אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קמט

תשובה קמח

לי"נ הרב מו"ה משה הערנפעלד נ"י האבדק"ק סילאש יע"א:

ע"ד שאלתו שהפרישו מעיסה שאור קודם שהורמה חלתה ממנה כאשר מנהגן עפ"י הדין, ונתנו משאור זה לתוך הקדירה להחמיץ המים שכבושין בתוכן גורקען מה דינם של הגורקען, ואם יש להם תקנה להפריש על השאור מעיסה אחרת? תשובה הנה אין ספק שהגורקען אסורים וגם הקדיר' שנכבשו בתוכו צריך הכשר, אפי' אם הי' ס' במים והגורקען נגד השאור, כי כל המחמץ אפי' באלף לא בטיל, אבל השאלה אם יכול להפריש על השאור ממק"א, לדעתי תליא בזה אם יש תוך הקדירה ס' נגד השאור, אז א"א להפריש ממק"א, ואי אין בהם ס' לדידן דקיי"ל טע"כ דאוריית' יכול לתקנם ע"י הפרשה ממק"א דהנה הב"י בסי' שכ"ד הביא בשם מ"כ בפשטידא שיש בה בשר ושכח ולא הפריש חלה, דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דאוריי' דטע"כ נמי דאורייתא, ולא דמי לההיא דמנחות ופרוסה כדתניא בתוספתא דמביא קמח ממק"א ומצרפה לה' רבעים עכ"ל, והנה כוונתו מ"ש דל"ד לההיא דמנחות הוא מעשה דרש"ש דנתערב לו טבל בחולין שם ד' ל"א ולפירוש ב' ברש"י שם דבודאי טבל מיירי ואפ"ה לא מצי תפריש עלי' ממק"א כ"א מדמאי או משל גוי, משום דמה"ת גם טבל ברוב והוי כמפריש מן המחוייב מדאוריי' עה"פ מדאו' לכן כ' דלא דמי להתם דהוי תערובות יבש ביבש דמ"הח בטל ברוב משא"כ כאן דטע"כ דאוריי' ואין להקשות למ"ל לטעמ' דטע"כ דאורייתא הלא בלא"ה אין חשש שיפריש מ"הח דאורי' ע"הפ, דהא חלת ח"ל הוא רק מדרבנן, ורש"ש ע"כ סובר דתרומה בז"הז דאורי' דאל"כ ק' בלא"ה למה לא יוכל להפריש מני' ובי' הלא רש"ש בעצמו סובר שם בההיא סוגי' דצובר גרנו לתוכו דיש בילה בדבר יבש, ועכצ"ל דדוקא בדרבנן ס"ל יש בילה ולא בדאורייתא ומעשה דידי' בטבל המחויב מדאורייתא, משא"כ הכא דחלת חו"ל לכ"ע דרבנן, וצ"ל דס"ל להאי מ"כ כאידך מ"כ דהביא הב"י בסס"י ש"ל דאפי' מחד דרבנן לתרי דרבנן אין יכול להפריש ומביא ראי' מהך מעש' דרש"ש דאפי' מדרבנן על דרבנן היכי דא' דמי למחויב טפי אין להפריש ממנו על דקיל ממנו, וא"כ ה"נ כיון דטבל וו מלבד מה שאינו מה"ת בח"ל ג"כ נתערב ונתבטל מה"ת הו"ל תרי דרבנן וא"א להפריש עליו מחד דרבנן, וכדברי מ"כ זה כ' ג"כ בתוס' מנחות שם שא"א להפריש מעציץ שאינו נקוב משום דאין מדמין מלתא דרבנן להדדי ואפשר דעציץ חמירא להו, ואפשר דאף דהרא"ש בפי' לנדרים דף נ"ח דנראה דחולק בזה אתוס' דכתב דהא דטבל הוי דשיל"מ משום דאפשר להפריש עליו מעציץ שאינו נקוב, מכ"מ מודה דמחד דרבנן על הרי דרבנן א"י להפריש מדכ' שם בסוף דף נ"ז ע"ב גבי ליטרא בצלים שתקנה וזרעה דלחומר' מתעשרות לפי כולה דאף דמ"הת גידולין אין מבטלין את העיקר אבל רבנן החמירו וגם התוספות הוי כטבל שנתערב בחולין ומעשר עליו מלקות מגוים או מעציץ שאינו נקוב עכ"ד אף דמעשר ירק דרבנן ואפ"ה אינו יכול להפריש עליו מבצלי' שלא נתערבו:

אמנם לכאורה מלשון ראשון שברש"י שם במנחות דמעש' דרש"ש בטבל של דמאי שנתערב מיירי, וא"כ איך אמר שיפריש ממה שלוקח מן השוק הא מפריש מדמאי שלא נתערב על דמאי שנתערב ובטל מיהת והוי מחד דרבנן על תרי דרבנן, ואין לומר דלפי' קמא כיון דמוקי בדמאי ולא בוודאי ע"כ דס"ל דטבל מ"הת לא בטיל, דז"א דאף אי הי' מקום לומר דהא דאמרי' בע"ז דף ע"ג בטעמא דטבל לא בטיל משום דכהיתירו כך איסורו דהוא סברה דאורי' מכ"מ הא מעשה זו ע"כ דמיירי בטבל שכבר נתרמה ממנו ת"ג ולא הוי אלא טבול לתרומת מעשר כמ"ש הר"ש בפ"ג דחלה, ובטבול לתרומת מעשר א"א לומר כהיתירו כך איסורו כמ"שכ תוס' שם בע"ז והא דלא בטל הוא משום דהוי דשיל"מ וזה וודאי דאינו אלא דרבנן, אלא נראה דסברת רש"י כמו דס"ל לתוס' דאין להפריש מדרבנן על דרבנן מדבר שהחמירו בו יותר על דבר שהוא קל ממנו כן ס"ל לרש"י דאין להפריש מדרבנן במה שהקילו בו יותר על דבר שהחמירו בו דהוי כמ"הפ ע"הח, ולכן אין להפריש מדמאי דמותר לעניים ולאכסנאים על טבל שנתערב שהחמירו בו דלא לבטל אפי' לעני שאין לו מה יאכל ולכן מוקי בדמאי שנתערב, מכ"מ קשה אפכא דא"כ מפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן דהוי כמפריש מ"הח ע"הפ, אמנ' הפירוש הלזה שברש"י בלא"ה תמוה דהא בכמה משניו' בדמאי שנינן דאין להפריש מדמאי על דמאי, ועוד יש לי להקשות אמ"שכ הפ"ת בליקוטים ע"ל הא"ח סימן קפ"ד דמי שספ' לי אי בירך ר"החז דחייב לברך דמכ"ת אינו מוציא אחרים שבוודאי לא ברכו מטעם דספק דאוריית' אינו לחומרא אלא מדבריהם ולא אתי דרבנן ומפיק למחויב מדאו' עכ"ד משמע הא לשיטת הפוסקי' דס"ד מ"הת לחומרא שפיר מצי מפיק את הוודאי, וכיון דדעת רש"י דס"ד מ"הת לחומרא וכמו שהוכיח הרב זה בעצמו בדיני ס"ס שלו מכמה מקומות ברש"י, ואיך כ' כאן לל"ק דאי אין רוב ע"ה מעשרין אין יכול להפריש מן הדמאי אפי' על דמאי שג"כ אינו אלא ספק דחיישי' דמעשר על שאינו מעושר הא לדעת הפ"ח הנ"ל הי' יכול להפריש מדמאי אפי' על וודאי, אמנם קושי' זו יש ליישב דאפי' אי אין רוב ע"ה מעשרין מכ"מ ניחא דא"י להפריש מדמאי על טבל וודאי, די"ל דאף אי אין רוב ע"ה מעשרין מכ"מ מ"הת פטור משום דאיכא ס"ס, דאפשר דחיטיו של הע"ה לא נתחייבו כלל במעשר דלא הכניסן אלא דרך גגין או שהכניסן במוץ שלה וכדאית' בפסחים ד' ט' ע"א דבכה"ג אתי ספק אי עישרן ומוציא מידי ספק טבל, ועי' תוס' בכורות דף כ' ע"א ד"ה ואיב"א, ולכן אינו יכול להפרישן על המחויב בוודאי מה"ת, אבל זה קש' על הפ"ת דלפי דבריו דכיון דס"ד מה"ת לקולא לכן אינו מוציא להמחוייב בוודאי מ"הת, ומשמע אבל למי שאינו מחוייב רק מדרבנן כגון למי שלא אכל כדי שביעה שפיר יכול להוציא ולא חיישי' דלמא כבר בירך הוא ופטור לגמרי ואיך יוציא את המחויב בוודאי כיון דהוא מכח ספיקו עכ"פ נתחייב מדרבנן א"כ אף רוב ע"ה אינן מעשרין מכ"מ כיון דמחויבין רק מדרבנן למה לא יוכלו להפריש מהן על המחויב מדרבנן אחר [ומהני משניות דאין מפרישין מדמאי על דמאי אין להקשות כן על הפ"ח די"ל דאף הפ"ח לא קאמר אלא בספק השקול דספיקו לחומרא מדינא, אבל לא בדמאי שרובן מעושר' המה בזה יותר יש לחוש דאחד מהן מן הרוב דמעושרין הן הנהו אבל מהא קשה,] ונראה לע"ד ליישב כל זה דהנה מתוס' יבמות דף פ"ט ע"ב מבואר דהמפריש מ"הח מ"הת על המחויב מדרבנן כגון מעציץ נקוב על שאינו נקוב דשפיר מתוקן המחוייב מדרבנן וא"צ להפריש עלי' עוד הפעם, אלא שצריך לתקן הגריוא שתרם יעי"ש וה"הד אם הפריש, מחד דרבנן על תרי דרבנן דנתקנו שפיר התרי דרבנן, וכל החשש אינו אלא על מה שהפריש דהוי כמרבה במעשרות דמעשרותיו מקולקלין, כן נמי אי יפריש מעיסה הטבולה לחלה בח"ל על טבולה לחלה שנתערב, ואף דמפריש על העיסה עצמה, יהי' החלק שהי' כוונתו על מה שנתערב כטבל וכל החלה שהפריש מקולקלת שנתערב בתוכה טבל, והנה במפריש מדמאי על דמאי עיקר החשש דלמא הפריש מ"הפ ע"הח, דלצד אפכא ליכא למיחש דלמא הפריש מ"הח ע"הפ דא"כ כל החשש רק על התרומה שתרם, ובהדי' שנינו במשנ' י"א פ"ה דדמאי גבי התורם מדמאי על הדמאי דצריך לחזור ולתרום וכ' הרע"ב דא"צ לתקן התרומה כיון דספק הוא ורוב ע"ה מעשרין עכ"ל אלמא על מה דניתן לכהן לאכול בקדושת תרומ' לא חשו חז"ל כלל לחששא דדמאי למאן דסובר רוב ע"ה מעשרין, דבחלק שנתפס בקדושת תרומה שפיר סמכו על הרוב ואפשר הטעם כיון דעכ"פ מספק צריך לנהוג בו תורת תרומה דלמא שניהם היו מן שאינן מעשרין הן, ואי יפריש גם מהתרומה שתרם יסבור דהדרי השיריים ממנו למעשר ויאכילנו לזרים וכמ"שכ תוס' ביבמות שם ד"ה ממק"א דלא יוכל להפריש מניה וביה מה"ט וכאן ולא יוכל להפריש ממק"א דהדר הוי מדמאי על דמאי] ולכן במפריש מדמאי על דמאי שנתערב ונתבטל מ"הת אין כאן חשש כלל, דאי משום דמפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן הלא התרי דרבנן מתוקן שפיר ואי משום קלקול התרומה שהפריש הלא בחלק הנתרם אין שום חשש דמאי כלל, וכ"ז אי רוב ע"ה מעשרין ואז הדין דא"צ לחזור ולפרוש על התרומה שנתרמה כמ"ב הרע"ב אבל למאן דסובר דאין רוב ע"ה מעשרין אף דמכ"ת אין דמאי אלא מדרבנן מכ"מ כמו שחשו על הנפרש עלי' כן נמי חשו על התרומה שתרם דלמא הי' מ"הח ע"הפ והוי עדיין טבל וכמו שמשמע מלשון הרע"ב לכן אין יכול להפריש מדמאי שלא נתערב עלי' כיון דהוי מחד דרבנן על תרי דרבנן דהוי כמפריש מ"הח ע"הפ ולא נתקנה התרומה, ול"ד לדינא דפ"ח דס' בירך למ"ד ס"ד מ"הת לקולא שיכול להוציא את מי שלא אכל כדי שביעה דהתם שניהם חד דרבנן ננהו, משא"כ הכא, וא"כ אין ראיה אפי' לפירוש קמא דרש"י שם שיחלוק על דין זה דאין להפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן, וכ"כ תוס' מגילה דף י"ט דאין תרי דרבנן מוציא את חד דרבנן, וראיתי בטורי אבן שם שהקשה דא"כ איך יכול להפריש ללשון שני שברש"י מלקוח מע"ה, הא לקוח מע"ה הוי תרי דרבנן חדא דרוב ע"ה מעשרין ועוד דלקוח פטור מה"ת [ור"ל לשיטת ר"ת דלקוח אחר המירוח פטור] ואיך יפריש על שלו שנתערב דאינו אלא חד דרבנן, וכן הקש' לל"ב דשם דא"ל קח מן הנכרי הא מפריש מתרי דרבנן דיש קנין ת"הת ועוד לקוח הוא, על שלו דאינו אלא חד דרבנן מטעם ביטול, ולי הצעיר לק"מ דלשיטת ר"ת י"ל דגם הטבל שנתערב לו ג"כ הי' לקוח מאחר אחר המירוח והוי מת"דר על ת"דר, ואין להקשות דא"כ דטבל דרש"ש לקוח ממורח היו א"כ לשיט' הרמב"ן מובא באס"ז שם דהא דחשו רבנן וגזרו על דמאי ולא סמכו על רוב דמעשרין אף דלקוח בלא"ה פטור מדאוריי' ע"כ מחלק הרמב"ן דדוקא אם המוכר מרחן אדעת למכור ולא נתחייבו ברשות מוכר הוא דפטור הלוקח אבל אם מרחו אדעת לאכול ואח"כ נמלך לחכדן דנתחייבו ברשות מוכר לא פקע חיובו, ולכן בלוקח מע"ה חששו לדלמא מרחו אדעת לאכול בעצמו, וא"כ האיך התירו ר"ט ליקח מן השוק ולעשר הלא הוי מחד דרבנן על שלו דהוי ת"דר דהוי לקוח וגם נתבטל ת"הת די"ל עפי"מ שכתבתי למעל' דבמפריש מת"ד על ת"דר שפיר מתקנו תבואותיו ואין הקלקול אלא בתרומ' שתרם, ובדמאי אין כאן קלקול בתרומ' דבחלק הניתן לכהן לא חשו לחששת דמאי כלל, ויצא לן דאין שום הוכחה מסוגי' זו נגד דעת המ"כ דאין להפריש מח"ד על ת"דר, ומוכח כן מדברי התוס' במנחות וב"מ ובכורו' שכ' שאין להפריש מהדומה יותר לחיוב והוכחתי שכן דעת הרא"ש נדרים, וכן דעת הר"ש בפ"ג דחלה וכאשר יבואר אי"ה להלן:

אבל הד"מ בסי' שכ"ד כ' על דברי המ"כ שבסי' ש"ל דלפי"מ שכ' הטו"ר בעיסה שלא הורמה חלתה בעיסה שהורמה דאין לחוש אלא יעשה כמ"ש הטור דהיינו או להפריש עלי' מתק"א לפי חשבון או מני' ובי' נגד הכל, והשגתו בתרתי דיכול להפריש עלי' ממק"א ולית חשש משום ח"ד על ת"דר דהוי כמפריש ת"הח ע"הפ וגם דיוכל להפריש מני' ובי' ולית חשש משום דאין בילה, והנה השגה השני, וודאי השגה גמורה ואין להשיב עלה דהמ"כ סבר כיון דקיי"ל אין בילה אלא ביין ושמן, ועיסה בעיסה אף דהוי לח בלח מכ"מ לא נבלל יפה כיין ושמן, והרא"ש והטור כ' דסמכינן בזה דיש בילה בדבר לח, אבל השגתו הראשונה דיפריש עלי' ממק"א, וודאי הרמ"א לטעמי' שפיר השיג דלשיטתיה שפיר מוכח דסובר הטור דלא מחליקינין בין ח"ד לת"דר ולדידן אין כאן השגה, ואפרש שיחתי:

דהנה הב"י בסי' צ"ח על הדין דנשפך ואין ידוע אי הי' כאן ס' דח"בת דלא בעי ס' אלא דרבנן אזלי' לקולא, ובמבא"מ אזלי' לחומר' דטע"כ דאורי' כ' הב"י בשם מ"כ כמה דברים מה הן מחד מין ומה המה מב' דינים והביא בתוך הדברים דשאור ועיס' ב' מיני' המה וכ' הפ"ח שם על זה דשיבוש הוא דמשנה ערוכה בפ"ב דערלה דלמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו כיצד שאור של חטים שנפל תוך עיס' של חיטים, אלמא דשאור ועיסה מ"בא הוא, ודחק עצמו כדי שלא להשוותן לטועה בדבר משנה דר"ל בשאור ועיסה ממינים חלוקים שאור דחיטים ועיסה דשעורים דדכוותי' ב' מיני שאור מ"בח הוא עכ"ד, וכבר קדמו הן בהשגתו הן בפירוש הדחוק הזה היש"ש בפ' ג"הנ סי' ל"ב וכתב עוד פירוש אחר ע"צ דוחק הלזה דשאור והעיסה מב' מינים הם דקמ"ל דלא נימא דכיון דהשאור לתקן העיסה דלהוי משום כן ת"בח כמ"שכ תוס' סוף ביצה ע"כ, ול"נ דהקושי' מעיקרא ליתא דהנה ידוע דעת הש"ך בסי' צ"ח דאף דקיימ"ל כרבא דאזלי' בתר שמא היינו דווקא לר"י דמ"בת לא בטל כלל, וכן לדידן בדברים שהחמירו חז"ל דלא לבטל בס' אם נתערב בתינו כגון דשיל"מ דלא בטל כלל במינו או בדבר שיש בו שיעור גדול מס' אם הוא במינו כגון תרומ' וחלה דבעינין ק"א, וערלה וכלאי' דבעי' מאתיי' הוא דאזלי' בתר שמא, אבל בדברי' דקיל יותר מ"בת ממבא"מ כגון בכל האיסורי' דבטלי' במינם ברוב מ"הת ובא"מ צרי' ס' מה"ת ומטעם שכ' הרשב"א דכיון דלטעם האיסור הוי כאלו ניכר האיסור דטעימתו היא הכרתו א"כ אף אי שוה בשמא כיון דלא שוה בטעמא א"א להתבטל כ"ז שנרגש טעמו ולא כרמ"א שפס' דגם לענין נשפך אזלי' בתר שמא והסכים עם הש"ך גם הפ"ח וכל האחרונים, והנה הר"ן בפ' דע"ז הביא בשם הרמב"ן דהקשה על האי מתני' דערלה דלמה שאור ועיסה הם ת"בת הלא לא שווין לא בטעם ולא בשמן ותי' כיון דאפשר להמתין עד שיעש' כל העיסה שאור לכן מיקרי מ"במ, ונראה דזה הטעם לא שייך ג"כ אלא בדברים דחמירי תערובתייהו במינם כגון לר"י דמ"במ ל"ב או לדידן בדשיל"מ או בדברים ששיעורן למעלה מס' הנזכרים אז י"ל אף דכעת חלוקי' הן בשמן ובטעמם כיון דסופן להעשות חד מינא, וכל דבר נקרא ע"ש סופו, ואפי' לאביי דאזיל בתר טעמא י"ל כיון דאם ישוו יחד לבסוף יהיו אסורין ואיך נתיר לאכילם כעת ולבסוף יחזרו להיות אסור, משא"כ להקל בהן לענין נשפך ולאמר דיתבטל השאור בתוך העיסה ברוב מטעם זה שסופו שיהי' לבסוף ג"כ שאור, מה בכך הלא כעת חיך אוכל יטעם לו וירגיש טעם השאור והוי כאלו עדיין ניכר האיסור, וא"א להתבטל כעא כ"ז שטעימתו היא הכרתו, ולכן לענין נשפך שפיר כ' המ"כ והאגור דשאור ועיסה ב' מינים הם ואזלי' בספיקן לחומרא משא"כ מתני' דערלה דבתרומה מיירי להצריך במינם ק"א אף אין בו כדי להחמיץ שפיר מיקרי מ"במ והדבר ברור בלי שום פקפוק:

והנה מה שהעתיק הד"מ בשם הטור מעיסה שלא הורמ' בתוך עיסה שהורמה, באמת בטור לא כתב כלל הדין של עיסה בעיסה רק נקט שאור בעיסה, אכן הרמ"א לטעמיה דס' בסי' צ"ח דאזלי' בתר שמא גם לענין נשפך, וא"כ שאור בעיסה דהוי מ"במ אף דנרגש הטעם מכ"מ מ"הת בטל ברוב ולא בעי ס', א"כ אין חילוק בין שאור בעיסה לבין עיסה בעיסה, דגם בשאור בעיסה איך יוכל להפריש ממק"א, הלא מ"הת בטל ברוב, אלא ודאי דה"ט דלא הוי מ"הח ע"הפ משום דחלת ח"ל מדרבנן ואין חילוק בין ח"ד לת"דר, וההיא דרש"ש בטבל דאו' מיירי, ואתי' כמ"ד דתרומה בז"הז דאוריית' אף דהטור בעצמו בסי' של"א פס' דתרומה בז"הז דרבנן, אכן אנן לדידן דס"ל כסברת הש"ך וטו"ז א"צ לדחוק ולהרבות במחלוק' ונאמר דגם הטור סובר בעיס' בעיס' דליכ' טעמ' דא"א להפריש עלי' מעיסה אחרת שלא נתערבה דמחד דרבנן לת"דר הוי כמ"הח ע"הפ, ובשאור בעיסה בדליכ' ס' בעיסה נגד השאור מיירי דאז כיון דהטעם השאו' נרגש בעיסה טע"כ דאוריי' ולא בטל מ"הת לכן שפיר יכול להפריש עלי' מעיסה אחרת:

וזה אשר יעדתי שגם דעת הר"ש כן דאין להפרי' מח"ד על ת"דר שכתב בפ"ג דחלה משנה זי"ן על דין זה דשאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמ' דמפריש עלי' ממק"א לפי חשבון וז"ל דאין זה כמפריש מ"הח ע"הפ דאורי' דאין השאור בטל בעיס' דטע"כ דאו' ובתוספ' קתני דמביא קמח ממק"א ומצרפו לה' רבעים לחייב עליו לפי החשבון עכ"ל ודברי' מבוארי' דהי' ק"ל להר"ש מההיא דמנחות וכמו שהקשה במשנה שאחרי' על זיתי ניקוף וכל הג' תירוצים שכ' שם לא שייך הכא, ואף די"ל דמתני' בחלה בז"הז דקי"ל דהיא רק מדרבנן מיירי מכ"מ ס"ל לר"ש דאין להפריש מחד דרבנן על ת"דר, ולכן מתרץ דשא"ה דמ"הת לא בטל השאור דטע"כ דאו' ור"ל דמיירי שאין ס' בעיסה נגד השאור, דאי ביש ס' בעיסה אף דבלא"ה דטבל אינו בטל במיעוטו בח"בת ולענין זה הוי שאור בעיסה מב"מ וכמש"ל, גם בל"ז אינו בטל דכל המחמץ אינו בטל, מכ"מ גם זה אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הפ"ח בסי' צ"ח דהוי כמו מעמיד דבשניהם אינם מתבטלי' מטע' שפעולתם ניכרת, ובדבר המעמיד כתב בא"וה ובש"ך דאינו אלא מדרבנן [ולא מצינו חולק בזה כ"א מ"שכ המג"א בסי' תמ"ב להוכיח דטור ס"ל דמ"הת לא בטיל וגם שם כ' האחרונים דאין דבריו מוכרחים] אבל בתוספתא ביש ס' נגד השאור וא"כ מ"הת בטל ברוב וא"א להפריש עליה מעיסה המחוייבת בלעדה דהוי כמפריש מ"הח ע"הפ לכן כתב דיעשה עיסה שאין בו ה' רבעים כ"א בצירוף האי שאור שנתערב ויצרפנו ביחד, ואין כאן חשש כלל, דמ"הת דהשאור בטל א"כ אין כאן שיעור המחויבת בחלה, ולחומרא דרבנן דלא נתבטל ויוכל להצטרף לאותו עיס' שפיר מתוקנת בהפרשת חלתה ממנה, וא"כ גם מתוספ' הלזו מוכח דאין מפרישין מחד לרבנן על ת"דר:

אמנם לפי"ז דלפירוש הר"ש במתניתן מדלא קתני תקנתא דתוספ' שלא יהי' שיעור המחייב' בחלה בעיסה שמפריש ממנה בלעדי השאור, ע"כ דליכא ס' נגדה, קשה דיסתרו דברי הר"ש להדדי דבמשנה יו"ד שם בסיף אותו פרק כתב על הא דאיתא שם א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכ"ש במינו, דקאי על הא דלעיל דאם י"ל פרנסה ממק"א דא"צ להפריש, אלא לפי חשבון ואם א"ל פרנסה ממק"א דצריך להפריש על הכל מזה שמעינין דטבל איסר בכ"ש, ואי באין ס' נגד השאור האיך מוכח מכאן דאיסר במינו בכ"ש, אבל דברי הר"ש הללו בל"ז תמוהים דמלשונו משמע דעיקר הראי' דטבל איסר בכ"ש, מדצריך להפריש על הכל, וכן מבואר בפי' בדברי הרע"ב, והוא תימא דמשמע אבל אי לא הי' צריך להפריש אלא לפי חשבון לא הוי שמעינין מיני' דאוסר בכ"ש, ואמאי לא אי ביש ס' נגדו מיירי דלית בי' משום טע"כ וגם לא הי' בו כדי להחמיץ מיירי דאל"כ לא שמעי' מני' דאוסר בכ"ש, ואי לאו דהחמירו חמז"ל שלא יתבטל הוי פטור מכל וכל ולא הי' צריך להפריש עלי' כלים כמו במבא"מ [אמנם קושי' זו יש לתרץ ולומר דוודאי הי' התנא יודע דאיכא חילוק בין נתערב במינו לנתערב בא"מ מטעם דטבל הוא דבר שיל"מ ע"כ במינו לא בטל ובא"מ בטל, אמנם כ"ז בי"ל פרנסה ממק"א דא"צ להפריש אלא לפי חשבון הטבל וזה אין מתחשב להפסיד דגם אי לא נתערב הי' צריך להפריש כשיעור זה, אמנם מדמצריך בא"ל פרנסה ממק"א להפריש כנגד כולה שפיר הי' קשה למה לא נתבטל דאם אין המתיר בא אלא ע"י הפסד והוצאה שפיר בטל כמ"ש תוס' ע"ז דע"ג] ועוד ק"ל אם הי' ניחא לר"ש והרע"ב הא דהוא צריך תיקון ולא קשה להו אלא מה דמצריך להפריש נגד כולו אי לאו דא' דטבל אוסר בכ"ש, הלא כל התקנה דמפריש מיניה וביה הוא משום דיש בילה בדבר לח ונאמר דבמה שיפריש יהי' מ"הח לפי חשבון המחוייב שבו ולכן כתב הר"ש במשנה ח' בזיתי ניקוף כיון דאין בילה בדבר יבש דצריך לכותשן ולעשותן לח א"כ ע"כ צריך להפריש כנגד כולו כדי שיעלה בידו כ"כ מן החייב לפטור את המחוייב גם קשה לשון הרא"ש בהלכ' חלה שכ' בפירוש המשנה ברישא בי"ל פרנסה ממק"א דאין זה כמפריש מ"הח ע"הפ דאין השאור בטל בעיס', ובסיפ' בא"ל פרנסה ממק"א דצריך להפריש אחד תכ"ד מכל העיסה כ' דטבל אוסר בכ"ש ונעשית כולה טבולה לחלה ולמה לא אמר ברישא ג"כ דנעשית כולה טבולה וכבר הרגיש בו הש"ך בסק"כ, והנלע"ד לבאר הכל על נכון, דהנה במנחות במעשה דרש"ש לא היו יכלו להפריש מיני' וביה דדלמא יעלה בידו רק הפטור והוי מ"הפ ע"הח, וצריך ליתן טעם למה בחלה יכול להפריש מיני' ובי' ולא חשו לדלמא לא יבוא לידו רק המתוקנת כבר, ודאי לשי' הר"ת דטע"כ דאורייתא הכוונה שכל מה שקלט טעם האיסור נעשה כגופו של איסור ונהפך כל ההיתר להעשות איסור ולוקין על כל כזית ממנו שאכל, א"כ כיון דמתני' דחלה מיירי שאין ס' בהעיסה נגד השאור המחוייבת ונעשית מ"הת כל העיס' טבולה לחלה ושפיר יכול להפרי' ממנה אף אי לא יבוא לידו מאומה מן השאור, אבל לשיט' הראב"ד והרשב"א דהיא השיט' הנבחרה והמוסכמת מכל האחרונים דאף אי קלט הטעם אין ההיתר נהפך לאיסור ואין לוקה עד שיהי' בהתערובות זית בכדי א"פ ויאכלנו בשיעור א"פ, או לשי' הר"ח כהן דהרא"ש בסיף הל' חלה אזיל בשיטתי' דאם יהי' בהתערובות זית בכא"פ אז ילקה על כל כזית וכזית אבל אם אין בתערובות כא"פ אז טעמו ולא ממשו מיקרי ואין לוקה, דר"ל דאף דטע"כ דאורי' היינו רק שהאיסו' לא נתבטל דהוי כאלו ניכר האיסור אבל אין כחו חזק להפך ההיתר לאיסור א"כ גם בטבל שנתערב אף אי נאמר דמה שהחמירו חז"ל דטבל איסר בכ"ש הוא אפי' להפך כולה אף המתוקן לטבל ומטעם דכהתירו כך איסורו, דכמו דמשהו מתיר כילו כן נמי משהו אוסר כילי, מכ"מ היינו רק מדרבנן אבל מ"הת דלא בטיל הוא רק מטעם דנרגש הטעם וטע"כ דאורייתא וא"כ מ"הת לא נהפך המתוקנת שבו לטבולה ולמה לא נחוש דיעלה בידו רק מהמתוקנת דאינה חייבת אלא מדרבנן ויפריש מ"הפ דאוריית' על המחוייבת דאוריי' וצ"ל דטעמא הוא דבשלמא במנחות שם דיבש ביבש הוי דחיטים בחיטים נתערבו ואין בילה בדבר יבש, משא"כ שאור בעיסה דלח בלח הוא ויש בילה בדבר לח וכמ"ש הרא"ש בהל' חלה אות וי"ו וז"ל שם, ונראה דיכול להפריש מניה דיש בילה בדבר לח לכ"ע ובשיעור חלה שיפריש א"א שלא יהי' בו משל ישראל וחלה אין לה שיעור מן התורה עכ"ל ודבריו צריכין ביאור כיון דכת' דבלח בלח לכ"ע יש בילה למאי צריך לומר דחלה אין לה שיעור הא בדבר דיש בילה אמרי' אף אי יש לה שיעור מ"הת דברור לן דבמה שהפריש הוי חלק כפי השיעור הצריך לפי חשבון דהא גם במעשר דיש לו שיעור מ"הת מהני בילה ביין ושמן:

אבל כבר כתבתי דהמ"כ דסי' ש"ל חולק בזה אהרא"ש וס"ל דדוקא ביין ושמן סמכי' אבילה דנבלל יפה, וכן מבואר ג"כ בהגהת מיימוני בשם מהר"ם, אבל הרא"ש נ"ל דסובר דיש בזה ג' חילוקים ביבש ביבש דלא סמכי' אבילה וחיישי' שיבוא לידו רק מן הפטור, וביין ושמן דנבללו יפה בודאי יבוא לידו כדי שיעור המצטרך, אבל בלח בלח בדבר שאין נבלל יפה כיין ושמן, עכ"פ בודאי יבוא לידו מעט מכל חלק שבלול בתערובות, אבל זה אין ברור לנו שיבוא לידינו כשיעור המצטרך ולכן לענין טבל למעשר נקט במתני' דחלה משנה ט' זיתי ניקוף וענבי עוללות, ושביק מה דאיירי בי' עד השתא ולא נקט דגן של לקט שכחה ופיאה דנתערבו בתוך דגן של בע"הב, דכמו בזיתים וענבים הפטורים דיכול להפריש מיני' ובי' לאחר שידרכם ויוציא מהן יין ושמן, כן נמי בדגן יכול להפריש ממנו לאחר שיטחנם ויהי' קמח בקמח, וכן במנחות במעשה דרש"ש אמאי לא אמר ר"ט שיטחן הכל אע"כ דאף לאחר הטחינה דיהי' לח בלח מכ"ת כיון דאינו נבלל יפה כיין ושמן לא אמרי' בי' יש בילה בדבר שצרי' שיעור מ"הת ואפשר דלא יעלה בידו כפי המצטרך לשיעורו ורק לענין חלה דל"ב שיעור מ"הת סמכי' אבילה דע"ז אנו סומכי' דעכ"פ יעלה בידו תמ"הח מעט לפטור חיובו מ"הת, ואף דרבנן הצריכו שיעור ולא נפק עדיין חיובו מדרבנן, מכ"מ הרי רבנן החמירו דגם כל החולין שנתערב בו הטבל יהפך לאיסור ונעשה כל העיסה טבולה לחלה, וא"כ יצא ממ"נ, דמה"ת דלא נעשית כולו טבל הלא יצא במה שעלה בידו מ"הת ומדרבנן אין כאן פטור כלל, לכן אין שום חשש שיפריש מ"הפ ע"הח, ובזה מתורץ היטב דברי הרא"ש, שפירש על הרישא דמפריש עלי' ממק"א דאין זה כמפריש מ"הח ע"הפ משום דאין השאור בטל בעיסה, ור"ל משום דטע"כ דאוריית' ולא נתבטל השאור ת"הת ועדיין מוטל עלי' חיובא דאוריי' ויכול להפריש עלי' מהמחויב ת"הת, ולא קאמר שנעשי' כולה טבולה לחלה, דזהו רק מדרבנן מטעם דכהתירו כך איסורו, אבל מ"הת אף דטע"כ דאוריית' מכ"מ כיון דלית בי' כזית בכא"פ אין ההיתר נהפך לאיסור, אבל בסיפא דמפריש תמנה מניה וביה, לא סגי במה דאין השאור מחויב מ"הת מטעם טע"כ, דאכתי ניחוש במה שמפריש לא יעלה בידו כ"כ שהשאור מחויב ורבנן הלא הצריכו שיעור, לכן כ' דמדרבנן נעשית כולה טבולה ואין כאן פטור כלל, ומיושבים דברי הרא"ש, ובזה יתיישבו ג"כ דברי הר"ש והרע"ב הנ"ל דלמה אמרו הטבל אוסר בכ"ש כ' דהוא מדאמרי' באין לו פרנסה ממק"א דכל העיסה נאסרה ומוציא על הכל, דוודאי מרישא בי"ל פרנסה ממק"א דצריך להפריש עלי' לא מוכח דאוסרת בכ"ש דהתם הטעם כיון דאין ס' בעיסה נגד השאור והוי טע"כ דאורי' אבל מסיפא מוכח דכל העיסה נעשי' טבולה לחלה, דאל"כ איך יפריש מינה הלא השאור מחוייבת מדאורי' ודלמא לא יעלה בידו א' ממ"ח מחלק השאור דאף דיש בילה בדבר לח מכ"מ לא ברור לן שכפי שיעור המצטרך יבא לידו וכנ"ל וע"כ כיון דמ"הת נתפטר בכ"ש, ומדרבנן אין כאן פטור כלל דנעשית כולה טבולה לחלה, ולמה לא אמרו כן באינו מינו [ולא קשה תו מה דהקשיתי וכי לא ידע לחלק שבכל דשיל"מ איכא חילוק בין מב"מ ובין מבא"מ, די"ל דהא דדשיל"מ אפי' באלף לא בטיל היינו רק שאין האיסור נתבטל אבל לא שיתהפך ההיתר לאיסור, והכא מוכח דגם העיסה המתוקנת כבר נהפכה ונעשית טבול' לחלה דאל"כ א"א להפריש ממנה לפטור השאור דלא נתבטל מ"הת] וקאמר דזהו רק במינה מטעם דכהתירו כך איסורו ג"כ לא שייך אלא במינו, כן נ"ל נכון, ליישב הכל:

וזהו דעת הש"ך סקי"ח דכ' לענין להפריש מיני' ובי' דה"ה בעיסה בעיסה דס"ל דאף דמטעם דשיל"מ לא אמרי' רק דמבטיל לא בטיל אבל לא שיהפך ההיתר לאיסור, וכמו שמבואר בנק"הכ סי' צ"ב דבדשיל"מ האוסר במשהו לא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ יעיי"ש מכ"מ מטעם כהיתירו כך איסורו מהפך ההיתר לאיסור דכמו שהיתירו היינו הפרשת' הי' מהפך האסור להיתר כך איסורו, אבל הפרישה שהביא, אין מובן ללשונו, ובנקה"כ טרח הש"ך להמציא מקום לדבריו וכ' דא"כ לשונו מגומגם, ולדעתי העני' אפשר לכיון בדבריו שכ' "אבל עיסה כל שאין לה שיעור חלה אינה טובלת" דאין כוונתו שהופרשה מעיסה קטנה שלא הי' בה שיעור להתחייב בחלה כמו שהבין הנק"הכ, כ"א כוונתו דאם מפריש מיני' ובי' כיון דאין בילה אלא ביין ושמן דנבלל יפה ובמה שמפריש יש בו כפי שיעור המחויב שבו, אבל עיסה בעיסה אף דידוע שיש בו גם מעט מחלק המחוי' אבל לא כשיעור חלה, לכן לא מהני מה שמפריש מיני' ובי', ומשום שאינו טובלת, כוונת דבריו דלא ס"ל מה שכתבתי בדעת הש"ך דמטעם כהיתירו כך איסורו נהפך ההיתר לאיסור ונעשית כל העיסה טבולה לחלה, רק בשאור בעיסה דמיירי לפי' הר"ש והרא"ש דאין ס' בעיסה ויש בה טע"כ דאף דמדאוריי' אין ההיפך נהפך לאיסור כשי' הראב"ד והרשב"א דאין לוקין על כל כזית ממנה, ממ"נ מדרבנן נעשה כולה טבולה לחלה דהא קיי"ל חענ"נ גם בשאר איסורין [והא דאמרי' בתמורה דף י"ב דאין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון היינו משום דיש ס' בעיסה נגד האיסור המחמצו, וכל שאוסר ביותר מס' אינו מהפך כולו לנבילה, וכן צ"ל ע"כ למ"ש תוס' חולין דף ק' דאין להביא ראי' לר"א דלא אמרי' חענ"נ בשאר איסורין ממתני' דתמורה שם דאין המדמע מדמע אלא לפי חשבון דשם ביבש ביבש מיירי וק' אכתי מסיפא דאין המחמץ מחמץ וע"כ כמו שכתבתי] לכן טובלת כולה ושפיר יכול להפריש ממנה כיון דמה"ת לא בעי' שיעור לחלה והרי הופרש עכ"פ מקצת מן המחויב ולרבנן דהצריכו שיעור הרי נעשית כולה טבולה והוי שיעור, משא"כ עיסה בעיסה דאין טעם אף דמכ"מ אוסרת אבל אינה מהפכת ההיתר לאיסור וזה כוונתו, "שאינה טובלת" דר"ל דאין כולה נעשית טבל כן נלענ"ד בכוונתו:

וכיון שהחלותי לבאר דברי המ"כ שבסי' שכ"ד במש"כ דל"ד לההיא דמנחות ופרוסה'' וההיא דמנחות בארתי דכוונתו למעשה דרש"ש אבל במש"כ דל"ד לפרוסה דבריו סתומים באלף עזקין, ובעזרת הית' אבוא גם בזה לתכלית כוונתו, ומתחלה אקדים דלדעתי כוונתו למשנה ה' פ"ה דדמאי "העני שנתנו לו פרוסות פת דמעשר מכל אחד, דמשם הוכיח דאין יכול להפריש מטבל דרבנן על טבל דרבנן שנתערב דהוי מחד דרבנן על תרי דרבנן, ונראה דהנה כתבתי לעיל דלפירוש הראשון ברש"י מנחות ע"כ אף דאין מפריש מדמאי על דמאי מכ"מ על דמאי שנתערב יכול להפריש למ"ד דרוב ע"ה מעשרן הן, דאין לחוש דמפריש מן הפטור על המחויב מדאוריי', כיון דמה"ת בטל ברוב ואין התערובו' מחויב כלל מה"ת, וגם אין לחוש דמפריש מ"הח ע"הפ, והוי המעשר מקולקל כיון דלא גזרו כלל גזירת דמאי על מה שנתרם, ולפי"ז צ"ל דמתני' דפרוסה שהבאתי דכל העיר או רובן ע"ה, דאי ברוב העיר חבירים א"כ מה שנתנו לו ע"ה נתבטל ברוב מה"ת והוי יכול להפריש עליהן תפת של ע"ה, כן מוכרח לפי' הא' שברש"י אמנם לפי פי' האחרון אין אנו מוכרחים לכך, ויש לומר כיון דמתני' סתמא קתני אפי' בעיר שרוב יושבי' חבירים מיירי ומכ"מ אין יכול להפריש עליהן מדמאי אחר, ואף דאין כאן חשש דיפריש מ"הפ ע"הח וכמש"ל, מכ"מ חיישי' שיפריש מ"הח עה"פ, ואף דהבאתי ממשנה דדמאי דאין חוששין כלל לתקנת דמאי בתרומה שהפריש על דמאי אחר ולא הצריכו לתקן מה שהפריש, נ"ל עפי"מ דיש ליתן טעם אמאי לא חשו דלמא מ"הח ע"הפ הפריש ונשארה התרומה בטבלה, דהנה הרא"ם בביאורו לסמ"ג הל' מגילה והובא בפ"ח בדיני ס"ס הקשה אהא דטומטם אפי' מינו אינו מוציא, והא ס"ס הוא דלמא המוציא זכר הוא, ואת"ל נקיבה דלמא גם היוצא נקבה, ותי' דס"ס בתרי גופי לא אמרי' עכ"ד, והש"ך בדיני ס"ס כ' דהא דלא מהני ס"ס בתרי גופי דוקא אם ספק הראשון הוא אסור מה"ת, וצ"ל דמגילה דדברי קבלה כדאוריי' משווינן לה וכ"כ בפמ"ג שם, וקשה לפי"ז אמאי אין תורמין מדמאי על דמאי הלא ס"ס הוא דלמא תבואתו שהפריש עליו מתוקנת היתה, ואת"ל דע"ה שלקח ממנו לא עשרו, דלמא גם אותו תבואה שהפריש עלי' אינה מעושרת היתה, וכאן ל"ש תי' הרא"ם דהא ספק הא' לא הי' אסור מה"ת כיון דרוב ע"ה מעשרין הן, ונ"ל דכאו בלא"ה ל"ק, דשני הספיקות משם א' הן, כיון דשניהם חורין להתיר התבואה משום דנתקנה ונעשה חולי נפקותות בין זכר לנקיבה, כן נ"ל ולכן צריך לחזור ולתרום לתקן פירותיו, אבל מה שתרם יש להתיר לכהן מטעם ס"ס, ספק א' דלמא חולין מתוקנין הן ומותרים גם לזרים, ואת"ל דע"ה התוכרה לא תקנה דלמא גם הדמאי שהופרש עליו היו טבל גמור והנה הוא תרומה ומותר לכהנים, וס' א' מתיר יותר מחבירו וזה נ"ל עצה עמוקה, וכ"ז אם מפריש הדמאי על דמאי שלא נתערב, אבל אם נתערב ברוב חולין מתוקנין הדמאי שהופרש עליו, א"א להתיר לכהן התרומה מכח ס"ס הנ"ל דהא אם לא נתקנה לא מהני הפרשתה על התערובות שנתבטלה מה"ת והוי ח"הח ע"הפ:

ולכן יש לומר דסובר המ"כ דכיון דמתני' סתמא קתני משמע אפי' רוב העיר שעני הזה החזיר על פתחיהן חבירים היו ג"כ צריך מכל או"א ולא חצי מפריש מדמאי שלוקח מע"ה ידוע עליהן וע"כ דאין יכול להפריש מדמאי בעין דהוי חד דרבנן על דמאי שנתבטל ברוב מה"ת דהוי תרי דרבנן, ונ"ל לומר עוד עפימ"שכ הרע"ב במכשירין פ"ב משנה יו"ד דמוציא פירות בדרך דאם רוב מכניסין לבתיהם לאכול מהן דפטור לפי שרגילין לעשרן והוי בחזקת מעושר והקשה התוי"ט במה יצא מכלל דמאי, והניח בצ"ע, ונלענ"ד ליישב דהנה הר"ן פ"ק דביצה והביאו ב"י או"ח סי' תקי"ג כ' בביצה של גוי ונסתפק לן אי נולדה ביו"ט או מעיו"ט דאסור לילך לבית הגוי אף דרובן מעיו"ט ננהו דהו"ל קבוע ורק ליקח מהן אי מביאין לבית הישראל שרי ע"כ אבל בש"מ כ' בשם הריטב"א דאף מביתו שרי ליקח דלא הוי קבוע' כ"א באתחזק חד דוודאי איסורא משא"כ אם ספק לן אי יש כאן א' מהנולדים ביו"ט ע"כ הביאן במחצית השקל [והטו"ז או"ח סי' תר"ה כ' ג"כ כסברת הריטב"א מסברה דנפשי', וכן המג"א סי' ל"ב ס"ק ס"ו כ' ג"כ כדברי הריטב"א והוכיח כן ומהתימא ששניהם הטו"ז והמג"א לא ראו ולא ידעו דפלוגתת הקדמונים הוא] יצא לן אם הי' ידוע שיש כאן ע"ה א' שאינו מעשר פירותיו וא"י מי הוא הי' מחויב מה"ת להפריש כל הלוקח מע"ה אף דרובן מעשרין דהוי קבוע אבל בנמצא בדרך דהוי פרוש הי' פטור דמרובא פרישי א"כ י"ל דאף לאחר שתקנו חז"ל להפריש דמאי לא גזרו אלא על הלוקח מהן, דאף דמ"הת סמכי' ארובא דלא הוי קבוע כיון דלא אתחזק מכ"מ כיון דמיעוט דמצוי החמירו דליהוי כאלו ידוע לן בוודאי דאית כאן מיעוטא דאינן מעשרין, אבל בנמצא דאף אי הוי המיעוט דאין מעשרין אתחזק ג"כ לא הי' מתחייב בזה לא גזרו כן נ"ל נכון, ואם כינים דברים אלו, א"כ זה העני שחזר על הפתחי' וקיבץ מכל א"וא, אין אנו חוששין שכל מה שקיבץ הוא טבל, דהא רובן מעשרין ואף חז"ל לא גזרו אלא לומר שא' מהן אינו מעשר וא"כ בטל הטבל מ"הת ברוב החולין ואי יפריש מדמאי שלוקח מע"ה ידוע עליהן לא הוי מ"הפ ע"הח, רק כמ"הח ע"הפ כיון שנתבטל, לזה כ' המ"כ דל"ד לשם, דשם מה"ת נתבטל משא"כ בזה דטע"כ דאוריי' ותו קאמר "וכדתני' בתוספ' דמביא קמח ממק"א ומצרפה" כוונתו דל"ד ג"כ למה שאית' בתוספתא בשאור שלא הורם חלתה ממנה ונתן לתוך עיס' המתוקנת דמביא קמח פחותה מה' רבעים ומצרפה לעיסה זו שבצירוף השאור יהי' השיעור המחייב בחלה, אלמא דמעיסה המחויבת בלעדה א"א להפריש ממנה עלי' כיון דנתבטל השאור מה"ת הוי מחד דרבנן על תרי דרבנן, דשא"ה דתוספתא מיירי שיש ס' בעיסה נגד השאור דמה"ת בטל משא"כ בזה דאין ס' וטע"כ דאורייתא:

אמנם יש להקשות למה לא יוכל להפריש מעיסה המחויבת בחלה בח"ל מדרבנן על השאור המחויב מדרבנן שבתוך העיסה מטעם דמה"ת נתבטל וע"י הביטול נעשה תרי דרבנן, הלא כשיפריש מן העיסה המחויבת יפריש על העיסה ועל השאור ביחד, והנה כ"כ דמפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן, התרי דרבנן מתוקן כהוגן, ואין חשש רק בחלה גופה יהי' חלק ממנה שהי' כוונתו לפטור את השאור, החלק הזה מתחשב עוד לטבל כיון שנפרש על תרי דרבנן, ומה בכך הלא שאור בשאור הוא מ"בח ונתבטל ברוב מה"ת, וא"כ ממ"נ אי בתר דרבנן אזלת דטבל אינו בטל א"כ הופרש על המחויב, ואי בתר דאוריי' דטבל בטל אזלת א"כ לית כאן הקלה בגוף החלה, אמנם לפי"מ שכ' המרדכי סוף חולין בשם הר' משולם דבדבר שלא ניכר ההיתר עד שנתערב כגון ביבמה שרקקה דם דא"א בלא צחצוחי רוק דאין מבטל, והכ"ופ בססי' ק"ב ונוב"י מה"ת מחלקי בין אם האיסור לא נולד כ"א בתערובות ובין היתר שבא בתערובות, ודין זה דהר' משולם דאוריי' הוא דהא מהני ביבמה אף לקולא, א"כ עיסה זו שמפריש לחלה כל העיסה ועל השאור שבתערובות קודם שקרא עלי' שם חלה היתה טבל, ובקריאת שם דיצאת מתורת טבל ונעשית חלה, מיד הי' בתערובות עמה זה החלק שהי' כוונתו על השאור שנתערב ונתבטל מה"ת דהוי ב' דרבנן ואינו יכול לבטלו:

ואף דבלא"ה חלה דידן נשרפת ומה לי בכך אם תקולקל, די"ל לפמ"ש הר"ש דהנאות כילוי לזרים אינו אלא מדרבנן אבל בטבל כתב המל"מ דהוא מדאוריי' וא"כ מוסיף אי' על החלה, ואף דבשיטת ר"ח סגן הכהנים מותר להוסיף טומאה על טומאה משום דבעצמו לא נוסף חומרא רק לטמא לאחרים משא"כ בזה ועוד דחלה מותר בהנאה של כילוי לכהנים וע"י הטבל שבו יאסר גם לכהנים דאין לך בו אלא משעת הרמה ואילך שבת דף כ"ו, ואינו ראוי להם לכהן ואינו יוצא כלל דתתן לו דבר הראוי לו תוס' שבת דף כ"ה, ואף דאין הנתינה מעכב תיקונו של טבלו אבל ראוי ליתן בעינן דכל הראוי' לבילה וכו':

וע"ד קושיתו על הטוש"ע סי' שכ"ד דשאור של טבל אוסר בכ"ש מפני שהוא מחמץ, והא אין בו אלא חלק א' ממ"ח שהוא חלה ומ"ז חלקים הם חולין והוו זה וזה גורם, לק"מ ודאי אם בעוד שהשאור קיים הי' קורא שם לחלה שבתוכו שהי' אומר חלק א' ממ"ח שבו בצפונו או בדרומו יהי' חלה על השאר והוי תרומה וחולין מעורבין הי' זוז"ג, אבל כיון שלא קרא שם הוא טבל ואוסר הכל אפי' לכהנים, וזה פשוט:

ובעיקר הדין שהוריתי במכתבי בענין השאור שלא הורם חלתה וחמצו בו, ראיתי עתה בספר לבושי שרד בליקוטים שלו שנשאל בענין זה שחמצו בשאור הטבול לחלה את משקה שקורין בארשט והורה ג"כ כמ"שכ אני, אמנם כעת נתקשיתי לפי פסק זה וכפי מה שהוכחתי מתוספתא דלא אתי' חד דרבנן ומפיק לתרי דרבנן מגמ' דנדה דף מ"ז ע"א דסבורה מ"ד תרומה דאוריית' חלה דאוריית' וסבר ר"י חלה דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן, וקשה הא דימוע תרי דרבנן דתרומה בז"הז דרבנן וגם מ"הת חד בתרי בטיל והאיך מפקע לחלה דחד דרבנן וצע"ג:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה