אור ברסלב
תשובת שמואל אשת כהן

תשובת שמואל· רבי שמואל מאמדור

אשת כהן

הלכות קדושי קטן

ח שאלה בכהן אחד הרבני מוה' חיים כ"ץ נ"י שלא היה בביתו ובא איש אחד למלונו ושלח עבדיו וגם משרת של ר"ח הנ"ל שהיה בביתו למקום אחר שבכפר ההוא ונשאר האיש לבדו בבית של הר"ח הנ"ל עם אשת ר"ח הנ"ל ותפסה אותה לשכב עמה ולא אוותה לשמוע לו והכה אותה עד שאנס אותה ואחר נסיעת האיש בא ר"ח הנ"ל לביתו וסיפרה לו אשתו כל המאורע והבעל מוהר"ח הנ"ל מאמין לדבריה וכעת ניגש לפנינו מוהר"ח כ"ץ הנ"ל ושואל איך דינו אם יש לו תקנה לדור עמה כי קשה עליהם פרידתם שיש להם בנים והיו דרים יחד באהבה וחיבה וגם קשה לו לסלק כתובתה:

תשובה לפום ריהטא נראה שקשה למצוא תקנה לזה. הגם שמשנה ערוכה היא בסוף נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר כו' מ"מ איכא בה נרגא דאיתא בקדושין (דף ס"ו) איבעי' להו אשתו זינתה בעד א' ושותק מהו וכו' עד ורבא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפיק. וכתב הרמב"ם בפ' כ"ד מה' אישות דין י"ז וז"ל מי שראה אשתו שזינתה או שאמרה לו אחת מקרובותיו או מקרובתיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שהיה האומר איש או שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה וכו'. עוד כתב הרמב"ם דין י"ח וז"ל אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו מרצונה אין משגיחין לדברי' שמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובתה וכו' ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה ואין מחייבין את האיש לגרש את אשתו וכו' ע"ש וכתב שם המ"מ על דין י"ז ד"ה מי שראה אשתו שזנתה וכו' וז"ל בקדושין פ' האומר (דף ס"ו) איבעי' להו אשתו זינתה בעד א' והוא שותק מהו וכו' אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ואמרו שם דחד סמיא דהוי מסדר מתנייתא קמי' דמר שמואל וא"ל חד גברא אשתו זינתה וא"ל שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק ופירש רבא דה"ק שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואם לאו א"צ להוציאה. ובהלכות כתבו הא דרבא ואמרו ה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן כבי תרי מחייב לאפקה ויהיב לה כתובתה וכו' עכ"ל המ"מ על דין י"ז. עוד כתב המ"מ על דין י"ח וז"ל ומ"ש שאם הוא מאמינה חייב להוציאה נלמד מההיא דשמואל דלעיל ע"ש. וכן כתב הרמב"ם עוד בפ' י"ח מה' איסורי ביאה דין ח' וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי וכו' או שבא עד א' והעיד לו עלי' שזינתה וכו' ה"ז אינה אסורה עליו שמא עיני' נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסמך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק ע"כ. ומזה הוציאו הטור והש"ע סי' ו' וסי' קט"ו ע"ש דאם הוא מאמינה חייב להוציאה וא"כ ה"נ בנידון דידן:

הגם שמבואר בהגהות מיימוני בפ' כ"ד מה' אישות ס"ק יוד וז"ל הורה ר' יוסף האומר על אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר ה"נ שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ ועוד נראה דיש לחייב האוסר אשתו כמגרשה על כרחה וכו' ע"ש וכ"כ המרדכי בקדושין פ' האומר וז"ל מעשה באחד שאסר אשתו עליו ואמר שזינתה מאחר ונשאל למורי ה"ר שמעון אם נאמן אם לאו והשיב כמדומה לי ששמעתי מרבותי המפרשים האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדברי' ואינה אסור' עליו וא"כ היו כופין אותה ומשמשתו כמו במורדת וכו' ולפי הסברא הואיל ונגזרה גזירה שלא לגרש אשתו כי אם מרצונה חיישינן שמא עיניו נתן באחרת ומותר בה ומחייבין אותו וכו' ע"ש. וכן כתב הרשב"א סי' אלף רל"ז ע"ש. וכ"כ הב"י סי' קט"ו בשם מהרי"ק וז"ל הב"י כתב מהרי"ק שורש ק"י שאם אמר שהוא מאמינה דאסור' לו די"א שמחייבין אותו על שגרם לבטל תקנות ר"ג שלא לגרש אשה בע"כ ע"ש. והובא דברי הגהות מיימוני הנ"ל ושארי הפוסקים הנ"ל בד"מ סי' קט"ו ע"ש וכן הובא בהגהות רמ"א סי' קע"ח ע"ש וז"ל וי"א דבזה"ז שיש תקנת ר"ג וכו' אינו נאמן לומר שמאמינה וכו' ומחייבין אותו על שאומר שמאמינה וכו' ע"ש. ולפי דעת הפוסקים הנ"ל משמע לכאורה להקל בנ"ד ולומר שאינו נאמן לומר שמאמינה. מיהו אין הנדון דומה לראיה דלפע"ד דהפוסקים הנ"ל איירו במי שטוען על אשתו שראה שזינתה והיא מכחישתו ומהרי"ק הנ"ל הגם שס' מהרי"ק אינו בידי עכ"ז נראה לפע"ד דאיירי באשה שאמרה טמאה אני והבעל מאמינה ואח"ז חזרה האשה ואמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים והבעל אינו מאמין לדבריה האחרוני' אלא מאמין לדבריה הראשונים בכה"ג ס"ל למהרי"ק דאינו יכול הבעל לומר בזה"ז שמאמינה לאוסרה עליו ולגרשה בע"כ וי"א שמחייבין אותו ע"ז. וכן משמע מדברי הגהות רמ"א סי' קע"ח דאיירי בכה"ג יע"ש אבל בנ"ד שהאשה עומדת בדיבורה והבעל מאמינ' י"ל דמותר לגרשה בע"כ כיון דלדברי שניהם חייב להוציאה ואסורה לו ואומרים שניהם שלא נתנו עיניהם באחרים ומכ"ש דקשה להורות לו היתר לדור עמה עפ"י דעת הרמב"ם והטור והש"ע הנמשכים אחריו דלדברי שניהם אסורה לו וא"כ אפוא אין תקנה להמציא להשואל הנ"ל:

והנה יראתי לגשש ולהכניס ראשי לתקוע א"ע בדבר הלכה המפורש ברמב"ם והטור והש"ע לאיסור דאם הבעל מאמינה דחייב להוציאה כי ידעתי את מיעוט ערכי וקוצר ידיעתי נגדם כחוח אשר ביער ומה לתבן את הבר אשר קטנם עבה ממתני וכל בית ישראל נשען עליהם ומהראוי היה להרחיק א"ע מזה כמטחוי קשת ולא להרים ראשי אף לא לחוות דעתי עפ"י משא ומתן דרך פלפול כל שהוא אך מפני שלא אוכל למפרוק מעלי עול הוראה זו כי השואל מוהר"ח כ"ץ הנ"ל צועק ובוכה להמציא לו עזר ותרופה ונטש את אהלו וביתו מחמת זה ואין באפשרי לדחותו בשתי ידים והוכרחתי לבטל רצוני ומפני שאין הפנאי מספיק עמדי לעיין בים התלמוד ובפוסקים בעיון יפה לזה אמרתי לבא בקצרה לחוות דעתי דרך משא ומתן בעלמא אשר יורני ה' אולי יישר בעיני בעלי הוראות מובהקים להסכים עמדי וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות. וזה החלי בעזרת המלמד לאדם דעת. והנה יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם והטור והש"ע הנמשכין אחריו דס"ל דגבי אשה האומרת טמאה אני לך והבעל מאמינה חייב להוציאה ואין מחייבין אותו להוציאה וכתב המגיד משנה דזה נלמד מההיא דשמואל דלעיל צריך להבין מאוד דהנה במתניתין דסוף נדרים הנ"ל כתב הר"ן וז"ל ואיכא למידק אמתני' כיון דכי אמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא האשה נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ דאע"ג דמדינא אסורה שרי לה רבנן ומבטלי מלתא דאורייתא משום מגדר מלתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיני' באחר להפקיע עצמה מיד בעלה והרשות בידם לעשות כן כדאמרינן ביבמות מגדר מלתא שאני. והקשו על זה שאין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה א"נ בקום ועשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא ולדידי לא קשיא לי דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי' דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' מעיקרא ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני לך אפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנוי' היתה ומש"ה שכי' לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרינן בגמ' אלא שלפי"ז נצטרך לומר דכי אמרינן הכי דווקא באומרת טמאה אני לך ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או ממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע:

ואחרים תרצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה דליהמנוה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא עכ"ל הר"ן בסוף נדרים ובקדושין פ' האומר על דברי הרי"ף דמייתי שם הרי"ף מתניתין דנדרים הנ"ל וכתב שם הר"ן ג"כ כנ"ל יע"ש. עולה מזה דמייתי הר"ן שלשה תירוצים על קושיא שלו מ"ש ואיכא למידק אמתני' ועל תירוץ ראשון כתב הר"ן מה שהקשו ע"ז כנ"ל ועל תירוץ השני מסיים בעצמו ע"ז ואינו במשמע [פי' כיון דתנן במתני' סתם האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה משמע דאיירי בכל ענין דאפי' אם אומרת נאנסתי מנתין או ממזר] א"כ לפי דברי הר"ן משמע דס"ל להר"ן דמסתבר יותר לומר תירוץ שלישי מ"ש ואחרים תירצו וכו' כנ"ל. והנה תוס' ביבמות (ד' נ"ד ע"ב) אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא כתבו שם בסיף הדיבור הנ"ל בדף כ"ה ע"א וז"ל ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאמרה טמאה אני שויתה לנפשה חתיכה דאיסורה דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להן להתירן עכ"ל ע"ש. משמע דס"ל לתוס' תירוץ ראשון של הר"ן הנ"ל ומ"ש הר"ן והקשו ע"ז לא משמע להו הקושיא כדכתבו תוס' במס' נזיר ד"ה והאי מת מצוה דסיימו שם וז"ל ואף כי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה במקום שיש פנים וטעם לדבר ודאי לכ"ע יש כח לעקור תדע וכו' ע"ש לפי זה לפנינו שני תירוצים על קושיות הר"ן הנ"ל דהיינו א' תירוץ תוס' הנ"ל דהוא תירוץ ראשון של הר"ן ועוד תירוץ שלישי של הר"ן הנ"ל:

והנה צריך להבין דברי תירוץ שלישי הנ"ל ונלע"ד פשוט דלתירוץ הנ"ל צ"ל הסגנון ג"כ כמו הסגנון של תירוץ ראשון דהיינו במשנה אחרונה עקרו דינא דרבנן מה שאמרו במשנה ראשונה דלפי תירוץ ראשון אמרינן דבמשנה אחרונה עקרו דינא דאורייתא שאמרו במשנה ראשונה ולפי תירוץ שלישי אמרינן דעקרו דינא דרבנן והא דעקרו טעם א' לשני התירוצים הנ"ל שלא תהא נשי אחריני מקלקלין על בעליהן כן נ"ל לפרש. אבל אין לפרש לתירוץ שלישי הנ"ל פי' אחר מלומר דבמשנה אחרונה נשתנה דינא בעצמו בדור האחרון ואתיליד בהאי מלתא גופא טעמא מחדש להתירא דהיינו משום שראו שמקלקלין הנשים ונותנים עיניהם באחר ואומרות טמאות אנו לכך אמרו חכמים האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה משום שיש לחוש שהיא עצמה משקרת מחמת שהיא נתנה עיני' באחר לפע"ד אין סברא לומר כן חדא דהלא אף בדור אחרון קיימינן דרוב נשים אינן בחזקת פרוצות ואכתי נימא כיון דכסיפא לה מילתא אי לאו דקושטא קאמרה לא הוות מזלזלה נפשה ואיך נוכל לסמוך להקל בזה וכי ידעינן בודאי שפרוצה היא ומשקרת ועוד דלשון מתני' הנ"ל לא משמע הכי דתנן במתני' הנ"ל חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר וכו' דה"ל למתני בקיצור חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדבריה שמא עיני' נתנה באחר:

ועוד ראיה לזה דהנה בסוף נדרים בסוגיא שם איבעי' להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא תוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין אמר רבא וכו' ע"כ. והשתא אי אמרינן דהא דהתירו במשנה אחרונה היה מחמת דאיתילד בהאי מלתא גופא טעמא מחדש להתיר אותה לבעלה בלא ראי' לדברי' א"כ מאי איבעיא להו אם תאכל בתרומה פשיטא הוא דתאכל כיון דמותרת לבעלה הלא כל אשת כהן המותרת לבעלה ויושבת תחת בעלה אוכלת בתרומה מה"ת לומר בההיא דאינה אוכלת וגם קשה על אמוראי' הנ"ל דרב ששת התיר משום דלא תוציא לעז על בני' משמע דבלאו האי טעמא הוה אסורה אמאי אסורה בתרומה ופשיטא דקשה על רבא דאמר אינה אוכלת אמאי אלא ודאי דהא דהתירו במשנה אחרונה לאו משום שמצאו בהאי מלתא גופה טעמא להיתרא אלא משום דהוצרכו לעקור איסור הראשון כדי לתקן נשי אחרינא שלא יקלקלו על בעליהן מ"ה הוצרכו להתיר וא"כ איבעיא להו שפיר אי אמרינן הואיל והותרה לבעלה הותרה לתרומה ג"כ או לא התירו אלא מה שהצריכו לעקור ומה שלא הצריכו לעקור לא אמרינן הואיל והותרה הותר' ופשוט להו תרווייהו דלא אמרי' הואיל אלא בהא פליגי רב ששת סבר אוכלת משום לעז על בני' הוי ג"כ כמו הטעם הנ"ל דעקרו בזה האיסו' תרומה כדי שלא תוציא לעז על בניה ורבא ס"ל באמת דאינה אוכלת. וכן הרמב"ם פ' ח' מה' תרומה דין ט"ו פוסק כרבא וז"ל שם וכל אשת כהן שאמרה טמאה אני ה"ז אסורה לאכול בתרומה עכ"ל ע"ש משמע דאף בפני בעל ההוא אסורה ג"כ בתרומה. ויותר מזה כתב הרמב"ם בפ' י"ח מה' א"ב דין ט' וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שמותרת לבעלה כמו שבארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודי' שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסור' עכ"ל הרמב"ם ע"ש ש"מ מזה דהא דהתירו במשנה אחרונה אינו אלא משום דעקרו האיסור שבה כדי לתקן נשי אחריני כנ"ל ולדבר שלא הוצרכו לעקור הוי זונה ממש דהיינו לתירוץ ראשון של הר"ן הוי זונה מדאורייתא ולתירוץ שלישי של הר"ן הוי זונה מדרבנן. עולה מזה דבמשנה אחרונה עשו תיקון להתירא ועקרו האיסור כדי לתקן נשי אחריני שלא יקלקלו כנ"ל אבל בלא"ה היא אסורה לבעלה משום זונה אף בדור אחרון כמו משנה ראשונה ולפי משנה ראשונה דאמרו יוצאת ונוטלת כתובה ומפרש רש"י שם יוצאות בע"כ של בעל משמע דהב"ד כופין אותו בהרמנותא דממשלה להוציא ואף דאיכא פלוגתא בכתובות פ' המדיר ובפוסקים היכא דאמרינן יוציא ויתן כתובה אי היו כופין להוציא או לא אבל הכא פשוט לע"ד דהב"ד היו כופין לכ"ע כדאמר רב יהודה אמר רב אסי שם בהמדיר אין מעשין אלא לפסולות ע"ש דאין חולק ע"ז ואף דאמר לקמן כי אמרית' אמי' דשמואל אמר כגון אלמנה לכה"ג וכו' מבואר בהר"ן פ' הנ"ל וז"ל כדאמרינן אין מעשים אלא לפסולות כגון אלמנה לכה"ג מקשו עלה בירושלמי והא תנינא כל אלו שכופין ומפרקינן כגון קאמר שמואל כלומר לאו דווקא אלו אלא כל שביאתן באיסור כגון אלו ושניות בכלל עכ"ל הר"ן ע"ש וכן הוא לדינא בכל הפוסקים א"כ הכא במשנה ראשונה לכ"ע היו כופין כיון דאיסורי ביאה הוא ואף דקיי"ל דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים או בקינוי וסתירה מ"מ הכא שאני כדאמרינן בכתובות דפתח פתוח מצאתי הוי כשני עדים כן ה"נ כיון שאומרת בעצמה טמאה אני הוי כשני עדים דזונה היא לפי משנה ראשונה דהיינו לפי תירוץ ראשון של הר"ן נאמנת מדאורייתא והויא זונה מדאוריית' ולתירוץ שלישי של הר"ן הויא זונה מדרבנן והא דכתב הרמב"ם בה' אישות פרק כ"ד דין י"ח גבי אשה שאמרה שזינתה ברצון והבעל מאמינה דחייב להוציאה ואין מחייבין אותו להוציא היינו לפי משנה אחרונה דאינו חייב להוציאה בדיני אדם אלא חייב לצאת ידי שמים אם הוא מאמין לדבריה הכא אתי שפיר דאין מחייבין משום דאמרו חכמים בדור האחרון דאינה אסורה לבעלה אם לא תביא ראיה לדבריה משום הכי אין מחייבין אותו לצאת ידי שמים אם הוא מאמינה אלא עליו מוטל החיוב להוציאה לצאת י"ש ואין מוציאין אלא עפ"י עדים אבל במשנה ראשונה נאמנת היא כשני עדים ולכ"ע היו מחייבין אותו להוציא ופשוט הוא לפענ"ד:

ולפי משנה האחרונה הנ"ל דאמרו דאם אין ראיה לדברי' מותרת היא לבעלה נלע"ד פשוט דאף אם בא לצאת י"ש א"צ להוציאה כי לא מצינו בשום מקום בש"ס ופוסקים בהאי מלתא דאם בא לצאת י"ש שחייב להוציא' אלא אם הבעל מאמין לדברי' ס"ל להרמב"ם והטור והש"ע דחייב להוציאה כנ"ל אבל בלא"ה לא מצינו חומרא זו בשום מקום רק המרדכי בקדושין פ' האומר כתב שם וז"ל ובירושלמי גרסינן עלה דההיא דהאומרת טמאה אני לך וכו' אמר ר' אילא אם הי' חבר יוציא עכ"ל המרדכי אבל בגמ' דידן ופוסקים לא מצינו חומרא זו. ולע"ד יש ראיה קצת מש"ס דילן דאינו חייב להוציאה אף לצאת י"ש דהנה בנדרים (דף צ"א ע"א) מייתו שם ארבעה עובדי וז"ל ההיא אתתא דכל יומא כו' עד סוף נדרים ע"ש ולכאורה צ"ע לע"ד למאי צריכה הגמ' לאתויי הני תרי עובדי ראשונים איזה דין יוצא מהם אי לאשמועינן הוראה דרב נחמן דשריא ליה דאמרינן עיניה נתנה באחר הא משנה ערוכה היא דחזרו לומר כנ"ל ואין חולק על משנה זו א"כ לאיזה צורך מייתי הגמ' הנהו תרי עובדי בשלמא תרי עובדי בתרייתא דמייתי הגמ' א"ש דאשמעינן מהם לדינא כדכ' שם הר"ן ד"ה בכלאי בבא במסך שלפני הדלת וז"ל הר"ן שם והא דאצטריכו להני טעמי לאו למימר' דבלא"ה אתתא אסורה דליתא דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעידי דבר ברור אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים עכ"ל הר"ן ע"ש א"כ נשמע דין מהני עובדי בתרייתא דאף בעל נפש א"צ לחוש לזה משום הני טעמי דאמר רבא שם. ולפי דברי תוס' דכתובות פ' אע"פ (דף ס"ג ע"ב) ד"ה אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה דתרצו שם בע"א על קושיות הר"ן הנ"ל הא דהוצרך רבא להני טעמי. א"כ נשמע דין אחר מהם ע"ש. אבל תרי עובדי קמייתא כיון דמפורש בהדי' במשנה אחרונה הנ"ל האי דינא א"כ לאיזה צורך מייתי הגמ'. וביותר קשה על הרי"ף והרא"ש דאייתי ג"כ כל הני ארבעה עובדי בקדושין פ' האומר למאי אייתו הני תרי עובדי קמייתא שאין דרכם כלל לאתויי שום דבר אלא הנצרך לדינא. אלא נלפע"ד דהוצרכו לאתויי גם הני תרי עובדי קמייתא הנ"ל לאשמועינן ג"כ דאף בעל נפש לא יחוש לזה ונשמע זה מלישנא יתירא של רב נחמן בעובדא קמייתא דאמר עיניה נתנה באחר ולית בה מששה וכן נשמע מלישנא יתירא של רב נחמן בעובדא שני' דאמר להו רב נחמן לא תשגיחון בה עיניה נתנה באחר היא כן נראה לפע"ד עולה מזה דגבי אשה האומרת טמאה אני לך אף בעל נפש לא יחוש לזה ואינו חייב להוציאה אף לצאת ידי שמים וכן משמע מלשון הרמב"ם הנ"ל דכתב וז"ל אין משגיחין לדברי' שמא עיני' נתנה באחר. והנה צ"ל טעם על הש"ס דילן דחולק על הירושלמי דסתמו דבריה' ומשמע דאף חבר ואף בעל נפש א"צ להוציאה ולענ"ד י"ל הטעם מצד הסברא הוא דאינו חייב להוציאה י"ש דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן להתירה במשנה אחרונה כדי שלא יקלקלו נשים על בעליהן הלא אכתי יקלקלו נשי חברים או אם יודעות בעצמה שבעלה בעל נפש הוא וכשתאמר טמאה אני לך יגרש אותה בוודאי כיון דחייב לצאת י"ש אלא ע"כ צ"ל דהחכמים עקרו לגמרי במשנה אחרונה והתירו דאף חבר א"צ לגרשה ולפע"ד פשוט הוא:

ועתה נחזור להענין דצריך להבין דברי הרמב"ם והטור והש"ע הנמשכין אחריו דס"ל להרמב"ם דאם הבעל מאמינה חייב להוציאה ואין מחייבין אותו להוציאה וכתב המגיד משנה פ"ז מ"ש שאם הוא מאמינה חייב להוציאה זה נלמד מההיא דשמואל דלעיל. צ"ע מאוד לפע"ד מה ענין זה לזה למילף הודאות אשה והבעל מאמינה מן עד אחד והבעל מאמינו דבשלמא גבי עד א' כל הדינים שאמרו חכמים אצלו יש להם טעם וסברא דהיינו אם אין הבעל מאמינו א"צ להוציאה אף לצאת י"ש כיון דהלכה כרבא דאין עד א' נאמן לאוסרה ואם הבעל מאמינו וסמך דעתו עליו שהוא אמת אף דאכתי הוי ספק אצל הבעל כדכתב הרמב"ם בעצמו בפ' י"ח מה' א"ב דין ח' הנ"ל גבי בבא הנ"ל דסיים שם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק כנ"ל ומספק א"א להוציאה מחזקה ולאוסרה על בעלה מ"מ כיון דסמך דעתו שהוא אמת חייב להוציאה לצאת ידי שמים ואין מחייבין אותו להוציא כיון דפטור להוציאה בדיני אדם על פי עד אחד שאין מוציאין אלא בשני עדים. אבל גבי הודאת אשה והבעל מאמינה קשה ממ"נ הא בלא אמירת הבעל ג"כ היא נאמנת לשווי' אנפשה חד"א עפ"י הודאת עצמה דזונה היא דהיינו לתירוץ תוספ' נאמנת מדאורייתא ולתירוץ שלישי אמרינן דקושטא קאמרה ונאמנת מדרבנן וראי' לזה דנאמנת לאסור א"ע לכל כהן שבעולם אחר מות בעלה וגם לתרומה אלא דחכמים במשנה אחרונה עקרו דין איסור זונה לגבי הבעל ואמרו דמותרת היא לבעלה בלא ראיה כדי שלא יקלקלו נשי אחריני על בעליהן א"כ אם יאמין הבעל ג"כ לדברי' למה יועיל יותר לאוסרה עליו מחמת שמאמינה כיון דבלא"ה קיימינן דנאמנת היא בהודאתה אלא דחכמים עקרו בזה האיסור ההוא א"כ ה"נ השתא למה יחויב להוציאה לצאת ידי שמים. וכ"ת דבהאי מלתא אם הבעל מאמינה לא עקרו חכמים האיסור שבה כמו דאמרינן לעיל דאסורה לאכול בתרומה גם ס"ל להרמב"ם המובא לעיל דאחר מות בעלה הכהן אסורה להנשא לכהן אחר וע"כ צ"ל משום דלא עקרו בזה החכמים האיסור שבה והטעם דלא עקרו צ"ל משום דלא הוצרכו בזה לעקור כי בלא"ה הועילו שפיר בתקנתם הא דתקנו דהאומרת טמאה אני לך מותרת לבעלה בלא ראיה שלא יקלקלו שוב הנשים על בעליהן כיון שלא יהיה להם תועלת מזה מ"ה לא הוצרכו לעקור יותר לענין תרומה ולענין להנשא לכהן אחר ואף דנראה הדבר כמו דסתרי אהדדי דהתירו אותה לבעלה הכהן ואסרו אותה לתרומה גם אסרו אותה אחר מותו להנשא לכהן אחר ומ"מ לא התירו לדבר שלא הוצרכו לעקור כן תימצי לומר דבהאי מלתא הנ"ל ג"כ לא הוצרכו לעקור כיון דבלאו עקירה דהאי מלתא ג"כ לא יקלקלו הנשים על בעליהן על הספק משום שמא לא יאמין הבעל לדברי' ולא יגרשנה ולא יהיה לה שום תועלת מזה. זה אינו דאי אמרינן דלא עקרו בהאי מלתא א"כ נימא השת' דאם הבעל מאמינה דחייב להוציאה אף בדיני אדם כמו במשנה ראשונה ואמאי סבירא ליה להרמב"ם בזה דאין מחייבין אותו להוציאה כיון דלא הוצרכו חכמים לעקור בהאי מלתא דאם הבעל מאמינה לענין חיוב לצאת י"ש מהטעם הנ"ל דראו חכמים שהועילו בתקנתם הנ"ל ושוב לא יקלקלו נשים על הספק א"כ לא יעקרו בהאי מלתא גם לענין חיוב בידי אדם כיון דבהאי מלתא דאם הבעל מאמינה אין צורך לעקור שום דבר כנ"ל וגם זה לא נראה כ"כ להיות סתרי אהדדי כיון דשייך לומר דהכא שאני משום דהבעל מאמינה א"כ ה"ל למימר בהאי מלתא דאם הבעל מאמינה חייב להוציאה בדיני אדם והב"ד כופין אותו בהרמנותא דממשלה להוציא ואין לומר דהכא אין שייך לומר דהב"ד יכופו אותו כיון דהכא בא האיסור מחמת אמירתו שאמר שמאמין לדברי' ויכול לחזור מדיבורו לומר עכשיו שאינו מאמין לדברי' מ"ה אין סברא לחייבו. זה אינו לפע"ד חדא כיון דאמר בראשונה לפני המורה שמאמין לדבריה שוב אינו נאמן לומר שאינו מאמין שמא אח"ז נתן עיניו בה וחזר מדיבורו הראשון. ועוד לפי הסברא דקיימינן השתא דבהאי מלתא לא עקרו רבנן האיסור שבה כנ"ל וקיימא היא באיסור זונה כמו במשנה ראשונה א"כ סברא הוא אף שיחזור מדיבורו אח"ז מ"מ קיימא היא באיסור זונה כמו מעיקרא כיון דבכה"ג לא חיישינן שיקלקלו נשי אחריני על הספק א"כ צ"ע מאוד להבין דברי הרמב"ם הנ"ל. חדא איך למד דין אשה והבעל מאמינה מן עד א' והבעל מאמינו דלא דמי' זה לזה כלל כנ"ל ועוד קשה ממ"נ אדין אשה והבעל מאמינה או לחייבו להוציאה אף בידי אדם או לפטור אף בדיני שמים להוציאה:

ואפשר מי שדעתו רחבה יוכל לבא על בוריו ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל אבל אנוכי בער ולא אדע ואמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ליישב על הנכון ועכ"ז חלקי אמרה נפשי הנראה לפע"ד לפי קט שכלי ליישב אף שנראה דוחק קצת דהנה הראב"ד בהשגות כתב על הרמב"ם פ' י"ח מה' א"ב דין ט' הנ"ל וז"ל השגות שלו ד"ה נאנסתי כתב הראב"ד וז"ל אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת וכו' עכ"ל השגת הנ"ל ע"ש והמגיד משנה מיישב דברי הרמב"ם וז"ל המ"מ ומ"ש הר"א ז"ל שאם נתנה אמתלא לדבריה שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה שהיא נאמנת אפשר לומר שאין לסמוך על דיבורה דהא בעלה לא היה מצווה לגרשה וכו' אפי' באשת כהן דהיא נמי נאמנת כיון שלא היה הבעל מחויב להאמינה ולגרשה כנ"ל למעלה אין דברי' כלום וכו' עכ"ל ע"ש וצריך להבין קצת דברי הראב"ד הנ"ל דס"ל דהוי אמתלא אם אמרה לאחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי איך נעלם מאתו דברי המ"מ הנ"ל הלא אינו מחויב להאמינה ולגרשה א"כ אמאי ס"ל דהוי אמתלא. מיהו אפשר ליישב דברי הראב"ד הנ"ל דהנה כתב דרכי משה בסי' קט"ו בשם מהרי"ק הובא ג"כ בהגהו' רמ"א סי' הנ"ל סוף סעיף ז' וז"ל וי"א דלא יכול לומר שמאמין לדברי העד אלא אם מאמין לו ג"כ בש"ד וכו' ע"כ ע"ש. וא"כ י"ל דאומרת שהי' מאמין אותה הבעל בכל שארי דברים והיתה סבורה שיאמין אותה גם בזה מה שאמרה נאנסתי אף שאינו מחויב הבעל להאמינה ולגרשה מ"מ הוי אמתלא דיכולה לומר דסבורה היתה דמסתמא יאמין אותה גם בזה כנלע"ד דצריך לפרש כן כוונת הראב"ד הנ"ל ולפי סברת הראב"ד הנ"ל י"ל דצריכין לעקור האיסור גם גבי אשה האומרת טמאה אני לך והבעל מאמינה ג"כ מטעם הנ"ל שלא יקלקלו נשים אחרות אשר יודעות בעצמן שהבעל מאמינ' בכל עניניו וסבורים הם דמסתמא יאמין לה הבעל גם בזה ויהי' צריך לגרשה וגם י"ל לאידך גיסא דאף לסברת הראב"ד הנ"ל לא חיישינן שיקלקלו על הספק אלא אם אמרה בפירוש שאמרה כן נאנסתי על הספק כנ"ל אז הוי אמתלא אבל לענין חשש שמא יקלקלו על הספק לא חיישינן וכיון די"ל להכא ולהכא אם כן יש לומר דלהרמב"ם מספקא ליה בסברא זו אם עקרו החכמים במשנה אחרונה האיסור שבה גם אם הבעל מאמינה או לא עקרו בהאי מלתא מ"ה ס"ל דאם הבעל מאמינה חייב להוציאה לצאת ידי שמים שמא לא עקרו החכמים בהאי מלתא ואין מחייבין אותו להוציאה משום שמא עקרו האיסור גם בהאי מלתא כן נראה לפענ"ד ליישב דברי הרמב"ם הנ"ל:

והא דכתב הרמב"ם בפ' י"ח מה' א"ב דין ת' וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי וכו' או שבא עד א' וכו' כנ"ל וסיים שם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק ע"כ ולשון זה משמע לצאת ידי שמים ולפי מה שכתבתי דטעם הרמב"ם הוא גבי אשה והבעל מאמינה דס"ל דחייב להוציאה היינו מחמת דמספקא ליה לדינא אי עקרו החכמים בזה האיסור שבה או לא א"כ הויא ספק זונה וא"כ הוי ליה להרמב"ם למימר ה"ז יוציא משום ספק זונה לאשמועינן דחייב להוציא בדיני אדם משום ספק והשתא דכ' הרמב"ם לשון זה לצאת ידי ספק תיבת לצאת משמע לצאת י"ש כמו גבי עד א' והבעל מאמינ' א"כ נראה לכאגרה דאינו מדוקדק בזה לשון הרמב"ם הנ"ל ועוד דהרמב"ם מחבר יחד הני תרי דינים דהיינו דין אשה והבעל מאמינה ודין עד א' והבעל מאמינו ועל שניהם מסיים ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק משמע דס"ל דדין א' לשניהם ולפי טעם הנ"ל אין דינם שוה לאהדדי דגבי אשה והבעל מאמינה חייב להוציאה אף בדיני אדם משום ספק זונה כנ"ל וגבי עד א' והבעל מאמינו פטור להוציאה בדיני אדם אלא בבא לצאת ידי שמים חייב להוציאה אף דשוין הם לאהדדי לענין כפי' דבשניהם אין מחייבין מכל מקום יש חילוק ביניהם כנ"ל מיהו י"ל דמשום הא לא איריא די"ל דס"ל להרמב"ם דגבי אשה ג"כ פטור בדיני אדם משום די"ל דס"ל להרמב"ם כמו תירוץ שלישי של הר"ן הנ"ל א"כ הוי ספקא דדינא באיסור דרבנן וכיון דבשעה שאמרה טמאה אני לך היתה עדיין מותרת לבעלה כבראשונה אף מדרבנן כנ"ל אלא אח"ז כשאמר הבעל שמאמינה נולד ספיקא דדינא בדרבנן ס"ל להרמב"ם דמספק זה לא תצא בדיני אדם מחזקת היתר לבעלה אלא בכדי לצאת ידי שמים ס"ל להרמב"ם דחייב להוציאה כמו גבי עד א' והבעל מאמינו כן נלע"ד דע"כ צריך ליישב כן דברי הרמב"ם הנ"ל:

עולה מדברינו הנ"ל דהא דכתב הרמב"ם וסייעתו דאם הבעל מאמינה חייב להוציאה לא הוציא דין זה מההיא דשמואל הנ"ל כמ"ש המ"מ אלא משום דמספקא ליה להרמב"ם וסיעתו אי עקרו בזה האיסור שבה או לא כנ"ל ואין לדמות כלל האי דינא לההיא דשמואל כנ"ל ואבא היום אל העיון בדברי הרי"ף והרא"ש בקדושין פ' האומר. דהנה הרי"ף כ' שם וז"ל ותנא תונא כו' אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוי מסדר מתנייתא וכו' מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא אפקה. לא אי מהימן לך כבי תרי אפקה ואי לא לא תפקה. איבעיא להו זינתה אשתו בעד א' מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכן הלכה וה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת י"ש אי מהימן לי' כבי תרי מחויב לאפוקה וכו' תנן התם בנדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות וכו' ע"ש כל מתני' דסוף נדרים הנ"ל וכן כתב הרא"ש כל זה בסדר הנ"ל ע"ש והנה אחר שהביאו משנה אחרונה דנדרים הנ"ל לא הזכירו כלל כמו דכתבו אחר שסיימו הדין דזנתה אשתו בעד א' דהלכה כרבא וכתבו וה"מ בדיני אדם וכו' כנ"ל כן הוה להו לכתוב אחר משנה הנ"ל וה"מ בדיני אדם תביא ראיה לדברי' אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן לה מיחייב לאפוקה אי נמי לא הוה להו להרי"ף והרא"ש לכתוב האי ה"מ הנ"ל גבי עד א' אלא אחר משנה אחרונה הנ"ל ה"ל להזכיר ולכתוב יחד אחר שני ענינים הנ"ל שהביאו זה אחר זה ולומר ה"מ בדיני אדם אין עד א' נאמן ואין אשה נאמנת לאסור א"ע להבעל אבל בבא לצאת י"ש והבעל מאמין לדברי העד או לדברי אשתו מיחייב לאפוקה כמו שהרמב"ם מחבר יחד הני תרי מילי בשני מקומות דהיינו א' בפ' כ"ד מה' אישות דין י"ח וא' בפ' י"ח מה' א"ב דין ה' כנ"ל ואיך השמיטו לגמרי האי דינא גבי אשה דאם בא לצאת י"ש והבעל מאמינה ולא הזכירו כלל מזה גבי אשה אלא גבי עד א' הזכירו כנ"ל. ואין לומר דכיון דהזכירו גבי עד א' האי דינא שוב סמכו ע"ז ולא רצו להאריך יותר לכתוב ג"כ גבי אשה. דזה אינו לפע"ד לפי דכתבנו לעיל דאין סברא כלל למילף זה מזה ולא דמי' לאהדדי כלל לזה נלע"ד דע"כ צ"ל דהרי"ף והרא"ש ס"ל דגבי אשה והבעל מאמינה באמת א"צ להוציאה אף לצאת י"ש וס"ל להרי"ף והרא"ש הסברא שכתבנו לעיל דכיון דהיא עצמה נאמנת מסברא אף בלא האמנת הבעל דאמרינן דקושטא קאמרא כנ"ל אלא חכמים עקרו סברא זו כדי לתקן נשים אחרות ואמרו במשנה אחרונה דאינה נאמנת בלא ראיה לדברי' מ"ה אף האמנת הבעל אינו מועיל ג"כ בזה לאוסרה עליו כאשר כתבנו לעיל והשמיטו בכוון הרי"ף והרא"ש דין זה גבי אשה כן נלע"ד דע"כ צ"ל כנ"ל:

עוד יש ליתן טעם על הא דהשמיטו הרי"ף והרא"ש גבי אשה דין הנ"ל דהנה הרשב"א בתשובה סי' אלף רמ"ט כתב וז"ל בתשובתו שם על השאלה המבואר שם אני כבר שאלני החכם ר' מנחם בר שלמה על זה והרחבתי בו התשובה וכו' ומה אוסיף עוד לכתוב על דבר זה הנה קונטרס תשובתי אתך ועוד מה ידעתי ולא תדע גם מה שכתב הרמב"ם ז"ל שאם אמר לו א' מקרוביו שהוא מאמינו שזינתה אשתו הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי הוא חייב להוציאה ואסור לבא עליה ואמרתי שלא ידעתי מאין הוציא הרב זה ובאותה תשובה הבאתי אני דברי הרב ז"ל ולא נתחוורו לי דבריו בזה אבל מ"מ הוא ז"ל כתב זה על סמך מה שאמר שמואל לההוא סמיא וכו' ואין הפרש בדבר זה בין קרוב או פסול ועבד ושפחה במה שהוא מאמין ואפי' רחוק מן הדין אינו נאמן בדבר שבערוה עכ"ל הרשב"א משמע מזה דאף שכתב הרשב"א עצמו טעם לדברי הרמב"ם מאין הוציא דין זה וכתב דסמך על מה שאמר שמואל וכו' כנ"ל מ"מ לדינא לא ס"ל להרשב"א כוותי' בזה וכתב ולא נתחוורו לי דבריו בזה גם הב"י בסי' קט"ו הביא דברי הרשב"א הנ"ל בקיצור ע"ש עולה מזה דהרמב"ם ס"ל דאין הפרש בין עד כשר ובין קרוב או פסול אם הבעל מאמין לדבריו חייב להוציאה והרשב"א ס"ל דדוקא עד כשר הראוי לצרף אם היה עמו עוד אחר להעיד בכה"ג אם הבעל מאמין לדבריו חייב להוציאה לצאת י"ש אבל אם מאמין לקרוב או פסול א"צ להוציאה אף לצאת י"ש לפי"ז יש לומר דהרי"ף והרא"ש ס"ל בזה כמו הרשב"א וכיון דבמשנה אחרונה אמרו האומרת טמאה אני לך אינה נאמנת בלא ראיה לדבריה אם כן בלא ראיה יש לה בודאי דין עד פסול מה שאומרת כן על עצמה מ"ה י"ל דס"ל להרי"ף והרא"ש דגבי אשה אף אם הבעל מאמינה א"צ להוציאה אף לצאת י"ש מ"ה השמיטו דין זה גבי אשה והרמב"ם וסיעתו אזלי לטעמייהו דס"ל דאם הבעל מאמין לקרוב ופסול ג"כ חייב להוציאה מ"ה ס"ל גבי אשה ג"כ כנ"ל כן נלפע"ד וכבר כתבנו דטעם הרמב"ם וסיעתו הוא דהא דס"ל גבי אשה והבעל מאמינה דחייב להוציאה היינו משום דמספקא ליה לדינא כנ"ל וכיון דלדעת הרי"ף והרא"ש הנ"ל כתבנו מדהשמיטו דין זה גבי אשה דס"ל דא"צ להוציאה אף שמאמינה א"כ מיפשט פשיטא להו להרי"ף והרא"ש דגבי אשה א"צ להוציא' ולהרמב"ם מספקא ליה בזה וזה כללא הוא בש"ס ופוסקים גבי פלוגתא כל היכא דלא' מהם פשיטא ליה להקל ולא' מהם מספק' ליה דין הוא להורות כמאן דפשיטא ליה להקל:

ועוד אף שא"א להכניס ראשי בזה להכריע ביניהם מ"מ חלקי אמרה נפשי דיש להביא ראיה לדעת הרי"ף והרא"ש הנ"ל כיון דבההוא עובדא דסמיא הנ"ל א"ל שמואל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה וגם הני תרי עובדא דסוף נדרים דהוו קמיה דרב נחמן א"ל רב נחמן בעובדא ראשונה עיניה נתנה באחר ולית בה מששא ובעובדא שניה אמר רב נחמן לא תשגיחון בה עיניה נתנה באחר קשה לכאורה איך השיב בפשיטות כ"כ להקל ולמה לא א"ל כדאמר שמואל אי מהימנת לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה עיניה נתנה באחר. אלא ע"כ צ"ל כמו דעת הרי"ף והרא"ש הנ"ל דגבי אשה אף אם הבעל מאמינה אין צריך להוציאה אף לצאת ידי שמים כן נראה לע"ד:

ולפי"ז הא דהבאתי לעיל דאם הבעל אינו מאמינה דא"צ להוציאה לצאת אף י"ש והבאתי ראיה לזה מהני תרי עובדי דנדרים דאיתנהו בש"ס ובהרי"ף ובהרא"ש שלא לצורך השתא נשמע יותר דלדינ' הם נצרכין לאשמועינן דאף אם הבעל מאמינה מ"מ א"צ להוציאה ואין להאריך בזה מצורף לזה י"ל דאף לדעת הרמב"ם יש להקל בנ"ד בזה"ז דהנה כבר הובא לעיל דעת כמה פוסקים דס"ל דבזה"ז אינו נאמן הבעלי לומר שמאמין לדברי העד או האשה לבטל תקנו' ר"ג מ"ה ולגרשה בע"כ שמא עיניו נתן באחרת משמע דבלאו האי חששא הי' רשאי לגרשה בע"כ בזה"ז וכן לדעת הפוסקים דס"ל דאף בזה"ז נאמן הבעל לומר שמאמין לזה והובא דעות אלו ג"כ בסוף הגהות רמ"א בסי' קע"ח ע"ש משמע דיכול לגרשה בע"כ בזה"ז ואין בזה תקנות רגמ"ה כיון דדין זה דאם הבעל מאמין לזה הוציא מהש"ס דחייב להוציאה מההוא סמיא דלעיל. ולפי מה שכתבתי הטע' להרמב"ם גבי אשה היינו משום דמספקא ליה לדינא מ"ה פסק לחומרא דחייב להוציאה א"כ בזה"ז י"ל דאין סברא כלל להתיר לו תקנות רגמ"ה לגרשה בע"כ בשלמא גבי עד א' והבעל מאמינו יש לומר שפיר דאף בזה"ז יכול לגרשה בע"כ לפי דעת הפוסקים דס"ל דאף בזה"ז נאמן הבעל לומר שמאמין לדברי העד משום דגבי עד א' חייב להוציאה בוודאי לצאת י"ש ע"פ דין הגמ' מההוא סמיא דלעיל. אבל גבי אשה לפי מה דאמרינן לדעת הרמב"ם דמשום ספיקא מחייבו הרמב"ם להוציאה אם מאמין לדבריה א"כ י"ל דאף לפ"ד הפוסקים הנ"ל אין סברא להתיר לו בזה"ז לגרשה בע"כ מספיקא. אבל לפי"ז צ"ע בדברי מהרי"ק המובא בב"י סוף סי' קע"ו וז"ל הב"י שם כתב מהרי"ק בשרש ק"י שאם אמר שהוא מאמינה דאסורה לו שי"א שמחייבין אותו על שגרם לבטל תקנת רגמ"ה שלא לגרש אשה בע"כ עכ"ל הב"י ע"ש. משמע דמהרי"ק ס"ל גבי אשה כמו הרמב"ם דאם הבעל מאמינה דחייב להוציאה וגם משמע דס"ל דיכול לגרשה בע"כ בזה"ז דאל"כ אמאי מחייבין אותו וא"כ לפי שכתבתי דלדעת הרמב"ם הנ"ל הסברא הוא דגבי אשה אין להתיר לו ולגרשה בע"כ מספקא א"כ צ"ע בדברי מהרי"ק הנ"ל מיהו ספר מהרי"ק אין בידי לעיין בדברי גם בלא"ה הקשה אא"ז הב"ש ז"ל בסימן קע"ח ס"ק ט' קושיא כזו בדברי מהרי"ק הנ"ל דהביא שם דעת הפוסקים דס"ל דבזה"ז אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד וכתב שם זקני הב"ש דלדעות הפוסקים הנ"ל אי' מנ"ל דמחייבין אותו מאחר דליכא כאן עקירת תקנת רגמ"ה עכ"ל ע"ש גלל כן נניח מענין זה:

ונחזור לענין ראשון דלדעת הרמב"ם הנ"ל סברא הוא לפע"ד דאין להתיר לו בזה"ז לגרשה בע"כ נגד תקנת רגמ"ה גבי אשה והבעל מאמינה כנ"ל. והא דהרמב"ם חיבר יחד בשני מקומות הנ"ל הני שני דינים דהיינו דין אשה והבעל מאמינה ודין עד א' והבעל מאמינו ועל שניהם כתב דחייב להוציאה משמע ששוין הם לדינא דגבי אשה יכול ג"כ לגרשה בע"כ כמו גבי עד א' וכן הטור והש"ע חיברם יחד בשני מקומות בסי' ו' ובסימן קט"ו משום הא לא איריא כי בזמן הרמב"ם לא היה נוהג במקומו תקנות רגמ"ה וכן כתב החלקת מחוקק בסי' ע"ו סוף ס"ק ג' בשם מהרי"ק שהרמב"ם לא הזכיר תקנות ר"ג שלא נתפשטה בארצו ע"כ ע"ש וא"כ א"ש דברי הרמב"ם דשניהם שוין לדינא דיכול לגרשה בע"כ. וכן דברי הטור א"ש ג"כ כי בס' הטורים לא הוזכר ג"כ תקנות ר"ג הנ"ל. והא דהש"ע חיברם יחד ובב"י הוזכר תקנות ר"ג הנ"ל י"ל ג"כ דלא נחית הש"ע בדינים אלו לענין הנוגע לתקנות ר"ג אלא הש"ע העתיק דברי הרמב"ם והטור מה שהוציאו מן הש"ס ותו לא מידי. וראיה לזה שהרי הב"י בס"ס קט"ו הביא דברי מהרי"ק הנ"ל ובש"ע לא הזכיר דבריו כלל אף לא בלשון יש אומרים שמחייבין אותו שאומר שמאמינם על שגרם לבטל תקנת ר"ג אלא ע"כ צ"ל דהש"ע לא נחית בזה לתקנת ר"ג אלא העתיק דברי הרמב"ם והטור לחוד. אבל כי אתינן לענין תקנת ר"ג מסתבר לומר דלדעת הרמב"ם וסיעתו אין להתיר מספיקא גבי אשה והבעל מאמינה לגרשה בע"כ לבטל תקנת ר"ג אף אם האשה עומדת בדיבורה עדיין כן נראה לפע"ד ופשוט הוא:

ולפ"ד הפוסקים דס"ל דבזה"ז אינו נאמן הבעל לומר שמאמינה פשוט יותר דא"י לגרשה בע"כ אף בנ"ד דהאשה עומדת בדיבורה. האמנם כתבתי לעיל די"ל דהפוסקים הנ"ל איירי דהאשה חזרה אח"ז מדיבורה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים והבעל מאמין לדבריה הראשונים ול"ד לנ"ד דהאשה עומדת בדיבורה מ"מ אחר עיון נראה פשוט דאין חילוק בין חזרה מדיבורה לעומדת מדיבורה כיון דאם לא היה הבעל מאמין לדבריה דמותרת היא לו ואם הבעל היה רוצה לגרשה בזה"ז בע"כ פשוט הוא דא"י לגרשה בע"כ נגד תקנת ר"ג כיון דמותרת היא לו ואין לומר דכיון דאינה רוצה לקבל גט ממנו א"כ איגלאי מלתא למפרע דלא נתנה עיניה באחר כשאמרה טמאה אני לך וא"כ תהוי השתא אסורה לבעלה ויהא רשאי לגרשה בע"כ בזה"ז גם יהא חייב להוציאה אף אם אינו מאמינה דזה אינו די"ל דמשום הא לא איריא משום דאכתי י"ל דמתחלה נתנה עיניה באחר ואח"ז נעשה שינוי ומתחרטה ע"ז שאינה מרוצה לזה שנתנה עיניה לכך אינה רוצה כעת לקבל גט מבעלה והא דאינה חוזרת מדיבורה הראשון לומר עכשיו טהורה היתה ומה שאמרה בתחלה טמאה אני משום דעיניה נתנה באחר. זה ג"כ אינו דמשום הא ג"כ לא איריא די"ל דבושה היא לומר ולהעיז כ"כ ולומר בשביל שעיניה נתנה באחר וטוב ג"כ לה לעמוד בדיבורה מלחזור מדיבורה ולגלות הדבר דהיתה מזלזלה נפשה כל כך בדברי שקר כמו דכתב הר"ן בתירוץ שלישי הנ"ל דהטעם הוא הא דתקינו במשנה ראשונה דסוף נדרים דלהימנוה משום דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מזלזלה נפשה למימר הכי וכו' כנ"ל א"כ אין סברא כלל לאוסרה עכשיו בשביל שאינה רוצה לקבל גט ממנו וגם לא מצינו בשום מקום בש"ס ובאיזה פוסק דבר זו דאחר משנה אחרונה דסוף נדרים הנ"ל דאמרו האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואם לא הביאה ראיה מותרת היא לו דאם רוצה הבעל לגרשה והיא אינה רוצה לקבל גט ממנו דנאסרה עליו בשביל זה ואיך לא לשתמיט בשום מקום להזכיר דין ההוא אלא ש"מ מזה דמ"מ מותרת היא לו אף שאינה רוצה לקבל גט ממנו דמשום הא לא איריא כלל כנ"ל. וכיון דמותרת היא לו אם הבעל אינו מאמינה אף שאינה רוצה לקבל גט ממנו א"כ פשוט הוא בודאי דא"י לגרשה בזה"ז בע"כ נגד תקנת ר"ג וכיון דפשוט הוא דאם אינו מאמינה דא"י לגרשה בע"כ אף אם עומדת בדיבורה א"כ פשוט הוא ג"כ דלפי דעת הפוסקים הנ"ל דס"ל דבזה"ז אינו נאמן הבעל לומר שמאמינה דאין חילוק בין חזרה מדיבורה לעומדת בדיבורה כיון דיש לחוש דמ"ה אומר שמאמינה בכדי לאוסרה עליו ולגרשה כיון דבלאו האמנת הבעל מותר' היא לו א"כ סברא הוא דבודאי א"י לומר שמאמינה אף שעומדת בדיבורה לפי דעת הפוסקים הנ"ל:

ולפי"ז אף אי אמרינן דהא דהרמב"ם וסיעתו ס"ל דאם הבעל מאמינה דמחייב הרמב"ם וסיעתו להוציאה לצאת י"ש לאו מטעמא משום דמספקא ליה לדינא כאשר כתבתי לעיל אלא אף אי אמרינן טעמא דהרמב"ם וסיעתו כפשטיה משום דס"ל דדין אשה והבעל מאמינה דמיא ממש לדין עד א' והבעל מאמינו מ"מ פשוט הוא דלפי דעת הפוסקים הנ"ל א"י לגרשה בע"כ כמו גבי עד א' והבעל מאמינו א"י לגרשו בע"כ לפי דעת הפוסקים הנ"ל כן ה"נ גבי אשה והבעל מאמינה דלדעת הפוסקי' הנ"ל אין חילוק כלל בין זה לזה א"כ פשוט יותר לדעת הפוסקים הנ"ל דא"י לגרשה בע"כ. ואף דיש פוסקים דס"ל דאף בזה"ז נאמן לומר שמאמינה כמובא בסוף הגהות רמ"א בסי' קע"ח מ"מ מי יקל ראש בזה להכריע בין הפוסקים הנ"ל להתיר לו תקנת ר"ג לגרשה בע"כ:

ואחר שנתברר דבנ"ד א"י לגרשה בע"כ בזה"ז אף דהאשה עומדת בדיבורה והבעל מאמינה לפ"ז י"ל דהא דחייבו חכמים אם מאמין הבעל בזה להוציאה לצאת י"ש היינו בזמן הש"ס דאפשר לגרשה בע"כ אף אם אין לו לסלק כתובתה הוי דמי כתובתה חוב עליו אבל אכתי יכול לגרשה תיכף לפי דין הש"ס מ"ה חייבוהו חכמים לגרשה לצאת י"ש. אבל בנ"ד בזה"ז יש לחוש שמא לא תרצה לקבל הגט ממנו אלא אם יתן לה תרקבא דדינרי ואף אם לא תתעכב אלא בשביל דמי כתובתה ואין בידו לסלק לה דמי כתובתה א"כ אי מורינן ליה לאיסור שלא לדור עמה לצאת י"ש יש לחוש שישב בעיגון כל ימיו וכיון דבדיני אדם מותרת היא לו אף דהיא עומדת בדיבורה והבעל מאמינה אלא לצאת י"ש חייבוהו לגרשה א"כ היכא דיש לחוש שיבא מחמת זה לעיגון בכה"ג לא חייבוהו כ"כ. וביותר לפי דברי הרשב"א הנ"ל דמשמע דלא ס"ל לדעת הרמב"ם וסיעתו לומר דאם הבעל מאמין לדברי העד פסול דא"צ לגרשה אף לצאת י"ש אף לפי דין הש"ס וגם מדהשמיטו הרי"ף והרא"ש האי דינא י"ל דס"ל ג"כ כמו דעת הרשב"א הנ"ל לכאשר נתבאר לעיל א"כ לכאורה נלפע"ד דאפשר להקל בנ"ד בזה"ז אבל לא מלאני לבי לא להלכה ופשיטא לא למעשה ח"ו עד שיסכימו עמי עוד כמה מורי הוראות מובהקים:

אחר כל כתבי דנא אמרתי דיש למצוא עוד קולא בנ"ד דהנה הא דכתבנו לעיל בהתחלת השאלה דנ"ד מה שאמרה האשה לבעלה בבואו לביתו אשר הוקרה לה בלעדו והבעל מאמינה דלאו בדקדוק נכתב בסתימות והבעל מאמינה וכעת באנו לפרש דהענין כך היה דהשואל מוה' חיים כ"ץ בא לפנינו ושאל איך דינו אחר שסיפר מהמאורע של אמירת האשה הנ"ל ולפי ספירת דבריו נשאל השואל אם מאמין לזה והשיב מוהר"ח הנ"ל מה"ת שלא להאמין ותו לא מידי. ומהלשון של תשובה זו אינו מוכח לומר שמאמין בודאי לדבריה וסומך דעתו שהוא אמת וגם בתחלה בשעת שאלה לא הזכיר כלל מזה שהוא מאמין לדבריה רק אחר שנשאל אם הוא מאמין לזה השיב כנ"ל וי"ל דלפום ריהטא השיב כן ולא שם לבו אם מאמין בודאי בלבו לזה וי"ל דמן הרגל הלשון אמר כן אף שבלבו אינו מאמין בודאי. ולע"ד היה מתחלה דבר זו למותר מה ששאלו למוהר"ח אם מאמין לזה דהנה הובא בטור וש"ע סי' קכ"ז סעיף א' ביורה דעה בשם הגהות מיימוני שמלמדין אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ע"ש וכתב שם הב"י ד"ה ומ"ש רבינו שמלמדין אותו לכתחלה וכו' וז"ל ורבינו משולם כתב דאם ידוע שהוא נאמן יש לחוש ויש מביאין ראיה לדבריו מההוא סמיא אי מהימן לך וכו' ואמאי לא א"ל מר שמואל אל תאמין לו וכו' ע"ש משמע מזה דהא דא"ל שמואל אי מהימן לך היינו שם שהיה ידוע דעד נאמן הוא אבל בלא"ה לא היה צריך לפתוח פתח ולשאול אותו אי מהימן ליה כבי תרי. כן ה"נ בנ"ד לא היינו צריכין לשאול אותו אם מאמין לדברי האשה הנ"ל גם י"ל דיש עוד ראיה לזה דהנה כבר כתבנו לעיל דגבי הנהו עובדי דסוף נדרים דהוו קמיה דרב נחמן דלדעת הרמב"ם וסיעתו צ"ע למה לא א"ל רב נחמן אי מהימנת לך זיל אפקה וכו' כמו דאמר שמואל לההוא סמיא והשתא ניחא דלא היה צריך רב נחמן לומר כן ואדרבא אמר דברי מותר לא תשגיחון בה וכו' לומר דלא להאמין לדבריה עיניה נתנה באחר. והא דגבי סמיא התם שאני דהתם היה ידוע דעד נאמן הוא כנ"ל. אלא מפני שכבר הוזכר בנ"ד השאלה מה שנשאל למוהר"ח ומה שהשיב על זה כנ"ל הוצרכתי לשאול ולחקור עוד מן מוהר"ח הנ"ל בענין זה והשיב שבאמת מפקפק בזה אם להאמין לדבריה וגם נתן אמתלא קצת לדבריו הראשונים. וכיון דהשתא יש לפקפק בענין האמנת הבעל אם כן נראה פשוט דאין להחמיר בזה לצאת י"ש וגם פשיטא הוא דא"י לגרשה בע"כ לזה נראה לפע"ד אם יסכימו עמדי כמה מורי הוראות מובהקים כדי דלימטי שיבא מכשורא אזי דעתי להקל בנ"ד וא"ל מבעל אני גם כן דעתי וה' יורני בדרך אמת:

ד"ה היום יום ב' כ"ו תמוז תקל"ה לפ"ק הק' שמואל החונה פה גליל עליון יצ"ו

ואלה מוסיף על הראשונים אשר הסכים עמו ה"ה הרב הגדול החריף המפורסם בתורה מוה יצחק הרב ומגיד דק"ק איוועיץ יצ"ו הסמוך לגליל יצ"ו

גם אני הצעיר באתי כסניף בעלמא כי מי אנכי לבא עד הלום אך מהודענא שהייתי במושב ובוועד אחד עם הגאון המפורסם אב"ד דגליל שלנו ודעתי ג"כ להתיר שאלה הנ"ל היתר גמור ועוד יש לי טעמים אחרים במכתבי אך המפורסם כמו החכם הגאון הנ"ל א"צ חיזוק יותר רק באתי להודיע דעתי ג"כ להתירא ובאתי עה"ח יצחק במוה' אלכסנדר זיסקינד זצלל"ה מ"מ ומ"ץ דק"ק איזועניץ יצ"ו

תוכן העניינים

תשובת שמואל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה