אור ברסלב
תשובת שמואל הלכות עגונות

תשובת שמואל· רבי שמואל מאמדור

הלכות עגונות

וזהו תשובה של כבוד אבי הגאון ז"ל

ג שאלה נשאל קדמאי בענין שתי נשים אשר אסורים בכבלי עיגון שנים רבות ונשאו עיניהם אל ההורים ובוכים במר נפשם וצועקים מאין יבא עזרם ואין דורש להם ואינם נענין והנה זה כמה שנים אשר התעורר לזה ה"ה הרבני המופל' מו"ה אברהם במו"ה ירמיה מק"ק הנ"ל את לבבו הטהור להדר למצוא עזר ותרופה למכהם ובא לקהלתנו עם גביות עדות וחילה פני לעיין ולחוות דעתי וזחלתי ואירא להיות דורש תחלות ולהכניס את עצמי לאיסור חמור כזה ושב ובא שנית לקהלתינו והרבה והפציר בי ולא מן הראוי היה להשיב פניו ריקם הגם שקשה עלי הדבר מחמת חבלי מרדתי אשר הקפוני מתלמידים המקשיבים לקולי ת"ל ושארי ענינים ואי אפשר לצאת ידי חובת עיון בים התלמוד על כ"ז הוכרחתי למלאות שאלתו בדבר מצוה כזו אשר כבר שקדו חכמים בתקנות עגונות לזה אמרתי דבר מה יורינו ה' לא להלכה ופשיטא לא למעשה עד שיסכימו לדברי הני אשלי רברבי ה"ה כבוד הגאון המפורסם מוה' שלום אב"ד דק"ק טיקטין יצ"ו והרבנים מפורסמים היושבין אתו כסאו' לשפוט צדק וזה החלי בס"ד:

[אמר המעתיק ואנכי בינותי בסופרים לחפש בחיפוש ניירות ולא מצאתי דאתי לידי ענין המעשה והעתקה מגביות עדות והעיקר חסר מן הספר עכ"ז לא מנעתי מלהעתיקם כתבי תשובה הל"ז כי המעיין בענין התשובה יבין וישכיל ענין המעשה וגם קצת ענין מג"ע כפי הנזכר קצת בתשובה הנ"ז]:

תשובה ענין גוף המעשה שהיה והעתקה מגביות עדות מבואר בנה"ד ויש להסתפק בה. היינו ספק א' אי הוי אמירת הא"י אלו מסל"ת די"ל דלמירמא אימתא נתכוונו שהיה מתיראים מפני אותן היהודים שלא יגזלו ויבוזו ממונם כאשר זממו הנהרגין לעשות בהם. ספק שני שלא הזכירו באמירתן שמות נהרגין ושמות אביהם כ"א שם עירם. ספק שלישי מה שאמרו אשר ראו שהוגבה העפר עליהם אחרי עשיות כסוי עפר. והנה בענין ספק הראשון יש לצדד להיתרא דמבואר בש"ע סי' י"ז סעיף ז' וז"ל וה"ה כותי שאמר מסל"ת הרגתי את פ' שמשיאין את אשתו ע"כ וכ' אא"ז הגאון ב"ש ז"ל סי' קפ"א וז"ל ולא חיישינן שמא אמר כן כדו לאיים עליהם משו' דאינו מוכח דכוונתו הוא לאיים. ול"ד למ"ש בסעי' י"ד ששם אמר בפירו' כדי לאיים לכן לא חיישינן בכל מסל"ת שמא הוא משקר או שאר חששות כל דלא מוכח מתוך דבריו הגה"מ דקדושין עכ"ל והנה כאן אין שום התחלת הוכחה לומר דלאיים נתכוונו וגם אין רגלים לדבר לפרש כן ואדרבא יש רגלים לדבר והוכחה להיפוך דלא נתכוונו לאיים בזה שאמרו ממקום הזה טאר מען ניט אריין לאזין מען האט שוין פירין גיהרגיט פון דעם ארע דהנה מבואר ברמב"ם ובש"ע סי' י"ז סעיף י"ד ענין מסל"ת וז"ל כיצד היה מסל"ת ואמר אוי לפ' שמת כמה הי' נאה וכמה טובה עשה עמי ע"כ ודמפרשי בראשונה ענין מסל"ת בכה"ג משמע קצת דזה הוי קישור דברים גבי מסל"ת טפי משארי מסל"ת ולשון מסל"ת הנ"ל משמע דמצטער הכותי על מיתת פ' כמבואר כן בפירוש בדברי אא"ז הב"ש ז"ל ס"ק ל"ז יע"ש משמע דמצטער ומספר הטובות שעשה לו וא"כ בנ"ד הוי להיפוך שמשמחים את עצמם על הריגתם לאותן ד' יהודים ואומרים כמה רעות עשו עמנו והוי זה מול זה כמו התם מודיע הא"י צערו ואהבתו לפ' שמת וכאן הוא להיפוך מודיעים שמחתם ושנאתם על אותם ד' יהודים אשר הרגום ואף שלא אמרו כן בפי' עכ"ז נשמע כוונתם מדבריהם הנ"ל ומה שפרשו אח"ז ודקדקו בדבריה' ואמרו פון דעם ארט טאר מען ניט אריין לאזין מזה אין שום התחלת ראיה כלל דלאיים נתכוונו די"ל מחמת שנאה שהיה להם על אנשי קהלה זו יותר מעל אנשי קהלה אחרת מחמת שנחשדים הם אצלם שהם פחותים כמו הד' יהודים הנ"ל מ"ה אמרו עליהם שלא להניחם להמלון דהא אם נפרש דלאיים נתכוונו ומ"ה אמרו טאר מען ניט אריין לאוין שהיו יראים יותר מהם ונחשדים היו בעיניהם לגזלנים יותר מאנשי קהלות אחרות וצ"ל דהחשד היה מפני שאותן ד' יהודים הראשונים היו מק"ק הנ"ל אם כן גם אם נפרש דלא היה להם שום אימה כלל עכשיו בפניהם ג"כ דקדקו שפיר בדבריהם כנ"ל משום דנחשדים בעיניהם דלא מעלי עובדייהו יותר משארי אנשים מקהלות אחרות מפני שאותן ד' היו מק"ק הנ"ל מ"ה גברה שנאתם על אנשי קהלה זו יותר מעל יהודים אחרים מקהלות אחרות וא"כ אין כאן שום קצת הוכחה ושום רגלים לדבר בעולם לפרש דלאיים נתכוונו ובפרט לפי דברי השואל ה"ה הרבני מוה' אברהם הנ"ל שהמעשה דמסל"ת הנ"ל היה בחורף ובאותו פעם הרחיקו את עצמם החיל כי כן היו דרכם קודם שכבשו מדינה זו בקיץ היו מתקרבים א"ע לשם לעשות תחבולות מלחמתם ובחורף הרחיקו א"ע משם א"כ אין הדעת נוטה כלל לומר שהי' להם איזה אימה בעולם עכשיו מפני אותן יהודים מתי מעט כמוהם אשר באו עכשיו לגבולם ולכפר שלהם ואף אם היה ספק בזה אם לאיים נתכוונו או מחמת שנאה אמרו כן יש להקל ג"כ בנ"ד אף בלא דברי הגה"מ דקדושין ואף בלא דברי השואל מוהר"א הנ"ל ואף לפי דברי רמ"א סעיף ט"ו שכתב וז"ל היה ספק אם הסל"ת או לאו אין משיאין את אשתו דספקא דאורייתא לחומרא מ"מ בנ"ד שאני דאם נפרש שהיה להם אימה עכשיו בפניהם שלא יבוזו ממונם ואמרו שקר בשביל זה בפניה' שהרגו ד' יהודים מקהלתם קשה איך לא חששו האנשים שמא ידוע ליהודים אלו שבאו לביתם אותן ד' יהודים הנ"ל ולא נפקד מהם שום איש כלל ויתפסו בדברי שקר ויסתלק מן יהודים אלו אימתן לגמרי ויתחזק חמת האנשים עליהם ביותר ואם כן מה תקנו אלו בהטלת אימה שלהם ואף את"ל שהיה יודעים האנשים אלו מכבר שהיו יהודים דורשים וחוקרים ומחפשים ושואלין אחר אותן ד' יהודים והבינו מחמת זה שאינם בביתם מ"מ איך לא חששו אולי ע"י חקירה ודרישה שלהם נתוודע להם באמת היכן הם ד' יהודים הראשונים ואכתי יתפסו בדברי שקר ויותר טוב היה להם להא"י אלו לומר בפניהם שהרגו ד' יהודים שרצו לבוז אותם בסתם ולא לומר מקומם והיה מועיל בזה לאיים עליהם יותר מאמירתן אשר אמרו עכשיו מקומם ומבואר בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קי"ג דמדקדקי שם ביותר לחזק ענין מסל"ת יע"ש אלא צ"ל דקושטא קאמרי מה שהרגו אותן ד' יהודים אף אם נפרש דלאיים נתכוונו וגם העיד ה"ה מ"ו יעקב במו"ה דוב אודות סימני בגדיהם כמבואר שם בגביות עדות:

והנה הרמ"א כ' סעי' ט"ו הנ"ל וז"ל ואם שאלו ישראל והגיד הא"י שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע"פ שאינו מקרי מסל"ת מ"מ אם עברה ונשאת ע"פ חכם שהתירה לא תצא ומפרשי הח"מ ואא"ז הב"ש דלאו דוקא הגיד ה"ה אם יש בלא"ה אומדנות שמת וכו' דומה למסיח ל"ת יע"ש ש"מ מזה דהוי בכה"ג איסור דרבנן אף אם נפרש דבוודאי לאיים נתכוונו וא"כ בענין ספק כזה יש להקל לכ"ע אף לכתחלה ומכ"ש לפי הגה"מ דקדושין המבואר בדברי אא"ז הב"ש דלא אמרינן דלאיים נתכוונו אלא היכא דמוכח ולפע"ד הוציא זה הגה"מ דקדושין הנ"ל מההוא עובדא שהובא בפ' בתרא דיבמו' ההוא א"י דאמר לישראל קטול אספסתא וכו' פשט מהא מתניתי' א"י שהיה מוכר פירות וכו' ומדמייתי הגמ' עובדא זו באריכות ולא מייתי בקיצור ההוא א"י דאמר קטילנא לפ' ופשט מהא מתניתי' ש"מ מזה דבכה"ג הוה הא"י מהימן ולא חיישינן דלמא להטיל אימה נתכווין כיון דלא מוכח מדבריו דכוונתו לאיים אף דממילא נפלה אימתו על אחרים מ"מ אינו מוכח דיש הנאה לאותו הא"י מנפילת אימה לפניו דלמא אין רצונו בזה כלל אלא מסל"ת את מעשיו מ"ה לא חיישינן דלהטיל אימה נתכוין כיון דאינו מוכח כלל אם יש לו הנאה מאמירה זו משא"כ גבי קטול אספסתא דמוכח בבירור דיש לו הנאה מאמירה זו מ"ה חיישינן דמשקר ולהטיל אימה נתכוין וכן א"י שהיה מוכר פירות אף דאינו מוכח כלל מתוך דבריו מ"מ אנן סהדי שיש לו הנאה מאמירתו דמשביח מקחו וא"צ לזה שום הוכחה כלל מ"ה חיישינן ג"כ דלמא משקר ולהשביח מקחו אומר כן ואם לא היה מוכר פירות אלו והוה אמר על פירותיו של ערלה הן הוה דבריו קיימין ולא חיישינן דלמא דעתו למוכרם ולהשביח מקחו אומר כן כיון דאין כאן שום הוכחה לזה אם דעתו למוכרן להיות לו הנאה מאמירה זו אבל כשמוכ' יש שפיר לחוש. וכן קמנטריסין שאמרו מת או נהרג על ידה לא מהימני אף דאינו מוכח כלל מתוך דבריה' מ"מ אנן סהדי דיש להם הנאה בהתפארות אלה כי כן היה דרכם תמיד להתפאר א"ע בזה מ"ה הוה חיישינן דלמא משקרי ולהתפאר א"ע נתכונו וזה עיקר הכלל להוציא מחזק' מסל"ת היינו דוקא היכא דמוכח מדבריו דיש לו הנאה מאמירתו או דידוע הוא דבר זו אף שאינו מוכח מדבריו כגווני דלעיל ואין שום חולק ע"ז כלל:

ועבודת הגרשוני שאלה קי"ב מביא עוד דברי גדולי' דסברי כן יע"ש וכתב שם עה"ג שאין לבדות מלבינו שום התפארות להוציא מחזקת מסל"ת יע"ש א"כ ה"נ לענין הטלת אימה אין לבדות מלבינו ג"כ היכא דאינו מוכח מדבריו א"כ ה"נ בנ"ד מאן לימא לן דהיה אימה לאותן אנשים מפני אותן יהודים לחשוש דלהטיל אימה נתכוונו דלמא לא היה להם שום אימה בעולם ואין להם שום הנאה מספירת המעשה זו אלא דרך מסל"ת אומרים כל המאורע ועוד אם היה להם איזה אימה לא הוי סגי להם להציל א"ע בזה שלא הניחו את היהודים להמלון וגם בזה שספרו את המעשה אלא היו מתאספים א"ע הרבה ביחד נגדם בתחבולות אלא ודאי דלא היה להם שום אימה כלל ובפרט לפ"ד השואל מוהר"א הנ"ל לא היה להם בוודאי שום אימה כלל אלא מחמת שנאתם אמרו כן א"כ הוי שפיר מסל"ת. ואף שמבואר בגביות עדות מתחלה שהעמידו משלהם לשאול אצל דיירי כפר קודם אמירתן של דיירי כפר מ"מ ניכר שנכתב שלא כסדר שאמירתן שאמרו שלא להניחם להמלון וכבר הרגו ד' יהודים מהמקום היה קודם כל וכן אמר השואל מוהר"א הנ"ל שהוא היה חד מיושבי ב"ד לגבות עדותן א"כ לפע"ד אין לפקפק בה דהוי מסל"ת שפיר ומ"מ לאמת הדבר יותר נכון לגבות עדות מן אותו העד עצמו פעם שנית בפני ב"ד הראשון הנ"ל כי בלא"ה צריך עוד להעיד על המעשה שהיה איך שנסעו אותן ד' אנשים ביחד עם אותן סחורות פפ"ך וש"ד המבואר שם ודרכם היה לנסוע דרך אותו כפר למקום אשר היו רוצים לנסוע כן נלפע"ד. ובענין ספק שני שלא הזכירו שמותן ושמות אביהם יש לצדד להיתר ג"כ וא"צ להאריך בזה לע"ד דאף לדברי הרמב"ם והש"ע סי' י"ז סעיף י"ז דמשמע שם דמנין לא הוה סימן כמבואר שם בח"מ ס"ק ל"ז יע"ש ובדברי אא"ז הב"ש ס"ק נ"ה וכן הט"ז מביא כמה שו"ת דסברי דמנין הוי סימן וחולק עליהם הט"ז ומביא הוכחות דמנין לא הוי סימן מ"מ בנ"ד כ"ע מודים דמהני דהא מבואר בהרמב"ם ובש"ע סעיף י"ז וז"ל וכן אם יצאו עשרה ב"א כא' ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו וכו' משיאין נשותיהן ובנ"ד אמרו ג"כ המנין היינו ד' יהודים מעיר אחד היו מוליכין פע"ך לתוך הלאגע"ר הוי כמו נושאים גמלים ולכ"ע הוי סימן מובהק אף שלא הזכירו שמותן ושמות אביהם. ולכאורה יש לחוש בענין זה שאמרו ד' יהודים מעיר פ' דמן הסתם לא הכירו אותם אם היו מעיר פ' אם כן יש לחוש שמא היו אלו ד' יהודים ממקום אחר דהיינו ממקום רחיק ובעת שרצו אלו להרגם אמרו היהודים שהם מעיר פ' שהיא קהלה מפורסמת וסמוכה למדינה יותר משארי קהלות ויש להם שררה תקיפא והיו סבורים אותן הד' יהודים הנ"ל שינצלו בזה מן הריגתם ודבר זה שכיח הוא לפע"ד שמשנים שם עירם בדרך מפני טעמים כיוצא בזה:

מיהו אכתי י"ל דמשמע קצת דאין לחוש לזה דמבואר בטור בשם תשובת אביו הרא"ש בסי' קי"ח שמוכיח שם מן הגמ' דאף שהעד עצמו אינו יודע ומכיר שם המת ושם אביו אלא שמע מסי המת עצמו קודם מותו שמו ושם אביו מהני ג"כ וכן הובא בד"מ סעי' כ' סי' י"ז בשם מהרי"ק בענין שם העיר דמהני אם שמע מפיו יע"ש בד"מ. א"כ בכ"מ שאמרו חכמים משיאין ע"פ עד שאמר פב"פ מת מהני בכה"ג הנ"ל ג"כ ולא מצינו שום חולק שיעשה חילוק גבי האומר הרגתי על יהיה מי שיהיה אף על תקיף ומפורסם אלא צ"ל דלא חיישינן לזה כלל ובפרט בנ"ד שיש סברא להיפוך שהיו כאן ד' יהודים וי"ל שהיו מתיראין לשנות שם עירם כי אולי יכיר איזה מן אותו כפר את אחד מהם שאינו מן העיר הזאת ויתפסו בדברי שקר או היו מתיראין היהודי' עצמם זה מפני זה אולי יאמר א' מהם שאינו כן לזה נלע"ד דאין לומר חששא הנ"ל וגם לא מצינו חששא זו בשום מקום ובפרט לפי דברי הרא"ש דס"ל דאף גבי איש א' א"צ הא"י לומר שיצא מכאן כמבואר בדברי אא"ז הב"ש ז"ל ס"ק נ"ג והרבה פוסקים ס"ל כוותיה ובנ"ד יש סימן במנין עם סחורות שלהם ומקום הליכתם לאותו כפר י"ל דאף להרמב"ם והש"ע מהני והא דקאמרי שיצאו ממקום פ' נ"ל דלאו דוקא משום סימן הליכתם לאותו כפר ובפרט דמשמע קצת דאין לחוש שהיו משנים שם עירם וגם בגמ' במעשה דקולר לא הוזכר שם העיר כן נלפע"ד הגם שאין ראיות אלי מספיקין כ"כ להקל מחמת זה מ"מ כיון דבל"ה לא מצינו האי חששא בשום מקום יש להקל בזה לפע"ד:

ובענין ספק שלישי הנ"ל לכאורה חמור זה מאוד. אמנם אחר העיון נלע"ד דיש לצדד להיתרא גם בזה דהנה בריש פ' האשה שלום ביבמות מבואר דגבי קברתיו אינו שייך בדדמי וכן כל הפוסקים קדמאי ובתראי כנ"ל. ומתחלה צריך להבין דבר זו דהנה ענין הנחתו בקבר וכסוי עפר עליו אינו ממית בודאי ואף אם היה איזה קירוב מיתה בזה מ"מ אין סברא להעמיד בנין ע"ז לומר שמת בודאי וכי זה גרע מנפל לגוב אריות וכי"ב המבואר בש"ע סעיף כ"ט או צלוב והעוף אוכל בו וכי"ב המבואר בש"ע סעיף ל"א דאין משיאין את אשתו אלא צ"ל דעיקר סמיכה על אמירת העד או מסל"ת של א"י שאומר מת או נהרג פב"פ אלא דבזה יש לחוש שמא הוא טעה וסבר שמת ויש בו עדיין חיות אבל אם אומר קברתיו א"כ טלטל אותו ממקומו למקום חפירת הקבר ומסתמא היה מעיין עליו אם היה שום הזזה באחת מאבריו ואם היה בו הזזה היה יודע שיש בו עדיין חיות ולא היה אומר שמת או נהרג וכיון שאומר מת מוכרח להיות שהיה מעיין בו ולא היה בו שום הזזה כלל מ"ה סומכין עליו כשאומר קברתיו כן נלע"ד ברור וכן משמע מדברי הב"י בשם הריב"ש וז"ל הב"י וכתב עוד הריב"ש בתשו' שאפי' למצריכין שיאמר קברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטולו ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף וכו' בהי סגי וכו' עכ"ל אח"כ כתב הב"י וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה וז"ל ומ"מ הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהן ברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכו' עכ"ל ולא מצינו שום חולק ע"ז א"כ בודאי טעמא דקברתיו כנ"ל אינו תלוי כלל בענין הנחתו בקבר ובענין כיסוי העפר כלל אלא ענין הנחתו בקבר מועיל דהוי טלטל ממקום למקום ויכול להבחין בו אם היה בו עדיין איזה חיות והא דמסתפק בשו"ת אמונת שמואל סימן ט' בענין אמירתו בזה"ל א"ך האב אים גיהרגת און האב אים פאר שארט וכו' יע"ש צ"ל דה"ט דיש להסתפק בזה דשמא לא טלטל אותו ממקומו כלל אלא היה נוטל עפר והטיל עליו ועל זה אמר איך האב אים פאר שארט כן צ"ל פרושו לפע"ד אבל אם היה ידוע שטלטל אותו ממקום למקום בודאי היה מהני אף אם לא היה אומר כלל אז ער האט אים פאר שארט וכן מבואר בשו"ת אמונת שמואל גופא שם סי' ט' דטלטול ממקום למקום מהני יע"ש א"כ ע"כ צ"ל כנ"ל א"כ מחמת קברתיו סומכים על הבחנתו ואמירתו דפב"פ מת או נהרג וע"ז כתב הר"ן שהם דברים ברורים שאין לספק בהם דאמר בדדמי כנ"ל ואין אומרים אולי לא עיין הטיב עליו בענין הזזה ואף בנ"ד שהיו בהולים מאד לקוברם מפני פחד החיל שלא יבאו לשם מ"מ יש להוכיח דאף היכא שהיה בהול מאד לקברו מ"מ אין אומרים בו בדדמי דהא הרמב"ם כתב פ' הנ"ל ה"ב וז"ל וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת וכו' ואפי' אמרה מת במלחמה וקברתיו ע"כ ומביא שם הכ"מ תשובת הרא"ם דמביא שם ד' קושיות על הרמב"ם בשם כמה גדולי' וקושיא ד' מתחלקת לארבעה טענות וטענה ראשונה של קשיא ד' דאמאי אינה נאמנת בקברתיו הא בקברתיו אינו שייך בדדמי ותירץ הר"מ טענה זו דמתחלה מייתי הוכחה להרמב"ם דהוכיח מהגמ' דאינה נאמנת בקברתיו גבי מלחמה וזהו תורף הוכחה שלו דאיתא בעיא בגמ' בר"פ האשה שלום עד א' במלחמה מהו טעמא דעד א' משום מלתא דעבידא לגלוי' הוא ולא משקרי בה אינשי וה"נ לא משקרי והוכיח דבעי' זו איירי במת וקברתיו דאל"כ האי דקאמר וה"נ לא משקרי נהי נמי דלא משקר מ"מ איכא למיחש בה בדדמי אלא צ"ל דבמת וקברתיו מיבעיא ש"מ שהאשה עצמה שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת דאי ס"ד נאמנת א"כ בעד א' במלחמה מאי קא מבעיא ליה השתא אשה גופה נאמנת על עצמה עד א' לא כ"ש וכו' ע"כ תורף הוכחתו ואח"ז מפרש הרא"ם הטעם על דין הרמב"ם הנ"ל וז"ל ומה שטענתם בטענה הראשונה וכו' דאיכא למימר דדוקא גבי רעבון וכו' אבל גבי מלחמה דלא עבד כה"ג להתעסק האשה על בעלה במלחמה לקברו שהרי היא בהולה לגרות מפני פחד המלחמה אינה נאמנת דכה"ג מחזקינן לה למשקרת וא"כ אין כאן טענה כלל וכו' עכ"ל. ולכאורה היה נראה להוכיח מזה דלא אמרינן בדדמי גבי קברתיו אף היכא שהוא בהול לקברו דאל"כ אמאי לא מפרש הרא"ם טעמא דהרמב"ם על הטענה הנ"ל דמ"ה אינה נאמנת במלחמה אם אמרה מת וקברתיו דמחמת שהיא בהולה מפחד המלחמה אינה מעיינת הטיב אם היה בו הזזה וחיישינן בדדמי אף בקברתיו ולמה להרא"ם לפרש אליבא דהרמב"ם טעם דחוק ורחוק מאוד לומר שמשקרת דהלא בכל דיני' אלו אמרינן דהיא בעצמה נאמנת משום דמלתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקרת בה וגם היא דייקא ומנסבא דלא תצא אח"כ מזה ומזה ובנים ממזרים ואין אומרים כלל דמשקרת אלא היכא דאיכא קטטה בינו לבינה אבל הכא איירי דשלום בינו לבינה אלא מלחמה בעולם וא"כ דחוק הוא לומר דמשקר' אלא צ"ל דלא שייך לומר בדדמי גבי קברתיו אף אם הוא בהול לקברו מ"ה הוכרח הרא"ם לפרש טעמא דהרמב"ם משום דמשקרת:

מיהו אכתי אין להוכיח מזה די"ל דבלא"ה הוכרח הרא"ם לפרש אליבא דהרמב"ם האי טעמא דמשקרת ולא משו' בדדמי דאם היה מפרש הטעם משום בדדמי לא הוי יכול הרא"ם לתרץ אליבא דהרמב"ם טענה רביעית לפי האי פירושא ואין כאן מקום להאריך בזה יע"ש בכ"מ בשם הרא"ם ויובן שפירי אבל מ"מ יש להוכיח דלא שייך בדדמי גבי קברתיו אף אם הוא בהול לקברו דאל"כ קשה כאשר הקשה הרא"ם דאי הוי אמרינן דבעיא זו איירי בלא קברתיו וכן בקברתיו ג"כ קשה מאי קאמר גבי הבעי' בעד א' במלחמה וכו' והני לא משקרי נהי נמי דלא משקרי אכתי איכא למיחש בדדמי אף גבי קברתיו משום דבהול לברוח מפחד המלחמה לא עיין עליו היטב אם היה בו הזזה דהא איש צריך להתירא יותר מפחד המלחמה מן האשה דכ"ז עלי' וגם אשה סובר הרמב"ם דמשקרת בשביל שהיא בהולה לברוח ואמאי לא נימא גבי עד א' במלחמה לפי דברי הרא"ם הנ"ל אלא צ"ל דלא שייך לעולם בדדמי גבי קברתיו בשום ענין בעולם אף היכא דהוא בהול לקברו ומחזקינן אותו למת בודאי בלי שום ספק כלל. וכן מביא ב"י בשם הר"ן בסי' י"ז וז"ל הב"י וכתב הר"ן בתשובה עד שמעיד מת פ' בשעת הדבר לא מהימן עד דאמר מת וקברתיו לפי דעת הרי"ף שכתב דהא דאיבעיא לן ע"א במלחמה מהו אע"ג דלא איפשטא בדוכתה איפשוט מההיא עובדא דדגלת דבפ' האשה בתרא דבמים עד א' נאמן אף במלחמה כן וסובר הרב ז"ל דכיון דלא איפשטא לן אלא מההוא עובדא דוקא כי ההיא עובדא דליכא למימר בדדמי דהא אסקינהו אגישרא דשביסתנא וכדאיתא התם ודכוותי' נמי בעד א' במלחמה באומר מת וקברתיו וכן דעת הרמב"ם וכו' עכ"ל הר"ן הנ"ל בב"י יע"ש. א"כ מדמה מת וקברתיו ואף גבי מלחמה כמו דההיא עובדא דאסקינהו אגישרא דשביסתנא דמת בודאי וא"כ בנ"ד שאמרו מתחלה שהרגו ד' יהודים מעיר פ' ואח"ז פרשו דבריהם וספרו המעשה שהיה ואמרו אז דיא דריי' האבין זיא גישאסין זיינין זיא גיהרגט גיווארין און דעם זון האבן זיא אויך גישאסין האבין זיא גיזעהן ער לעבט נאך האבן זיא דרייא העק אין קאפ גיגעבק משמע מזה זיא האבין מעיין גיוועזין און האבין גיזעהן אז ער לעבט נאך האבין זיא גומ' מיתתו גיוועזין מיט דיא דרייא העק אין קאפ דרום האבין זיא גיזאגט שהרגו ד' יהודים און האבין זייא גיווארפין אין גרוב אריין והוי דבר זו טלטול ממקום למקום ומחזקינן את כל ד' יהודים הנ"ל למתים בוודאי בלי שום ספק כלל:

והנה הב"י סי' י"ח מביא דברי הרא"ש וז"ל והיכא ששחט בסכין בדוק ונאבד קודם שיבדקנו אחר שחיטה ואחר כך נמצא והוא פגום כתוב בתשובת הרא"ש בשם ראב"ן דשחיטה כשרה הואיל ויצא בהיתר והאי דנמצא פגימה אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה דאוקי סכין אחזקתי' ולא איפגם עכ"ל יע"ש וכן קבע הב"י בש"ע סי' הנ"ל סעיף י"ג יע"ש ומפרש שם הט"ז על הטעם דקאמר הש"ע הואיל ויצא בהיתר פי' דאם הסכין לפנינו מחוייבין אנו לבדקו אבל היכא דנאבד ואילו היה בא לשאול באותו פעם היו מורין לו היתר מ"ה אחר שנמצא והוא פגום אוקי אחזקתיה ע"כ יע"ש:

ומתחלה צריך להבין דין זה על בוריו ואח"ז יצא מזה לנ"ד דלכאורה אינו מובן לפע"ד דין זה דיש להקשות ע"ז מאד ודאי אפשר לכל מורה ליישב בע"א לפי שכלו על הקושיות אשר נבאר בסמוך ועתה אכתוב הישוב מה שנלפע"ד. דלכאורה קשה דלפי דין הנ"ל א"כ כל ספקי איסורים הנמצאים בבהמה כגון נקיבת הריאה ודקין ונשמט או נשבר הגף וש"ד כי"ב ואינו יודע אם נעשה קודם השחיטה או לאחר השחיטה דלא מכשרינן אלא היכא דיש דבר לתלות בו בודאי שנעשה אחר השחיטה כגון בריאה אם העביר הטבח את ידו שם בכת דהיינו במיצר החזה וכתב שם הט"ז סי' ל"ו ס"ק ו' דווקא שיודעים בבירור שהעביר הטבח שם ידו בכח יע"ש אבל בלא"ה אף היכא דמספקא ליה אם העביר שם ידו אסרינן מספק וכן כל א' לפי ענינו וקשה לכאורה לע"ד דאמאי אסרינן נימא ג"כ הואיל ויצא בהיתר שאם היה בא לשאול קודם שנמצא הרעותא היו מוכין לו היתר וכיון דיצא בהיתר כן אח"ז שנמצא הריעותא נימא שנעש' אתר שחיטה לאוקמי אחזקתי' וכ"ת דיש דחלק דהתם לא הוי יצא בהיתר משום דקודם שנמצא הריעותא לא הוי שייך ענין שאלה ע"ז לשאול מן המורה משא"כ גבי נאבד הסכין ולא נבדק כלל אחר השחיטה שייך שפיר יצא בהיתר זה אינו לע"ד דהא בדיקות סכין אחר שחיטה מדאורייתא א"צ אף אם הסכין לפנינו ופשוט הוא בכל הפוסקי' וכן הרמב"ם כותב בפ"א מה' שחיטה ה' כ"ה וז"ל וכן אם פשע ולא בדק הסכין או שאבד הסכין עד שלא יבדוק שחיטתו כשרה וא"צ להאריך בזה מרוב פשיטות דזה אינו אלא מדרבנן וא"כ יצא קולא מן החומרא דתקנו רבנן לבדוק אחר השחיטה דלולי שתקנו לבדוק לא הוי נקרא זה יצא בהיתר והיינו אוסרין הבהמ' אם נאבד הסכין ואח"כ נמצא ובדקו איתו מעצמו בלא חיוב והי' נמצא פגום. והשתא דתקנו רבנן לבדקו אחר שחיטה לתכשר מחמת זה ולע"ד אינו מסתבר כלל לומר כן. ועוד יש להקשות לע"ד דהא הא דתקנו רבנן לבדוק אחר השחיטה היינו משום דאפסיקא ההלכתא כרב הונא אם נמצא הסכין פגום אחר השחיטה לאיסור בלא שיבר עצם כדאיתא בחולין (דף י' ע"ב) ומבואר שם דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא ומפרש שם הגמ' וכן רש"י שם למסקנא דצריך בדיקה למפסל קמייתא משום דהלכה כרב הונא בלא שיבר עצם. ואם כן קשה באמת אמאי נפסק הלכה כרב הונא נימא להכשיר אף בלא שיבר עצם מטעם הואיל ויצא בהיתר שהרי אי לא הוה נפסקא הלכה כר"ה לא הוה צריך בדיקה כלל אף מדרבנן ואם כן אם היה בא לשאול קודם שבדק הסכין אחר שחיטה היו מורין לו היתר אפילו אם הסכין לפנינו א"כ אף שבדק אח"כ מעצמו ונמצא פגום נימא דאיפגם במפרקת לפי דברי הרא"ש והש"ע דאמרינן לתלות בדבר רחוק וזר לומר אימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה פשיטא דיש לתלות במפרקת. וא"כ אמאי נפסק הלכה כר"ה ואין סברא כלל לומר דההלכתא כר"ה היינו מחמת איזה חומרא מדרבנן דהלא מבואר בטור ובש"ע סי' הנ"ל סעיף א' דאם מצאו פגום ה"ז נבלה אפי' נגע במפרקת יע"ש ש"מ דמדאורייתא הוא. ותו דאם החמירו רבנן אף היכא דאיכא האי הואיל ויצא בהיתר א"כ אמאי פוסק הרא"ש והש"ע גבי נאבד לקולא מה"ע:

וגם אין לומר סברא הנ"ל דאי לא הוה צריך בדיקה לא הוה שייך ענין שאלה ע"ז ולא הוה נקרא דבר זו יצא בהיתר דא"כ הדר קשה כנ"ל דא"כ יצא קולא גבי נאבד מחמת החומרא דתקנו רבנן אלא צ"ל דאף היכא דלא שייך ענין שאלה נקרא יצא בהיתר וא"כ הדק"ל קושיא הנ"ל. מיהו יש ליישב קושיא שניה לפע"ד דלא דמי לנאבד דגבי נאבד אמרינן דבשעה שנאבד היו מורין לו היתר והו' מוקמי' הסכין אחזקתו דלא איפגום כלל בשעה שנאבד והוי הסכין כאשר היה קודם השחיטה וגם אחר שנמצא הסכין והוא פגום אכתי אמרינן דלא יצא כלל מחזקתו ראשונה דלא היה פגום בשעה שנאבד והא דפגום השתא אמרינן דהשתא נפגם דאימר שיבר בה עצמות השתא ולאו אדעתיה אף שאינו יודע כלל מן ספק זה אם שיבר עצמות מ"מ תלינן ואמרינן דאימר שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה וא"כ לא יצא מחזקה ראשונה כלל אבל היכא שלא נאבד ובדק הסכין תיכף אחר השחיטה והוא יודע בבירור שלא שיבר עצמות אח' השחיטה דבכה"ג מחמירין ג"כ גבי נאבד כמבואר בש"ך סי' י"ח ס"ק כ"ז יע"ש א"כ אם נמצא פגום בבדיקתו אחר שחיטה אין לתלות אלא במפרקת ובכה"ג אין סבר' לומר לתלות במפרקת מטעם הואיל ויצא בהיתר אילו היה בא לשאול קודם שמצא הפגימה דזה אינו דהא הטעם דהיו מורין לו היתר גבי נאבד היינו משום דהוה מוקמינן הסכין אחזקתיה לומר דלא איפגום כלל אבל הכא אם תרצה לתלות במפרקת א"כ נראה השתא דיצא מחזקתו הראשונה שהיה מוקמינן הסכין דלא איפגם כלל אף אחר שחיטה וכיון דאתרע חזקה ראשונה במקצת שו' איתרע החזקה בכולה ואמרינן שמא בעור נפגם מ"ה נפסק הלכה כרב הונא בלא שיבר עצם וכיון דאפסיק כוותיה תקנו בדיקה למפסל קמייתא וכיון דתקנו בדיקה אז אם הסכין לפנינו אסרינן אף היכא דמספקא ליה אם שיבר עצמות משום דלא היה לו מעולם חזקת היתר ולא מכשרינן אלא אם בוודאי שיבר עצמות וגבי נאבד היה לו חזקה טובה בשעה שנאבד משום הכי מכשרינן אחר שנמצא והוא פגום אף דלא היה יודע מן ספק שיבר עצמות אלא דאינו יודע עכ"פ בבירור שלא שיבר תלינן ששיבר עצמות ולאו אדעתיה כן נראה לע"ד:

מיהו אכתי צ"ע ליישב קושיא ראשונה. אמנם אפשר לחלק דהתם נמצא הריעותא בגוף הבהמה ואתרע למפרע האי הואיל ויצא בהיתר משא"כ בנ"ד דנמצא הריעותא בסכין ולא בבהמה והאי סכין גופא הי' לו ג"כ חזקה טובה בשעה שנאבד והשתא דנמצא הסכין והוא פגום אין סברא לאסור הבהמה מחמת שנמצא הסכין עכשיו פגום דהא בסוגיא דחולין הנ"ל בתוס' ד"ה סכין אתרעי משמע לפי תירוץ ראשון של תוס' דהטעם דרב חסדא דמכשיר גבי סכין שנמצא פגום אחר שחיטה אף בלא שיבר עצם משום דסכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי אלא ההלכתא פוסק כרב הונא בלא שיבר עצם י"ל דס"ל לההלכתא סברת התוס' אשר כתבנו בתירוץ שלישי דמה לי סכין אתרעאי ומה לי בהמה אתרעאי וטעמא דרב חסדא דכתבו תוס' בתירוץ שלישי להכשיר משום ס"ס ס"ל ההלכתא דלא הוי ס"ס כלל כמבואר בש"ך י"ד סי' ק"י בדיני ס"ס דין כ"ז יע"ש והאי סברא דמה לי סכין אתרעאי מה לי בהמה אתרעאי שייך היכא דלא נאבד הסכין ונמצא פגום אחר שחיטה כאשר כתבנו לעיל אבל היכא דנאבד הסכין והוכשר הבהמה לגמרי וגם הסכין היה בחזקת כשרות שאינו פגום ואחר שנמצא הסכין והוא פגום בכה"ג אין סברא לפי דעת הרא"ש והש"ע לאסור הבהמה מטעם הואיל ויצא הסכין בהיתר והבהמה לא אתרעאי כלל כן נלפע"ד ליישב הקושיא הנ"ל וגם נשבר ונשמט הגף דאינו אוסר אלא מחמת ספק שמא ניקבה הריאה י"ל ג"כ דשייך שפיר ישוב הנ"ל דאף דהריאה לא אתרעאי מ"מ שבירת הגף הוי ריעותא מדרבנן והוי ג"כ ריעותא בגוף העוף והאיסור גם כן מדרבנן הוא וא"צ להאריך בזה כי לפע"ד נכון הוא ישוב הנ"ל דע"כ צריך לחלק בכך ליישב קושיא הנ"ל. ואפשר עוד לחלק בע"א דהתם לא הוי יצא בהיתר מחמת חזקה אלא מחמת רובא דרוב בהמות כשרות הן אף דנשחטה בחזקת היתר עומדת מכל מקום הריאה בפ"ע לאו מחמת חזקה אמרינן דלא אנקב אלא מחמת רובא וכן דקין וכי"ב משום הכי אחר שנמצא הריעותא איתרע האי רובא ואמרינן אולי הוא מן המיעוט אבל גבי נאבד הסכין אתכשר מחמת חזקת הסכין שהיה בדוק מתחלה עדיף טפי מ"ה אף שנמצא הסכין והוא פגום אמרינן דלא יצא מחזקתו הראשונה וגם י"ל דאיכא הכא חזקה ורובא חזקה שהיה בדוק מתחלה ורובא דרוב סכיני' הבדוקים קודם שחיטה אינם נפגמי' בשחיטה מיהו הט"ז אינו מזכיר הטעם דרובא אלא הטעם דהיה לו חזקה טובה מיהו אף לטעמא דחזקה לחוד א"ש ג"כ כן נלע"ד נכון עולה מזה דהיכא דיצא בהיתר מחמת חזקה ואח"כ נמצא הריעותא בדבר אחר אף דתלוי זה בזה מ"מ אמרינן דלא יצא מחזקתו ראשונה ותלינן הריעותא בדבר אחר אף שהוא דוחק גדול מאוד לומר דלמא שיבר בה עצמות ולאו אדעתיה ולא אמרינן דלמא אפגום בשחיטה ופשיטא דלא אמרינן דלמא לא בדק היטב קודם שחיטה:

השתא הדרינן לנ"ד דהלא לפי דברי הא"י במסל"ת מחזקינן אותם למתים בוודאי בלי שום ספק כלל כאשר הארכנו לעיל א"כ מה שאמרו אח"כ דראו שהוגבה העפר עליהם בשביל זה אין סברא להוציא מחזקתם לומר שאמרו מתחלה שקר דהא לא ראו ממש שהנהרגין עצמם הגביהו את העפר אלא הא"י אומרים ע"פ אומדן דעתם שהם הגביהו את העפר והנה י"ל דאולי נכנס לתוך ההפירה שלהם איזה בעל חי אחר כגון כלב וכי"ב והוגבה העפר מחמת זה ולפע"ד נ"ד יש למילף מכ"ש מדין סכין הנ"ל דמה התם י"ל מה לי סכין אתרע מה לי בהמה אתרעאי דהא באותו סכין שחט הבהמה ומ"מ מכשירינן הואיל ויצא בהיתר מכ"ש בנ"ד דנמצא הריעותא בענין אחר בהגבהת העפר שאינו שייך להם ואילו הוו לפנינו שני עדים כשרים ואמרו מתו פב"פ וקברנום ואח"ז היו באים שנים אחרים ואמרו שהוגבה העפר עליהם וכי בשביל זה הוה אסרינן לנשותיהן להכש' לומר ששני עדים ראשונים אמרו שקר זה ודאי לא מסתב' כלל לע"ד והוה תלינן בודאי בדבר אחר ואף אם היה נמצא אח"כ קבר פתוח ופנוי ממש מ"מ לא הוה אסרינן לפע"ד לנשותיהן להנשא והוה אמרינן שמא חיות רעות אכלוהו וכי"ב כן נמי נ"ד דאמירתן מסל"ת הוי כמו אמירת שני עדים כשרים בכל ענין לנ"ד ומה שהוגבה העפר עליהם מוכרחין לתלות בדבר אחר. ויותר מזה יש לדמות דבר זו לפע"ד לדין היוצא מדברי המרדכי והג"א ומובא ג"כ בש"ע סי' י"ח גבי סכין סעיף י"ז וז"ל הש"ע אם בדק הסכין אחר שחיטה והצניעו ואח"כ נמצא פגום לית לן בה דאימר בדבר אחר נפגם או שיבר עצמות ולאו אדעתיה ומפרש שם הש"ך דבזה אף אם ברור לו שלא שיבר עצמות מ"מ מכשירינן ותלינן דבדבר אחר נפגם ולא אמרינן דלא בדק שפיר בראשונה וה"נ בנ"ד הוי כמו שבדקו. אותן הא"י קודם קבורתן אם יש בהם עדיין איזה חיות דמחמת זה לא תלינן בדדמי כלל והשתא דהוגבה העפר עליהם יש לתלות ג"כ בדבר אחר דהלא גבי עדות אם העדות חוזרים ומגידין מבוא' בש"ע ח"מ סי' כ"ט וז"ל וכן אם אינו סותר עיקר דבריו הראשוני' כגון שהדברים סתומי' וסובלים ביאור א' משני עניני משמעות א' קרוב וא' רחוק כל שאנו יכולין לכוון דברי העד כדי שלא תהא עדותו מוכחשת יש לנו לכוון דבריו וכו' ע"כ וא"כ הגם דגבי אמירת אדם שייך חזרה מ"מ אמרינן אף פי' רחוק שלא להיות סותר זא"ז וכן גבי כתיבת השטר בסי' מ"ב דאם כתוב למעלה ספל ולמטה קפל דאומרים ג"כ דבר רחיק לתלות בזבוב ואף דדברים כאלו תלוי בדעת אדם ושייך חזרות לכאן ולכאן מ"מ תלינן בדבר רחוק שלא להיות סותר זא"ז מכ"ש בנ"ד שיש לפנינו שני מעשים במסל"ת וראוי להאמין לשני מעשים אלו כאלו היו אומרים שני עדים כשרים על כל מעשה ומעשה וכי בשביל הגבהת העפר נוציא אותם מחזקת מתים זה בוודאי אין סברא לומר כן. ולענ"ד א"צ להאריך בראיו' אחרות כי דברי' הנ"ל ברורים ונכונים הם ובפרט מצורף לזה איתא בק"ע בסי' ל"ח וז"ל א"י מסל"ת שמת פ' ואח"כ מסל"ת שחי יש להסתפק חדא מתלת או שנאמר שא"י מסל"ת מת דבריו קיימים ואין יכול להכחישם אח"כ אפי' שעדיין לא הועדו דבריו בב"ד להתיר האשה או דוקא כשהלך השומע מפי העד והעיד בב"ד הוא שא"י לחזור וכו' וא"כ לסברתו ראשונה ה"נ א"י לחזור דבריו הראשונים:

אבל לע"ד א"צ האי צירוף כלל כי דברינו הראשונים מספיקין ג"כ מאד להיתרא בנ"ד ושארי עניני ספקות בנ"ד לפי הגביות עדות המבואר שם א"צ להעלו' על הכתב כי בפשיטות יש להקל לזה נלפע"ד ברור אם יסכימו לדברינו אלה אותן הרבנים המיוחדים הנ"ל ויגבה עדות כנ"ל הותר מהנשים כבל העיגון לגמרי ורשות לכל אחת מהני נשי להתנסבא לכל גבר די תיצביין ומכלל הן שומע לאו אם לא יושג הסכמ' מהגדולים הנ"ל אזי גם אנכי מבטל דברי בביטול מעיקרא לא שרירין ולא קיימין כי לא מלאני לבי לא להלכה ופשיט' למעשה ח"ו בענין איסור חמור כזה עד שיסכימו עמי וכעת כתבתי דרך פלפול בעלמא:

היום יום א' ד אדר ראשון תקכ"א לפ"ק הק' שמואל החונה פה ק"ק אמרור יצ"ו

אמר המעתיק זאת מצאתי באמתחת הכתבים וידוע לי תוכן ענין ההוא מה שנתהיו בין איש לאשתו כפי הכתבים הנעשה ביניהם ואחר כל נתקרב הדבר למשפט לדון ע"פ ד"ת בין איש לרעהו לפני כבוד אבי הגאון המנוח ז"ל עם ב"ד הצ' ומחמת שבענין ההיא נחבטו איזה לומדים ללמד זכות לשאינו זוכה ע"פ ב"ד הנ"ל לכך הורחב הדיבור להאריך בקול סופר בפסק ההוא כל טענות שני הצדדים ע"פ מעמד כתבים שלהם והפס"ד שיצא מבד"צ עם כל סברות וראיות מפוסקים ע"פ ד"ת:

תוכן העניינים

תשובת שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה