תשובת שמואל· רבי שמואל מאמדור
הלכות קדושי קטן
ז שאלה בשנת תקכ"ה הוה מה דהוה ועשו כמה מעשה רב להשיא בניהם כשהם קטנים ע"י חופה וקדושין ושטר כתובה כנהוג רק היחוד המתינו לקטנים עד שיגדלו וכעת נשאלתי אם צריכי' גט או לא:
ועתה יש הרבה זוגי' מנשואי קטנים דלא מתדר להו ולא היה יחוד ביניהם אף אחר שהגדילו צ"ע אם צריכין גט להרחיקם או להפרידן בלא גט ואת"ל דצריכים גט צ"ע איך דינם לענין שטרי כתובתם אם יש ממש בהם או כמו חספא בעלמא הם השטר כתובה של קטנים אלו:
תשובה
על ראשון ראשון דלכאורה נראה פשוט דא"צ גט דהנה משנה ערוכה היא ביבמות (דף צ' ע"ב) גבי בן תשע שנים ויום א' וז"ל המתני' נשא אשה ומת ה"ז פטורה [פי' פטורה מן החליצה ומן היבום] רש"י שם וז"ל ד"ה ה"ז פטור' אע"ג דביאתו ביאה קידושיו אינם קידושין ואין קנין קטן כלום עד שיביא שתי שערות וכו' עכ"ל ע"ש ובגמ' שם תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו פטורות מן החליצה ומן היבום ע"ש עוד בכתובות (דף כג ע"ב) במתני' שם וז"ל וכן קטן שקידש אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ע"כ רש"י שם וז"ל קטן אין קידושיו כלום דלאו בר קיחה הוא כי יקח איש כתיב עכ"ל עוד בקדושין (דף י') מתני' המקדש שתי נשים בש"פ וכו' אינה מקודשת וכן קטן שקידש ע"כ ע"ש. עוד ביבמות ריש פרק חרש דמקשה שם הגמ' מ"ש חרש דתקינו לי' רבנן נשואים ומ"ש קטן דלא תקינו לי' נשואין וכו' ע"ש גם כל הפוסקי' ראשוני' ואחרוני' מלאים מזה דקדושי' ונשואי קטן אינו כלום אף מדרבנן והרב בעל חלקת מחוקק סי' מ"ג כתב שם בפירו' דא"צ גט עוד כתב שם הח"מ הנ"ל וז"ל והרב בב"ח כתב לעיל בסי' א' דאב המשיא אשה לבנו קטן בן י"ב שנה הוי קידושין מדרבנן ולא ידעתי שום רמז ראי' לדבר חדש כזה והבא לחדש דין כזה עליו להביא ראיי' ברורה עכ"ל ע"ש גם כבוד אדוני אבי זקני הגאון בעל בית שמואל כתב בסימן א' ג"כ על הב"ח הנ"ל ס"ק ג' וז"ל שם ועיקר ראיי' שלו מסי' קמ"א יש לדחות כמ"ש שם גם בתוס' פ' הנשרפין (ד' ע"ו) מוכח דליתא חילוק זה דהא הקשו שם וכו' ע"ש גם הב"י סי' מ"ג כתב שם וז"ל כתב מהרי"ק בשורש ל' קטן בן י"א שנה שקידש לו אביו אשה שצריכה גט לדעת קצת פוסקים ודבריו תמוהים הם עכ"ל ע"ש. והנה שמעתי שכמה מורים הקילו בזה והורו להלכה ולמעשה להנשא לאחרים בלא גט מבעליהן הראשונים ולע"ד הנמוכה והקלושה לא יצאו י"ח עיונ' כלל כי סמכו על עיונם בהשקפה הראשונה בגפ"ת ובכל הפוסקים דקדושי קטן אינו כלום והיה נראה להם דשוב א"צ עיון כלל מגודל הפשיטות להקל ולא כן עמדי כי לפע"ד צריך עיון גדול בנ"ד ויש לחלק דלא דמי כל הנ"ל לנ"ד ואחרי עיון נלע"ד פשוט להיפוך דבנ"ד צריכין גט דווקא לדעת כ"ע דהקדושין תופסין מדאורייתא ומכ"ש מדרבנן בנ"ד ואשא עיני אל ההורים להציע דברי לפניהן מה שנראה לפי קט שכלי להיות דומה להם כמאן דדלא חספאי אולי אחר עיונם ישכחו מרגניתא תותי' לברר וללבן יותר לפי רוחב שכלם הזך והטהור והבוחר לפי הכרעת דעתו יבחר:
ומתחלה נראה לבאר הא דנהגו היתר בעת הנ"ל להשיא בנים קטנים וקטני קטנים אם היה הדין נותן כן להנהיגם באותו פעם כן להשיאם לכתחילה דהא נודע גמ' דסנהדרין (דף ע"ו ע"ב) אמר רב המשיא אשה לבנו קטן עה"א למען ספו' הרוה את הצמא' וכו' עכ"ל פירש"י שם דקאי על גדולה לקטן ע"ש והטעם שלא תזנה עליו האשה כדמשמע עוד לקמן בסמוך ברש"י ד"ה סמוך לפרקן ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ' כ"א מהלכות איסורי ביאה וז"ל שם ואסור להשיא אשה לקטן. שזה כמו זנות הוא ע"כ ע"ש וכ"כ בפסקי הרא"ש פ' הנשרפין וז"ל ואסור להשיא אשה לקטן ע"כ ע"ש וכן בטור בסי' א' אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות ע"כ וכ' הב"י ע"ז שם וז"ל כ"כ הרמב"ם וכו' ומשמע לי דכיון דלא תקינו ליה רבנן נשואין הוי בעילתו בעיל' זנות ולפ"ד הא דת"ר המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלימות וכו' ע"ש וכתב שם דרכי משה על הב"י הנ"ל וז"ל ולא ידעתי מנין לו דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוס' ולא כדעת רש"י שהרי לא כתב הרמב"ם רק לשון הגמ' פ' הנשרפין וכו' ופי' רש"י סמוך לפרקן שנה או חצי שנה מותר דלאו קטן כולי האי וא"כ נוכל לומר דדעת הרמב"ם כדעת רש"י עכ"ל ד"מ ע"ש וכן בש"ע סי' א' וז"ל אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנו' ע"ש וכן עוד בש"ע סי' מ"ג וז"ל ואסור להשיאו אשה בעודו קטן ע"כ ע"ש א"כ הגם דבתוך י"ג שנה איכא דעות מחולקות אם האב ישיאן אבל קודם י"ג אסור לכ"ע להשיאו וגם לדעת הרמב"ם וסיעתו הוי בב"ז אם משיא אשה לקטן א"כ צריך עיון על הא דנהגו היתר בזה הגם לפי הנשמע לא היה היחוד בקטנותן עד שיגדלו מ"מ הלא אין אפטרופוס לזה ואולי נתיחדו גם כן והויא ב"ז וגם בל"ה עכ"פ איסורא איכא לדעת כ"ע להשיא אשה לקטן קודם התחלת שנת י"ג אם כן איך נהגו היתר להשיא אף לקטני קטנים מיהו אחר העיון נלע"ד פשוט דיפה כיוונו הא דנהגו הית' בזה וגם הדין היה נותן כן להורות להנהיגם דוקא לזה ואם אינם נביאים בני נביאים הם ויאות הוו עבדי בהאי מנהגא כי תורה היא:
והנה טרם כל צריך להבין דעת הרמב"ם הנ"ל דכתב ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא וכתב הב"י הטעם משום דלא תקינו ליה רבנן נשואין מ"ה הוי ב"ז דלכאורה יש לתמוה ע"ז הרבה חדא דא"כ אין להבין לע"ד הא דאמר ר"י אמר רב המשיא אשה לבנו קטן עה"א למען ספות הרוה א"ה והטעם הוא מחשש שמא תזנה עליה למה ליה לרב לחדש איסור מחמת חשש ספק הנ"ל ולהביא סמך מקרא הנ"ל הא בל"ה יש בה וודאי איסור כיון דהיא גופא ב"ז היא וה"ל לרב למימר המשיא אשה לקטן הוי ב"ז וגם איכא נפקותא לדינא בין הני תרי טעמי דהנה בסימן מ"ג כתב הש"ע ואסור להשיאו אשה בעודו קטן וכ' שם ע"ז הרב רמ"א בהגה"ה וז"ל מיהו אם כבר נשאת א"צ לגרשה ומותרת לעמוד עד שתגדיל ע"כ ע"ש ודין זה הוציא הרב רמ"א מהמרדכי הובא בשמו גם בדרכי משה שם סי' הנ"ל וז"ל ד"מ ובמרדכי פ' הבע"י דאע"ג דקטן הוא מ"מ אין ביאתו ב"ז הואיל ונשאה דרך נישואין ומותרת לעמוד אצלו וכן משמע באשר"י ובתוספ' פ' האיש מקדש עכ"ל ע"ש משמע דהא דסביר' לי' להמרדכי וסיעתו דמותר לקיימה בדיעבד היינו משום דס"ל דלא הוי ב"ז אלא איסורא דרבנן לחוד אבל לדעת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דהוי ב"ז א"כ אף בדיעבד אסור לקיימה וא"כ הוי ליה לרב למימר המשיא אשה לקטן הוי ב"ז להורות בזה דאף דיעבד אסור לקיימה ול"ל לרב למימר טעם אחר ולהביא ע"ז סמך מקרא הנ"ל ולכאורה צ"ע לד' הרמב"ם ז"ל וסיעתו הנ"ל:
ועוד דהתוס' בסנהדרין בסוגיא הנ"ל ד"ה סמוך לפרקן כתבו שם דלא הוי ב"ז והביאו ראיה לזה ממתני' דפ' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת ע"כ ע"ש לפ"ז לדעת הרמב"ם וסיעתו דס"ל דהוי ב"ז קשה ממתני' הנ"ל והנה לפי פי' ד"מ הנ"ל דכתב על הב"י ולא ידעתי מנין לו וכו' וסיים דנוכל לומר דדעת הרמב"ם כדעת רש"י וכו' והיינו סמוך לפרקן קאי על קודם פרקן א"כ א"ש אף לדעת הרמב"ם הנ"ל ולק"מ ממתניתין הנ"ל משום די"ל שס"ל דמתני' איירי קטן שהשיאו אביו היינו תוך י"ג דהוא סמוך לפרקן וא"ש אבל לפי פי' הב' לדעת הרמב"ם דסמוך לפרקן קאי על אחר פרקן קשה ממתני' הנ"ל ומכ"ש לדעת הב"י עצמו דכתב בש"ע לשון הטור אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות ומשמע מדברי הב"י שם בפירוש דברי הטור דהאי קודם י"ג קאי קודם השלמת י"ג הוי כזנות א"כ קשה ממתני' הנ"ל:
ועוד דנודע סוגיא דיבמות ריש פ' ב"ש מתני' בש"א אין ממאנין אלא ארוסות ובה"א ארוסו' ונשואות וכו' ע"כ ובגמ' שם שקלי וטרי אמוראי לפרש פלוגתייהו ואמרינן שם רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו טעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכו' וב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר דבעילתו ב"ז היא ע"כ רש"י שם לפי שאין אדם עושה ב"ז וכו' ורבנן תקינו נשואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה הפקר וכו' ואי אמרת תמאן מימנעי ולא נסבי לה דאין אדם רוצה לעשות בעילתו ב"ז ומיעקרא תקנתא דרבנן ע"כ ע"ש. והנה צ"ל דהא דאמרי לטעמא דב"ש לפי שאין אדם עושה בב"ז לאו לקושטא קאמרי לומר דבאמ' דין הוא דהוי ב"ז אם אמרת נשואה תמאן דזה אינו והחוש והשכל מכחיש את זה דודאי אף אי אמרת נשואה תמאן לאו ב"ז היא לדינא כיון דתקנו לה רבנן נשואים ואמרו חכמים דצריכה מיאון ואיך שייך לומר לדינ' דהוי ב"ז על נשואין דתקנו רבנן וגם לפי פי' זה ל"ל למימר לטעמא דב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה וכו' ה"ל למימר וב"ה כיון דתקינו רבנן נשואין לאו ב"ז היא גם הלשון לא אתי למימ' דב"ז היא אינו שייך כלל לפי פי' זה אלא וודאי דהפירו' כך הוא לטעמא דב"ש הא דקא אמרי לפי שאין אדם עושה בב"ז היינו אי אמרת נשואה תמאן ורואין דיוצאין בלא גט לא ידעי אינשי דתקינו לה רבנן נשואים ואף דצריכה מיאון מ"מ יהיו סבורין דהמיאון אשר היא עושה לאו מתקנת חכמים היא אלא מדעת עצמה היא עושה כן ואומרת דממאן בבעלה ועוד דאיתא ביבמות ובכל הפוסקים נתקדשה לאחר אין לך מאון גדול מזה וכיון דרואין דנתקדשת לאחר בלא גט מבעלה הראשון יאמרו דלא תקינו לה רבנן נשואים כלל וב"ז היא ומימנעי ולא נסבי לה ומיעקרא תקנתא דרבנן משום דאתו למטעי לומר דבעילת זנות היא ולטעמא דב"ה אמרי דאף אי אמרת נשואה תמאן ולא ידעי אנשי דתקינו לה רבנן נשואים מכל מקום לא אתי למטעי בזה לומר דבעילת זנות היא כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתו למימר דב"ז היא ולא מימנעי למנסבא לה ואכתי לא מיעקרא תקנתא דרבנן בשביל זה ולע"ד פשוט הוא מאוד לפרש פלוגתייהו בהכי לדברי רבה ורב יוסף הנ"ל וא"א לפרש בע"א כלל ולפ"ז לדעת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דגבי נשואי קטן הוי ב"ז הגם דנשא אותה הקטן דרך קדושין ונשואין כדת וכנהוג אצל כל ישראל מ"מ סבירא ליה דהוי ב"ז והטעם כתב הב"י כיון דלא תקינו לזה רבנן נשואי' א"כ ס"ל להרמב"ם וסיעתו דתלוי דווקא ענין זה בתקנת חכמים ובלא תקנתם אינו מועיל כלל הקידושין והנשואים ואינו נחשב לשום מעלה מה שנשא אותה דרך קידושין ונשואין והוי ב"ז וא"כ גבי קטנה יתומה אי לא תקינו רבנן נשואי' אצלה הוי דינם שוה לנשואי קטן להיות בעילתו ב"ז ולא הוה מועיל גבי קטנה מה שנשא אותה הבעל דרך קידושין ונשואי' ופשיטא מה שנתן לה שטר כתובה אינו מעלה ומוריד וכלל לזה דהא מבואר בש"ע סי' נ"ה סעי' ו' שאין הכתובה עושה נשואין ע"ש וא"כ אף היכא דהקדושין תופסין מדאורייתא לא מהני השטר כתובה לשום דבר מענין זה אלא שטר בפ"ע הוא כמו שט"ח בעלמא מכ"ש הכא דהקדושין אינן כלום אף מדרבנן אם לא מתקנו רבנן נשואי גבי קטנה מכ"ש דאינו מועיל כלום מה שנותן לה שטר כתובה א"כ הוה ודאי הדין נותן גם גבי קטנה דב"ז היא אם לא היה אצלה תקנת נשואי' לפי דעת הרמב"ם וסיעתו הנ"ל דס"ל דתלוי דוקא בתקנת חכמים וזולת תקנתן הוי ב"ז לפ"ז אינו מובן כלל הא דקאמרי לעיל לטעמא דב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתי למימר דב"ז היא ומפרשינן לעיל דהכי קאמר דאף דלא ידעי אינשי דתקינו לה רבנן נשואי' מ"מ כיון דאיכא קדושין וכתוב' לא אתו למטעי לומר דב"ז היא הלא אם לא ידעי דתקינו לה רבנן נישואי' ודאי ב"ז היא ע"פ סברת הרמב"ם וסיעתו ואינו מועיל כלום הקדושין והכתובה לדין הרמב"ם כמו נשואי קטן וא"כ סברא רחוקה היא בין הדעות אלו דלדעת הרמב"ם הוי באמת ב"ז לדינא היכא דלא תקינו רבנן נשואין ואינו מועיל כלל הא דאיכא קדושין ונשואין והכא אמרי לב"ה דאף לא אתו למטעי כלל לומר דב"ז היא כיון דאיכא קידושין וכתובה אף דלא ידעי מתקנת נשואי' ולכאורה צ"ע מאוד לפע"ד:
ועוד דנודע סוגי' דקדושין (דף מ"ד ע"ב) אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכו' צריכה גט שמא נתרצה האב בקדושין וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקדושין ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכו' עולא אמר אפי' מיאון אינה צריכה ע"כ ע"ש ולדעת הרמב"ם הנ"ל קשה דה"ל לשמואל לאשמעינן בהאי בבא עוד האי דינא דהרמב"ם הנ"ל וה"ל לשמואל למימר גבי האי קטנה שנתקדשה בלא דעת אבי' דאסור לישא אותה הבעל בלא דעת אבי' שמא לא נתרצה האב בקדושין והוי ב"ז ופשיט' דקשה לעולא דס"ל דאפי' מיאון א"צ דה"ל למימר דאסור לישא אותה שזה כמו זנות היא וכמו כן קשה על הרמב"ם גופא דכ' בפ' ג' מה' אישות דין י"ג וז"ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אבי' אינה מקודשת ע"כ ע"ש וקשה דאמאי לא כתב הרמב"ם הכא דאסור לישא אותה שזה כמו זנות הוא ואמאי לא אשמועינן האי דינא אלא גבי קטן דהוי ב"ז כיון דחד טעמא הוא בשניהם דלא תקנו בזה נשואים וגם דין קטן לא הוזכר בגמ' דהוי ב"ז אלא הרמב"ם כתב כן מסברת עצמו וא"כ ה"ל למימר גם גבי קטנה שנתקדשה שלא מדעת אבי' האי דינא כנ"ל ג"כ מסברת עצמו גם אין לומר דלא הוצרך הרמב"ם לכתו' בשני מקומות אלו חד דינא לזה לא כתב אלא גבי קטן וסמך גבי קטנה ג"כ ע"ז דא"כ ה"ל לכתוב טפי האי דינא גבי קטנה המוזכר בה' אישות הקודם לה' איסורי ביאה ולסמוך שם גבי קטן ע"ז וגם על הטור והש"ע קשה דבסי' א' כתבו אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות ובסי' ל"ז סעיף י"א כתבו וז"ל קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אבי' או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון א"צ וכו' ע"כ ע"ש וקשה דה"ל לאשמועינן הכא גבי נשא' דאינו כלום ואסור לקיימה דהוי כזנות וביותר אינו מובן דברי כבוד אא"ז הב"ש דבסי' ל"ז סעי' י"א הנ"ל ס"ק כ"ג כתב שם גבי קטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה וז"ל וכתב בתשובות הרשב"א דאין איסור מה שהיא אצלו עד שתגדיל ואז יקדש בביאה ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אע"ג דאין כאן ביאת זנות מ"מ אחר שתגדיל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא מקדש אותה בביאה ואם לא יתכוון לקדושין אז הוי כביאת זנות גם הוא מסתמא מקדש בביאה כדי שלא יתפשו בה קידושין של אחר וכו' עכ"ל ע"ש והנה הביא הב"ש דברי תשוב' הרשב"א הנ"ל דאין איסור מה שהיא אצלו ותהי' אצלו עד שתתגדל וכו' איך לא כתב הב"ש דלדעת הרמב"ם והטור וש"ע דכתבו בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות א"כ גם הכא גבי קטנה זו אסור לקיימה דהוי כזנות דלא כדברי הרשב"א הנ"ל ואיך סתם דבריו הב"ש דנראה לכאורה דס"ל דאין חולק בזה על דבריו של הרשב"א הנ"ל והלא נראה דאינו כן אלא הרמב"ם וסייעתו הנ"ל חולקים בזה על הרשב"א הנ"ל וצ"ע מאוד. ובסי' ל"ז הנ"ל סעי' י"ד כ' הש"ע וז"ל קטנה שהלך אבי' למה"י והשיאוה אחיה ואמה הוי קדושין וצריכה מיאון וכו' וי"א שאינה קדושין ואפילו מיאון א"צ ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתיחשב כפנוי' ועומדת אצלו בזנות כיון דדרך קדושין ונשואים היא אצלו ע"כ ע"ש וכתב שם זקני הב"ש ס"ק למ"ד ד"ה ומ"מ אין לאוסרה עליו וז"ל והא דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט"ז שם איירי דאביה כאן וכו' והכא תקנו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר ע"כ ע"ש וגבי קטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה המבואר בסעיף י"א הנ"ל שהביא הב"ש שם ס"ק כ"ג דברי תשובת הרשב"א הנ"ל שם לא שייך לומר כמו שינוייא דהט"ז הנ"ל לומר דתקנו נשואין דלא תהוו הפקר כיון דשם איירי דאבי' כאן אלא שקדשה עצמה בלא דעת אביה וא"כ ה"ל לזקני הב"ש לכתוב דלדעת הש"ע דכתב בסי' א' הנ"ל אסור לקיימה דלא כדעת הרשב"א הנ"ל וצ"ע:
וביותר קשה על הרשב"א גופא דבתשובת הרשב"א סי' תת"ג כתב גבי נשואי קטן דהוי ב"ז ובתשו' הנ"ל דאיירי בקטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה כתב דאין איסור מה שהיא אצלו עד שתגדיל ונראין הני תרי תשוב' של הרשב"א דסתרי אהדדי וצ"ע מאוד ליישב כל הקושיו' הנ"ל לדעת הרמב"ם וסיעתו ה"ה הטור והש"ע בסי' א' והרשב"א גם הב"ח מפרש דעת תוס' דהא דכתבו סוף פ' האשה רבה גבי נשואי קטן דלא הוי ב"ז היינו דווקא אם האב משיא את בנו תוך שנת י"ג דאז איכא מצוה משום הכי לא הוי ב"ז אבל קודם לכן הוי ב"ז הובא דברי הב"ח הנ"ל בדברי זקני הבית שמואל הנ"ל בסי' א' ס"ק ד' ע"ש וחלק על דברי הב"ח הנ"ל זקני הב"ש ע"ש דס"ל לזקני הב"ש לדעת תוס' דס"ל דאף קודם התחלת י"ג לא הוי ב"ז ע"ש ולדברי הב"ח לדעת תוס' הנ"ל קשה ג"כ כל הקושיות הנ"ל מה שכתבנו לעיל לדעת הרמב"ם וסיעתו הנ"ל הגם דהקושי' שני' דלעיל ממתניתין דהכותב לק"מ לדברי הב"ח הנ"ל משום די"ל לדידיה דמתני' איירי שהשיאו האב תוך שנת י"ג דאז הוי מצוה ולא הוי ב"ז כמו שכתבנו לעיל לפי פי' ד"מ לדעת הרמב"ם הנ"ל אבל שאני קושיו' דלעיל קשה ג"כ לדברי הב"ח הנ"ל לדע' תוס' וצ"ע:
מיהו אחר העיון נלע"ד הנמוכ' דיש ליישב כל הקושיו' הנ"ל לדעת הרמב"ם וסיעתו הנ"ל הכל בחדא מחתא ואדרבא צ"ע לכאורה דעת המרדכי והרב רמ"א הנ"ל החולקים על דעת הרמב"ם וסיעתו הנ"ל וס"ל גבי נשואי קטן דלא הוי ב"ז כאשר הובא בדרכי משה סי' מ"ג בשם המרדכי וגם הרב רמ"א פסק שם בהג"ה כמוהו ע"ש איברא מצד הסברא היה נראה לע"ד כמו דעת המרדכי והרמ"א הנ"ל דלא הוי בעילת זנות אף דלא תקינו ליה רבנן נשואין וקטן לאו בר קיחה הוא ואין קנינו כלום וקדושיו אינו קידושין מכל מקום יש לומר דמשום הא לא איריא להיות בשביל זה ב"ז די"ל דהא דאין קנינו קנין היינו דיכולין לחזור מהקדושין אף בלא גט ומשום דיכולין לחזור מזה מ"ה אין דין אשת קטן לדין אשת איש לענין אם זנתה ולשארי דיני א"א אבל לענין זה גופא לומר דהוי ב"ז לא מסתבר לומר כן כלל לע"ד כל זמן ששניהם אינם חוזרים מהקדושין שלהם ודרים יחד דרך אישות כנהוג ע"פ קדושין ונשואין ולא דרך זנות כלל א"כ מהיכא תיתי לומר דאף בלא חזרה אינו כלום הקדושין והנשואין להיות ב"ז כאלו לא היה ביניהם קדושין ונשואין כלל ולע"ד פשוט הוא דמסתבר לומר כן דלא הוי ב"ז אלא אכתי צ"ע לע"ד דעת המרדכי והרמ"א הנ"ל:
דהנה נודע סוגי' דתמורה (דף ד' ע"ב) כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עבד מהני וכו' רבא אמר לא מהני מידי וכו' ובסוגיא שם שקיל וטרי בקושיא ובפירוקי על כל אחד מהם ובדף (ה') מקשה שם הגמ' לרבא והרי אלמנה לכהן גדול דאמר רחמנא אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ומשני שאני הכא דכתב לא יחלל זרעו ע"כ ע"ש רש"י ד"ה אחר הפגום דהוי חלל אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני לא תפסי קדושין ע"כ עוד רש"י ד"ה שאני דכתיב לא יחלל זרעו דמשמע חללים הוא עושה ואין עושה ממזרות אלמא תפסי הקדושין ע"כ ע"ש והפוסקים ס"ל כרבא וכן בהג"ה רמ"א י"ד סי' ר"ל כתב וז"ל י"א כל מי שנשבע וכו' שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכר אין במכירתו כלום וכו' וע"ש ודון זה הוציא מהמרדכי ע"ש וכתב שם הש"ך דמתשובת הרא"ש משמע שחולק ע"ז דכתב דהא דאמר רבא כל מלתא וכו' היינו במצות שא"א לבטלן כגון אונס שגירש וכו' אבל התקנה כה"ג שאפשר לבטלן בהא מודה רבא דמהני ע"כ ע"ש ובח"מ כתב הטור והש"ע סימן ר"ח מקח הנעשה באיסור כגון שהוסיף על שווי המקח וכו' אם נתקיים בקנין או א' מדרכי הקנאות המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לבטל וכו' ע"ש וכתבו שם הסמ"ע והש"ך טעמי' ע"ז הא דהמקח קיים לדעת רבא דס"ל דבטל מבוטל הוא ואין מעשיו ממש ע"ש בסמ"ע ס"ק ג' דגם באיסורי דרבנן אם עביד לא מהני ופוסק כן לדינא ע"ס וכתב שם הב"י בשם הרבה פוסקים והוציא מלשון הגמ' הובא מזה בסמ"ע ס"ק ה' דאם לא היה בא' מדרכי הקנאות אף שנתן דמים א"צ לקבלימי שפרע כיון שנעשה באיסור וכן כתב רמ"א בהג"ה סי' ר"ט ע"ש ואין שום חולק ע"ז והנה מוכח מכמה מקומות בש"ס ופוסקים דנתינת מעות לענין חיוב מי שפרע הוי קנין כמו משיכה במטלטלין דהוי קנין לענין שאינו יכול לבטל כלל המקח דהיינו כל א' מהם הוי קנין לדינו זה לענין חיוב מ"ש זה לענין קיום המקח לגמרי דאיתא בבבא מציעא (דף מ"ח) אתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קינה ר' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה. וכ' רש"י וז"ל ערבון מקצת המעות נתן לו על פיסוק מרובה רב סבר כנגדו הוא קונה אי מכירת קרקע שנקנית בכסף קונה קנין גמור ואי מכירת מטלטלין הוא קונה להתחייב במ"ש ע"כ ע"ש גם בסוגי' זו לקמן בסמוך מבואר שם דנתינת מעות הוי קנין לענין חיוב מ"ש ע"ש בסוגיא זו גם בטור וש"ע סי' קצ"ח סעיף ע"ו כתבו וז"ל אם חזר בו המוכר ואמר ללוקח טול מעותיך אם לא קיבל עדיין מי שפרע קיים המעות ברשות המוכר וחייב באונסים ע"ש משמע מכל זה דנתינות מעות הוי קנין לדינו ואין להאריך עוד בראייה ע"ז וגבי מקח הנעשה באיסור חזינן דהפוסקים מחלקין דאם נעשה בא' מדרכי הקנאות המקח קיים ויתן כשער של היתר ואין א' מהם יכול לבטל המקח ואם לא היה אלא נתינת המעות לחוד יכול לחזור מזה ואין צריך לקבל מ"ש ובעל קנין זה אף לדינו וע"כ צ"ל הטעם משום דבל"ה קנין רעוע הוא ויכול כל א' מהם לבטל הקנין אף בלא רצון חבירו אם ירצה לקבל מי שפרע ואף אם היה הקנין בהיתר מ"ה היכא דנעשה באיסור בטל לגמרי קנין רעוע הוא ויכול לחזור מזה וא"צ לקבל מ"ש ואין מועיל הקנין אף לדינו ואין חולק ע"ז. והנה לפי סוגיא דתמורה הנ"ל משמע דהא דגבי אלמנ' לכ"ג וכי"ב היכא דיש עביר' בקדושין דתפסי הקדושין היינו משום דגלי רחמנא וכתבה לא יחלל דילפינן מזה דתפסי קדושין כדפי' רש"י שם הובא לעיל ע"ש משמע דבלאו האי קרא ה"א לדעת רבא דלא מהני הקידושין בעבירה ואין צריך שום גט להרחיקם וגם אף אם דרים יחד בלא חזרה הבנים ממזרים כדפי' רש"י ד"ה שאני הכא דכתיב לא יחלל ע"ש דמשמע דבלא קרא לא היה כלום הקדושין והוה אמרינן דאף בלא חזרה אין ממש באותו קדושין כאלו לא היה קדושין כלל ביניהם אלא השתא דגלי קרא לא יחלל מ"ה תפסי הקדושין וכיון דגבי מקח הנעשה באיסור יש חילוק בין קנין מעלייא ובין קנין רעוע כנ"ל דקנין רעוע אינו מועיל אף לדינו כנ"ל א"כ ה"נ אף דגלי רחמנא וכתב לא יחלל אכתי נימא לחלק דאם גדול נשא אשה בעבירה דקני' קנין מעלייא הוא אם היה נושא בהיתר ואין לבטל הקדושין בלא גט מ"ה אף אם נשא בעבירה גלי רחמנא קרא להיו' תפסי הקידושין אבל גבי קטן והנושא אשה דאיכא איסור דרבנן להשיא אשה לקטן משום דעה"א למען ספות הרוה וכו' דחיישינן שמא תזנה האשה עליו וגם בלאו איסורא דרבנן קידושיו אינן קידושין ולא תקינו ליה רבנן נשואי' ויכולין לחזור כל א' מהם בלא רצון חבירו ובלא שום גט א"כ אף לפי הסברא דכתבתי לעיל דיועיל לזה עכ"פ הקידושין של הקטן דלא הוי ב"ז כל זמן שהם דרים יחד בלא חזרה עפ"י קדושין ונשואין כנ"ל מ"מ השתא נוטה הסברא להיפך כיון דאיכא איסור דרבנן גבי נשואי קטן כנ"ל וגבי איסורא דרבנן אמרינן ג"כ שאם עביד לא מהני מידי וכיון דבלאו איסורא קדושיו קדושי רעוע נינהו וכיון דקדושי רעוע ההוא נעשה באיסור מסתבר לומר שלא יועיל כלום אף לדינא והוי ב"ז אף שהם דרים יחד בלא חזרה משום דפסקינן כרבא דאם עביד לא מהני מידי ואין שייך השתא לומר דמועיל הקדושין ונשואין דלא להיו' ב"ז כ"ז שאינם חוזרים מהקדושין שלהם ודרים יחד ע"פ קדושין ונשואי' כיון דקנסא קניס רחמנא דאם עביד לא מהני מידי וכן באיסורי דרבנן אמרינן כן ואין חולק ע"ז ודמי האי קדושי רעוע של קטן הנעשה באיסור לנתינת המעות במקח הנעשה באיסור וא"כ צ"ע לע"ד דעת המרדכי והרב רמ"א הנ"ל דס"ל גבי נשואי קטן דלא הוי ב"ז אף אם נשא באיסור והם עצמם ס"ל כרבא דלא מהני מידי:
מיהו אפשר ליישב דעת המרדכי והרב רמ"א הנ"ל די"ל דס"ל דיש לחלק בין קדושי רעוע של הקטן ובין קנין רעוע של נתינת המעות הנעשה באיסור ע"פ סברת הרשב"א המובא בדברי זקני הב"ש בסי' ל"ז ס"ק כ"ג אשר הבאתי דבריו לעיל גבי קטנה שקידשה עצמה בלא דעת אבי' דס"ל דקודם גדלותה מותרת להיות אצלו ולא הוי ב"ז ואחר שתגדיל יקדש אותה בביאה ואם לא יכון לקדושין אז הוי כביאת זנות א"כ ס"ל לחלק בין היכא שלא היה באפשרי לחזק יותר הקדושין שלו היינו קודם גדלותה לא הוי ב"ז ובין היכא שהיה באפשרי לחזק יותר הקדושין שלו היינו אחר גדלותה דיכול לחזק יותר ולקדשה מחדש מ"ה אם אינו מחזק הוי ב"ז א"כ י"ל דס"ל להמרדכי וסייעתו לחלק בזה ג"כ הכי דבשלמא גבי נתינת מעות דהיה יכול לעשות בא' מדרכי הקנאות ולא עשה כ"א נתינת מעות לחוד וגם זה נעשה באיסור מ"ה לא מהני מידי שם ויכול לחזור מזה וא"צ לקבל מ"ש אבל קדושי רעוע של קטן דלא היה באפשר לחזק יותר מ"ה אף אם נעשה באיסור מ"מ אמרינן בזה דמהני הקדושין והנשואי' דלא להיות ב"ז מדגלי רחמנא גבי איסורי דאורייתא דאם עביד מהני דכתיב לא יחלל מכ"ש גבי איסורי דרבנן כגון נשואי קטן דאיסורא דרבנן הוא פשיטא הוא דאם עביד מהני ואי משום דקדושין ונשואי קטן הוי קנין רעוע משום הא לא אירי' די"ל דאכתי סברא הוא אף דקנין רעוע הוא דמהני לדינא דלא להוי ב"ז ואכתי ק"ו הוא מה איסורי דאורייתא מהני הקנין קדושין של גדול לדינו דצריך גט ולשארי דיני' מכ"ש גבי איסורי דרבנן כגון המשיא אשה לקטן דמהני לדינא דלא ליהוי ב"ז והא דמצינו דקנין רעוע גבי איסור לא מהני אף לדיני כבר כתבתי דס"ל דהתם שאני דהי' יכול לעשות קנין מעליי' ולא עשה כ"א קנין רעוע ואף זה נעשה באיסור מ"ה לא מהני התם אף לדינו משא"כ הכא כנ"ל נלע"ד ליישב דברים:
ולפי"ז יש ליישב לע"ד כל הקושיות לדעת הרמב"ם וסייעתו הנ"ל די"ל דהרמב"ם וסייעתי' ס"ל דהא דנתינת מעות לא מהני מידי אף לדינו אם נעשה באיסור לאו מטעמא משום דהיה יכול לעשות קנין מעלייא כאשר כתבתי לעיל ליישב דעת המרדכי וסייעתו אלא ס"ל להרמב"ם דאף אם לא היה יכול לעשות קנין מעליא מ"מ קנין רעוע הנעשה באיסור לא מהני מידי אף לדינו מ"ה סברי ליה להרמב"ם וסייעתו גבי נשואי קטן דהוי ב"ז משום דקדושי רעוע היא הנפש' באיסור לא מהני מידי כנ"ל ועפי"ז יבוארו כל הקושיו' הנ"ל על נכון ונבא לבאר ראשון ראשון מה שנראה לע"ד הנמוכה קושי' ראשונה מדברי רב לק"מ דהא השתא אמרינן טעמא דהרמב"ם וסיעתו משום דאי עביד לא מהני מידי כיון דנעשה באיסור והיינו אחר דאשמעי' רב דאיכא איסורא בזה אבל בלא"ה הוה מודה ג"כ דלא הוי ב"ז אף דלא תקינו ליה רבנן נשואי' מ"מ הוי מסתב' דלא הוי ב"ז כיון דהם דרים יחד עפ"י קדושין ונשואי' כדת וכנהוג וא"צ להאריך לע"ד ויובן ממילא דא"ש כנ"ל וכן לפי פירו' הב"ח לדעת תוס' הנ"ל יש לישב קושיא הנ"ל ג"כ הכי והא דכתב הב"ח דבשנת י"ג לא הוי ב"ז משום דמצוה הוא להשיאו לאו דווקא הוא אלא עיקר כוונתו דבשנת י"ג ליכא איסורא מ"ה לא הוי ב"ז ומשום דקושטא הוא דאיכא אף מצוה בזה מ"ה נקט הב"ח בלשונו לשון מצוה וא"ש גם לפי' הב"ח כנ"ל:
קושיא שניה
ממתניתין דהכותב ג"כ לק"מ השתא משום דהא דאמר ר"י אמר רב המשיא אשה לבנו קטן עה"א למען ספות הרוה וכו' פירש"י שם גדולה לקטן ע"ש וצ"ל דקטנה לקטן אין בה איסור כלל וצ"ל הא דלא נקט רב בהדיא המשיא אשה גדולה לקטן וכו' היינו משום דלא הי' צריך להאריך משום דאיתא ביבמות (דף כא ע"ב) ברייתא דתניא בתולה יכול קטנה ת"ל אשה וכו' משמע מזה דקטנה לאו בכלל אשה הוא מ"ה לא היה מאריך רב שלא לצורך כיון דנקט המשיא אשה ממילא משמע דקאי על גדולה לחוד ובמתניתין דהכותב לא קתני קטן שהשיאו אביו אשה אלא נקט שהשיאו אביו סתם א"כ מסתבר לומר דמסתמא לא איירי מתניתין שהשיאו אשה בעבירה אלא איירי שהשיאו קטנה דלית בה איסור כלל וא"כ א"ש הא דתני כתובתה קיימת וכו' כיון דלית בה איסורא לא הוי ב"ז והרמב"ם דקדק בלשונו ונקט ואסור להשיאו אשה דמיירי ג"כ בגדולה דווקא מ"ה א"ש הא דכתב שזה כמי זנות הוא ולק"מ ממתני' הנ"ל לדעת הרמב"ם אף לפי פי' הב"י הנ"ל:
קושיא שלישית
מסוגי' דיבמות ריש פ' ב"ש ג"כ לק"מ וא"ש הא דקאמרי לב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר דב"ז היא אף דלא ידעי מתקנת נשואין והא דס"ל להרמב"ם גבי נשואי קטן דהוי ב"ז היינו משום דאית בה איסור ואי עביד לא מהני מידי דקנסא קניס רחמנא וכן באיסורא דרבנן אמרינן כן האי קנסא דלא מהני מידי מ"ה הוי ב"ז משא"כ היכ' דלית בה שום איסור' לא שייך לומר דקנסא קניס מ"ה אתי שפיר דלא אתי למימר ב"ז היא:
קושיא רביעית
מסוגיא דקדושין הנ"ל לק"מ ג"כ ע"פ סגנון אשר כתבנו ליישב קושיא שלישית הנ"ל גם דברי הרמב"ם בפ"ג מה' אישות א"ש כנ"ל וכן דברי הטור וש"ע בסי' ל"ז סעיף י"א א"ש כנ"ל וכן דברי שני תשובות הרשב"א הנ"ל א"ש כנ"ל וא"צ להאריך ולהשנות הדבר פעמים כי נכון הדבר לפע"ד ויובן הכל ממילא ע"פ סגנון הנ"ל:
וכי תימא דגבי קטנה שקידשה עצמה בלא דעת אביה משכחת ליה לפעמים דיש בה איסור דרבנן ג"כ דאיתא במס' נדה פ' כל היד וביבמות פ' הבע"י דמי שלא קיים מצות פו"ר לא ישא אשה שאינה בת בנים וכן ברמב"ם הל' אישות פ' ט"ו דין ז' וז"ל לא ישא אדם עקרה וזקנה ואיילנית וקטנה שאינה ראויה לילד אא"כ קיים פו"ר או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד וכו' ע"ש וכן בטור וש"ע סי' כ"ג מבואר ג"כ דלא ישא קטנה ע"ש. וא"כ תרצה לומר דהדק"ל קושיא הנ"ל דה"ל לאשמעינן דאסור לישא אותה דהוי כזנות דהיינו היכא דלא קיים פו"ר וא"כ אית בה ג"כ איסור דרבנן כנ"ל ואם עביד לא מהני זה אינו די"ל דהרמב"ם וסיעתו ס"ל כמו דעת הרא"ש בזה המובא בש"ך י"ד סי' ה' הנ"ל דס"ל דאם נשבע שלא למכור ועבר ומכר דמהני והמכירה קיים משום דאפשר לבעל האיסור ע"ש בש"ך והבאתי דבריו לעיל וכיון דס"ל דאיסור שבועה הוי אפשר לבטל אף דמבואר שם דלא ישאל על השבועה אלא מדוחק א"כ כ"ש דהאי איסורא דנשא קטנה דהוי אפשר לבעל כשישא אחרת הראויה לילד א"כ אמרינן בה דאם עביד מהני אף שיש בה איסור דרבנן משום די"ל דכל הנ"ל ס"ל בזה כדעת הרא"ש הנ"ל וא"כ א"ש כנ"ל. ולדעת המרדכי והרמ"א הנ"ל דס"ל דאם עבר על שבועתו ומכר אין במכירתו כלום וס"ל דלא כדעת הרא"ש הנ"ל דאף דאפשר לבטל האיסור מ"מ אינו כלום לדידהו אין להקשות כנ"ל משום דבלא"ה לא אזלי כל הקושיות הנ"ל לדעת המרדכי והרב רמ"א כיון דאינהו ס"ל דאף בנשואי קטן דיש בה איסור מ"מ לא הוי ב"ז הואיל ונשאה דרך נישואין כאשר כתבתי לעיל וא"כ י"ל לע"ד דא"ש לכל הפוסקים משום דלדע' הרמב"ם וסיעתו י"ל דאינהו ס"ל כמו דעת הרא"ש הנ"ל ולדעת המרדכי והרב רמ"א החולקים על הרא"ש הנ"ל לדידהו בלא"ה לק"מ כנ"ל ואין סברא להקשות דאף דאמרינן דלא הוי ב"ז גבי קטנה אף היכ' דנשאה באיסור מ"מ קשה דאכתי ה"ל לאשמעי' עכ"פ האי דינא דאיסורא בהאי בבא דאם לא קיים פו"ר אסור לישא אותה זה אינו ולית בה שום התחלת קושיא משום דהאי איסורא דהטעם הוא משום ביטול פו"ר אינו שייך לאשמועי' הכי בהאי דוכתא וכבר מוזכר בש"ס בדוכתי אחריתי במס' נדה וביבמות כנ"ל דבשלמא א"א דהוי ב"ז והטעם הוא משום דקידושי רעועי היא כיון שנעשה בלא דעת האב ולזה יש עוד איסור דרבנן בזה ואם עביד לא מהני א"כ הוה שייך לאשמועינן בהאי דוכתא שפיר ופשיטא בעת התחלת הפלפול הזה מפרשינן טעמא דהרמב"ם וסיעתו כפשטיה דמ"ה ס"ל גבי נשואי קטן דהוי ב"ז משום דלא תקינו ליה רבנן נשואין ואף אם לא היה בזה שום איסור מן הצד מ"מ הוי ב"ז א"כ הוה פשוט הוא להקשות שפיר דה"ל לאשמועינן גבי קטנה הנ"ל ג"כ האי דינא דאסור לישא אותה שזה כמו זנות הוא אבל השתא דמפרשינן טעמא דהרמב"ם וסיעתו דס"ל גבי נשואי קטן דהוי ב"ז היינו משום דלא תקינו ליה רבנן נשואין והוי קדושיו קדושי רעועי ולזה יש עוד איסור בזה דעליו הכ"א למען ספות וכו' ואמרינן דאי עביד לא מהני מידי מ"ה הוי ב"ז וגבי קטנה שקידשה עצמה בלא דעת אביה ונשאת ס"ל דלא הוי ב"ז אף דיש בה איסור פ"ו משום דס"ל כמו דעת הרא"ש דהיכא דאפשר לבטל האיסור אמרינן דגם רבא מודה דאם עביד מהני לק"מ כל הקושיות הנ"ל וא"צ להאריך בזה ופשוט הוא דא"ש כנ"ל כי האיסור משום ביטול פו"ר אינו שייך דווקא בקטנה זו שנתקדשה בלא דעת האב אלא שייך גם בקטנה שנתקדשה גם בידיעת האב:
גם אין סברא להקשות בענין קושיא שלישית הנ"ל דקאמרי הטעם לב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתו למימר ב"ז היא וכתבתי ישוב ע"ז דא"ש משום דלית בה שום איסור מן הצד מ"ה לא אתו למימר ב"ז היא אף דלא ידעי מתקנת נשואין ואף היכא דיש בה איסור ביטול פו"ר מ"מ לא הוי ב"ז משום דאינהו ס"ל כדעת הרא"ש הנ"ל כנ"ל ותרצה להקשות דאכתי י"ל דאתו למטעי לומר דלא כדעת הרא"ש הנ"ל דאף היכ' דאפשר לבטל האיסור מ"מ לא מהני א"כ יאמרו שפיר ב"ז היא היכא דלא קיים הבעל פ"ו וממנעי ולא נסבי לה זה אינו ולית בה ג"כ שום התחלת קושיא דלא מיעקרה כלל תקנתא דרבנן בזה ואין שייך כלל לומר משום זה דממנעי ולא נסבי לה כיון דהשתא קיימינן לדעת ב"ה דהיכא דליתא איסורא בהאי נשואים וודאי לא אתו למימר ב"ז היא אף דלא ידעי תקנתא דנשואין כיון דאיכא קדושין וכתובה ואף לדעת הרמב"ם וסיעתו כתבתי דא"ש כנ"ל א"כ אף היכא דאית בה איסורא כגון שלא קיים פו"ר די"ל דאתי למטעי לומר ב"ז היא לא אכפת לן בזה אף אם יטעו בזה משום דאכתי לא ימנעו מלישא אותה משום ממ"נ אם רוצה א' לישא אותה מי שלא קיים פו"ר וימנע השתא מלישא אותה משום דיסבור דב"ז היא מה איכפת לן בזה הא בלא"ה אסור לישא אותה כיון דלא קיים פו"ר ואם רוצה לישא אותה מי שקיים פו"ר או יש לו אשה אחרת הראויה לילד כגון זה לא ימנע כלל מלישא אותה כיון דיודע דלית בה שום איסור וישא אותה ע"פ קדושין וכתובה ויהא ברור לו דלאו ב"ז היא כיון דאיכא קדושין וכתובה א"כ מהיכא תיתי למנוע א"ע מלישא אותה וא"כ לא מיעקרה כלל בזה תקנתא דרבנן ולא יוגרם שום מניעה מלישא אותה אף א"א נשואה תמאן ולא יצא תקלה מזה אף למי שלא ידע תקנות נשואין גבי קטנה מ"מ לא אתו למימר ב"ז היא וא"ש טעמא דב"ה וא"כ מתיישב שפיר לע"ד גם קושיא שלישית וקושיא רביעית הנ"ל כדעת הרמב"ם וסיעתו הנ"ל:
מלבד מה שיש לומר דרך פשוט יותר דאף אם אמרינן דלא כדעת הרא"ש מ"מ אין סברא להקשות מסוגיא דקדושין הנ"ל דה"ל לאשמועינן התם היכא דאית בה איסור כגון שלא קיים פו"ר דאסור לישא אותה שזה כמו זנות הוא דזה אינו די"ל דבהתירא מיירי הסוגיא הנ"ל ובאיסור' לא קמיירי ואיירי פלוגתא דשמואל ועולא בקטנה שקדש' עצמה בלא דעת האב אם יש ממש בקדושין אלו אבל באיסורא מן הצד לא קמיירי כלל וגם אין סברא להקשות מסוגיא דיבמות הנ"ל הא דקא אמרו לב"ה כיון דאיכא קדושין לא אתי למימר ב"ז היא אף דלפעמים יש לחוש דאתי למימר שפיר ב"ז היא דהיינו היכא דאית בה איסורא כנ"ל מ"מ משום הא לא אירי' ג"כ כנ"ל משום דסוגיא זו מסתמא בהתירא קא מיירי ובאיסורא לא קמיירי א"כ א"ש אף א"א דלא כדעת הרא"ש ופשיטא א"א דס"ל כדעת הרא"ש הנ"ל דא"ש כנ"ל וכי תימא דאכתי צ"ע דהא נודע סוגיא דקדושין ריש פ' האיש מקדש אמר ר"י אמר רב אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפ' אני רוצה ע"כ ע"ש וכיון דאיכא בכל קדושי קטנות איסורא דרבנן א"כ הדק"ל מסוגיא דקדושין הנ"ל דאיירי בקטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה דה"ל לאשמועינן בזה דאסור לישא אותה שזה כמו זנות הוא כיון דקדושי רעועי הוא וגם לזה איכא איסורא אמרינן דאם עביד לא מהני וכן לפ"ז צ"ע בסוגיא דיבמות הנ"ל דקמיירי לב"ה כיון דאיכא קדושין וכתובה לא אתי למימר ב"ז היא הא לדעת הרמב"ם וסיעתו אתי למימר שפיר ב"ז היא מיהו זה אינו ולית בה שום התחלת קושיא משום דאיסורא דרב לא קאי אלא על האב דווקא משום דאם יקדש אותה האב בקטנותה יתפוס הקדושין אפי' מדאורייתא ושמא לא ימצא הבעל חן בעיניה ולא תרצה לדור עמו והבעל לא ירצה לגרשה ותשב עגונה לעולם וא"כ יגרום האב תקלה לבתו בקדושיו מ"ה אסור לקדשה עד שתגדיל אבל בסוגי' בקטנה שקידשה עצמה בלא דעת האב לא שייך כלל האיסור הנ"ל דמבואר בב"י סי' ל"ז בשם ת"הד אשר מצא תשובו' מהר"מ וז"ל אע"ג דאמרינן אסור לאדם לקדש בתו קטנה וכו' ה"מ כשהוא עצמו מקבל הקדושין אבל נתן לה רשות לקבל קדושיה והיא מקבלת מותר וכו' עכ"ל ע"ש וכיון דבכה"ג אפילו על האב אין איסור מכ"ש הכא שקבלה בעצמה בלא דעת האב ודאי אין איסור על שום אדם ולדעת עולא דס"ל דאפילו מיאון א"צ וכל הפוסקים ס"ל כוותיה פשוט הוא בל"ה דא"ש כיון דהאיסו' הוא לקדשה בקטנותה היינו היכא דתפסי הקדושין ואגידא ביה ויש לחוש שמא לא תתרצה בו והשב עגונה לעולם אבל היכא דהקדושין אינן כלום ולא אגידא ביה כלל אין איסור כלל לישא אותה ולא הוי ב"ז כלל וכן בסוגיא דיבמות דאיירי בקטנה יתומה ורשות בידה לצאת מבעלה במיאון פשוט הוא דאין בה חשש תקלה ואין איסור כלל בזה וא"ש כנ"ל ולפ"ז נתיישבו כל הקושיות על נכון:
ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי התירוץ של הט"ז המובא בשמו בדברי זקני הב"ש בסי' ל"ז סעיף י"ד ס"ק למ"ד ד"ה ומ"מ אין לאוסרה עליו והובא לעיל בקושיא רביעי' הנ"ל וז"ל הב"ש והא דכתב בסעי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי ב"ז כתב הט"ז שם איירי דאביה כאן וכו' והכא תקינו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר עכ"ל ע"ש והשתא לפי מה שכתבתי ליישב כל הקושיות הנ"ל לדעת הרמב"ם וסיעתו נתבאר ממילא גם קושיית הט"ז בע"א על נכון בסגנון הנ"ל ג"כ משום דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות הטעם הוא כאשר כתבתי לעיל משום דאסור להשיא אשה לקטן וכל סי' א' מיירי באשה גדולה הראויה לילד דאיירי בקיום מצות פ"ו וע"ז קאמר שם קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות אבל הכא גבי קטנה זו דאין בה איסור מן הצד מ"ה לא הוי ב"ז אף דלא תקינו לה רבנן נשואין מ"מ לא הוי ב"ז הואיל שנשאה דרך קדושין ונשואין וא"כ בלאו תירוצא דע"ז לק"מ כלל קושייתו וא"ש בלא"ה כנ"ל גם בלא"ה דברי הט"ז הנ"ל אינן מובנים לע"ד חדא מ"ש הט"ז בתירוצו שם איירי דאביה כאן אינו מובן הלא שם בסי' א' דכתב קודם י"ג לא ישא וכו' מיירי מדין קטן לחוד ולא מיירי כלל מדין קטנה גם מ"ש הט"ז והכא תקינו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר א"כ העיקר חסר מן הספר בש"ע המביא דעת יש אומרים דהוא דעת תוס' המובא בשמם בדברי הרא"ש פ"ב דקדושין ע"ש וכן הוא לשון י"א בש"ע וי"א דאינו קדושין ואפי' מיאון א"צ ומ"מ אין לאוסרה עליו וכו' כיון שדרך קדושין ונשואין היא אצלו עכ"ל א"כ כתב הטעם כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו וטעם זה לחוד אינו מספיק כלל לדעת הש"ע דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוה כזנות א"כ אסורה להיות אצלו אף שדרך קדושין ונשואין היא אצלו וא"כ ה"ל לש"ע לכתוב הכא העיקר דתקינו נשואין לא תהוי הפקר בשלמא על תוס' גופייהו דזהו דדעת י"א הנ"ל לק"מ הא דלא כתבו הטעם דלא תהוי הפקר משום די"ל לדעת תוס' דס"ל דבלאו האי טעמא א"ש משום די"ל דס"ל דבכל מקום היכא דדרך קדושין ונשואין היא אצלו אין לאוסרה עליו ולא הוי ב"ז אבל לדעת הש"ע דס"ל בסי' א' דהוי כזנות א"כ ה"ל לפרש הכא הטעם של הט"ז כנ"ל אבל לפי היישוב שכתבתי לעיל א"ש דאין אנו צריכין גם לדעת ש"ע לכתוב הטעם דלא תהוי הפקר משום דהשתא קיימינן דהש"ע ס"ל ג"כ דבלא"ה אין לאוסרה עליו ולא הוי ב"ז וסגי בהאי טעמא לחוד כיון שדרך קדושין ונשואין היא אצלו והא דס"ל בסי' א' דהוי כזנות ואינו מועיל הא דדרך קדושין ונשואין היא אצלו התם הטעם משום דהקדושין ונשואין של איסור הוא ואי עביד לא מהני והא דלא כתב בסי' א' הטעם ההוא משום הא לא איריא משום דדין זה הוציא הש"ע מדברי הרמב"ם כנ"ל והרמב"ם עצמו לא כתב ע"ז שום טעם וסמך שיובן הטעם ממילא אבל לפי דבכי הט"ז דכתב הטעם על האי דינא של דעת י"א בסי' ל"ז סעיף י"ד וי"א גופייהו כותבין טעם כיון דדרך קדושין וכו' קשה ממ"נ או ה"ל להש"ע לכתוב גם הטעם של הט"ז או לסתום לגמרי ולא לכתוב שום טעם ולסמוך שיובן ממילא דהלא הטעם ההוא לחוד אינו מספיק כלל ולפי דברי הישוב שכתבתי א"ש כן נלע"ד ברור ונכון כל הקושיות הנ"ל:
עולה מכל דברי הנ"ל דכל הפוסקים ס"ל היכא דהיא אצלו ע"פ קדושין ונשואין כדת דלא הוי ב"ז כלל אף היכא דלא תקינו רבנן נשואין אלא עיקר הפלוגתא של הפוסקים הנ"ל בכך דהיינו אם הוא נשואין של איסור שיש בה איסור אחרינא וגם לא תקנו ליה רבנן נשואין בכה"ג יש לאוקמי פלוגתייהו דהרמב"ם וסיעתו ס"ל דהוי ב"ז משום דקדושין רעועי הוא כיון דלא תקינו ליה רבנן נשואין וגם נשואין של איסור הוא אמרינן דאי עביד לא מהני מ"ה ס"ל דגבי נשואי קטן הוי ב"ז והמרדכי וסיעתו ס"ל דגם בזה לא הוי ב"ז אבל היכא דנשואין של היתר הוא אין פלוגת' בינייהו כנלע"ד:
ועפ"ז אמרתי ליתן טעם הא דבכמה מקומות נוהגין בזה"ז להקל להשיא בנים קטנים אף קודם התחלת י"ג דלדינא דהגמ' לכ"ע אסור להשיא אשה לקטן אלא תוך י"ג דהוא סמוך לפרקן איכא פלוגתא בין הפוסקים אם מצוה על האב להשיאן או האי סמיך לפרקן קאי על אחר גדלותן וקודם גדלותן אף תוך י"ג אסור להשיאן אבל תוך י"ב לכ"ע אסור להשיאן אבל לדברי הנ"ל נלע"ד דיש סמך להאי מנהגא דהנה איתא בקדושין ריש פ' ב' אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו קטנה עד שתגדיל וכו' והובא ג"כ לעיל וכתבו שם תוספו' על זה וז"ל ועכשיו נוהגין לקדש בנותינו אפילו קטנות כו' ואם יש סיפוק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפוק בידו ותשב עגונה לעולם עכ"ל ע"ש ודברי רב הנ"ל הובא לדינא בטור ובש"ע סי' ל"ז סעיף ח' ע"ש אלא שינו לישנא דרב בזה דרב אמר אסור לקדש והם כתבו מצוה שלא לקדש וכו' וכתב שם הח"מ סעיף ק' י"ד טעם על הא דלא כתבו אסור וכתב דהם איירי באמר לבתו צאי וקבלי קדושיך דבכה"ג אין איסור אלא מצוה להמתין וכו' ע"ש דמשמע דאם לא אמר לה צאי וכו' איסורא איכא בזה וכן כתב הב"י בפירוש ס"ס נ"ו דלדעת תוס' איסורא הוא דלא כדעת הרמב"ם שם ע"ש ומ"מ כתבו תוס' ועכשיו נוהגין וכו' משמע דס"ל לתוס' דאף דלדינא דגמ' אסור מ"מ יאות עבדי בזה"ז בהאי מנהגא כיון דהביאו תוס' בדבריהם האי מנהגא ושתקי ע"ז משמע דס"ל דא"ש בזה"ז וכן הרב רמ"א בהג"ה סעיף ח' הנ"ל הביא ג"כ דברי תוס' הנ"ל שם וז"ל וי"א דנוהגין בזה"ז לקדש בנותינו הקטנות משום שאין לנו סיפוק כדי צורכי הנדוני' גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון וכן נוהגין עכ"ל ההגה"ה ע"ש משמע ג"כ דס"ל להרב רמ"א דהאי מנהגא תורה היא בזה"ז מדסיים וכן נוהגין והא דהטור וש"ע לא הביאו האי מנהגא המבואר בתוס' הנ"ל משום הא לא אירי' די"ל דבמקומות שלהם לא היה המנהג ההו' או לא שמו על לבם להביא מה שלא הוזכר בגמ' מיהו משמע מדברי תוס' פ' הנ"ל והרב רמ"א הנ"ל דאף לדינא דגמ' אסור מ"מ א"ש האי מנהגא בזה"ז והנה מ"ש הרב רמ"א הנ"ל עוד טעם שני גם אנו מתי מעט שהיה להרב רמ"א גירסא זו בתוס' הגם בתוס' שלפנינו לא הוזכר טעם זה עם כ"ז להרב רמ"א היה כתוב בתוס' גם האי טעמא וטעם זה שייך אף בדיני' הנצרך להאיש וכן מצינו גבי האיש דהנה בקדושין ריש פ' ב' הנ"ל מבואר עוד שם דאמר ר"י א"ר אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנ' שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך וכן פסקו כל הפוסקים ועיי' בטור וש"ע סי' ל"ה ע"ש וכתב שם זקני הב"ש ס"ק ב' וז"ל ומה שאינן נזהרין בזה וכו' ועוד היתר כמ"ש התוס' דאנו מתי מעט ע"ש משמע דכוונתו ג"כ על דברי תוס' הנ"ל ושהיה לפני זקני הב"ש ג"כ הגירסא בתוס' הטעם שאנו מתי מעט השייך ג"כ גבי האיש א"כ מצינו שני איסורי דרבנן מה שמוסכם לדינא דהגמ' והפוסקים דבזה"ז נוהגין להתיר משום דאנו מתי מעט א"כ האי איסורא דרבנן הא דאסור להשיא אשה לקטן כאותן מקומות דנהגו להתיר בזה בזה"ז א"ש ג"כ משום שאנו מתי מעט דלא חמיר האי איסור מן תרי איסורי הנ"ל וגם מסתבר דבהאי איסורא יש להקל יותר בזה"ז כיון דהטע' הוא הא דאסור להשיא אשה לקטן היינו משום דחיישינן שמא תזנה האש' עליו ובזה"ז דאנו מתי מעט וקשה למצוא זיווג א"כ אם לא תנשא לקטן זה הרוצה לישא אותה יש לחוש שמא לא תמצא אחר זה זיווג אחר או לא יהא סיפוק ביד אבי' לתת לה נדוניא ותשב עגונה לעולם וא"כ הדר יש לחוש שמא תבוא לידי זנות וא"ל דלהאי חששא לא חיישינן משום דלא חמור כל כך זנות דפנוי' זה אינו דהא דאף אם תזנה אחר שתנשא לקטן ג"כ לא הוי אלא כמו זנות דפנויה כיון דאין קדושיו קדושין וא"כ מסתבר לענ"ד הא דנוהגין בכמה מקומות להתיר בזה"ז להשיא אשה לקטן א"ש וכ"ת דאכתי לדעת הרמב"ם וסייעתו לא אתי שפיר דס"ל דגבי נשואי קטן הוי ב"ז א"כ איך להתיר בזה"ז ב"ז זה אינו כיון דלעיל נתבאר דהא בהא תליא דהא דס"ל דהוי ב"ז היינו משום דנשואין של איסור הוא ואמרינן אי עביד לא מהני היינו מחמת קנסא אבל השתא דקיימינן דבזה"ז אין איסור בזה כלל א"כ לא הוי ב"ז ג"כ לדעת כ"ע ואין שייך לומר דאי עביד לא מהני כיון דקיימינן דשפיר עבדי בהאי מנהגא בזה"ז והא דלא הזכיר הרב רמ"א האי מנהגא בסי' מ"ג על דברי הש"ע דכתב ואסור להשיאו אשה בעודו קטן ה"ל לכתוב דבזה"ז יש לנהוג להקל בזה משום הא לא אירי' די"ל דעדיין בימי הרב רמ"א לא היה המנהג להתיר בזה"ז בזה וראיי' לזה דהא כתב הש"ע ריש סי' ל"ה דאם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לו לקדשה ע"י שליח אלא א"כ מכירה וכו' והרב רמ"א לא כתב ע"ז כלום לאשמעינן דבזה"ז יש להקל בזה אלא זקני הב"ש הזכיר שם מה שאין אנו נזהרין בזה וצ"ל ג"כ כנ"ל דבימי הרב רמ"א עדיין לא היו מקילין בזה לקדש בלא ראיה והיו מקדשין ע"פ ראי משום הכי סתים הרב רמ"א שם את דבריו ובסי' ל"ז סעיף ח' דאיירי בענין לקדש בנות קטנות ובימי הרב רמ"א היה המנהג להתיר בזה בזה"ז מ"ה הביא רמ"א שם האי מנהגא ובימי זקני הב"ש תו לא היו נזהרין לקדש ע"פ ראי' ומ"ה כתב זקני טעם לזה להתיר וא"כ כ"א כ' טעם הנ"ל להתיר על המנהג שהיו נוהגין להתיר בימיו ועכשיו חזינן דגם בהאי איסור להנשא לקטנים נוהגין להתיר בזה"ז יש לנו ליתן ג"כ טעם הנ"ל על האי מנהגא דשפיר עבדי באותן מקומות הנ"ל כנלע"ד דיש סמך להאי מנהגא:
וכיון דנתבאר דיש סמך לאותן הנוהגין היתר להשיא לקטנים אף בלתי הרע"ש א"כ הדרינן לנ"ד דכ"ש בעת הרע"ש הנ"ל דפשוט הוא דהדין היה נותן כן להתיר ולהנהיגם דווקא כן דהנה משנה ערוכה היא בגיטין מי שחציו עבד וחציו ב"ח כו' ע"ש תוס' שם (דף מ"א) ד"ה לישא שפחה א"י וז"ל וא"ת אפילו יכול לישא שפחה אינו מקיים בכך פו"ר וכו' וי"ל דאם היה מקיים שבת כל דהו משום מצות פו"ר לחודי' לא הוה כפינן לרבו דלא מיחיי' בה כיון דאנוס הוא ע"כ ע"ש עוד תוס' שם ד"ה לא תוהו בראה לשבת יצרה וז"ל והא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוי יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פו"ר לא הוי כפינן והכא הוי כפינן ליה כדפירשנו אי נמי נקט האי קרא משום דמוכחא דמצוה רבה היא וכו' עוד שם בתוס' בשם הירושלמי כל מי שהוא מצוה על שבת לא ישא אשה במועד והטעם שם שלא ימתין מלישא עד המועד ע"ש בשינוי לשון קצת משמע לפי שנויא דאי נמי של תוס' ההוא דאף משום מצות פו"ר כפינן לרבו לשחררו אלא מתני' תפס למנקט האי קרא דלשבת משו' דמוכחא דמצוה רבה היא וכן בתוספ' דחגיגה (דף ב' ע"ב) ד"ה לא תוהו בראה דכתבו שם ג"כ דהאי עשה אלים טפי מפרו ורבו ע"ש משמע מזה ג"כ כנ"ל דס"ל כמו שינוייא דאי נמי הנ"ל עוד בגיטין (דף לח ע"ב) גופא אמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנא' לעולם בהם תעבודו מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לבה"כ ולא מצא בה עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומשני מצוה שאני וכן הובא במס' ברכות (דף מ"ז ע"ב) ומשני ג"כ הכי מצוה דרבים שאני ע"ש תוס' שם ד"ה מצוה דרבים מכאן קשה להגמ' וכו' ע"ש משמע שם מתוס' דס"ל דהאי עשה דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא היא ועשה גמור הוא ומ"מ מותר לשחררו אף בשביל מצות תפלה דרבנן להשלי' עשרה והיו כופין לרבו לשחררו בשביל מצות פו"ר או מצות שבת וכל זה מוסכם להלכה לדעת כל הפוסקים עינן ברמב"ם ובטור ובש"ע י"ד ה' עבדים דכתבו שם אסור לאדם שישחרר את עבדו והמשחררו עובר בעשה אבל לצורך מצוה שצריך להשלימו עשרה בבה"כ שרי ע"כ ע"ש אלא הב"י כתב שם ע"ז וז"ל וכתב הר"ן בהשולח משמע דלאו עשה גמור הוא דא"כ היכי דחי לי' משום מצוה דעשרה בבה"כ וכו' ע"ש ואף להר"ן דס"ל דלאו עשה גמור הוא אין הוכחה שלו אלא מצות תפלה בעשרה דמצוה דרבנן היא ע"ז היה קשה להר"ן היכי דחי ליה אי אמרינן דעשה גמור הוא אבל בשביל מצוה דאורייתא דהיינו מצות פו"ר או מצות שבת ודאי דין הוא דהיו כופין את רבו לשחררו אף אי אמרינן דעשה גמור הוא מדאורייתא ותוס' ס"ל דבאמת עשה גמור הוא מדאורייתא ומ"מ דחינן ליה אף מפני מצות תפלה בעשר' ומכ"ש דבשביל מצות שבת דהיו כופין את רבו כנ"ל ואומרי' חטא כדי שיזכה את חברך כמבואר בתוס' דגיטין שם ד"ה כופין את רבו ע"ש עולה מזה דמפני תקינן העולם היו כופין את רבו ומבטלין עשה דאורייתא וב"ד היו חייבין לכוף את רבו כנ"ל:
ולפי"ז בנ"ד שהיה קלא דלא פסיק איך שנגזר כנ"ל פשוט הוא דהוי הכא תיקון העולם יותר דהתם איירי באדם א' מי שחציו עבד וחציו ב"ח ובנ"ד כל בני המדינה לא היו יכולין לבוא לידי נשואין עד שיהיו בני שלשי' שנה ויבוטל מצות פו"ר ומצות שבת ואין לחלק בזה משום שיהיו יכולין לקיים מצות אלו אף אחר ל' שנה דהא לענין קיום מצות שבת פשוט הוא דלא מסתבר לומר כן להיות העולם ביני לביני לתוהו בראה ולא לשבת וכן משמע קצת מדברי תוס' דגיטין הנ"ל בשם הירושלמי דכל מי שהוא מצווה על שבת לא ישא אשה במועד והטעם הוא שלא ימתין מלישא עד המועד ויבטל ביני לביני ממצות שבת וגם לע"ד א"צ שום הוכחה לזה דבל"ה לא מסתבר כלל לומר כן ואף משום מצות פו"ר לא מסתבר לומר כן דמבואר ברמב"ם פ' ט"ו מה' אישות דין ב' וז"ל וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ע"כ וכן כתב הרא"ש ביבמות פ' הבע"י הובא בטור ש"ע סי' א' רווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצ' לישא אשה ב"ד היו כופין אותו לישא וכו' ע"כ עוד כתב הרמב"ם בפ' הנ"ל דין א' וז"ל האשה שהרשית את בעלה שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א כשהיו לו בני' שכבר קיים מצוות פו"ר אבל לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנאמ' פרו ורבו עכ"ל ע"ש הובא גם כן בטור ובש"ע סימן ע"ו עיין שם וצ"ל דס"ל להרמב"ם דדבר זו מסרה התורה לחכמים לקבוע עונה לכל א' לפי ענינו ואחר שקבעו העונה חייב כל א' לקיים ולא מהני מה שהאשה הרשית אותו משום דזו מצוה בפ"ע היא וחייב מן התורה לקיים כ"ז שאין לו בנים וא"כ אף משום מצות פו"ר לא מסתבר לומר כן כיון דאחר עשרים שנה מבטל מצות עשה מן התורה בכל עונה כ"ז שאין לו בנים. גם אין סברא לחלק בנ"ד משום שאפשר לו לילך למדינה אחרת שלא נגזר שם גזירה כזו ולישא שם אשה דזה אינו דמבואר בב"י א"ח סוף סימן תרנ"ו וז"ל והרשב"א כתב וכו' משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג ולולב וסוכה אינו מחוייב לתת אפילו שליש מממונו וכו' וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבו' וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ממש אמר הרב שלא אמרו אלא במ"ע בשב ואל תעשה אבל במצות ל"ת אפילו כל ממונו עכ"ל הב"י ע"ש וא"כ דנדון דידן פשוט הוא דפטור מלעקור סיכי' ומשכני' ורהיט למדינה אחרת מקום שאין מכירים אותו כי זה גרע טפי מלבזבז יותר מחומש שיש לחוש יותר שיבא לידי עוני שהדרך ממעט שלשה ומכ"ש דרך רחוקה כזו גם כל הדרכי' בחזקת סכנה ובוודאי פטור מלעקור מקומו בשביל קיום המצוה הנ"ל ודמי' למי שחציו עבד וחציו ב"ח דאנוס הוא וג"כ רחמנא פטרי' ומ"מ דין הוא לכוף את רבו לשחרר אותו ולבטל מ"ע אף אם עשה דאורייתא הוא מפני תיקון העולם מכ"ש בנדון דידן דאיסור דרבנן הוא להשיא קטנים דפשוט הוא לבטל מפני תיקון העולם ובפרט לפי הטעם של תוס' דקדושין שאנו מתי מעט וקשה למצוא זיווג הגון פשיטא אם ילך למקום שאין מכירין אותו בוודאי יהיה לו קשה יותר למצוא זיווג ובוודאי יש לחוש שישב בעיגון לעולם א"כ פשוט הוא דפטור לעקור ממקומו כנ"ל ואף אם היה הדין נותן שחייב לילך למדינה אחרת לישא אשה מ"מ נלפע"ד דדין הוא להתיר בנ"ד דהנה משנה ערוכה היא בכריתות סוף פ"א האשה שיש עליה וכו' חמש זיבות וחמש לידות וודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים והשאר עליה חובה מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב אמר רשב"ג המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהיה בדינרי כסף נכנס לב"ד ולמד האשה שיש עליה ה' לידות וודאות ה' זיבות וודאות מביאה קרבן א' ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה וכו' ע"כ. רש"י ד"ה נכנס לב"ד ולמד וכו' וז"ל אע"ג שהקיל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלא כן לא ימצאו ויתרשלו מלהביא אפילו קרבן א' ויאכלו קדשים בטומאת הגוף ע"כ ע"ש וא"כ חזיק אף אם יאכלו קדשים בטומאת הגוף יעברו במזיד על איסור כרת ויעשו איסור חמור כזה במזיד מ"מ הקיל רשב"ג וב"ד על דברי תורה ואמר דאין השאר עלי' חובה בכדי להציל אותם מעבירה זו מפני שחששו דאף דאיסור חמור הוא מ"מ יעברו ע"ז ויתרשלו מלהביא אפילו קרבן א' מגודל היוקר א"כ בנ"ד ה"נ אף אם היה הדין נותן דחייב לילך למרחקים מ"מ יש לחשוש שיתרשלו לזה וגם אנן סהדי דדבר זה אין יכולין לעמוד ובודאי לא יקיימו דבר זו א"כ פשוט הוא להתיר בנ"ד מק"ו מה התם הקילו על דברי תורה ומכ"ש בנ"ד דאיסור דרבנן הוא פשוט הוא דיש להתיר מפני תיקון העולם:
גם אין סברא לחלק בנ"ד דהתם גבי מי שחציו עבד וחב"ח וודאי אינו יכול לקיים מצות פו"ר ומצות שבת והכא בנ"ד ספק הוא שמא אין ממש בהאי קלא אשר יצא ושמא לא נגזר כנ"ל זה אינו דאף דספק הוא מ"מ יש לחוש שמא יתבטל מ"ע דאורייתא ולא יהיה תיקון עולם ומסתבר ג"כ להתיר איסור דרבנן בנ"ד ועוד דהאי איסור דרבנן להשיא לקטן הוא רק משו' חשש דשמא תזנה האשה עליו ונגד זה שמא לא יהי' באותו פעם בעיר ההוא איזה גדול שירצה לישא אותה ואם לא תנשא כעת לקטן תשב אח"ז בעיגון ואכתי איכא האי חששא גופא שלא תבוא לידי זנות משום חשש דשמא תזנה האשה עליו ופשוט הוא לענ"ד להתיר זה מפני זה וא"צ להאריך בראיות ע"ז שלא לצורך מגודל הפשיטות ובפרט שבאותו פעם היה נתאמת הדבר ממש באותן מקומות והיה אצלם כמו ודאי ממש כי רבים העידו ששמעו מהשררות שלהם איך שהגידו ליהודים הדרים תחתם דבר זו בכדי שישיאו את בניהם מקודם ומי שלא מצא זיווג לבנו או לבתו היה מצער א"ע כמעט שלא פרחה נשמתו ונשמת ב"ב מפני שנתאמת הדבר לודאי ממש א"כ פשוט הוא להתיר בנ"ד ועוד דהא דרשב"ג הקיל על דברי תורה היה ג"כ מחמת ספק משום שמא יתרשלו מלהביא אפילו קרבן א' וא"כ בנ"ד אף אם היה ספק מסתבר להתיר איסור דרבנן כנ"ל ועוד דהובא לעיל דנוהגין להתיר בזה"ז שני איסורי דרבנן א' לקדש בנות קטנות ב' לקדש אשה קודם שיראנה והטעם הוא ג"כ מחמת ספק משום שאנו מתי מעט ואולי לא ימצא זיווג ותשב בעיגון לעולם א"כ פשוט הוא להתיר בנ"ד אף אם ספק ומכ"ש שבכל אותן המקומות היה נתאמת הדבר לודאי ממש כן נ"ל ברור:
ועוד יתר על אמרתי בנ"ד כיון דדין היא גבי מי שחציו עבד וחציו ב"ח דהיו כופין את רבו לשחרר אותו וגם דין הוא דרווק שעברו עליו כ' שנים ב"ד היו כופין לישא אשה א"כ דין הוא דחייבין הב"ד להכניס א"ע מה שיקויים כנ"ל לתיקון העולם אלא הרב רמ"א הביא בשם פוסקי' בסי' א' דבזה"ז לא נהגו לכוף ע"ז ולדקדק בעניני זיווגים ע"ש וכן נלע"ד שהיה החיוב באותו פעם באותן המקומות הנ"ל על כל אב להשיא את בניהם הן קטנים הן גדו לים דנודע הסוגי' דקדושין (דף כ"ט) האב חייב בבנו להשיאו אשה (ודף ל' ע"ב) מפרש הסוגי' להשיאו אשה מנ"ל דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ע"כ משמע מזה דאב חייב לכוף את בנו הגדול שישא אשה וגם נודע ביבמות ובסנהדרין המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עה"א וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא ע"כ והרמב"ם בפ' כ"א מה' איסורי ביאה כתב בזה"ל מצות חכמים שישיא אדם את בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחן יבואו לידי זנות או לידי הרהור וא"כ בנ"ד נלע"ד דאף קטני' וקטני קטנים דינם שוה לסמוך לפרקן משום הטעם ההוא המבואר ברמב"ם הנ"ל שאם יניחן יבואו לידי זנות והרהור וא"כ מצוה על האב בנ"ד דאותן מקומות הנ"ל להשיא קטנים וקטני קטנים ולפ"ז אחרי שנתבאר לעיל דבנ"ד פשוט הוא להתיר להשיאן קטנים כהיום אמרתי נוסף על זה דאף חיוב מוטל על כל אב ואב להשיא את הבנים בין גדולים ובין קטנים ומה שנלע"ד ברור ונכון כתבתי ולפ"ז פשוט הוא לע"ד דיפה כיונו הא דהשיאו קטנים וקטני קטנים בעת הרע' בנ"ד כי הדין היה נותן להנהיגם דוקא לכתחילה להשיאן והאי מנהגא תורה היא כן נלע"ד דפשוט:
ועתה נבא לבאר אם יש דין נשואין לאותן נשואי קטנים הנעשו בעת הרע"ש בנ"ד להצריך גט להפרידן דהנה נודע סוגי' דיבמות ריש פ' חרש דמקשה שם הגמ' מ"ש קטן דלא תקינו רבנן נשואים וחרש תקינו ליה רבנן נשואין ומשני חרש דלא אתי לכלל נשואים תקינו רבנן נשואים קטן דאתי לכלל נשואי' לא תקינו רבנן נשואים והרי קטנה דאתיא לכלל נשואי' ותקינו רבנן נשואים ומשני התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"כ. רש"י ד"ה חרש דלא אתי לעולם לכלל נשואים דאורייתא תיקנו רבנן נשואים כדי שלא יבטל. שלא ינהגו בה מנהג הפקר אי לא מוצא דמנסבא אין לה מי ישמרנה וינהגו בה מנהג הפקר בזנות עכ"ל ע"ש והנה לענ"ד צריך להבין פי' סוגיא זו מה הוא תקנת נשואים גבי חרש וגבי קטנה יתומה ואיך היה לשון חכמים בבית המדרש בעת שחדשו ותיקנו דברי' אלו ולכאורה נראה לפי הבנת הלומדים דתקנות נשואים הוא היינו תקנות דין נשואים ולשון התקנה היתה כך דאם חרש ישא אשה אינה יוצאת ממנו בלא גט ואם מת בלא בנים צריכה חליצה וכן גבי קטנה תקנו דצריכה מיאון לפ"ז אינו מובן כלל הני שינויי דהגמ' הנ"ל הא דמשני חרש דלא אתי לכלל נשואים וכו' ופירש"י כדי שלא יבטל וכן גבי קטנה דמשני שלא ינהגו בה מנהג הפקר דיש לתמוה מאוד מה ענין זה לזה והלא אם לא היו מתקנים גט וחליצה גבי נשואי חרש והיה החרש נושא אשה וכי בכה"ג לא היה יכול לקיים מצות פו"ר זה דבר שאין לו שחר כלל והלא נודע דאף אם א' בא על א"א והוליד בנים ממזרים מקיים בזה מצות פו"ר כמבואר בב"י בשם הרשב"א סי' א' וכן בהג"ה רמ"א סעיף ו' ע"ש א"כ כ"ש הכא דמקיים המצוה אף בלתי תקנת חכמים הנ"ל ואין סברא לומר דאם לא שתיקנו כן היה הדין גבי נשואי חרש דהוי ב"ז והיו נמנעין מלהתנסבא ליה זה אינו דהא לעיל דעת המרדכי וסיעתו דס"ל דגבי נשואי קטן דאף דלא תקינו ליה רבנן נשואים וגם איכא איסורא להשיא אשה לקטן מ"מ לא הוי ב"ז א"כ איך תתפרש סוגי' זו לדעת המרדכי וסיעתו ולפי מה שכתבנו לעיל לכ"ע לא הוי ב"ז דהלא לית כאן שום איסור כלל א"כ איך ס"ד לומר הכא דהוי ב"ז אם לא היו מתקנים כן:
וגם אין סברא לומ' דאם לא היו מתקני' כן אתו למטעי לומר דב"ז היא ואכתי היו נמנעין להתנסבא ליה ג"כ זה אינו דהא הובא לעיל דברי רבה ורב יוסף ריש פ' ב"ש דאמרי תרווייהו הטעם לב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתו למימר ב"ז היא וא"כ לדידהו איך תתפרש סוגי' זו לזה נראה לענ"ד דלפי הבנת הלומדים הנ"ל תמי' קיימת היא מאוד מה ענין זה לזה וביותר יש לתמוה גבי קטנה דמשני שלא ינהגו בה מנהג הפקר מה ענין תקנת מיאון לשמירת הבעל מן ההפקר וכי בלתי התקנה ההיא לא ישמור אותה לזה נראה לע"ד הנמוכה והקלושה פי' הסוגי' בע"א דלא כהבנת הלומדים הנ"ל דהנה נודע סוגי' דריש חגיגה דחרש שוטה וקטן פטורין מכל המצות וא"כ היה פטור מדאורייתא האי' חרש לישא אשה והנה הובא לעיל מי שחציו עבד וחציו ב"ח דאף דאנוס הוא ואינו יכול לישא אשה ואונס רחמנא פטרי' מ"מ עשו תקנה לכוף את רבו לשחרר אותו וחייבו חכמים להאדון להפסיד את עבדו לשחרר אותו ולבטל מצות עשה דלעולם בהם תעבודו ואומרים חטא כדי שיזכה חברך שיוכל לישא אשה אף דפטור הוא לישא אשה מדאורייתא דאנוס הוא מ"מ תקינו כן מפני תיקון העולם א"כ כ"ש האי חרש הנ"ל אף דפטור מדאורייתא מ"מ דין הוא מדרבנן לחייב להשיאו מפני תיקון העולם כדי שלא יבטל לזה נלע"ד דתקנת נשואים גבי חרש כך היה דחייבו חכמים להשיא לחרש כדי שלא יבטל וכן גבי קטנה יתומה אף דפטורה היא להנשא לבעל מכל מקום חייבו חכמים שתנשא לבעל כדי שלא ינהגו מנהג הפקר וזהו תקנות נשואים גבי חרש וגבי קטנה יתומה והא דאמרו גבי נשואי חרש דצריכה גט להוציאה היינו מחמת סברא כיון דתקינו רבנן נשואים לחרש כנ"ל שוב לא שייך לומר דבכדי תיפוק דבשלמא בלא תקנת נשואים הוה אמרינן שאין מעשה חרש כלום ואין קדושיו קדושין אבל השתא דתקינו נשואים שוב לא הוי מעשה חרש אלא מצות חכמי' הוא ומחמת סברא הנ"ל היה הדין נותן דגבי קטנה יתומ' צריכה גט ג"כ כנ"ל אלא החכמים הקילו בפירוש ואמרו דיכולה לצאת במיאון ויש לומר הטעם ע"ז משום דאמר ר"י אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפ' אני רוצה והטעם הוא משום דיש לחוש שמא לא תתרצה בו ולא תרצה לדור עמו והבעל לא ירצה לגרש אותה א"כ תשב עגונה לעולם ויגרום לה האב תקלה מן הקדושין שלו מ"ה אמרו חכמי' דאסור לקדש את בתו קטנה וכו' א"כ ה"נ גבי קטנה יתומה אם היו צריכין גט היו גורמין לה תקלה מהחשש הנ"ל מ"ה הקילו בפירו' ואמרו דיכול' לצאת במיאון להיות הבחירה בידה אבל אם לא היו אומרים החכמים להקל גבי קטנה לצאת במיאון אלא הוו שתקי מזה היה הדין נותן גם גבי קטנה דצריכה גט מחמת סברא הנ"ל כיון דנשואין של מצוה היא וכן גבי חרש הדין הוא דצריכה גט מהטעם הנ"ל אבל לשון התקנה לא היה אלא דמצוה לחרש שישא אשה א"כ א"ש הסוגיא הנ"ל גם אין לומר דהתקנה היתה על שניהם דהיינו דמצוה לחרש שישא אשה וגם תקנו דאינו יוצאת ממנו בלא גט ובלא תקנה על האי מלתא להצריך גט היה הדין נותן דא"צ גט א"כ הדרא קושיא הנ"ל למאי הצריכו לתקן גט בשלמא הא דתקנו דמצוה לחרש שישא אשה א"ש מהטעם המבואר ברש"י כדי שלא יבטל אבל תקנ' הגט למאי דאין שום טעם ע"ז כלל כנ"ל גם ברש"י לא הוזכר שום טעם אלא הטעם שלא יבטל אלא ודאי צ"ל דבאמת לא היה תקנה להצריך גט אלא הדין נותן כך בל"ה להצריך גט כיון דהשתא נשואין של מצוה הוא אין שייך לומר דלאו כלום הוא נשואי חרש גם החוש והשכל מעיד לזה דסברא נכונה היא דהיכא דנשואין של מצוה היא אין שייך לומר דבכדי תיפוק וכן משמע ג"כ בסוגי' דיבמות (דף ק"מ) תני' ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנ' כלום ואין בעלה זכאי לא במציאת' ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינה יורשה וכו' כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון רבי יהושע אומר בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידי' ובהפרת נדריה ויורשה וכו' כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאת במיאון ומקשה הגמ' שם לר"י אי אשתו היא תבעי גט והדר אמרה הסוגיא ולר"א נמי אי לאו אשתו היא מיאון נמי לא תבעי ומשני אלא בכדי תיפוק ע"כ ע"ש והנה צריך להבין גם פירו' סוגי' זו הא דמשני אלא בכדי תיפוק לשון בתמי' צריך להבין אמאי לא תיפוק בכדי הא לכאורה דמי' דין זה לדין קטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה דאפילו מיאון לא צריכה ולמה אמר עוד בלשון תמי' משמע דפשוט הוא דלא שייך כלל לומר דבכדי תיפוק גם דברי המקשן צריך להבין דמקשי לר"י תבעי גט והדר אמר ולר"א מיאון נמי לא תבעי הל"ל להקשות על ר"י ג"כ בכה"ג כיון דבעלמא אין מעשה קטנה כלום א"כ אמאי ס"ל הכא דזכאי הבעל במציאתה ומ"י ובהפרת נדריה ויורשה וכו' כיון דאין מעשי' כלום א"כ לא לזכי הבעל בשום דבר ומיאון נמי לא תבעי ואמאי ניחא ליה כל דברי ר"י ומקשה לר"י תבעי גט א"כ מחזק עוד בזה את דברי ר"י עפ"י קושייתו ולמה לא היה ניחא להמקשן להקשות על תרווייהו בסגנון חד אבל השתא דאתינן לדברינו הנ"ל דתקנת נשואין של קטנה כך היתה דאמרו חכמים דמצוה לקטנה יתומה שתנשא לבעל דלא תהוי הפקר וגם אתינן לסברא הנ"ל א"ש סוגי' זו דדברי ר"י היה ניחא שפיר כיון דמצוה היא שתנשא לבעל מ"ה תיקן ר"י להיות הבעל זוכה במציאתה ובמ"י ובכל הדברים הנ"ל בכדי שיקפצו אנשי' לישא אותה ולא תהוי הפקר א"כ א"ש דברי ר"י בכל הנ"ל כדי לחזק יותר קיום תקנות נשואין שלה וכיון דס"ל לר"י דהוי כאשתו לכל דבר מ"ה שפיר מקשה לר"י אי אשתו היא תבעי גט וכן הא דהדר מקשה לר"א א"ש כיון דלאו אשתו היא לשום דבר א"כ מיאון נמי לא תבעי דהמקשן לא ידע מהסברא דלעיל מ"ה מקשה מיאון נמי לא תבעי ואי משו' דלא תהי' הפקר מה מועיל המיאון לשמירת הבעל להפקר והשיב התרצן אלא בכדי תיפוק פי' כיון דנשואין של מצוה היא אין שייך לומר בכדי תיפוק כן נלע"ד ברור דלשון תקנת נשואין גבי חרש וקטנה היתה כך דמצוה להשיאן וכיון דתקנו כן אז הדין נותן ע"פ סברא דלא תיפוק בכדי כיון דנשואין של מצוה הוה וזה ברור ונכון וכן מבואר בהדיא ברש"י דכתובות (דף קח פ"א) ד"ה אליבא דר"א כ"ע ל"פ עוד רש"י ד"ה לא אמר ר"י ע"ש דמבואר בהדיא דתקנות נשואין היא כנ"ל גם פירש"י שם הטעם על דברי ר' יהושע כאשר כתבתי וכן משמע מדברי רש"י ריש פרק ב"ס ביבמות הובא לעיל דברי רש"י ד"ה לפי שאין אדם עושה בעילתו ב"ז ע"ש דמשמע שם ג"כ דתקנת נשואי קטנה היתה כנ"ל ולע"ד כל משכיל יודה לדברי דאין לזוז מן פי' ההוא:
ולפ"ז יבואר ממילא דבנ"ד גבי נשואי קטני' אלו פשוט הוא לע"ד דיש להם דין נשואין מדרבנן להצריך גט ולקמן נראה לבאר יותר בזה ועתה נניח מזה כי מן הצורך לפרש לפי דברינו הנ"ל דברי תוס' ביבמות (דף ס"ב ע"ב) ד"ה סמוך לפרקן דכתבו שם וז"ל ואע"ג דקטן לא תקנו ליה רבנן נשואין וכו' מ"מ להכי תקינו ליה נשואין וכו' ע"ש ולפי דברינו דלעיל צריך להבין דברי תוס' הנ"ל דבשלמא לפי ס"ד דהוי אמרינן דתקנות נשואין היינו שתקנו חכמים גבי חרש שאם נושא אשה אינה יוצאת ממנו בלא גט ואם מת בלא בני' צריכה חליצה וכן תקנת נשואים היה גבי קטנה דהיינו שצריכ' מיאון הוה אתי שפיר דברי תוספות הנ"ל פי' דהיה קשה לתוס' כיון דלא תקינו רבנן נשואין לקטן א"כ דין הוא גבי קטן דב"ז היא א"כ איך אמרו חכמים המשיא בנו סמוך לפרקן עה"א וכו' מאי מצוה היא להשיאו סמוך לפרקן להביאו לידי ב"ז וע"ז תרצו תוספ' וכתבו מ"מ להכי תקינו ליה נשואי דלא הוי ב"ז וכיון דלא הוי ב"ז א"ש הא דאמרי חכמים המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' אבל השתא לפי דברינו דלעיל דתקנת נשואין גבי חרש וקטנה היינו שאמרו חכמים דמצוה להשיאן כנ"ל והא דאמרו חכמים גבי נשואי חרש דצריכה גט ואם מת בלא בנים צריכה חליצה היינו מצד הסברא כיון דמצוה הוא אינו שייך לומר דבכדי תיפוק כנ"ל א"כ הל"ל לתוספ' הנ"ל להקשות קושייתם בע"א כיון דהכא אמרינן דסמוך לפרקן מצוה הוא להשיאן א"כ אמאי אמרינן בפ' אלמנה שועה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום הא סמוך לפרקן תקינו נשואין דמצוה הוא להשיאו א"כ אמאי תיפוק בכדי ואין לומר דס"ל לתוס' די"ל דהאי ברייתא דבפ' אלמנה מיירי בקטן בן י"ב שנה או י"א שנה שהוא קודם סמוך לפרקן דזה אינו דא"כ מאי מקשה התוס' השתא וכתבו ואע"ג דלא תיקנו ליה רבנן נשואין וכו' כיון דאיכא תרי גווני קטן הכא איירי בסמוך לפרקן והתם איירי בקודם סמוך לפרקן ואמאי הוצרכו תוס' לתרץ בע"א דבל"ה לק"מ כנ"ל אצ"ל דלא סביר' ליה לתוס' לחלק לתרי גווני קטן א"כ הדק"ל הל"ל לתוספ' להקשות בע"א כנ"ל ואם תרצה לדחוק ולומר דזהו באמת כוונות תוס' בקושייתם ולפרש דבריהם דמקשו הכי באמת כנ"ל א"כ איך שייך הא דתרצו ע"ז וכתבו מ"מ וכו' הלא אכתי הקושיא במקומה עומדת ודיבור תוס' הנ"ל איתא עוד בשני מקומות א' ביבמות לקמן (דף צו ע"ב) ד"ה נשא אשה ומת ה"ז פטורה ב' בסנהדרין (דף ע"ו ע"ב) ד"ה סמוך לפרקן וכו' אלא שינו בלשונם בכל מקום איתא בלשון אחר אבל שלשתן הם בסגנון א' ממש ולפי דברינו דלעיל אינם מובנים לכאורה כל שלשה דבורי תוס' הנ"ל ע"ש:
מיהו אחר עיון קצת נלע"ד דא"ש כל דיבורי תוס' הנ"ל ובחדא מחתא יבואר ג"כ שני קושיות המבוארים בפוסקים האחרונים אשר הקשו על פוסקים הראשונים מהם דהיינו א' הא דכתב הרב בעל חלקת מחוקק בסי' מ"ג על הב"ח הובא לעיל וז"ל הח"מ שם והרב הב"ח כתב לעיל בסי' א' דאב המשיא את בנו קטן בן י"ב שנה הוי קדושין מדרבנן ולא ידעתי שום רמז ראייה לדבר חדש כזה והבא לחדש דין כזה עליו להביא ראייה ברורה עכ"ל הח"מ הנ"ל ע"ש. ב' הא דכתב דרכי משה על הב"י בסי' א' הובא ג"כ לעיל וז"ל ד"מ שם ס"כ ולא ידעתי מנין לו דדעת הרמב"ם שלא כדעת תוס' ולא כדעת רש"י וכו' וסיים הד"מ שם וא"כ נוכל לומר דדעת הרמב"ם כדעת רש"י עכ"ל ע"ש ולע"ד יש ליישב על נכון דעת הב"ח ודעת הב"י הנ"ל אחר שיבואר פי' של שלשה דיבורי תוס' הנ"ל דהנה איתא במס' ברכות (דף מ"ח) לעולם אינו מוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ע"כ רש"י ד"ה עד שיאכל כזית דגן וז"ל ומכי אכיל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן היא וכו' וא"ת בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמר הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מיחייבו עלי' דאבוה הוא דרמיה לחנוכיה וכו' עכ"ל רש"י ע"ש תוס' שם ד"ה עד שיאכל כזית דגן וז"ל שם ופי' רש"י דמחויב דרבנן מחויב קרינא ביה אבל קטן שהגיע לחינוך לא מקרי מחויב דרבנן דאביו חייב לחנכו אבל עליו אין שום חיוב וקשה לפירושו וכו' ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך נקרא אינו מחויב מדרבנן דאם אינו מחויב אפילו מדרבנן א"כ אינו פוטר את אביו עכ"ל תוס' ע"ש. העולה מזה דתוס' ס"ל דקטן שהגיע לחינוך נקרא מחויב מדרבנן א"כ ס"ל לתוס' דאף דקטן פטור מכל המצות מדאורייתא מ"מ רבנן שאני דיכולין רבנן להטיל החיוב אף על הקטן עצמו לקיים מצות שלהם ורש"י ס"ל דאינו שייך אף לרבנן להטיל איזה חיוב על הקטן עצמו כיון שאינו בן דעת ואף דמלשון מתני' דסוף פ' לולב הגזול משמע לכאורה כמו דעת תוס' דתנן התם קטן היודע לנענע חייב בלולב ע"כ מ"מ צ"ל לדעת רש"י דס"ל לפרש לשון מתני' הנ"ל הא דתני חייב דקאי על האב משום דס"ל לרש"י דאינו שייך כלל להטיל חיוב על הקטן ולפי פלוגתא דרש"י ותוס' הנ"ל צריכין אנו לפרש ג"כ הכא גבי תקנות נשואין לחרש וקטנה יתומה ע"פ דברינו דלעיל דכתבתי דתקנות נשואין גבי חרש וקטנה היינו דאמרו חכמים דמצוה הוא להשיאן כנ"ל דהנה חרש וקטן וקטנה כולם שוין לדינא לכל מילי א"כ לדעת רש"י צ"ל דלא הטילו רבנן המצוה על החרש וקטנה עצמן לומר דהחרש מחויב מדרבנן לישא אשה וקטנה מחויבת מדרבן להנשא לבעל אלא הטילו מצוה זו על הב"ד או על האפטרופוס שלהם להשיאן וכן משמע מדברי רש"י בכתובות (דף ק"א ע"א) ד"ה אליבא דר"א כ"ע ל"פ דכתב שם רש"י וז"ל שהרי כשתקנו חכמים נשואין ליתומה ע"י אמה ואחיה להנאתה ולטובתה תקינו וכו' ע"ש משמע מזה דס"ל דהתקנה היה על אמה ואחיה להשיאה אבל עליה עצמה אין שום חיוב כלל מ"ה הוצרך רש"י להאריך ולכתוב להנאתה ולטובתה תקינו בכדי להסביר ולהטעים הדבר כי לולי זאת היה נראה דאין כאן שום כ"ש כיון דלא תקינו חכמים עליה מצוה זו אלא על אמה ואחיה תקינו דבשלמא אם היו מתקנים עליה מצוה זו הוה א"ש האי כ"ש המבואר ברש"י שם אליבא דר"א אף בלא טעמא דלהנאתה ולטובתה תקנו דהשתא ירושתה ומציאתה דמדידה לדידיה קאמר דלא מיתוקמא בה תקנתא דרבנן ואף דיש לחוש שמא ימנע מלישא אותה עבור זה ולא תוכל לקיים המצוה אשר תקנו עליה מ"מ לא רצו חכמים לגרום לה חובה ולא זיכו את הבעל בירושתה ובמציאתה משום דאין מעשיה קיימי' כ"ש כתובתה דמדידיה לדידה דאין לחייב אותו כיון דאין מעשיה קיימין אבל לפי דאמרינן דלא תקנו חכמים עליה כלל מצוה זו אלא על אמה ואחיה לחוד א"כ יש לומר לכאורה דלא איכפת לה מה שימנעו מלישא אותה כעת בקטנותה ולפ"ז לאו כ"ש הוא דלכאורה אין חילוק בין דין זה דמדידה לדידיה ובין דין זה דמדידיה לדידה וגם לא היה מובן ג"כ הא דאמרה הגמ' כי פליגי אליבא דר"י וכו' כיון שאין חילוק בין זה לזה מ"ה הוצרך רש"י להסביר דלהנאתה ולטובתה תקנו וכו' והא דלא תקנו מצוה זו עליה משום הא לא איריא משום דלדעת רש"י אינו שייך כלל להטיל חיוב מצוה על קטנים מפני שאינן בני דעת אבל כיון דתקנו להנאתה ולטובתה הוי כמו דתקנו עליה ומסתבר שפיר דיש לחייב יותר מדידה לדידיה מלחייב מדידיה לדידה וא"כ א"ש האי כ"ש הנ"ל וגם הא דמוקי הגמ' כי פליגי אליבא דר"י וכו' א"ש לפ"ז וכל זה הוא לדעת רש"י ולדעת תוס' צ"ל דס"ל דהתקנה היה גם על החרש וקטנה גופייהו ואמרו חכמים דחייבי' הם במצוה ההיא כנ"ל כן נלע"ד לפרש הכא לפי פלוגתא דרש"י ותוס' הנ"ל דאין סברא לחלק בין מצית אשר אמרו חכמים לחנך את הקטנים ובין מצות נשואין אשר אמרו חכמים גבי חרש וקטנה יתומה:
מיהו מצות נשואין אשר אמרו חכמים גבי סמוך לפרקן המובא בברייתא ביבמות (דף סב) הנ"ל ת"ר המשיא בניו סמוך לפרקן עליו הכ"א וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך וכו' ומבואר ברמב"ם פ' כ"א מה' א"ב וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן שאם יניחן יבאו לידי זנות או לידי הרהור ע"כ ע"ש מצוה זו בודאי לא תקנו על הבן אלא על האב לחוד תקנו אף לדעת תוס' הנ"ל דס"ל גבי מצות הנ"ל דקטנים עצמן מחוייבים מדרבנן מ"מ מצוה זו שאני דיש להוכיח כמה הוכחות לזה דאיך אפשר לומר דתקנו מצוה זו על הבן עצמו הא הבן פטור ממצוה זו גם אחר גדלותו עד שיהיה בן י"ח שנה כמו דתנן בן י"ח לחופה וקודם י"ח שנה לא מצינו בשום מקום להיות איזה מצוה עליו לא מדאורייתא ולא מדרבנן וגם לפי פי' הב"י דמפרש לדעת הרמב"ם דסמוך לפרקן המובא בברייתא הנ"ל קאי על אחר פרקן קשה דאמאי תני בברייתא הנ"ל המשיא בניו סמוך לפרקן ולמה לא תני הנושא אשה סמוך לפרקו עליו הכ"א וידעת כי שלום אהלך וכו' כמו דתני הברייתא ההיא ש"ד בבבא זו ע"ש ובכה"ג ה"ל למימר האי לישנא ג"כ בזה הכא וגם הרמב"ם כתב בה' א"ב מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' כנ"ל ובפ' ט"ו מה' אישות כתב הרמב"ם וז"ל ואימתי נתחייב אדם במצוה זו מבן י"ז וכו' ע"ש וכתב שם המגיד משנה וז"ל בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו וכו' ע"ש משמע שם דהוקשה להמגיד משנה דאמאי לא כתב הרמב"ם מבן י"ח לזה כתב בכאן מצאתי וכו' אבל מזמן סמוך לפרקן לא עלה על דעת שום פוסק מזה וכן הטור והש"ע בסי' א' כתבו מצוה על האדם שישא אשה כשהוא בן י"ח וכו' ע"ש וגם כתב עוד הטור שם וז"ל אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר ת"ר המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' ואמר אביי הא דעדיפנא מחברייא וכו' ע"ש ומפרש שם הב"י מ"ש הטור כשהוא בן י"ג היינו בן י"ג שלימות ע"ש גם מפרש שם הב"י הובא לעיל מזה דהא דת"ר סמוך לפרקן קאי על אחר פרקן והיינו ג"כ בן י"ג שלימות ע"ש וא"כ קשה הא דכתב הטור ע"ז מצוה מן המובחר משמע דאינו חיוב מצוה עליו אלא מצוה מן המובחר הוא והרמב"ם כתב מצות חכמים שישיא אדם את בניו סמוך לפרקן וכו' משמע שהוא מחויב לזה וגם קשה על לישנא דהטור דכתב ת"ר ולמה לא כתב דת"ר בדלי"ת כיון דמברייתא זו איכא ראייה לדין שלו וגם הב"י כתב שם וז"ל ומ"ש רבינו אבל המקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר כן משמע מההיא דמייתי בסמוך ואי נסיבנא בר ארביסר וכו' ע"ש צריך להבין דברי הב"י הנ"ל דה"ל לפרש דכן משמע מההיא ברייתא דבסמוך אלא ודאי כדכתיבנא דהברייתא איירי דאין חיוב מצוה להשיא סמוך לפרקן אלא על האב לחוד ועל הבן עצמו אין עליו שום חיוב כלל וא"כ מבואר כל הקושיות והדקדוקים הנ"ל וא"צ להאריך כי יובן הכל ממילא והטור מיירי מ"ש אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג שנושא מדעת עצמו ואין האב משיאו מ"ה לא כתב מצוה ממש כי הוא אינו מצווה כלל ע"ז לא מדאורייתא ולא מדרבנן עד י"ח שנה מ"ה כתב מצוה מן המובחר וראייתו מדברי אביי דאמר ואי נסיבנא בר ארביסר וכו' ומהברייתא אין ראיה כלל לזה כנ"ל ואפילו אי נימא דהטור מיירי באביו משיאו י"ל דאתי שפיר הא דכתב מצוה מן המובחר אף דהאב מחויב בזה לקיים מצות חכמים ועל האב חיוב מצוה ממש הוא אבל הבן עצמו אם לא היה רוצה לישא אשה עכשיו עד י"ח שנה לא היה עובר כלל על מצות חכמים משום דאינו מצווה ע"ז עכשיו אלא אם נושא עכשיו אשה אף בלתי חיוב נחשב למצוה מן המובחר כי מותר לכתחילה להמתין מלישא עד י"ח שנים וכיון דנתבאר דאף אחר פרקו פטור מלישא אשה אף דיש לחוש אצלו יותר שיבא לידי זנות והרהור ומ"מ פטור מלישא א"כ כ"ש דקודם פרקו פעור מלישא אף לאותן דעות דסברי דהא דת"ר המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' קאי על קודם פרקן מ"מ מוכח דמצוה זו לא תקנו אלא על האב לחוד כנ"ל: