אור ברסלב
תשובת שמואל הלכות חמץ

תשובת שמואל· רבי שמואל מאמדור

הלכות חמץ

אשת כהן

שאלה ותשובה מה"ה הרבני המופלג ומפורסם מו' שמואל מק"ק ראדאשקאוויץ שכתב להגאון המחבר

ט שאלה אחד עשה מעמד עם א"י א' שיקנו ממנו החמץ כד"ת וסמך ע"ז וזה היה יום א' קודם ע"פ עת מכירת החמץ ולא בא הא"י ושילח אחר הא"י ואז לא רצה לקנות ואמר באשר שהא"י הזהיר אותו שלא יקנה והלך להא"י והעיד נגדו לומר אמת שאני הזהרתי לכל הא"י שלא יקנו וחיפש על כל הצדדים אולי ימצא איזה א"י שיקנו בסתר ולא נתרצה שום א"י לקנות והנה הזמן ממשמש ובא לעבור זמן היתר מכירת חמץ ולא ידע מה לעשות ואיך להתנהג ועלה בלבו שיעשה כן ולקח המפתחות מן החדר שהחמץ שם וזרק אותם על אם הדרך ואמר הריני זורק את המפתחות ומפקיר אני את החמץ שיהא רשות לכל מי שירצה ליקח את המפתחות ולפתוח את החדר וליקח את כל החמץ והריני מפקיר הפקר גמור כד"ת וכמדומה לו שעשה זה כד"ת ואלו ידע שבאמת אין זה מועיל היה עושה באמת אופן המועיל ואף לשפוך ולבער אף שיפסיד הפסד מרובה רק סבר שמה שהשליך והפקיר הוא היתר גמור וכהיום עלה בלבו שמא לא עשה כד"ת ובא לשאול את השאלה הנ"ל מה דינו:

תשובה נראה לכאורה מן הגמ' פשוט הדין שמותר דבגמ' איתא כך חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה שנא' לא יראה לך שאור ומסקנת הגמ' כך לעולם כו' ור"ש ק"ק לאסור הואיל ועבר עליו בבל יראה ואימת כשלא ביטלו אבל כשביטלו דמדאוריית' בביטול בעלמא סגי ותו לא עובר רק חכמים החמירו לבדוק ולבער שלא יבא לאכלו כמו שמבואר בתוס' הנ"ל א"כ כה"ג שעבר עליו הפסח כשביטל י"ל דמותר מן הדין אף לאכלו כך נ"ל לכאורה. רק אחר העיון בפוסקי' ברמב"ם ובש"ע לכאורה לא משמע כן וז"ל רמב"ם ה"ח פ"א חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם ודבר זו הוא מדברי סופרים מפני שעבר על ב"י ובל ימצא אסרוהו אפי' הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח וכתב הרב המגיד משנה וז"ל וכתב רבינו ואפי' הניחו בשגגה או באונס כו' לומר דעבר עלי' לאו דווקא אלא ראוי לעבור עליו לאפוקי חמץ דא"י בדוקא וכן פרשו ז"ל דמוכרח הוא ונלמד מדין ישראל שהרהין חמצו אצל א"י וכתב הכסף משנה כלומר דאמרינן בי' שאם לא אמר ליה קני מעכשיו אסור אחר הפסח ולא מפלגינין בי' אם היה אנוס ולא יכול לפרוע לא"י כנ"ל ע"ש וכן איתא בש"ע חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפי' הניחו שוגג או אנוס וכן איתא עוד סעי' ה' בסי' תמ"ח חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו וזה הדין נובע מן ירושלמי הביאו האשר"י פרק כ"ש וז"ל הפקיר חמצו בי"ד. אחר הפסח מהו ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר ר"י חייש להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו ור"ל לא חייש להערמה והלכה כר"י וכן מביא המ"א וז"ל אעפ"י שביטלו אע"ג דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שימרים לומר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו וה"ה המפקיר חמצו כ"כ הרא"ש והפוסקים בשם ירושלמי דלא כע"ש ע"ש עכ"ל. נמצא לפי"ז נראה שיש לאסור אפילו הפקיר את החמץ ממש לא מהני:

אמנם אחר עיון היטב נראה שיש לחלק וטרם נבא ונבאר מה שמבואר בסי' תמ"ז סעיף י"ב חמץ נוקשה אפי' בעיניה אינו אסיר בהנאה אחר הפסח וכתב המ"א וז"ל שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למחייבי' ונ"ל דאפי' באכיל' שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה והא דכ' הר"ן פ' כ"ש ישראל שהפקיד חמצו אצל הא"י וקיבל הא"י אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אסר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ ה"ל כאלו עבר אדאורייתא דומי' דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר פסח וע"ש הטעם ה"נ יש לחוש שכל אדם יעשה כן ויאמר שהא"י קיבל אחריות עכ"ל מ"א עכ"פ עיקר סברתו כך כיון דחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעו' והוא עבר על דברי חכמים כמו שמבואר בר"ן ישראל שהפקיד חמצו אצל א"י וקיבל א"י אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו נקט לשון עבר דייקא וכן הוא לשון הגמ' הואיל ועבר על ב"י עבר דייקא וכשעבר על דברי חכמים הנ"ל כאלו עבר אדאורייתא ומש"ה אסור אחר הפסח וה"נ מי שביטל חמצו ולא ביערו איירי בכה"ג שעבר על דברי חכמים וסמך עצמו על הביטול לחוד ועבר על דברי חכמים וכל לשון עבר משמע שהוא יודע שעושה שלא כד"ת ואעפי"כ הוא עושה כן שייך לומר לשון עבר אבל אם הוא שוגג או אנוס בדבר שאינו יכול לקיים תקנת חכמים לא שייך למקרי עבר על תקנו' חכמים נמצא היוצא מזה הדין שמביא המ"א שאם עבר ולא ביערו ה"ל כאלו עבר אדאורייתא ואסור אחר הפסח מטעם דגזרינן שיאמר שהא"י קיבל אחריות ובאמת לא קיבל ה"נ בדין זה כן הוא הפירוש חמץ שנמצא בבית ישראל אסור אעפ"י שביטלו יש לומר שסמך עצמו על הביטול ולא קיים ת"ח לבער או למכור ובאמת היה יכול לקיים וידע שהוא עובר על ת"ח ואעפי"כ סמך עצמו על הביטול משום הכי אסור משום דעבר על ת"ח הרי חזינא דהאי גברא עובר במזיד על ת"ח ואינו רוצה לקיים משום הכי חיישינן שיערים לומר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו ולפי"ז ניחא שפיר דלכאורה קשה ע"ז הטעם דאיך שייך למגזר שיערים לומר שביטלו אעפ"י שלא ביטל דבוודאי הוא עשה כדרך העולם שאומרים כ"ח ומבטלין ולפי מה שכתבתי מתורץ ונחזור לראשונה דזה הדין איירי במזיד שסמך עצמו על הבישול לחוד ולא רצה לקיים ת"ח משום הכי אסור אבל אם היה שוגג או אנוס בת"ח והדין תורה קיים שביטל דמדאוריית' בביטול לחוד סגי ובת"ח היה אנוס או שוגג י"ל שמותר אפילו באכילה וגם י"ל שהירושלמי מודה בזה הדין דגם לר"י מותר דלא שייך למגזר ולפי"ז מה שכתב בסעיף הקודם בסי' תמ"ח סעיף י"ג חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפי' הניחו שוגג או אנוס ע"כ מיירי שלא ביטל ועבר אדאורייתא א"כ אף שהוא שוגג או אנוס הואיל וזה החמץ ראוי לעבור כמו שכתב הרב המגיד ולא קיים אף דין דאורייתא מ"ה חייבוהו ואסור אף בהנאה וכן הוא הסברא שמיירי שלא ביטלו שהרי כתבו שדין זה נלמד מדין ישראל שהרהין כו' והתם סברא שמיירי שלא ביטל א"כ אף כאן מיירי שלא ביטל להכי אף שהוא שוגג או אנוס אסור אבל היכא שביטל וקיים מצוה דאורייתא ובת"ח שגג או נאנס י"ל דמותר אף באכילה או י"ל באופן זה אחר שנדייק לשון הש"ע דבסעיף י"ג כתב אסור בהנאה וכאן בסעיף ה' כתב חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אעפ"י שביטלו ולא נקט אסור בהנאה רק אסור לחוד י"ל דאינו אסור רק באכילה ולא בהנאה אחר שביטלו אעפ"י שעבר על ת"ח במזיד אינו אסור רק באכילה ולא בהנאה וכן הוא באמת בטור דעת בעל העטור וקצת י"ל דבירושלמי פליגי ר"י ור"ל ר"י אמר אסור ור"ל אמר מותר א"כ מהיכא תיתי לעשות פלוגתא רחוקה דלר"ל מותר לגמרי אף באכילה דלא חייש להערמה ולר"י אסור אף בהנאה אדרבא סברא הוא דלר"י אינו אסור רק באכילה אח"ז מצאתי בפסקי הרא"ש בש"ס החדשים כתוב בזה"ל חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אעפ"י שביטלו אסור באכילה הרי להדיא כמו שכתבתי והנ"מ בין שני הפירושים י"ל כן דלסברא ראשונה שכתבתי אין כאן היתר רק כששגג בת"ח אז מותר אפי' באכילה אבל אם עבר על ת"ח במזיד אסור אף בהנאה

ולפי"ז אם בא לשאול אי נתידע לו בפסח שלא קיים ת"ח ואף דמתני' מתוקמא כר"ש ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום וכדאמר הגמ' ואי ר"ש דישראל נמי משרא קא שרי לאחר הפסח ומסיק הש"ס דלר"ש אסור לאחר זמנו משום קנסא לחוד אבל בתוך הפסח אף לר"ש עובר עליו בכרת ובלאו א"כ י"ל אף שביטל ובת"ח היה שוגג ובתוך הפסח נודע שהוא עובר על ת"ח די"ל שהוא מחוייב עכשיו לקיים ת"ח לבער את החמץ ואין כאן היתר רק אם נתידע לו אחר הפסח שעשה שלא כדת חכמים אז י"ל סברא שכתבתי לעיל ומותר ולפי האופן אחר שכתבתי שאף אם עבר על ת"ח במזיד אינו אסור רק באכילה י"ל שאין חילוק הוראה בין בתוך הפסח או אחר הפסח ודו"ק רק יש עוד לדבר בזה עכ"פ היוצא מזה נידון השאלה שקיים מצוה דאורייתא שאמר כ"ח כד"ת וגם סבור היה שמקיים ג"כ מצות ת"ח בזה שהשליך את המפתחות והפקיר את חמצו וסבר הי' בדעתו שהוא עושה זה עפ"י היתר גמור רק כהיום עלה בלבו לשאול אולי עשה שלא כד"ת בזה י"ל כמו שכתבתי ודוק וגדולה מזו ראיתי בשם א"ז שמביא בהגה' אשר"י ג"כ בש"ס החדשים וגם הד"מ בסי' תמ"ה מביאו וז"ל כתב בא"ז דמותר להפקיר חמצו קודם איסורו ע"מ לזכות אחר הפסח כך הוא לשונו בהג"א ובד"מ בטור מאריך יותר וז"ל ובלבד שבשעת הפקר יפקירו לגמרי בלא תנאי ולא חיישינן שמא אתי לאשהויי בלא הפקר ומשמע שם אע"ג דאין הפקר פחות מג' יכול להפקירו בפני אוהביו שבטוח בהן שלא יטלו מה שהפקירו ויניחנו בשוק בזמן שאין בני אדם שם רק סיים שם הד"מ ונראה דאין לסמוך על הוראה זו וקולא גדולה הוא ואע"ג דבספר א"ז הביא הרבה ראיות לדבר מיהו מדלא כתבו שארי פוסקים ש"מ דס"ל דלאו הלכתא היא ועוד שאף הא"ז בעצמו כתב לבסוף וז"ל ומותבינן אסברתו מהא דאמרינן חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין פי' דלא שביק היתרא ואכל איסורא ואם איתא דמהני הפקר הואיל דמהדרי אהיתרא היה להם להפקיר אף על גב דהיה דעתן לחזור ולזכות בו אחר הפסח דהא כהאי גוונא שרי עכ"ל:

גם בע"ש מביא בשם מהר"ם מראקנטי היתר זה לכתחילה להפקיר חמצו כמו שכתב א"ז בתחילה עיין שם:

זאת אשר כתב א"א הגאון המנוח ז"ל תשובה נכונה על השאלה הנ"ל לה"ה כבוד הרבני מוהר"ש הנ"ל

ב"ה יום ג' כ"ה ניסן קהל"ת לפ"ק שלומו יסגא לחדא עד בלי מדה למאן דלביש מדע ה"ה כבור או"נ הרבני המופל' ומופלג המהולל המשכיל כ"ש מפארים מוהר"ר אברהם שמואל נ"י

י דברי קדשו הגיעני כה אשר שאל כהוגן ובוודאי אם היה באפשר להתקיים ע"י אחר הייתי מונע א"ע מזה משום חומרא דחמץ ולא נעלם מאתו מ"ש מגן אברהם בשם ר"ש הלוי מי שבא בספינה וכו' וסיים שם משום חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה ע"כ משמע שם דאף להתיר בהנאה לחוד לא מילא את לבו לזה וגם מגן אברהם גופא לא הראה את דעתו בזה כלל וגם חק יעקב מביא ג"כ דברי ר"ש הלוי הנ"ל וכתב שם שפסק שיפקיר חמצו לפני הב"ד וסיים שם ג"כ כנ"ל וחק יעקב גופא לא הראה את דעתו בזה וביותר אין הפנאי מספיק עמדי לעיין כדי צורך עכ"ז אמרתי אם אמנע מזה יש לחוש שימנעו א"ע גם מורי הוראו' אחריני ויבאו הבעלים לידי הפסד גדול לזה מההכרח לחוס על ממון הבעלים וגם שלא להשיב ריקם דברי האגרת שלו הוכרחתי לבטל רציני ולחוות דעתי מה שנלפע"ד לפום ריהטא דהנה י"ל דמדברי ר"ש הלוי הנ"ל אין ראיה לנ"ד משום דהלשון משמע התם דהשאלה היה שם מתחלה דהיינו קודם פסח ואף שלא היה יכול למכור שם לאיזה א"י מ"מ היה יכול לבער כל החמץ מן רשותו דהיינו לשרוף או להטיל לים בכדי לקיים תקנות חכמים שלא לסמוך על ביטול והפקר לחוד אלא משום דשם היה הפסד מרובה וגם מלתא דלא שכיחא הוא משום הכי היה מצדד מתחילה להתיר אף לכתחילה להפקיר חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח משום שהיה נראה לו מתחילה די"ל דבכה"ג לא החמירו חכמים כ"כ ויש לסמוך בכה"ג לכתחילה מה שיפקיר חמצו ומ"מ סיים ע"ז משום חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה וי"ל דלכתחילה לא רצה להורות להתיר לסמוך על הפקר לחוד אבל בנ"ד שאני דהכא כבר עשה מעשה וסמך על הפקר לחוד ושוגג היה בזה משום דמפי השמועה אומרים דרבים עושין כן בעת הדחק כזה א"כ י"ל דהכא שאני. ואף דכתב הרמב"ם הובא בטור וש"ע חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפי' הניחו שוגג או אניס התם איירי דלא ביטל כלל ודין זה הוא ממתני' דפסחי' חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה שנא' לא יראה לך שאור דמסיק שם רבא למסקנא דמתניתין ר"ש היא וקנסא לאיסי' הוא הואיל ועב' בב"י וב"י משמע דאיירי דלא ביטל כלל ומדלא הוזכר בסוגיא שום חילוק בין שוגג ואונס למזיד משמע ליה להרמב"ם דאין חילוק ביניהם וקנסינן שוגג אטו מזיד ואונס אטו רצון אבל בנ"ד שאני דהכא עשה ביטול והפקר כדין אלא האיסור הוא כאן משום דמבואר בירושלמי הובא בהרא"ש פ"ב דפסחים וז"ל הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אשור ר"ל אמר מותר ר"י חייש להערמה ר"ל לא חייש להערמה כלומר שמא לא יפקירנו ויאמר הפקרתיו עכ"ל וס"ל כל הפוסקים דהלכה כר"י דחייש להערמה והחק יעקב משמיה הדבר יותר וז"ל דחיישינן להערמה שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל כיון שעשה שלא כתיקון חכמים שלא ביעור החמץ ולא מכר לא"י וכו' ע"כ ע"ש וצ"ל דטעמו הוא הא דמטעים הדבר משו' דבלא"ה לא מסתבר לחוש להערמה דאטו ברשיעי עסקינן מ"ה נותן טעם כיון שעשה שלא כתיקון חכמים וכו' כנ"ל וכיון דאמר ר"י הטעם לאיסור משום דחיישינן להערמה ולא משום קנסא על דעשה שלא כתיקון חכמים ש"מ דס"ל לר"י דאין סברא למקנסי' על שעשה בזה שלא כתיקון חכמים אלא הא דס"ל לר"י דאסור היינו משום דחייש להערמה וכמ"ש חק יעקב כיון שעשה שלא כתיקון חכמי. ולפי"ז י"ל לכאורה לפענ"ד דהיכא דידעינן דעבר במזיד ולא עשה כתיקון חכמים בזה שייך שפיר לומר דחיישינן להערמה אבל בנ"ד דאומדן דעת הוא שביטל והפקיר בלב שלם כדין וכד"ת והא דלא עשה כתיקון חכמים ולא ביער שוגג גדול היה בזה כנ"ל א"כ מה"ת לומר דחיישינן להערמה דאטו ברשיעי עסקינן ודברי ח"י מ"ש אח"ז להתיר אם היה אונס בענין מכירת חמץ דהיינו שהיה סבור שמכר ואח"ז נודע לו שלא מכר וסיים שם בלשונו כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואומר שביטל וכו' אינו מובן לי למה לא מזכיר להתיר גם גבי שוגג כיון דידוע הוא מה שלא ביער החמץ היה מחמת שוגג מה"ת לחוש להערמה בזה אם אומר שביטל אף שאין עדים ע"ז שביטל מה"ת לחשוד אותו שלא ביטל כיון דידעינן אנן שהיה שוגג בזה כנ"ל:

ועוד אף אם ת"ל דגם כאן חיישינן להערמה מ"מ יש מצוא קולא בנ"ד דהנה הטור כתב וז"ל חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אעפ"י שביטלו ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה ואין טעם לחלק בין אכילה להנאה עכ"ל וכתב שם הב"י טעם לפלוגתייהו בלשון אפשר ודברי דוחק הם פירושו שם ע"ש. ולפע"ד הקלוש' אפשר ליישב פלוגתייהו בע"א דהנה בפסחים (דף כ"ט ע"א) מבואר ברש"י שם ד"ה דישראל נמי מישרא שרי וז"ל בהנאה לאחר זמנו עכ"ל משמע קצת מזה דבאכילה אסור אחר זמנו אף לר' שמעון דלית ליה קרא לאחר זמנו מ"מ אמרינן לר"ש דס"ל דאסור באכילה לאחר זמנו וצ"ל דאמרינן דס"ל לר"ש דאסור באכילה מדרבנן אחר זמנו אף לדברי המקשן דפריך מני מתני' ועדיין לא שמענו דברי מסקנא דרבא דאמר אליבא דר' שמעון דק"ק לאסור וכו' מכל מקום משמע לרש"י דס"ל לר"ש דאסיר באכילה מדרבנן אחר זמנו אף בלתי קנסא וצ"ל דהיה לחכמים טעם אחר לאסור באכילה אחר זמנו בלתי טעמא דקנסא אליבא דר"ש וכן בענין לפני זמנו אליבא דר"ש מבואר בהרא"ש שם פלוגתא דרבוותא בין הפוסקים חד סבר דס"ל לר"ש דאסור בהנאה מדרבנן עד הלילה וחד סבר דמותר באכילה עד הלילה ע"ש בהרא"ש וכל זה אינו לצורך עניננו דנ"ד אלא להוציא מזה דאמרינן לר"ש דאחר זמנו אסור באכיל' מדרבנן אף בלתי טעמא דקנסא א"כ יש לפרש פלוגתא דבפ' והעור בע"א דהיינו י"ל דבעל העיטור ס"ל לר"ש דאסור באכילה מדרבנן אחר זמנו אף בלתי טעמא דקנסא ואסור בהנאה אחר זמנו מטעמא דקנסא לחוד כמסקנת רבא דמפרש מתני' הנ"ל דר"ש היא וק"ק לאיסור מ"ה מסתבר לבעה"ע לפרש בירושלמי דברי ר' יוחנן דאסרו באכילה לחוד ולא בהנאה משום די"ל דס"ל לבעה"ע דלא מסתבר לומר בירושלמי דר"י אסרו בהנאה כיון דאומר שביטל היאך שייך לחשוד אותו שאומר שקר ולמקנסיה לאסור בהנאה בשלמא באכילה שייך שפיר לאסרו משום דחייש להערמה ואמרינן דשקר הוא אומר ובאמת לא ביטל ואסור באכילה מדרבנן אבל בהנא' איך שייך למקנסי' כיון שאומר שביטל והטור ס"ל דאין ברא לחלק בין אכילה להנאה כן נלע"ד לפרש פלוגתייהו מיהו בין לפי פי' הב"י בין לפי פי' הנ"ל מ"מ כיון דראה הב"י דברי פלוגתא של העור והבעה"ע הנ"ל ומ"מ סתם את דבריו בש"ע וכתב בש"ע בזה"ל חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אעפ"י שביטלו ע"כ וכתב אסור סתם ולמה לא מפרש דבריו לכתוב בפירוש אסור בהנאה משמע מזה דלא רצה להכריע ביניהם וגם בירושלמי דאמר ר' יוחנן סתם דבריו ואמר אסור לחוד. א"כ בנ"ד בהפסד מרובה כזה יש לסמוך על דעת בעה"ע דמפרש דקאי על האכילה לחוד ובפרט שיש לצרף טעם הראשון כיון דידוע דשוגג היה מה"ת לחוש לה הערמה וגם בנ"ד יש לו מיגו דאם היה רוצה לא היה עושה מזה שום שאלת חכם כלל כי מי היה יודע שלא מכר חמצו רק הוא בא בעצמו ועשה מזה שאלת חכם ניכר מזה שהוא ירא אלקי' ורוצה לצאת ידי שמים א"כ איך שייך לחשוד בזה להערמה לזה נראה לפע"ד דבנ"ד יש להתיר בהנא' ולא באכילה כ"ז כתבתי באופן שיסכים לזה ג"כ ה"ה הרב הגדול המגיד מהורר יצחק מ"מ ומ"ץ דק"ק איוועניץ ובאם שלא יסכים לזה מבטל אני את דעתי בביטול גמיר ובזה והיה שלים מאדה"ש ומנאי ד"ש:

הק' שמואל החונה פה גליל עליון יצ"ו

תוכן העניינים

תשובת שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה