיות מקצתו אסור ומקצתו מותר כמבואר בט"ז סי' ק"י ס"ק ה' יע"ש משא"כ כאן יש לחלק זה מזה שפיר וא"כ אמאי סתם ותני לא עלתה לו טבילה דמשמע גם לטמא את התרומה וקדשים אלא צ"ל דלא מהני התם מה דאיכא חזקה דהיתרא נגדה דס"ל להברייתא דטבל ועלה הנ"ל דאף בלא האי סברא דזה נמשך אחר זה מ"מ דין הוא לטמא את התרומה וקדשים משום דס"ל דספק מוציא מידי ודאי ומ"ה לא מהני מה שהי' מתעסק באותו מין וגם לא מהני מה דאזלא חזקה נגד חזקה כיון דאכתי בספק קיימא וא"כ א"א לתרץ קושיית רבא מהברייתא דטבל ועלה הנ"ל בתירוץ הרשב"א הנ"ל מ"ה הוצרך הגמ' לשנות בע"א דהיינו סכין איתרעאי בהמה לא אתרעאי אלא דאכתי הוקשה להר"ן הנ"ל דלפי דברינו הנ"ל אינו מתורץ קושית רבא הנ"ל גם בהאי תירוצא של הגמ' הנ"ל בהא דמשני סכין אתרעאי וכו' משום דהלא התם גבי תרומה וקדשים איתא ג"כ האי סברא דאדם אתרעאי תרומה וקדשים לא אתרעאי ואמאי מטמאין גם את התרומה וקדשים. לזה הוצרך הר"ן הנ"ל לפרש תירוץ הגמ' הנ"ל לפי פירושו דהיינו להכניס הסברא דהעמד הסכין על חזקתו בהאי תרוצא דסכין אתרעאי וכו' דהשתא מכח הני שני סברות בהדדי מתורץ שפיר קושיית רבא הנ"ל משום דשאני הכא דאותו דבר דאתיליד ביה הריעותא דהיינו הסכין יש לו חזקה טובה שהי' בדוק מתחלה מ"ה תלינן דהריעותא נעשה אחר השחיטה ומ"ה ס"ל לרב חסדא להכשיר את הבהמה משא"כ התם דאותו דבר דאתיליד ב' הריעותא דהיינו האדם אין חזקתו טובה שהרי הי' טמא מתחלה מ"ה תלינן דהריעותא הי' בו ג"כ קודם טבילתו ומ"ה מטמאינן התם גם התרומה וקדשים וא"כ הוצרך הר"ן לפירושו כנ"ל ולפי"ז הא דמקשה הרשב"א הנ"ל וא"ת אפי' בשיבר עצמות נמי נימא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת כדרב הונא דקי"ל כוותי' ומתרץ ע"ז דשאני הכא הואיל ובדק הסכין תחלה מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו ע"י שבירת עצמות היתה עכ"ל צ"ל דכוונת הרשב"א הנ"ל בתירוצו הנ"ל ג"כ כמו דמפרש הר"ן הנ"ל בשינוייא דהגמ' הנ"ל דש"ה משום דהדבר דאתיליד בי' הריעותא יש לו חזקה טובה וכו' כנ"ל ותירוץ הגמ' ותירוץ הרשב"א הנ"ל אידי ואידי חדא היא ופשוט הוא ודוק:
קושיא א' יש ליישב דהנה הא דפריך הגמ' מכלל דרב חסדא אע"ג דלא שיבר אלא במאי איפגם צריך להבין דבשלמא לפי תירוץ השני של התוס' הנ"ל ניחא די"ל דהמקשן היה סובר דגבי נגיעה דעצמות או דמפרקת לא שייך האי סברא דעצם ודאי פוגם כי אם בשיבר דווקא שייך סברא זו מש"ה פריך שפיר אע"ג דלא שיבר היינו נגיעה אלא במאי איפגם ומשני הגמ' אימא בעצם דמפרקת איפגם פי' דר"ח ס"ל דגם בנגיעה דמפרקת שייך האי סברא דעצם ודאי פוגם ולא ס"ל לתוס' לפי תירוץ השני שלהם סברת רש"י דכתב בד"ה מכדי מתלא תלינן דהא ודאי נגיעת סכין במפרקת לא פגמה טפי מהעור אלא ס"ל לתוס' דר"ח ס"ל דגם נגיעה במפרקת פגמה טפי מן העור ושייך בה סברא הנ"ל ג"כ וזה ברור הוא אבל לדברי רש"י הנ"ל דס"ל לר"ח דתלינן לקולא בכל גווני מטעמ' דסכין אתרעאי לחוד וא"צ לטעמא דעצם ודאי פוג' כמו דמפרש המרש"א הנ"ל אליבא דרש"י הנ"ל א"כ קשה מאי פריך הגמ' מכלל וכו' וכי לא ידע די"ל דר"ח מיירי שפיר היינו בנגיעה דעצמות או דמפרקת ואפשר שיפגם הסכין בהם אף דלא פגמה טפי מן העור מ"מ תלינן לקולא בכל גווני כנ"ל ומאי מקשה אלא במאי איפגם ואדרבא קשה איפכא על המקשן הנ"ל דהא הוציא האי מכלל מן ההלכתא משמע מזה דקודם ההלכתא היה סובר המקשן דר"ח אינו מכשיר אלא בשיבר דוקא ולפי פירש"י הנ"ל איך לא הוה קשה להמקשן הנ"ל על ר"ח להיפוך דאמאי אינו מכשיר ר"ח אלא בשיבר דוקא ולא בנגיעה הא אף בנגיעה ה"ל לר"ח להכשיר מה"ט גופא דסכין אתרעאי וכו' וצ"ע ליישב קושיא הנ"ל:
מיהו ע"כ צ"ל דהמקשן הנ"ל הי' סובר דהא דמשני הגמ' סכין אתרעאי וכו' היינו דסברא זו לחוד לא מהני כלום כמו דלא מהני גבי מקוה כקושיית תוס' הנ"ל אלא בצירוף הסברא דעצם ודאי פוגם מהני כמו תירוץ השני של תוס' הנ"ל ומ"ה פריך שפיר מכלל וכו' ולק"מ קושיות הנ"ל ומשני הגמ' אימא בעצם דמפרקת איפגום פי' דר"ח מכשיר מטעמא דסכין אתרעאי וכו' לחוד בלא צירוף הסברא דעצם ודאי פוגם והא דלא מהני גבי מקוה היינו משום דחסר ואתאי כמו תירוץ ראשון של התוס' כן צריך ליישב קושיא הנ"ל וא"כ הא דפירש"י לעיל ד"ה בהמה לא אתרעאי וכו' דסיים שם דעצם ודאי פוגם היינו לפי ס"ד דמקשה ובכווצ' כתב רש"י פי' זה להבין מחמת זה דברי המקשן הנ"ל אבל למסקנא דמשני הגמ' אימא בעצם דמפרקת איפגם לא הי' ניחא לומר פירוש הראשון שלו וכמו תי' השני של התוס' הנ"ל משום דרש"י ס"ל דהא ודאי נגיעה במפרקת לא פגמה טפי מהעור אבל לעיל דמשני הגמ' סכין אתרעאי וכו' הוה קיימינן דר"ח מיירי בשיבר דווקא כדס"ד דמקשה א"ש דברי רש"י דלעיל ולפי"ז לא סתרי כלל שני דברות רש"י הנ"ל ושניהם עולין על נכון:
מיהו לפי"ז קשה על המקשן הנ"ל קושיות הנ"ל לפי תירוץ שלישי של התוס' הנ"ל דכתבו הטעם משום ס"ס דא"כ מאי פריך המקשן מכלל וכו' אלא במאי איפגם וכי לא ידע די"ל דר"ח מיירי בנגיעה ואיכא ג"כ האי ס"ס וגם קשה להיפך על המקשן דהיינו קושיא שני' הנ"ל דבשלמא לפי תי' ראשון של תוס' הנ"ל י"ל דא"ש הגם דלתירוץ א' של התוס' דס"ל לר"ת דמכשיר מטעמא דסכין אתרעאי וכו' לחוד כדמפרש המהרש"א הנ"ל ג"כ קשה לכאורה על המקשן הנ"ל קושיא הנ"ל מיהו אכתי לתירוץ ראשון של התוס' יש ליישב ג"כ כאשר כתבנו ישוב על דברי רש"י הנ"ל דהיינו י"ל דהמקשן הי' סובר דהא דמשני סכין אתרעאי וכו' היינו כמו תי' שני של תוס' מ"ה פריך כנ"ל והתרצן השיב דר"ח ס"ל דסברא דסכין אתרעאי וכו' לחוד מהני וכמו תירוץ ראשון של תוס' הנ"ל אבל לתירוץ שלישי א"א ליישב הכי ולומר דהמקשן הי' סובר דס"ס לחוד לא מהני לר"ח כ"א בצירוף הסברא דעצם ודאי פוגם דמה"ת לומר פי' זר כזה מעצמו ולהקשות על ר"ח אלא במאי איפגם טפי ה"ל לפרש כפשטיה דר"ח מכשיר משום ס"ס לחוד ואז לא הוה קשה ליה מידי להקשות על ר"ח וא"כ לפי תירוץ שלישי של תוס' הקושיא הנ"ל על המקשן במקומה עומדת:
אמנם יש ליישב קושיא הנ"ל גם לתירוץ שלישי דהנה איתא בהר"ן הובא בב"י סי' י"ח ד"ה ומ"ש בשם בעל העיטור וז"ל הר"ן איכא מ"ד דכיון דפסקינן הלכתא כר"ח בששיבר בה עצמות ה"ה כשנגע ודאי בעצ' המפרקת דכשיבר בה עצמות דמי ואמרינן עצם דמפרקת. ודאי פוגם וכו' ומסתברא דליכא למסמך בהא מלתא לקולא דכיון דלא נפסק הלכה כר"ח אלא בשיבר אין להקל בכך אלא בשיבר העצם לגמרי אבל נגיעה לא ואחרים מחמירין עוד לומר דאפי' שיבר עצם דמפרקת ממש שחיטתו פסולה דעצם דמפרקת רך הוא ועוד דאפי' שאר עצמות אם שיבר אותם כעין עצם דמפרקת לא תלינן בהו דדוקא שיבר אמרינן אבל חתך דרך הולכה והובאה כדרך שהוא עושה במפרקת לא וכ"ד הרשב"א ז"ל עכ"ל הר"ן והנה מדחולק הר"ן על המ"ד הנ"ל בלשון ומסתברא וכו' ואינו סותר בלשון הוכחה דמוכח דלא כמ"ד הנ"ל מדלא נפסק הלכה כר"ח אלא בשיבר משמע דוקא שיבר אבל נגיעה לא צ"ל דמחמת לשון שיבר לחוד לא הוה מצי לדחות דברי מ"ד הנ"ל משום דאפשר קצת להכניס נגיעה בכלל שיבר אלא משום דטעמא דמ"ד הנ"ל דמכניס נגיעה בכלל שיבר היינו מחמת דס"ל דגבי נגיעה במפרקת שייך ג"כ האי סברא דעצם ודאי פוגם כמו בשבירת עצמות והר"ן ס"ל דיש להסתפק גבי נגיעה אי שייך בה האי סברא הנ"ל או לאו ול' ההלכתא דאמ' בשיבר בה עצם מסייע לזה ג"כ דלא כהמ"ד הנ"ל מ"ה חולק על המ"ד הנ"ל מחמת צירוף שני טעמים הנ"ל. אבל אם היה בודאי גבי נגיעה סברא למעליותא כמו בשבירת עצמות שאין להסתפק בה כלל הי' מודה הר"ן ג"כ להכניס נגיעה בכלל שיבר מ"ה א"ש לשון ומסתברא וגם א"ש הא דכותב הר"ן דליכא למסמך בהא מלתא לקולא דמשמע אם הי' דין זה לחומרא הוה מצינן שפיר להכניס נגיעה בכלל שיבר כן צריך לפרושי כוונת הר"ן הנ"ל. והנה למ"ד הנ"ל דמכניס נגיעה בכלל שיבר צ"ל דהא דר"ח מכשיר אע"ג דלא שיבר היינו אע"ג דלא נגע במפרקת וזהו דברי המקשן דפריך מכלל דר"ח אע"ג דלא שיבר (פי' אע"ג דלא נגע) אלא במאי איפגם וא"כ קשה מאי משני הגמ' ע"ז אימא בעצם דמפרקת איפגם הא ר"ח מכשיר אע"ג דלא נגע במפרקת מיהו למ"ד הנ"ל צריך לפרושי הסוגיא הכי דהנה איתא בהגהות אשר"י בשם המרדכי פ"ק דחולין וז"ל ובמגענצא אירע ששחטו את הפר ונמצאת הסכין פגומה וצווה מורי רבינו יב"ק להדיח הדם מן המפרקת ומצאו חתך בעצם המפרקת שהסכין נכנס לשם והתיר וכן העידו על ר' שמרי' שהתיר דכיון שנמצא חתך בעצם הוי כמו שיבר בה עצמות וצ"ל לפי"ז דפליגי ר"ה ור"ח כגון שנגע הסכין בודאי בעצם המפרקת אבל לא נכנס הסכין בעצם דאם לא נגע בודאי מ"ט דר"ח הא ודאי נגע הסכין בעור וספק אם נגע בעצם ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל יע"ש וא"כ למ"ד הנ"ל צ"ל פי' הסוגיא הכי דהא דקאמרה הגמ' הלכתא כר"ח בשיבר עצם ונגיעה בכלל שיבר היינו בודאי נגע ולא בספק וכן מדייק המ"ד הנ"ל בלשונו כמ"ש הר"ן בשמו וז"ל וה"ה כשנגע ודאי בעצם המפרקת וכו' משמע דוקא נגע ודאי ולא ספק והא דר"ח מכשיר אע"ג דלא שיבר היינו דלא ברי ליה אם נגע בודאי אלא ספק הוא אם נגע בכה"ג מכשיר. וע"ז פריך מכלל דר"ח אע"ג דלא שיבר היינו דלא ברי ליה שנגע בודאי אלא מספקא ליה אם נגע מ"מ מכשיר בה ר"ח ע"ז פריך אלא במאי איפגם פי' מ"ע דר"ח דמכשיר בספק נגע הא ודאי נגע בעור וספק אם נגע בעצם ואין ספק מוציא מידי ודאי כמו סברת המרדכי הנ"ל ע"ז משני הגמ' אימא בעצם דמפרקת איפגם פי' דר"ח ס"ל דלא כסברת מרדכי הנ"ל ומכשיר אפי' בספק נגיעה במפרקת משום דשכיח ורגיל הוא ליגע במפרקת והוי כמו ודאי וההלכתא ס"ל דדוקא בודאי נגע להכשיר ולא בספק כמו סברת מרדכי הנ"ל כן צריך לפרושי הסוגיא אליבא דמ"ד הנ"ל:
והנה לפי תירוץ שלישי של תוס' הנ"ל יש לומר שלשה פירושי' על הא דקאמר הגמ' הלכתא כר"ה בלא שיבר בה עצם והלכתא כר"ח בשיבר בה עצם דהיינו פי' א' י"ל דההלכתא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל דספק השני לאו ספק הוא משום דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו וא"כ לית כאן ס"ס לזה אינו מכשיר ההלכתא אלא בשיבר עצם דוקא מטעמא דעצם ודאי פוגם ור"ח לא ס"ל סברת הש"ך הנ"ל מ"ה מכשיר אף בלא שיבר עצם משום ס"ס. פי' השני י"ל דגם ההלכתא ס"ל דיש כאן ס"ס אלא ס"ל דלא מהני ס"ס לחוד כ"א בצירוף הסברא דעצם ודאי פוגם כאשר מפרש הט"ז בפלפולו בסי' א' יע"ש פי' שלישי י"ל בענין אחר דהא למ"ד דמכניס נגיעה בכלל שיבר כתבנו לעיל דהא דקאמרה הגמ' הלכתא כר"ה בלא שיבר עצם דהאי לא שיבר היינו ספק נגועה במפרקת ולפי"ז דיש להכניס נגיעה בכלל שיבר א"כ לפי תירוץ ג' של תוס' הנ"ל י"ל דהא דקאמרה הגמ' הלכתא כר"ח בשיבר בה עצם לאו טעמא הוא משום דעצם ודאי פוגם אלא י"ל דטעמא הוא משום ס"ס וס"ל ההלכתא דס"ס לחוד ג"כ מהני ונגיעה בכלל שיבר הוא והא דקאמר הלכתא כר"ה בלא שיבר היינו בספק נגיעה במפרקת משום דס"ל ההלכתא כמו סברת מרדכי הנ"ל וא"כ גבי ספק נגיעה ליתא שום ס"ס דלא תלינן כלל במפרקת כיון דהאי סכין נגע ודאי בעור וספק נגע בעצם ואין ספק מוציא מידי ודאי ור"ח מכשיר אף בספק נגע במפרקת משום דלא ס"ל סברת המרדכי הנ"ל ומ"ה הוי ס"ם אף בספק נגיעה כן נלע"ד די"ל הני שלשה פירושים לכאורה ואף לדעת הר"ן דחולק על המ"ד הנ"ל דמכניס נגיעה בכלל שיבר מ"מ י"ל לפע"ד דיש לפרש פי' שלישי הנ"ל ג"כ ולהכניס נגיעה בכלל שיבר דהא כבר כתבנו לעיל דטעמא דהר"ן הנ"ל דחולק על המ"ד הנ"ל היינו משום דלא מסתברא ליה לומר דגבי נגיעה במפרקת שייך הסברא דעצם ודאי פוגם אבל השתא לפי פי' שלישי דהטעם הוא משום ס"ס וא"כ שייך גבי נגיעה בודאי סברא דס"ס כמו בשבירת עצמות שאין להסתפק בה כלל א"כ יש להכניס שפיר נגיעה בכלל שיבר אף לדעת הר"ן הנ"ל ומכ"ש למ"ד הנ"ל דמכניס נגיעה בכלל שיבר דיש לפרש פי' שלישי ופי' מספיק ונכון הוא כן נלע"ד:
וגם איכא נפקותא לדינא בין הני שלשה פירושים דהיינו בין פי' ראשון לשני יש נ"מ לדינא. דהנה איתא בש"ע סי' כ"ד סעי' א' וז"ל שחט בהולכה או בהובאה לבד אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר כשרה וא"ל פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה א"א לשחוט בלא דרסה ע"י הולכה או הובאה לבד ואם הוליך והביא אפי' שחט באזמל כ"ש כשרה עכ"ל יע"ש ולפי"ז אם שחט בהולכה א' לבד ואין בסכין אלא כשיעור הנ"ל דהיינו כשיעור ב' צוארים ולא יותר ואחר השחיטה נמצא פגום דהיינו אחר ששיבר עצמות נמצא פגום והפגימה ארוך קצת בתוך הסכין א"כ בכה"ג אין כאן ס"ס לומר את"ל בעור נפגם שמא לא שחט הסימנים במקום הפגימה דאם כן הוי הסכין השתא כמו פחות משיעור שני צוארים דקצר מן שני צוארים כמו אורך הפגימה והוי דרסה ואם כן לפי פירוש השני דבעינן תרווייהו דהיינו ס"ס ועצם ודאי פוגם אם כן בכהאי גוונא ממ"נ אסורה בהמה זו אם שחט בכל הסכין א"כ אין כאן אלא ספק א' שמא במפרקת נפגם ואת"ל ספק השני דהיינו לומר שמא לא שחט הסימנים במקום הפגימה א"כ ודאי הוי דרסה מחמת שהוא פחות משיעור ב' צוארים וכיון דאין כאן ס"ס לא מהני גם השבירת עצמות לפי פי' השני דבעינן תרווייהו וגם אין לומר דאם שיבר בה עצמות יש כאן ס"ס בענין אחר דהיינו שמא במפרקת נפגם ושמא בעצמות ונפגם דזה אינו דהני תרי ספקות הוין ספק א' דשניהם הוין לאחר שחיטה והוי ספק א' שמא לאחר שחיטה נפגם כמבוא' בהאגור ובהש"ך סי' ק"י בכללי ס"ס דין כ"ז יע"ש א"כ לפי פי' השני אסורה בהמה זו ולפי פי' הראשון דסגי בשבירת עצמות לחוד כשרה בהמה זו וגם בין פי' שני לפי' שלישי י"ל נ"מ לדינא דלפי פי' שני י"ל דנגיעה במפרקת לא הוי בכלל שיבר משום דאין בה הסברא דעצם ודאי פוגם דלפי פי' השני בעינן תרווייהו דהיינו ס"ס ועצם ודאי פוגם וא"כ אם שחט בהמה א' ולא הי' כי אם נגיעה במפרקת ואח"ז נמצא פגום אסורה בהמה זו לפי פי' השני ולפי פי' שלישי דהטעם הוא משום ס"ס לחוד א"כ מוכרח להכניס נגיעה בכלל שיבר א"כ כשרה בהמה זו וכן בין פי' ראשון לפי' שלישי יש נ"מ כנ"ל. ויש עוד נ"מ לדינא ואין להאריך כ"כ בזה וכיון די"ל כאן שלשה פירושי' א"כ צ"ע לכאורה לבחור מהם איזה פירוש. מיהו נלע"ד דאחר עיון יש לבא על בוריו איזה דרך מהם ישכון אור. דהנה פי' הראשון ליכא למימר לומר דההלכתא ס"ל דלית כאן ס"ס והא דמכשיר בשיבר עצם טעמא הוא משום דעצם ודאי פוגם דזה אינו דהא לפי תירוץ שלישי של התוס' הנ"ל אדחי לגמרי סברא דעצם ודאי פוגם מחמת קושיית רבא מן טבל ועלה ואינו מתורץ ג"כ בתירוץ הרשב"א הנ"ל דהעמד הסכין על חזקתו דאם הי' מתורץ בזה הוי קשה על הגמ' דל"ל להגמ' לומר תירוץ אחריתי דטעמא דר"ח הוא משום ס"ס הו"ל להגמ' לחזק יותר תירוץ הראשון דטעמא הוא משו' דעצם ודאי פוגם ועל קושיית רבא מן טבל ועלה ה"ל להגמ' לתרץ דשאני הכא דהעמד הסכין על חזקתו כמו תירוץ הרשב"א הנ"ל אלא צ"ל דהגמ' ס"ל דמוכח מן טבל ועלה דלא מהני גם חזקה אחרת כנגדה משים דס"ל ספק מוציא מידי ודאי ומטמאין גם התרומה וקדשים כאשר כתבנו לעיל בביאור קושיא ה' והחילוק בין סכין אתרעאי לבהמה אתרעאי דמפורש בדברי הר"ן הנ"ל כ"ז אינו שייך לפי תירוץ שלישי כמבואר בפירוש בתוס' בתירוץ שלישי דמה לי סכין אתרעאי ומה לי בהמה אתרעאי וא"כ נדחית לגמרי סברא דעצם ודאי פוגם וא"כ ליכא למימר פי' הראשון הנ"ל פי' שני ג"כ ליכא למימר לומר דההלכתא ס"ל דס"ס לחוד לא מהני כ"א בצירוף הסברא דעצם ודאי פוגם דזה אינו דהא כבר כתבנו הוכחה בביאור קושיא ב' דאין שום סברא כלל לדחות ס"ס זו אלא מחמת דס"ס בשחיטה הוא ואין סברא לומר דס"ס בשחיטה לא יועיל אלא מסברא דכיון דהס"ס סותר החזקה וכבר כתבנו דלפי סברת הרשב"א הנ"ל נדחית לגמרי סברא זו הא דס"ס סותר החזקה כיון דאיכא חזקה כנגדה להיתרא דהיינו ס"ס דסכין ואזלא חזקה נגד חזקה והוי ס"ס זו כמו שארי ס"ם שאינו בשחיטה דבשלמא גבי ס"ס בענין שהיה דרסה וכי"ב הוי שפיר ס"ס בשחיטה משום דהתם ליכא חזקה אחרת כנגדה אבל הכא בענין ס"ס דסכין אין סבר' כלל לדחות הס"ס מחמת דהוי ס"ס בשחיטה דהלא יש חזקה אחרת כנגדה להיתרא וגם אין לומר דההלכתא ס"ל כמו רב הונא דס"ל דעור ודאי פוגם א"כ אין כאן ס"ס כנ"ל דזה אינו דא"כ לא הוי מהני גם הצרוף דעצם ודאי פוגם כמו לרב הונא דלדידי' אסור אפי' שיבר עצמות כל היום וא"כ צ"ל דההלכתא ס"ל בזה כמו ר"ח דעור ספק פוגם ויש כאן שפיר ס"ס ויש ג"כ חזקה להיתרא וא"כ הדעת מכרעת דבכה"ג מהני ס"ס אף דסותר החזקה וגם יש להוכיח לדעת התוס' בפסחים ולדעת הרמב"ם בהלכות פסח דס"ס מהני אף היכא דסותר החזקה אם יש חזקה אחרת כנגדה וכן לדעת הט"ז עצמו יש להוכיח כנ"ל:
דאיתא בפסחים (דף פ"ח ע"ב) הובא ברייתא שם. חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהן וכו' פטורין מלעשות פסח שני וכו' אמר מר ופטורין מלעשות פ"ש והא איכא חד דלא נפק משום דלא אפשר היכי ליעבד וכו' תוס' ד"ה הני מילי דיעבד וכו' תימא וכי בשביל דשמא יהי' נותר או משום סמיכה דלא מיעכבא או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח ככ"ל תוס' (דף פ"ט ע"א) יע"ש ואי' לקמן בפסחים (דף י"א) מתני' האונן והמפקח את הגל וכו' לפיכך אם אירע בהן פסול פטורין מלעשות פ"ש חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו עכ"ל המתני'. גמ' אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ל"ש אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ"ש אימא טהור היה בשעת שחיטה ע"כ רש"י ד"ה ל"ש וכו' אבל גל ארוך שמא לא האהיל עליו בשעת שחיטה וכיון דספק יצא ספק לא יצא פעור משום דלא אפשר כדאמרינן לעיל גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן עכ"ל רש"י יע"ש. והנה לפי דברי תוס' א"כ בהאי דוכתא דמפקח בגל ארוך דפטור מ"ש קושית תוס' דמקשה בתימה במקומה עומדת דאמאי יכנס לידי ספק כרת ה"ל להביא על תנאי אם אינו חייב בפסח יהא זה שלמים והכא אינו שייך תירוצים של תוס' הנ"ל וא"צ להאריך בזה מגודל הפשיטות:
והנה הרמב"ם סוף פ"ג דהלכו' פסח דין ח' מביא ג"כ האי דינא הנ"ל חמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהם אחר זריקה דפטורין מן פ"ש ומפרש הטעם דלא אפשר כמו בגמ' הנ"ל ובסמוך ריש פ' ד' כתב הרמב"ם וז"ל השוחט את הפסח על בני חבורה ואמר להם לאחר זמן אותו הפסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פ"ש עכ"ל יע"ש והשיג הראב"ד עליו וז"ל א"א אין כאן שבח שאם הי' פטור אינו יכול להביא פסחו נדבה על תנאי שלמים עכ"ל והכ"מ מחזק מתחלה דברי הראב"ד וז"ל ובאמת דבר תימא הוא שהרי גם רבינו כתב כן בספ"ג ואפשר לומר דמאי דמביא פ"ש דקאמר הכא שימנה עם אחרים על פסח שני עכ"ל והשיג הלחם משנה על הכ"מ הנ"ל וז"ל ואני תמה עליו דהרי זה דחו בגמ' וכתבו רבינו ז"ל לעיל דא"כ הוי כנשחט שלא למנויו ואי האי תיקון הוה מצי למיעבד הוה עבדינן לי' גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהן. ונ"ל לתרץ לדעת רבינו ז"ל דיתנה כל א' מהם ויאמר אם אינו פסח יהי' שלמים דבשלמא גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן לא מהני האי תקנתא משום מאי דכתב רבינו ז"ל משום דהניתנין בזריקה אל יתנו בשפיכ' לכתחלה ואע"ג דהוה לן למיעבד איסורא לכתחלה כדי שלא יבא א' מהם לידי איסור כרת שלא יעשה פסח מ"מ כבר כתבו התוס' ז"ל דמוטב שידחה איסור כרת של א' ואל יבאו רבים לעשות איסור לכתחלה אבל הכא אין כאן רבים עושין איסור לכתחלה וא"כ נאמר מוטב שיבא היחיד לידי איסור לכתחלה ולא יבא לידי איסור כרת אם לא עשה פסח ונכון לדעת רבינו ז"ל אבל קשה לזה מהא דאמרינן בפ"ו גבי חופר בגל ואם ספק הדבר ושמא לא היה עומד וכו' פטור לעשות פ"ש ואמאי יביא מותר (דהיינו מותר שלמים על תנאי) כי הכא דאין רבים עושים איסור שם אלא א' הוא וצ"ע עכ"ל הלח"מ הנ"ל. והנה הלח"מ הנ"ל מקשה על הרמב"ם דסתרי דבריו אהדדי דהיינו דבריו דגבי השוחט על בני חבורה ודבריו דגבי חופר בגל ומסיק בצ"ע וקשה דאמאי לא מקשה הלח"מ הנ"ל קושייתו גם על דברי תוס' הנ"ל דאיך הבינו התוס' דברי הסוגיא דחופר בגל הנ"ל ולפע"ד יש ליישב בדרך פשוט מאוד הגם רבים מתרצים זה אומר בכה וזה אומר בכה כי שערי תרוצים לא ננעלו מ"מ כל מה ששמעתי ע"ז אינם מספיקים כלל ליישב הדעת על נכון לזה אמרתי דמוטב לתפוס דרך הפשוט יותר ליישב כל הדעות על נכון דהנה לפי דברי הלח"מ הנ"ל עפ"י דברי תוס' הנ"ל דמקשה על הרמב"ם דדבריו שבכאן ודבריו דגבי חופר בגל סתרי אהדדי ומסיק בצ"ע יש להקשות גם על הראב"ד והכ"מ הנ"ל על שאינהו מקשים על דברי הרמב"ם שבכאן ואינה מקשים כלל על דברי הרמב"ם דגבי חופר בגל וסתמו דבריהם שם ומשמע מזה דאינהו ס"ל גבי חופר בגל כמו דעת הרמב"ם דבגל ארוך פטור מפ"ש ולפי דברי התוס' משמע דהדין הוא גבי יחיד שאירע לו איזה ספק בפסח ראשון שיעשה פ"ש על תנאי שלמים משום דמוטב שיעשה איסור לכתחלה משיכנס לידי ספק כרת וא"כ גבי חופר בגל ארוך חייב לעשות פ"ש על תנאי שלמים כמו קושיית תימה של תום הנ"ל. וגם על מה שהקשו כאן על דברי הרמב"ם קשה דקארי להו מאי קארי הא לפי דברי תוס' הנ"ל אין כאן התחלת קושיא על הרמב"ם כלל. והנה לכאורה י"ל דכאן הקשו שפיר על הרמב"ם אף לפי דברי תוס' הנ"ל משום די"ל דהראב"ד והכ"מ לא ס"ל הטעם אשר כתב כאן הלח"מ הנ"ל עפ"י דברי תוס' הנ"ל על הרמב"ם דמ"ה ס"ל להרמב"ם ה"ז משובח משים דלא יכנס לידי ספק כרת ומ"ה רשאי לעשות איסור לכתחלה כי י"ל דהראב"ד והכ"מ ס"ל דהכא ליתא כלל ספק כרת כיון דשורת הדין הוא דאינו נאמן וא"כ ליתא גביה אפי' מצות עשה לעשות פ"ש ופשיטא דאין בו ספק כרת אלא חומרא בעלמא הוא כאן שרוצה להחמיר על עצמו לעשות פ"ש מ"ה י"ל דסברי אינהו דלא יעשה איסור לכתחלה א"כ הקשו שפיר על הרמב"ם דכאן לפי דעתם הנ"ל אלא קושיא ראשונה אכתי במקומה עומדת דאמאי סתמו דבריהם גבי חופר בגל ארוך דפטור מפ"ש הא לפי דברי תימה של תוס' הנ"ל חייב בפ"ש על תנאי:
והנה שמעתי בשם כבוד ש"ב ה"ה הרב הגאון המפורסם מוה' יוסף נר"י בהגאון המפורסם מוה' חיים יונה ז"ל אב"ד דק"ק ברעסלא שהיה מקדם אב"ד דק"ק קראקא והגליל יצ"ו ישוב על דברי הרמב"ם שבכאן ודברי הרמב"ם דגבי חופר בגל שלא יסתרו אהדדי ליישב קושית לח"מ הנ"ל. דהנה איתא ברמב"ם בריש פ' חמישי וז"ל מי שהיה טמא וכו' או בדרך רחוקה או נאנס באונס אחר או שוגג ולא הקריב בראשון ה"ז מביא פ"ש וכו' לפיכך חייבין עליו כרת כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת וכו' אבל מי שהיה טמא או בד"ר ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת עכ"ל הרמב"ם. וכן כתב הרמב"ם בפי' המשניות על מתני' דריש פ' מי שהיה טמא יע"ש ולפי"ז גבי גל ארוך ליתא גבי' איסור כרת ממ"נ דאם היה טהור האי מפקח בגל בשעת שחיטה וזריקה דפסח ראשון א"כ יוצא הוא בפ"ר שפיר ואם היה טמא בפ"ר א"כ נפטר מכרת אף אם יזיד בפ"ש ולא יעשה פ"ש לפ"ד הרמב"ם הנ"ל והרמב"ם אזיל לטעמיה כנ"ל וכיון דלדידיה ליתא התם איסור כרת כלל מ"ה סובר התם דפטור מפ"ש אבל כאן גבי שוחט על בני חבורה ואמר אח"ז ששחט שלא לשמו והוי נאנס גבי ב"ח ויש בם איסור כרת אם יזידו בשני ולא יעשו פ"ש מ"ה סובר הרי זה משובח ע"כ דברי הגאון הנ"ל ודפח"ח והוטב בעיני מאוד בהשקפה ראשונה.
אבל אחר העיון קצת נלע"ד דזה אינו דהא כאן פשיטא דאין בו איסור כרת כיון דשורת הדין הוא דאינו נאמן וא"כ אפי' מצות עשה אין בו לעשות פ"ש מכ"ש דאין כאן איסור כרת וכיון דס"ל להרמב"ם כאן דמשובח צ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דמצות פסח מצוה גדולה היא דאית ביה גבי אחריני איסור כרת מש"ה אף דכאן ליתא גביה איסור כרת מ"מ ס"ל ה"ז משובח וס"ל דרשאי לעשות איסור לכתחלה בכדי לצאת ידי פסח דאית ביה כרת גבי אחריני וא"כ הדק"ל על הרמב"ם דאמאי ס"ל גבי חופר בגל דפטור מפ"ש הא התם חמיר יותר דהתם אף דאין בו כרת אם היה טמא בפ"ר מ"מ מצות עשה יש בו עכ"פ לעשות פ"ש ואמאי פטר אותו הרמב"ם מפ"ש ובדאי אין משיבין את הארי שלא בפניו מ"מ לפי הנראה אינו מספיק כלל תירוצו וגם לפי תירוצו הנ"ל אינו מיושב כלל דעת הראב"ד דהא הראב"ד מדסותם דבריו גבי חופר בגל משמע דס"ל כדעת הרמב"ם ובריש פ' חמישי הנ"ל חולק הראב"ד על דברי הרמב"ם הנ"ל וס"ל דטמא בראשון והזיד בשני חייב כרת אם כן על הראב"ד אינו שייך כלל תירוצו הנ"ל וקושיית תימה של תוס' הנ"ל במקומה עומדת על הראב"ד דאמאי פטור מפסח שני גבי גל ארוך:
אמנם ע"פ הדברים פשוטים אשר אכתוב בסמוך יתיישבו כל הדיעו' של הפוסקי' הנ"ל על נכון. דהנה על קושיית תימה של תוס' הנ"ל י"ל מלבד תירוץ של תוס' הנ"ל עוד ישוב בע"א דהיינו י"ל דהברייתא דגבי ה' עורות שנתערבו דפטורין מפ"ש ס"ל דמוטב להיות בשב ואל תעשה ולא לעשות איסור לכתחלה ע"פ מעשה אף שמחמת זה יכנס לידי ספק כרת מ"מ שב וא"ת עדיף טפי כמבואר ביבמות (דף צ') גבי איסור דרבנן דהעמידו דבריהם במקום כרת בשב וא"ת בכמה ענינים יע"ש א"כ טעם זה שייך גבי יחיד ג"כ וא"כ א"ש גבי גל ארוך דפטור מפ"ש וכן הא דמבואר בסוגיא דפסחים הנ"ל גבי גל ארוך דפטור מפ"ש ומפרש שם רש"י הטעם משום דלא אפשר וכו' י"ל ג"כ מלבד טעמא דרש"י הנ"ל עוד טעמא אחרינא דהנה מבואר שם בתוס' ד"ה שהוא טמא מתחלתו וז"ל תימא לר"י מפקח את הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח וי"ל כיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו הי' מת שכל הטומאות כשעת מציאתן עכ"ל והנה בשפתי כהן על י"ד סי' ק"י בדין ס"ס דין י"ד כותב שם וז"ל והמשל כגון ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע ספק שרץ ספק צפרדע ואת"ל שרץ ספק נגע או לא וכן כל כה"ג הוי ס"ס וכו' עכ"ל יע"ש ולפי"ז איכא גבי גל ארוך ג"כ האי ס"ס ממש דהיינו ספק האהיל עליו בשעת שחיטה ספק לא האהיל ואת"ל האהיל עליו ספק חי באותו פעם ספק מת ואת"ל מת ספק לא האהיל עליו והוי ממש כמו הס"ס המוזכר בש"ך הנ"ל א"כ יוצא שפיר בפ"ר דאי' בהג' רמ"א סוף סי' ק"י גבי נשבר הגף וספק הוא אם נשבר מחיים או לאחר שחיטה יש להתיר מכח ס"ס ואע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש עכ"ל יע"ש וא"כ אף דיכול לעשות פ"ש מ"מ כיון דיוצא בפ"ר ס"ל להגמ' דפטור מפ"ש בגל ארוך וא"כ יש עוד טעמא אחרינא מלבד טעמא דרש"י גם י"ל על הא דלא מפרש רש"י האי טעמא דכוונתו הוא דמטעמא דרש"י נפקא מינה אף היכא דאם מפקח את הגל מן האיש אשר ודאי מת כגון שנפל עליו הגל מזמן ארוך דודאי מת הי' בשעת שחיטת הפסח דבכה"ג ליתא אלא ספק א' דמ"מ פטיר מפ"ש מחמת טעמא דרש"י ועל קושיית תימה של תוס' הנ"ל י"ל דס"ל לרש"י ישוב השני אשר כתבנו לעיל דשייך אף גבי יחיד כנ"ל והתוס' הנ"ל דלא ס"ל ישוב השני הנ"ל ותרצו בענין אחר על קושית תימה שלהם דלא שייך גבי יחיד י"ל דס"ל לתוס' דהטעם הוא בגל ארוך דפטור מפ"ש היינו משום ס"ס הנ"ל וכן י"ל לדעת הרמב"ם דס"ל כמו דעת התוס' הנ"ל וא"כ א"ש דברי הרמב"ם בשניהם ולא סתרי אהדדי כלל והראב"ד והכ"מ י"ל דסברי בענין אחד כמו התוס' והרמב"ם ובענין אחד לא סברי כמוהם דהיינו בגל ארוך אפשר לומר דהם סברי כמוהם דפטור מפ"ש משום ס"ס ואפשר לומר דסברי מטעמא דרש"י ועל קושית תימה של תוס' הנ"ל לא סברי כמו תירוצם אלא סברי ישוב השני הנ"ל דהיינו מוטב להיות בשב וא"ת אף שיכנס בספק כרת מ"ה בגל ארוך סתמו דבריהם והסכימו לדברי הרמב"ם הנ"ל והכא גבי השוחט על ב"ח הקשו על דבריו א"כ עולין כל הדיעות על נכון דרך פשוט מאוד וכ"ת דהאי ספק דשמא הי' חי בשעת שחיטה לאו ספק הוא מחמת הסברא דכל הטומאות כשעת מציאתן ולא הוי כ"א ספק א' דהיינו ספק האהיל עליו או לא אבל ספק חי לא הוי ספק זה אינו דמוכח דלענין ס"ס הוי שפיר ס"ס אף שספק א' סותר הסברא הנ"ל דהנה אי' בש"ע א"ח סי' תס"ז סעי' י"ב וז"ל אם מלגו תרנגולת ואח"כ מצאו במים גרעין חיטה בקועה אסורה התרנגולת ע"כ ומפרש שם הט"ז ס"ק י"ד הטעם משום דיליף איסור מטומאה ואמרינן כשעת מציאתן יע"ש ומקשה שם וז"ל וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכלה החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן איירי בחט' שלימה וכו' עכ"ל יע"ש משמע דבלאו חטה שלימה מכשירין מטעם ס"ס אף דסותר הסברא דכשעת מציאתן ואף דסברא זו דכשעת מציאתן עדיפא מחזקה כמבואר במס' טהרות פ"ז משנה ז' וכן הוא בערובין (דף ל"ה) נגע בא' בלילה וא"י אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן יע"ש והלכה כחכמים א"כ אף שהיה האיש ההוא מתחלה בחזקת טהור מ"מ מטמאין אותו משים סברא זו שכל הטומאות כשעת מציאתן וכן הקשו שם תוס' בעירובין וז"ל תימה דבריש נדה תנן ב"ש אומרים כל הנשים דיין שעתן ואפי' לב"ה וחכמים היינו לתרומה וקדשים אבל לחולין טהור לכ"ע ואמאי לא אמרינן דכל הטומאות כשעת מציאתן כי הכא ולא הוה לן לאוקמה אשה זו על חזקתה עכ"ל תוס' יע"ש וא"כ מוכח דסברא דכל הטומאות כשעת מציאתן עדיפא מחזקה ומ"מ מוכח מדברי הט"ז הנ"ל דלענין ס"ס הוי שפיר ס"ס וא"כ עולין שפיר כל הדיעות על נכון ע"פ פשוט מאוד כן נראה לפע"ד:
העולה מזה
דהתוס' והרמב"ם והט"ז כולן סברי דס"ס מהני אף היכא דסותר הסברא ההוא דכל המומאו' כשעת מציאתן דעדיף מחזקה וא"כ כ"ש הוא דאמרינן ס"ס היכא דסותר החזקה ואיכא חזקת היתר כנגדה כמו גבי חטה הנמצאת בתרנגולת דאיכא חזקת היתר דתרנגולת כנגדה וכמו גבי המפקח בגל שהי' מתחלה בחזקת טהור וא"כ איכא חזקת טהור כנגדה כן נלע"ד ולפי דהוכחנו להפוסקים הנ"ל דס"ס מהני אף דסותר החזקה אם יש חזקה אחרת כנגדה א"כ ליכא למימר פי' השני הנ"ל וכיון דנסתר פי' ראשון ופי' שני א"כ ע"כ צ"ל פי' שלישי הנ"ל דטעמא דההלכתא כר"ח בשיבר עצמות היינו משום ס"ס לחוד והלכתא כר"ה בלא שיבר עצם היינו בספק נגיעה א"כ הא דהקשינו לעיל דלתירוץ שלישי קשה על המקשן דפריך מכלל דר"ח אע"ג דלא שיבר וכו' השתא לק"מ משום דהמקשן פריך שפיר כאשר כתבנו לעיל למ"ד דמכניס נגיעה בכלל שיבר וא"צ להאריך בזה כמבואר לעיל בדברינו יע"ש ולפי"ז מבוארים כל הקושית הנ"ל ועולה סוגיא דידן על נכון הגם די"ל דאפשר לישב איזה קושיא מן הקושי' הנ"ל או כל הקושיות הנ"ל בענין אחר עכ"ז לענין הדינים היוצאין מדברינו הנ"ל אינו תלוי דוקא מחמת התירוצים אשר כתבנו על הקושיות הנ"ל כי יש בלא"ה ראיות בפ"ע לכל הדינין אשר אכתוב בסמוך אלא לרווחא דמלתא כתבנו דלפי הדינין אשר אכתוב בסמוך מתיישבין על נכון כל הקושיות הנ"ל:
וגם נראה לכאורה דע"כ מוכרחין ליישב הקושי' הנ"ל בענין אשר כתבנו לעיל ולא בע"א כן נלע"ד. מיהו לפי דברי הט"ז בא"ח סי' תס"ז הנ"ל צריך להבין דברי הט"ז בי"ד סוף סי' ק"י דנראין דברי הט"ז בשני מקומות הנ"ל סתרי אהדדי דבי"ד סוף סי' ק"י כתב דס"ס בשחיטה לא מהני משום דתסתור החזקה ובא"ח סי' תס"ז כתב שם דס"ס מהני אף היכא דסותר הסברא דאזלינן בתר מציאתן וסברא זו עדיף מחזקה כאשר כתבנו לעיל א"כ כ"ש דס"ס מהני אף היכא דסותר החזקה ולפי"ז דברי הע"ז דשני מקומות הנ"ל סתרי אהדדי וכי תימא דיש לחלק דבשלמא בי"ד בענין ס"ס דסכין התם תרווייהו ספקות סותרין החזקה בכה"ג י"ל דמ"ה סובר הט"ז דלא מהני הס"ס אבל בא"ח סי' תס"ז התם מכח הס"ס באו להתיר את התרנגולת ואינו סותר הסברא דאזלינן בתר מציאתן אלא בספק א' מהם דהיינו הא דאמרינן שמא אח"כ נפל החטה במים אבל ספק השני דהיינו הא דאמרינן שמא נתעכלה החטה אינו סותר כלל הסברא ההוא ומ"ה ס"ל להט"ז דבכה"ג מהני שפיר הס"ס אבל זה אינו לפע"ד דמה בכך דאינו סותר הסברא הנ"ל אלא ספק א' מהם דאכתי אם ספק א' מהם סותר הסברא הא דאזלינן בתר מציאתן א"כ האי ספקא לא נחשב לענין ספק כלל כמבואר בש"ך י"ד סי' ק"י בדיני ס"ס דין כ"ז דהיכא דסותר החזקה לא נחשב לספק כלל הספק הראשון וא"כ לא נשאר כאן בענין התרנגולת הנ"ל אלא ספק שני לחוד והיאך נוכל להתיר את התרנגולת מחמת ספק א'. אלא צ"ל דהט"ז ס"ל דהספק ראשון נחשב ג"כ לספק אף דסותר הסברא הנ"ל וא"כ אכתי נראין דסתרי אהדדי וצ"ע רב לפע"ד:
אמנם דבר זו ליישב דברי הט"ז הנ"ל אינו צורך כ"כ לעניננו ולענין דינא תפסתי דברי הט"ז בא"ח הנ"ל כיון דהוכחנו דהתוס' והרמב"ם סברי הכי וגם לעיל כתבנו הרבה ראיות בלא"ה כיון דהש"ך בנה"כ חזר בעצמו וגם הפ"ח חולק עליהם וגם לקמן יבואר דכל הפוסקי' סברי דס"ס מהני אף היכא דסותר החזקה אם יש חזקה כנגדה ולפ"ז יבואר לקמן דברי האגודה והרב רמ"א על נכון לזה פשוט הוא לפע"ד לענין דינא דס"ס מהני אף היכא דסותר החזקה אם יש חזקה אחרת כנגדה כן נלע"ד ברור ונכון ודוק. ועתה נחזור הענין בקיצור העולה מדברינו הנ"ל דהיינו מן ביאור קושיא א' הנ"ל מוכח דלתירוץ שלישי של תוס' מפרשינן דברי ההלכתא כר"ח בשיבר עצם דהטעם הוא משום ס"ס לחוד ונגיעה בכלל שיבר הוא ולא כאשר הבין הט"ז לפרש דברי ההלכתא אף לתירוץ שלישי הנ"ל דהטעם הוא משום ס"ס ובצירוף עוד סברא מעליותא דהיינו הסברא דעצם ודאי פוגם כאשר כתב הט"ז בפלפולו בסי' א' ואף לדעת הש"ע סי' ח"י דס"ל דאף כששיבר עצם לא מהני אלא כששיבר דרך שבירה מ"מ מפרש הט"ז כן כמבואר שם בסי' א' וזה אינו דא"כ קשה על הא דפריך הגמ' מכלל דר"ח אע"ג דלא שיבר אלא במאי איפגם מאי פריך הא י"ל דר"ח מכשיר אע"ג דלא שיבר אלא בנגיעה דמפרקת משום ס"ס כאשר הארכנו בביאור קושיא א' הנ"ל אלא מוכרח לפרש לפי תי' השלישי הנ"ל דטעמא דההלכתא משום ס"ס לחוד דמהני בלא צירוף סברא אחרת לזה כנ"ל. וגם מוכח לדברינו הנ"ל דס"ס דסכין הוי שפיר ס"ס אף דס"ס בשחיטה הוא וסותר החזקה מ"מ מהני כאן כיון דכאן איכא חזקה דהיתרא כנגדה המסייע להס"ס כמו סברת הרשב"א בתו"ה הארוך הנ"ל דאזלא חזקה נגד חזקה וא"כ ס"ס דסכין הוי כמו שארי ס"ס שאינו בשחיטה ואין לדחות הס"ס דסכין אלא לפי סברת הש"ך הנ"ל דס"ל דהספק שמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק היא כלל דמסתמא מוליך ומביא כל הסכין וא"כ אין כאן אלא ספק א' דשמא בעור או במפרקת נפגם אבל בלאו סברת הש"ך הנ"ל הוכחנו דודאי הוי ס"ס דסכין ס"ס ממש כנ"ל. וגם מוכח לפי תירוץ השלישי הנ"ל דס"ס כזו אין צריך להתהפך משום דסכין אתרעאי ובהמה לא אתרעאי כנ"ל וגם מוכח לפי תירוץ הנ"ל דהסברא דעצם ודאי פוגם אדחיא לגמרי ולא מהני אף דאיכא חזקת היתר כנגדה דהיינו חזקת הסכין כנ"ל. ולפ"ז מוכח דס"ס עדיף מהסברא דעצם ודאי פוגם גבי ספק אחד וגם בלאו הוכחה זו מסתבר הוא דס"ס עדיף טפי מהסברא דעצם ודאי פוגם גבי ספק א' משום דהסברא דעצם ודאי פוגם אי אמרינן דמהני סברא זו הטעם הוא משום דאין ספק מוציא מידי ודאי ובכמה דוכתין בש"ס מפלפל הגמ' אי אמרינן אין ספק מוציא ודאי כמו דמפלפל הסוגיא דידן בזה ובענין ס"ס לכ"ע מהני ואין שום פלפול בזה כלל אלא הפוסקים נושאים ונותני' בענין ס"ם איך להיות הס"ס כמבואר בדיני ס"ס וכן בענין ס"ס בשחיטה נושאים ונותנים אי מהני בה הס"ס משום דסותר החזקה אבל בלא"ה מהני בכ"מ ס"ס לכ"ע וא"כ ודאי ס"ס עדיף מהסברא דעצם ודאי פוגם כנ"ל:
ולפי"ז לאותן פוסקי' דס"ל לפרש דברי ההלכתא הנ"ל דהטעם הוא משום דעצם ודאי פוגם וסברי דנגיעה לאו בכלל שיבר הוא ומהן מהפוסקים סברי דאף שיבר לא מהני אלא כששיבר דרך שבירה כמבואר בהר"ן ובש"ע הנ"ל א"כ צ"ל דאינהו לא מפרשי שינוייא דהגמ' דמשני סכין אתרעאי וכו' כמו תירוץ שלישי של תוס' הנ"ל דהטעם הוא משום ס"ס משום דא"כ הדק"ל לדידהו על הא דפריך הגמ' מכלל דר"ח וכו' דמאי פריך הא י"ל שפיר דר"ח מכשיר אע"ג דלא שיבר אלא בנגיע' במפרקת לחוד והטעם הוא משום ס"ס אלא צ"ל כנ"ל ופשיטא דליכא למימר לדידהו לפרש דברי ההלכתא הנ"ל כאשר הבין הט"ז דהטעם של ההלכתא הוא משום ס"ס ובצירוף עוד הסברא דשבירת עצמות דעצם ודאי פוגם דא"כ ה"ל להפוסקים להזכיר דצ"ל שניהם דוקא דהיינו ס"ס ועצם ודאי פוגם ובחד מינייהו אין להכשיר דהלא יש לפעמים אף ששיבר בה עצם מ"מ אין בה ס"ס כאשר כתבנו לעיל בביאור קושיא א' הנ"ל בענין נפקותא בין שלשה פירושים אשר כתבנו שם על דברי ההלכתא הנ"ל וכיון דאיכא נפקותא לדינא בזה א"כ איך סתמו דבריהם רובם ככולם ואינם זוכרים כלל ענין הס"ס אלא זוכרים הענין דשבירת עצם לחוד אלא צ"ל דמפרשי דברי ההלכתא משו' שבירת עצם לחוד ולא משום ס"ס כלל וגם מפרשי שינוייא דהגמ' דמשני סכין אתרעאי וכו' כמו חד משני תירוצים הראשונים של תוס' הנ"ל וצ"ל דהפוסקים אלו סברי כמו סברות הש"ך הנ"ל דהספק שמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק הוא כלל וא"כ אין כאן שום ס"ס כלל ולפי מסקנת ההלכתא סגי בשבירת עצם לחוד ולפי מסקנא זו מוכח דשבירת עצם לחוד מהני אליבא דהפוסקים הנ"ל ואף שאין בה אלא ספק א' דהלא ספק השני לאו ספק הוא כלל כמו סברת הש"ך הנ"ל מ"מ מהני שבירת עצם ואף דהספק הוא בשחיטה וא"כ החזקה של הבהמה דעומדת בחזקת איסור אמ"ה סות' אותו מעלה דשבירת עצם כמו קושיית הרשב"א הנ"ל מ"מ מהני והטעם הוא צ"ל כמו תירוץ הרשב"א הנ"ל משום דאיכא חזקת הסכין להיתרא כנגדה ואז לא אלימא החזקה מ"ה מהני שבירת עצם וכבר הוכחנו דמעלת הס"ס עדיף טפי ממעלת שבירת עצמות גבי ספק א' וכיון דלדידהו מהני שבירת עצם גבי ספק א' בשחיטה משום דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה א"כ כ"ש היכא דאיכא ס"ס בשחיטה ואיכא חזקה דהיתרא כנגדה פשיטא הוא דמהני בכה"ג וזה ברור ונכון הוא לפע"ד:
העולה מזה
דבין לתי' שלישי של תוס' מוכח דס"ס בשחיטה מהני היכא דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה דלתירוץ שלישי צ"ל דפירוש ההלכתא הוא משום ס"ס לחוד כנ"ל ובין לשני תירוצים ראשוני' של תוס' הנ"ל מוכח ג"כ כנ"ל דלשני תירוצים הראשונים צ"ל דפירוש ההלכתא הוא משום שבירת עצם לחוד וא"כ כיש הוא דס"ס בשחיטה מהני היכא דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה כנ"ל וכיון דהט"ז והש"ך לא הזכירו שום פוסק מן הראשוני' דסובר דס"ס בשחיטה לא מהני אלא הט"ז מדייק קצת מתשובת הרשב"א וזה דחה הש"ך לגמרי וכ' דתשובה זו של הרשב"א משובשת היא בדפוס וא"כ לא נשאר עיקר סמיכה לזה אלא מחמת סברת עצמם של הש"ך והט"ז משום דהס"ס סותר החזקה וחזינן דהש"ך בנה"כ כתב בעצמו הטעם גבי שוחט להכשיר משום ס"ס א"כ נראה דחזר מדבריו הראשוני' מ"ש בש"ך וגם הפ"ח מביא הוכחות דס"ס בשחיטה מהני וגם כתבנו לעיל דלדברי הרשב"א הנ"ל יש לדחות סברת עצמם של הט"ז והש"ך הנ"ל דכיון דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה א"כ הוי ס"ס זו כמו שארי ס"ס שאינם בשחיטה כנ"ל וגם הוכחנו דבין לתירוץ שלישי של תוס' ובין לשני התירוצי' ראשוני' מוכח כנ"ל א"כ יש לפסוק בודאי לע"ד דס"ס בשחיטה מהני היכא דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה ובפרט דדעת מכרעת הוא דאם יש חזקה דהיתרא כנגדה מהני ואם אין חזקה דהיתרא כנגדה לא מהני א"כ ברור ונכון הוא לפסוק כדעת מכרעת ההוא וגם הוכחתי לעיל דדעת התוס' והרמב"ם והט"ז דס"ס מהני היכא דסותר החזקה כנ"ל:
ועתה נבא הביתה לענין דינא דשוחט של האגודה והרב רמ"א הנ"ל דהנה גבי האי ס"ס דשוחט איתא אותן סברות גופייהו מה דאיתא גבי ס"ס דסכין הן למעליותא הן לגריעותא דהיינו כמו דס"ס דסכין אינו מתהפך כאשר כתבנו לעיל בביאור קושיא ב' כן ה"נ גבי האי שוחט אינו מתהפך וכמו דהתם כתבנו דא"צ להתהפך בכה"ג משום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי כן ה"נ א"צ להתהפך משום דשוחט אתרעאי בהמה לא אתרעאי וכמו דהתם ס"ס בשחיטה הוא ומ"מ מהני משום דאיכא חזקת סכין דהיתרא נגדה כן ה"נ ס"ס בשחיטה הוא ומהני היכא דאיכא חזקה דהיתרא נגדה דהיינו אם נטל השוחט פעם א' קבלה א"כ איכא חזקת השוחט להיתרא כנגדה א"כ האגודה דס"ל תירוץ שלישי של תוס' כאשר הוכיח הט"ז דסמך האגודה על תירוץ שלישי של התוס' וגם כתב הט"ז דהכי מוכח בהאגודה ריש נדה שהביא התירוץ הג' של תוס' הנ"ל א"כ לדידיה צ"ל דפירוש ההלכתא הוא משום ס"ס לחוד בלא שום צירוף סברא אחרת וא"כ יליף האגודה שפיר דין שוחט דמהני בה הס"ס מדין סכין דמהני בה ס"ס לחוד וגם מפרש שפיר הדרכי משה את דברי האגודה הנ"ל דמיירי שנטל קבלה פעם א' משום די"ל דס"ל הד"מ הנ"ל דס"ס בשחיטה לא מהני אלא היכא דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה מ"ה מפרש כנ"ל וא"כ א"ש דברי האגודה הנ"ל. והרב רמ"א הגם דס"ל כאותן פוסקים דסברי פי' ההלכתא דהטעם הוא משום דעצם ודאי פוגם וגם שיבר עצם לא מהני אלא כששיבר דרך שבירה כאשר משמע מדברי דרכי משה סי' י"ח ומדברי הגהו"ת רמ"א סי' י"ח בש"ע סעי' ט"ו דמסכים לדברי הש"ע שם מ"מ מוכח מן ההלכתא הנ"ל דמהני ס"ס בשחיטה היכא דאיכא חזקה דהיתרא נגדה מכח כ"ש משבירת עצם דמה שבירת עצם גבי ספק אחד בשחיטה מהני היכא דאיכא חזקה דהיתרא כנגדה מכ"ש ס"ס בשחיטה דעדיף טפי דמהני בכה"ג וא"כ א"ש גם דברי רמ"א אשר הביא לדינא דברי האגודה הנ"ל ונסתלקו לגמרי כל קושיות הט"ז ושארי קושיות הנ"ל וא"צ להאריך בפירוש כי כל משכיל יבין מעצמו:
ואדרבא דברי הט"ז בסי' א' צ"ע מאוד לפע"ד אף בלאו דברינו דלעיל דמאריך שם מאוד בפלפול להוכיח דלא יועיל ס"ס דשוחט ודסכין ולא נחית ליתן שום טעם ע"ז דאמאי לא יועיל בהם הס"ס דהלא בכ"מ מהני ס"ס וליכא למימר דטעמו של הט"ז כמו סברת הש"ך הנ"ל דס"ל דהספק שמא לא שחט במקום הפגימה לאו ספק הוא כלל כנ"ל דזה אינו דזה הטעם אינו שייך אלא גבי סכין לחוד ואכתי קשה אמאי לא יועיל הס"ס גבי האי שוחט הנ"ל וע"כ צ"ל דטעמו של הט"ז הוא משום דאזיל לטעמיה כמ"ש בסי' ק"י סוף ס"י דס"ס בשחיטה לא מהני וראייתו מתשובת הרשב"א סי' ת"א וגם כותב סברא לזה דלא יועיל ס"ס בשחיטה משום דסותר החזקה אבל אכתי יש לתמוה על הט"ו דאיך לא זכר מזה כלום בפלפול הנ"ל וה"ל להקשות מזה ג"כ על הרמ"א דס"ל דס"ס דשוחט מהני הא ס"ס בשחיטה לא מהני ואיך סותם דבריו בענין הטעם וגם יש נפקותא מזה לדינא אם היה נחית לטעמא דהיינו אם השוחט יודע כל דיני שחיטות ואין יודע דיני בדיקות דבכה"ג לא הוי ס"ס בשחיטה והוי שפיר הס"ס בכה"ג אף לדעת הט"ז דס"ל דס"ס בשחיטה לא מהני וא"כ בכה"ג ודאי אין לאסור למפרע אף לדעת היש מחמירין אם נאבדה הריאה המבואר בסי' ל"ט בהגהות רמ"א והרמ"א ס"ל כמו י"מ הנ"ל אם לא בהפסד מרובה והשתא דהט"ז לא נחית לטעמא כלל וכותב סתם לאסור הכל למפרע משום דלדידי' לא מהני ס"ס לחוד גבי האי דינא דשוחט וחולק סתם על הרמ"א משמע דחולק על הרמ"א בכל דבריו בזה הן על השוחט הן על הבודק אף שיודע ד"ש וא"י ד"ב. ובאמת לפי טעמא הנ"ל ה"ל להט"ז להכשיר בכה"ג ומכ"ש לדברינו דלעיל דמוכח דס"ס בשחיטה מהני היכא חזקה דהיתרא כנגדה א"כ פשיטא דדברי הט"ז בזה המה תמוהים ודברי האגודה והרב רמ"א הם ברורים ונכונים לפע"ד ויובן ודו"ק: