אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קמו

תשובה קמה

ע"ד ישראל שמכר בהמתו המבכרת לגוי להטפל עתה ולזונה כל ימות החורף בעד דמים קצובים ולא עשה שום תקנה לוולד לפוטרו מבכורה, וכאשר שאלתי אותו סיבת ההתרשלו למכור האם או הוולד קודם הוולדו לאשר ידוע ומפורסם לכל שאין תקנה כ"א במכיר' השיב שהי' ג"כ בדעתו למכרו וסבר שיש לו עוד זמן ופנאי לכך ובתוך כך נשכח ממנו ועתה רוצה ליתן הבכור לכהני העיר והם אינם רצונם לקבלו:

מהמבואר בשו"ע סי' ש"ו שכל שהבעלים פשעו שלא מכרו קודם שנולד א"צ הכהן לקבלו, ועיי' פסקי מהרא"י סי' קס"ח בס' בכור אמנם בתשו' חוט השני קס"ו השיג על דין זה דא"כ נפל הך דינא דמחויב הכהן לקבל בכורות שלא לבזות מתנות כהונה בבירא שבכל פעם יכול הכהן לתלות בפשיעת ישראל שלא מכרו והנלע"ד הוא דוודאי כ"ע דינא ידעי דמצוה וחיוב בזמן הזה להפקיע בכור מקדושתה טרם יציאתו לאוויר העולם ע"י מכירה לגוי אבל פרטי וענייני המכירה באיזה אופן יועיל ובאיזה קנין יפקיע קדושתו לא גמירי כ"ע כדאמרי' ריש בכורות רב מרי ידע לאקנוי קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנוי וכו' על כן אם הישראל השתדל עצמו להפקיע קדושת הבכור ע"י מכירה אלא שלא הועילו מעשיו שלא הקנאתו באופן המועיל כגון שהקנה אוזן העובר דהוי דבר שלבל"ע לרוב הפוסקים וכיו"ב, בזה לא יחשב לפושע ואסור לכהן לסרב מלקבלו, אבל אם לא עשה שום השתדלות למכרו בזה הוי פושע גמור וראוי לקנסו, ולכן בנדון זה הדין עם הכהנים וכהנ"ל:

אברא שדין זה תלי' בפלוגתת הראשוני' הובא בשו"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב במי שנשבע לעשות דבר תוך שנה או עד יום פלוני ולא עשהו מיד בחשבו שעדיין יש לו פנאי ושכחו לבסוף אי מקרי פושע או לאונס יחשב עי"ש ובמג"א סי' ק"ח החליט שמקרי אונס ובקצ"הח סי' נ"ה כיוון לדבריו ודחאו שי' האגודה מהלכ' ובמחילת כבודם אין דבריה' נכונים ואנכי בעניי הארכתי במק"א לדחות דבריהם ותליות מצאה ידי די העמיד שי' האגודה על תלו ובתשו' בית יעקב סי' ע' ראיתי שהחליט דשכחה לא הוי אונס והביא ראי' מהך דפ' המפקיד דכל לא ידענא פשיעותא היא וגם זו אינו ראי' לדחות דברי הרמ"ה והנ"י דיש לחלק בין השוכח דבר אשר עשה בעצמו וידע מלפנים ועתה נעלם ממנו מזכרונו עד שגם אם נשאל עליו לא ידע להשיב על נכון זה וודאי פשיעה גמורה היא דרק מלתא דלא רמי' עלי' דאינש ולא איכפת לי' כל כך היא אשר בנקל יעלם ממחשבתו יעדר זכרונו ממנו ואם הי' משים מתחלה על לבו כראוי למען יוכל השיב פקדונו הי' רמי' עלי' ומידכר כ"כ שבאם ישאל לו בעל הפקדון היכן פקדוני יוכל להראות לו, ולא כן היא שכחה מלעשות דבר והעדר מלהעלות על הלב, שכזה יקרה גם לפעמים בדבר שרמיא עלי' דאינש וזה וודאי הוי אונס לכל השיטות, וכל עיקר פלוגתת האגודה עם הרמ"ה ונמ"י היא רק אם נחשב לפשיעה מה שסמך עצמו על זכרונו שלא ישכח מלעשותו ולא עשה מיד מיראה פן יאנס או ישכח באופן שאין בהכרעת האחרוני' ובהחלטתם ראי' מוכרחת לאחד משיטת הקדמונים הנ"ל ואלף סברות האחרוני' יבטלו ודבר א' ממשנת הקדמוני' לא יזוע:

הדרן לדאתאן עלה דלשי' האגודה מהראוי לקנות לבעל הבכור על שלא מכרו טרם הוולדו וסמך עצתו על זכרונו ולא ירא לנפשו פן יאנס, ומחוייב לטפל בו בעצמו, ולשיט' הרמ"ה ונמ"י לעיל דזה מקרי אונס, אין לנו לקנסו דאונס רחמנא פטריה ומחוייבים הכהנים לקבלו, וכיון שהיא לן לספיקא דדינא אין לנו כח לכוף לכהני העיר, וגם הישראל לא יציית לדברינו שעומד וצווח שנאנס בהשכחו ובין כך יתבזו הקדשים דזיל לגבי האי ולידחי' וזיל וכו' ויתבזה בשוקי ובראי ישחקו בו התינוקת ויעללו בו וזה עון חמור להבזות קדשי שמים ויותר מזה יש לחוש פן יזיק הרבים ויגרום היזקות ויפסיד גנות וכרמים ופן ירבה לו כת ועצמה יוסיף ורבתה המכשלה שיזוקו בו גם גופות ויש בזה סכנות נפשות, גם פן ישלטו בו זרים, ויעמסו עליו עול מעבדיהם או יסרסו אותו או יקחוהו להרביע נקבי בהמתיהם כי בכור שור הדר הוא, ולא הי' לנו תקנה להוציא מכל החששות האלו כ"א למסור אותו לשומר מיוחד כמבואר בסי' שי"ג ואפי' למסור לרועה השומר גם בהמות אחרים לא נכון לעשות כמ"ש בתשו' מהרי"ל סי' ר"ד, ואם נחזיק לו שומר מיוחד ירבה ההוצאות ועל מי נטל ההוצאות האלו הישראל בעל הבהמה טוען אונס אני וכהני העיר יתלו בפשיעת הבעלים, ובל"ז בעל הבהמה הוא איש אלים ותקיפא, איננו שומע לקול הורים ומורים, ואין לנו להשען על דעתינו, להמציא היתר עפ"י שכלינו ואשר יחונן ה' את צעיר עבדיו ואשר ישים בפיו ישמור לדבר:

והנה יש לנו להמציא לבכור הלזה ב' היתירים א מטעם שפיטמה הגוי כל ימות החורף בעד השכר שקצב לו ואי לא הוי יהיב לי' הישראל שכר פיטומו הוי תפיס ליה לבהמה, והו"ל יד גוי באמצע דפטו' מן הבכורה דדמי להא דאיתא פסחים דף ה' בהמת ארנוני לל"ב דרבא דאפי' מצי לסלק בזוזי פטורה מן הבכורה, וכהאי לישנא פסק הרי"ף וטוש"ע סי' ש"ך וגם דמי למקבל צ"ב, אף שהתוס' חלקו שם דהא דמקבל צ"ב היא דוקא אם הבהמה הי' מתחלה של גוי, הוא דוקא לל"ק דרבא וכיון דפסקי' כל"ב גם אי הבהמה הי' מתחלה של ישראל ונשתעבדה לנכרי פטורה אמנם בת"הד סימן ק"ל מחלק דדוקא ארנונא דעיקר תביעת הגוי הוא על הבהמה עצמה אף שביד הישראל לפטור עצמו במעות הוא דפטורה מבכור אבל לא כשגוף תביעת הגוי רק מעות עיי"ש שהקשה ממקבל צ"ב דכ' הרמב"ם אפי' בקצב לגוי דמים קצובים ואין לו חלק בוולדות עצמן כמ"ש הטור ססי' ש"ך וכ' דשאני התם דבהמה היתה מתחל' של גוי עיי"ש והמבוא' מדבריו דהיכא דהיתה מתחל' של גוי אז אפי' אם עיקר תביעת הגוי היא רק מעות מ"מ הו"ל יד גוי באמצע אבל אם מתחלה היתה של ישראל אז בעי דוקא שיהי' לגוי תביעה אגוף הבהמה, ולפי"ז בנ"ד דהיתה מתחלה של ישראל וקצב לגוי דמי הפיטום ואין עיקר תביעת הגוי רק מעות לא פטרי' לי' ע"י שנשתעבדה הבהמה אהמעות ובדבריו יש ליישב פי' רש"י ב"מ דף ע' דס"ל דמקבל צ"ב מיירי שהתנו לחלק בוולדות עצמן ולפי"ז הא דקיי"ל דהוולדות פטורי' ע"כ לאחר שחלקו מיירי וכמ"ש רש"י בעצמו שם וכ"כ הטור שם דאף החלק שהגיע לישראל פטורה ומטעם שהאחריות הגוי עליו לתפסו בעד מעותיו והקשו הראשוני' הובאו באס"ז שם א"כ לפי הס"ד וגם לתי' אביי דטעמא דפטור מן הבכורה משום דצ"ב ברשות הנותן קאי למה פטורים הוולדות שהגיעו לחלקו של ישראל דהא לא אסיק אדעתיה דהשיעבוד דיש לגוי עליו יפטירנה מן הבכורה, והיא קושי' עצומה, ואין לדחוק ולומר דמיירי שחלקו לאחר שבכרה וקמ"ל דאף שעכשיו נודע שהיא מחלקו של ישראל מ"מ כיון דבשעה שביכרה לא היתה מבוררת דהוא דידי' תו לא מחייבי דבשעת פטר רחם היא דחל הקדוש' ודמי להא דמבואר בש"ע יו"ד סי' ס"א בהג"ה במתנות כהונה דבעי שתהא מבוררת בשעת זביחה דהיא של ישראל יעי"ש, דא"כ מאי איכא בין וולדות לוולדי וולדות, ובשם הרשב"א הובא שם באס"ז דתי' על קושי' דהא בהא תלי' כל שהמקבל אינו מקבלו על עצמו לגמרי נוטל הנותן בגוף שבחן וכל שהמקבל קבלו לגמרי והכל עומד ברשותו אף הוא נוטל כל שבחן דכמכר היא והביא ראיה מירושלמי דז"ל ר' ירמי' בעי תמן את אמר צ"ב לראשון והכא את אמר צ"ב לשני, תמן על ידי שעיקרן מן הראשון וולדן לראשון ברם הכא עיקרן לשני וולדן לשני ע"כ ופי' הרשב"א דר' ירמי' משני כתירץ אבי' שם בגמ' דידן ושדי' הולד בתר האם עי"ש וכ"ז אינו מעלה ארוכה לשי' רש"י דהרשב"א ס"ל כשי' רוב הפוסקים דצ"ב אינו ניתן מגוף הוולדות לגוי רק משלם לו מכיסו, ולפי"ז לא מיירי לאחר שחלקו עי"ש בדרישה ססי' ש"ך ושפיר י"ל דהא דא"צ ליתן מגוף הוולדות הוא דווקא אם לא קיבל עליו מרא אונסא וזולא דמכר גמור היא, אבל אם גוף הפרה עדיין ברשות נותן אז צריך ליתן לו מגוף הוולדות וע"כ לאחר שחלקו מיירי ואמאי תהי' פטורה, והאיך אפשר למשדי הוולד בתר האם הא היכי דקיבל עליו מרא אונסא וזולא היא רק פקדון אצל ישראל המקבל אף שקיבל עליו המקבל אונסא דמיתה היא רק כעין שומר חנם שמתנה להיות כשואל כמ"ש המפורשים, והא דנוטל חלק בוולדות היא שכר פיטותא וא"כ האם ברשות הנותן היא ורק פקדון אצל המקבל אבל הוולדות לאחר שחלקו המה לישראל בקנין גמור דבדמים קנינהו בשכר פיטומא, והנלע"ד בדעת רש"י היא דגם המקשה הי' ס"ל דשיעבוד הגוי פוטר מהבכורה רק היה סבר לחלק כחילוקו של התה"ד הנ"ל בין אם עיקר שיעבודו של הנכרי רק אמעות והבהמה אינו אלא אפותיקי על החוב או שעיקר תביעתו היא הבהמה וס"ל דאם נאמר דצ"ב ברשות הנותן ר"ל דלא מכרו לו כלל מחיים ורק פקדון הוא אצלו אם מתה הבהמה יכול הגוי לתבוע הוולד דשדי' הוולד בתר האם אלא שברשות הישראל לסלק אותו מתביעה זו במעות ולכן שפיר מקשה אי נימא דברשות המקבל קאי והוי כמכורה לו ואין לגוי לתבוע מן הישראל רק מעות והבהמה אינה אלא אפותיקי לא הוי השיעבוד יכול למפטר מן הבכורה אלא ע"כ דברשו' נותן קאי ואינו אלא פקדון אצל הישראל לכן היא פטורה דבהמתו דנכרי הוא וגם וולדותיהן פטורין כיון דלאחר מיתת האם תובע הגוי גוף הבהמה ובכה"ג אף דיכול לסלקו במעות פקע השיעבוד, ותי' אביי דמתני' דבכור בקבל עליו מרא אונסא וזולא מיירי דבכה"ג אינה כמכורה רק כפקדון והוולד נכנס תחת האם בשיעבוד וכנ"ל, וזה שאמר בירושלמי על ידי שעיקרן מן הראשון וולדן לראשון, ר"ל דגוף תביעת הגוי היא על הוולדות, ורבא משני דאף בלא קיבל מרא עליו אונסא וזולא דאין גוף תביעת הגוי רק ממון מ"מ פטרי לי' שיעבודא דגוי ומטעם שכ' התה"ד כיון דהבהמה הי' מתחלה כולה לנכרי, והנה לכאורה יש לעיין על מ"ש התוס' לל"ק דרבא הא דצ"ב פטורה הוא משום דמתחלה דגוי היתה, והא תינח בהמה עצמה אבל וולדותיהן דברשות ישראל נולדו אמאי פטורי' וצ"ל כיון דכל זמן שלא חלקו הו"ל שותפות גוי דבכל וולד וולד החצי של ישראל וחצי' של גוי ועתה שחלקו הוי כאלו מכרו הגוי חלקו בזה הוולד תחת חצי דישראל בוולד האחר עי' גיטין דף מ"ז ריש ע"ב פלוגתת רש"י ותוס' גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה, וכאן נ"ל דגם התוס' מודי' א"כ שפיר כ' התוס' דלהכי מהני שיעבודא דגוי עלי' כיון דמתחלה היתה שלו עכ"פ החצי, אמנם לדעת הרמב"ם לפמ"ש הטור שם לפרשו דאפי' אין לגוי חלק כלל בוולדות אלא שנותן לו חלקו בדמים אפ"ה מה שילדו הם וולדותיהן פטורי' קשה לכאורה בשלמא הם פטורי' מחמת שיעבוד הגוי כיון דמתחלה הי' לגמרי של הגוי אבל וולדותיהן דנולדו ברשות ישראל ומעולם לא הית' לגוי תביעה עליהן רק מחמת השיעבוד ודמי' לארנונא וק' לל"ק דרבא שם וצ"ל באמת דזה שכ' הרמב"ם דאפי' במקום דאין לגוי חלק בגוף הוולדות דג"כ פטורי' אלא לפ"מ דפסקינן כל"ב דרבא דגם בארנונא פטורי' אבל לל"ק דרבא באמת היינו מפרשי' האי דמקבל צאן ברזל דמתני' כפי' רש"י שפסק עמו חלק בגוף הוולדות ואז היינו מחלקי' כחילוקא שכ' התוס' כנ"ל ברור ומוכרח, ולפ"ז מוכח מדברי הרמב"ם דלא כדעת בעל תה"ד דלפ"מ דקי"ל כל"ב דרבא גם אי גוף תביעתו היא רק ממון וגם היתה מתחלה דישראל ג"כ פוטר השיעבוד דהא הוולדות לפ"מ שכ' הרמב"ם לא היה מעולם דגוי דמתחלה ברשות הישראל נולדו ולא הי' מעולם לגוי שום תביעה עליהן רק מצד מה שנשתעבדו בעד מעות השכירה שקצב לו ואפ"ה פטורין:

ועוד דגוף סברת התה"ד לחלק בין היכי דהדמים בעד החפץ לבין היכי דהחפץ בא בעד הדמים לא ניחא לי' אלא דכל מקום שביד הישראל ליתן לגוי או החפץ או הדמים והברירה בידו תו אין לחלק מה שרצון הגוי לתבוע וכן משמע מדברי הרא"ש ר"פ השוכר את הפועל במס' ע"ז גבי אתנן דבא עליה ואח"כ נתן לה דמחלק הגמ' בין טלה זה לטלה סתם ופריך הגמ' טלה זה הא מחסרי משיכה והקשה הרא"ש הא שכר פעולה לא בעי קנין והוכיח מזה דהאומר עשה מלאכה זו ואת לך החפץ זה יכול ליתן לו דמי החפץ וסיים הרא"ש וז"ל וכיון דיכול ליתן לה דמי הטלה הוי כמו טלה סתם, ולפי הסברת תה"ד האיך מדמה לטלה סתם שאין עיקר תביעתה על טלה זה יותר מעל טלה אחר משא"כ בטלה זה אף דיכול ליתן לה מעות או סלה אחר מ"מ עיקר תביעתה אינו אלא על טלה זה ומאי פריך הגמ' דלמא השיעבוד דיש לה על הטלה משווי' לי' לטלה זה לאתנן וכמו בחנוני המקיפו שם בסוגיין, ואף דיכול לסלקה בזוזי מ"מ כיון דאין הדמים באין אלא בעד טלה זה כל כמה דלא סלקה ממנו חשיב אתנן, משא"כ בטלה סתם אע"כ דאין לחלק בזה כנ"ל:

ובתשו' צ"צ פי' ס"ד בגוי שעשה לישראל שליח לקנות לו פרה ונתן לו מקצת דמים על המקח וביכרה והאריך שם במתק לשונו וסיים ולא דמי למעות שנותן גוי לישראל בעד פרתו דקי"ל דאין מעות קונות ולא פקעה קדושת הבכור ולא אמרי' שיעבודא דגוי על הפרה יפטירנה דהתם שאני דאין לגוי שום זכות על הפרה בשביל מעותיו מצד הדין דאין הכסף קונה ואין לגוי שום זכות באותו פרה משארי בעלי חובת, אבל גוי שנתן מעות לישראל לקנות וקנאוה במעותיו אלים שיעבוד דגוי על הפרה נגד שארי בע"ח ויש לו קדימה אצלה לשארי בע"ח כיון דבאתה מחמת מעותיו לכן הו"ל שפיר יד גוי באמצע עכ"ל, וא"כ הה"נ דיש לגוי שיעבוד על הפרה יותר משאר בע"ח כיון שפיטתה ונשבחה גופה מחמתו ויש לגוי זה קדימה אצלה נגד שארי בע"ח והו"ל יד גוי באמצע ודוק בכ"ז, ב' עוד יש להמציא היתר לבכור הלזה מטעם שהיתה כל האחריו' האם על הגוי ואלו מגניב או מתביד ברשותי' קאי והוי כדידי', ולא נעלם ממני דברי המהרי"ו בתשו' והובא ברמ"א ססי' שיך בעכו"ם שקיבל צ"ב מישראל חייבת בבכורה, אמנם ראיתי בתשו' משאת בנימין סי' ל"ה שדחה כל דבריו והביא ראיות עצומים יעי"ש וסיים לבסוף דמ"מ הדין דין אמת בישראל שנתן הפרה לגוי לטפל בה לא בתורת צ"ב אלא באחריות בעלמא ואין לגוי שום חלק לא בבהמה ולא בוולדות והישראל נותן לו שכר טיפולו במעות דחייבת בבכורה ולא מטעמא דהרי"ו, אלא מטעם דאמרי' פ"ק דפסחי' גבי ישראל שקיבל עליו אחריות על חמץ דבין למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי ובין למ"ד לאו כממון דמי אחריות לאו כלום ואינו עובר על ב"י אלא מגז"הכ דלא ימצא עי"ש, וכ' דא"ל דהא דאמרי' בפסחי' שם דאחריות בעלמא לאו כלום היא דוקא התם דהחמץ היתה מתחלה דבני חילא לגמרי אבל היכי דהבהמה היתה מתחלה לגמרי דנכרי וגם עכשיו דנפקא מרשותי' דגוי עדיין נשאר באחריותו בכה"ג אפשר דחשיב יד גוי באמצע עכ"ד, והאריך בסברא זו, ולי נראה להביא ראיה לסברתו מגמ' דפסחים דף ל"א דמוקי למתני' דגוי שהלוה לישראל על חמצו דמותר בהנאה דמיירי בהרהינו אצלו ואמר אם לא אתן לך עד יום פלוני יהי' שלך מעכשיו יעי"ש וכ' הרא"ש שם הא דבעי הרהינו אע"ג דא"ל מעכשיו דאל"כ לא גרע מחמצו של גוי ברשות הישראל וקיבל עליו אחריות עכ"ד, וקשה לפמ"ש הח"י רסי' ת"מ בשם הירושלמי דבחמץ של גוי שהופקד אצל הישראל וקיבל עניו אחריות דאע"ג דעובר על ב"י מ"מ לא מתסר בהנאה כשעבר עליו הפסח יעי"ש, ולפי סברה הנ"ל ניחא דדוקא אם הגוי הפקיד חמצו אצל ישראל דמתחלה היתה החמץ לגמרי של גוי ובכה"ג אע"ג דנכנס לרשות הישראל לענין האחריות לא מקרי החמץ עדיין של ישראל אלא דגז"הכ היא שיעבור על ב"י מ"מ לענין איסור דחמץ שעבר עליו הפסח לא מחשבי' כשלו וכמ"ש בירושלמי הנ"ל דחמצו של גוי וישראל הוא דעבר עליו, משא"כ בגוי שהלוה לישראל על חמצו דעד שעת הלוואה היתה לגמרי של ישראל, ואף משעה שהלוה ואילך דנכנס לרשות הגוי ע"י תנאי דמעכשיו מ"מ נשאר עכ"פ באחריותו של ישראל ובכה"ג מחשב לי' אחריותא כאלו היא שלו' לגמרי וכסברת המ"ב הנ"ל ושפיר מתסר בהנאה כשעבר עליו הפסח:

ובזה נראה לענ"ד ליישב דברי הריב"ש סי' ת"א שכ' בגוי שעשה לישראל שליח לקנות לו חמץ בפסח מגוי אחר והלך וקנאו במעותיו של גוי דעובר הישראל על ב"י מטעם דאין שליחות לגוי ולא קנאו גוי המשלח ואף דגם הישראל לא קנאו דלא נתכווין לקנותו לעצמו והחמץ היא עדיין של המוכר הגוי מ"מ עובר הישראל על ב"י דהו"ל חמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות ע"כ, והיא תמוה דלמ"ל להריב"ש ליתן טעם שיעבור משום דאין שליחות לגוי הא א"נ יש שליחות לנכרי והחמץ של גוי המשלח מ"מ עובר הישראל משום אחריות וכבר עמד בזה המל"מ פ"ד מהלכו' חמץ ונראה לענ"ד דהנה מהמבואר בתשו' ב"ח הישנות סי' קכ"ד דמסתם כשמבטל אדם חמצו גם החמץ שיבוא לרשותו בתוך הפסח בכלל דאע"ג דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול להפקיר דבר שלב"לע עי"ש וכ"כ בזה במק"א בתשובה לדחות ראיותיו מ"מ דינו אמת וא"כ אם הי' החמץ של ישראל לא הי' עובר על ב"י כיון שביטל מקודם כל חמצו שהיא ברשותו ושיבוא ברשותו, אבל כבר חדית לן הרב שאגת ארי' בתשובותיו דבחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות לא מהני ביטול, ולפי"ז י"ל הפי' בדברי הריב"ש הנ"ל דדווקא עכשיו דאין שליחות לגוי ולא קנאו המשלח כ"א עודנו ברשות המוכר וכיון שהחמץ הי' מתחלה לגמרי דידי' ועכשיו ג"כ לא נכנס ברשות הישראל כ"א לאחריות לבד ובכה"ג אחריותא לא מחשב לכלום ולא הוי של ישראל רק לענין לעבור על בל ירא' מגזי"הכ אבל גוף החמץ של הגוי ולא מהני ביטול של ישראל דאין ביכלתו להפקיר חמצו דגוי משא"כ אי הוי שליחו דגוי הקונה דהו"ל חמצו של גוי הקונה דמעולם לא היתה החמץ דידי' וגם עכשיו דנכנס ברשותי' עדיין נשאר קצת זכייה אצל הישראל לענין האחריות ובכה"ג לפי סברת המ"ב הנ"ל מחשב ליה אחריותא כאלו הי' דידי' וברשותו ג"כ לבטל ולהפקיר לא הי' עובר כנ"ל:

איברא דגוף ראיות המ"ב דאין קבלת אחריות דגוי פוטר בהמת ישראל מן הבכורה מחמץ דאי לאו דגלי' קרא לא הוי ישראל שקיבל אחריות על חמצו דגוי עובר על ב"י אינני מכיר אטו כל מה דלא מחשיב של ישראל לגבי חמץ לא מקרי ג"כ יד גוי באמצע לפטו' הרי ישראל שהלווה לגוי על חמצו אף בהרהינו ואמר מעכשיו אינו עובר הישראל אא"כ גבאו לבסוף, וגבי בכור פוטר שיעבוד דהי' לגוי עליו אי לא משכח זוזי אף דלא גבאו לבסוף, וסלקו הישראל במעות מטעם דלענין בכורה אפי' תפיסת יד כל דהוא שיש לגוי בבהמה או בוולד פוטר, וכיון דדברי מהר"יו וראיותיו נדחית ועל ראיות משאת בנימין ג"כ יש לפקפק ומצאנו ג"כ במקום אחר דאחריות מלתא היא והיא בר"פ אלמנה לכ"ג דמסקינן דע"י אחריות שיש לכהן על בהמה או עבד מאכילה תרומה יעי"ש, ודברי הרמב"ם בפירושו למשניו' סוף תרומות ובמ"ש פ"ט מהלכות תרומות צ"ע ועמדתי עליהם במק"א, ועל כן דין הנ"ל מפוקפק מאוד ואין לנו ראיה מכרעת לחייב בבכורה:

וכיון דזכינו לדין דאפשר לומר דאחריות דקיבל גוי על בהמת ישראל יפטור מן הבכורה, וגם דנלענ"ד דשיעבודא דגוי פוטר דלא כבעל ת"הד אף במקום דהיתה מתחלה של ישראל, ואם שאינני כדאי לחלוק על מאורן של ישראל אשר כמעט כל פסקיו מכוונים להלכ' מ"מ לו ישקל ראיותי והדחת ראיותיו נגד גדולתו של בעל ת"הד ולא יהי' אלא ספק בכור וה' אלקים יהי' בעזרי להוציא הדין לאמיתו של תורה לחפש תקנה בספק בכור במקום דשכיח פסידא והזיקא כנ"ל וגם שאר החששי':

ראשונה יש לבאר אי מותר להטיל מום בז"הז בספ' בכור, הנה לדעת רוב הפוסקי' הטלת מום בבכור בז"הז היא רק איסו' דרבנן דגרע ממטיל מום בבעל מום כיון דלא לדמי חזי' עי' תוס' ע"ז דף י"ג ותוס' מנחות דף נ"ו ותוס' בכורות דף ל"ג וכ"כ הרא"ש ב"מ פ' השוכר את הפועלים ובכורות פ' כל פסולי המוקדשי' ססי' ה' ודברי הרא"ש סותרי' זא"ז דבבכורות פ' הנ"ל סי' ו' גבי בכור רדפו ובעטו דפ' הרמב"ן כל"ב לקולא וכתב עליו הרא"ש לא ידענא טעמא מאי דבשל תורה היא עי"ש והוא לפי שיטתו דפסק כר"ת בפ"ק דע"ז דבכ"מ דאיכא תרי לשנא הלכה כדברי המחמיר בד"ת ולא כהרי"ף דפסק בכ"מ כל"ב, מ"מ קשה דמחשב לי' להטלת מום בז"הז לאי' דאוריי' וצ"ע ואמת כי הרמב"ם פ"א מהל' מזבח פסק דבז"הז ג"כ איכא אי' ל"ת אלא דאין לוקין וכ"פ הסמ"ג מצות ל"ת שט"ו ולשיט' זו ודאי דגם בספ' בכור אין להטיל מום אבל לשי' רש"י ותוס' ורא"ש דאינו אלא איס' דרבנן אפשר לומר דבס' בכור הו"ל ס' דרבנן, ובמל"מ פ"ד מהל' בכורות פסק דאפי' הטיל מום בדעיבד בס' בכור אסו' אע"ג דעכשיו ודאי אינו אלא ספק דרבנן דהו"ל ס' דרבנן ע"י גלגול ומדמי להאי דריב"ל דאוס' כ"ח שנתבשלו בהם ספק טריפ' ועבר עליה' מע"לע יעי"ש ואחר מח"כ הרמה לא דמי להדדי דהתם כיון דנולד הס' קודם תע"לע ואז הי' ספק תורה ואח"כ נתגלגל הדבר שלא הי' אלא איסור דרבנן משא"כ כאן, כיון דהא דהטיל מום אינו אלא אי' דרבנן מטעם קנם והכא אפשר דלא קנסו דלא עשה בו איסור דאפשר דמותר לכתחלה לעשות בו מום דאף דלאכלו בלא מום הו"ל ספק דאוריי' מ"מ לענין הטלת מום אינו אלא ס' דרבנן, ומתחלה אנו דנין על ב' דברים הא' אי מותר לשחטו ולאכלו, ולענין גיזה ועבודה ובכ"ז הו"ל ספק דאוריי' והשני אי מותר להטיל בו מום ולענין זה לא הוי אלא ס' דרבנן בזה יש לספק ולומר אי נאמר כיון דעל מה שאסור מד"ת ע"כ הוצרכנו להחמיר ולהחזיקו בבכור גם לענין מה שנוגע רק לאי' דרבנן נחמיר ג"כ כשל תורה וצ"ע, ונהירנא כי חזינא בתשובה מהרשד"ם בימי חורפי דלמאן דס"ל דאי' לעשות סחורה בדבר איסור אינו אלא אסמכתא בעלמא מותר למכור ולעשו' סחורה בס' אי' דלענין זה לא הוי אלא ס' דרבנן, ונ"ל להביא ג"כ ראיה מתשוב' הרא"ש שהקשה אמה דפסק הרמב"ם דאינו חייב בהנהגת כלאים אלא בטמאה עם טהורה אבל ב' מינים טהורים אינו אלא דרבנן מהא דאמרי' בחולין דף ע"ט על הא דא"ר אבא כי מעיילת לי כודנייתא עיין להנך דדמיין להדדי דש"מ סימנים דאוריי' ואי כדברי הרמב"ם גם אי סימנים דרבנן מהני לאי' דרבנן ע"כ קושי' הרא"ש ולא אמרי' כיון דאי הוי בעי מרכבי אהדדי דלענין זה מודה הרמב"ם דגם אי שניהם טמאים אסור מדאורי' [ולא כש"ך סי' רצ"ו ס"ק א'] ולא הוי תהני הסימנים אי נימא דסימני' לאו דאו' לכן גם להנהגות והמשכות קרן דאינו אלא דרבנן לא מהני א"וו מוכח מזה דע"י שמחמירי' בענין הנוגע לדאורי' לא צריכי' להחמי' ג"כ בענין שאינו אלא דרבנן ויעוי' עוד תוס' פסחים דף ט' ד"ה היינו ט' חניות דהקשו על פי' רש"י דלענין בדיקה מיירי והיכי מפשיט מט' חניות דהתם ספק דאורי' היא והכא אינו אלא ס' דרבנן, ולא אמרי' כיון דאם נמצא אסור לאוכלה דלענין זה הוי ס' דאוריי' גם לענין בדיקה דאינו אלא דרבנן נחמיר שלא להחליק בין השווים כנ"ל ואין לדחות ולומר כיון דעכשיו דלא נמצא עדיין אין לנו נפקותא אלא לענין דרבנן לכן דייני' להקל, דא"כ לבתר דחדית לן הר"י בתוס' שם מיירי לבתר שנמצא למה להו לומר דלענין אכילה קא בעי, כיון שנמצא אסור ג"כ להשהותו כשם שאסור לאוכלה, א"וו דאף דלענין אכילה דהיא דאורי' מחמירי' מ"מ לענין להשהותו דאינו אלא דרבנן מקלינן גם מצאתי בש"ך סס"י קי"ד בהיתר הכרכום שכ' דאם היא ספק אם יש כאן שום איס' מותר לבטלו לכתחלה וכ"כ עוד סי' קט"ו ס"ק כ"ח ובסי' צ"ב ס"ק ח' כ' כן בשם מהרא"י ולפ"ז נ"ל ג"כ דספ' איסור מותר לבטלו לכתחלה דאף דלענין לאוכלו הו"ל ס' דאוריי' מ"מ לענין לבטלו אינו אלא איס' דרבנן, אמנם ראיתי בחו"ד סי' צ"ב שכת' דס' איסור אסור לבטלו לכתחלה ומחלק בין דינא דש"ך הנ"ל היכי דהספק אי יש כאן דבר האסור כלל ובין היכא דכבר נקרא שם האיסור על הספק יעי"ש ולדעתי נסתפק בדין זה הירושלמי פ"ק דערלה גבי רמוני בדן יעי"ש שצריך ביאור רב ואין כאן מקומו סוף דבר שלדעתי אין דין זה הכרע אי מותר להטיל מום בספק בכור בזמן הזה, אבל מה אעשה שבת"הד סי' קס"ט כ' בפירוש לאיסור וז"ל שם ונחזור על הדרישה על צרם אוזן הבכור שהגוי הסיחה ל"ת שיהודי צוה לאמה שתעש' צרימה וכו' א"כ לית דין ולית דיין להתיר אפי' בבכור שיש בו ספיקות וכו' ומוכרח אני לבטל דעתי נגד דעת גדול האחרונים ב עוד יש לדון הנה בבכורות ד' ל"ה במעשה דקסדור איתא ב' איסורי' האחד בגוי דהטיל מום בבכור, והב' בתינוק ויע"ש בגמ' דצרכי' תרווייהו וכן בש"ע סי' שי"ג איתא עכו"ם או תינוק ויש לדון אי מותר לצוות לתינוק גוי להטיל בו מום, וחילי דילי מעובדא דרב משרשיא שבת דף קל"ט דאמר לתנוק עכו"ם לזרוע כשותי בכרתי ועי' ט"ז סס"י רצ"ו וברסי' רצ"ז ביו"ד דבאיסור תורה אף תינוק גוי אסור ודוקא בכלאי כרם דח"ל דרבנן מותר יעי"ש א"כ בהטלת מום בז"הז דלרוב פוסקים אינו אלא דרבנן יש לעיין

ועי' בפמ"ג או"ח סי' רס"ג במשבצות דמסופק ג"כ באי' שבת שבות דשבות ע"י תנוק עכו"ם אי רשאי עי"ש ג' דעת הרמב"ם פ"ו מה' שבת וש"ע או"ח סי' ש"ז סעי' ח' מותר לומר לעכו"ם לעשות בשבת דבר שאינו אלא משום שבות במקום פסידא, ודעת הראב"ד בהשגותיו שם להקל עוד יותר אמנם הריב"ש חולק ואוסר שבות דשבות במקום פסידא והובאו כל הדיעות במג"א ס"ק ז' וסיים להקל במקום צורך גדול ועי' ג"כ בקונטרס מנחת כהן שהאריך ג"כ והסכים להקל ולפי"ז אפשר לומר דגם בהטלת מום בבכור בז"הז דמחמרי' ג"כ לומר לעכו"ם אף דהוי תרתי דרבנן דמ"מ מותר במקום שיש לחוש להזיקות גדולות והפסידות מרובות ועי' תשו' הב"ח סי' קמ"ו בדין דמותר דיבור של חול במקום פסידא דהביא מכמה מקומות בש"ס דהקילו במקום הפסד כהאי דמתירין לבעול באנינות ריש כתובות, ומהא דהתירו בביצה לאכול מבהמה שלא נבדקה כזית בשר משום פסידא וכן משאר מקומות, ד' גרסינן מס' שבת דף מ"ב מכבין גחלים של מתכות ברה"ר שלא יזוקו בו רבים אבל לא של ממון וכו' אמר רבינא הלכך קוץ ברה"ר מוליכו פחות מד"א וכו' ומבוא' שם ברש"י ורא"ש דאי' דרבנן מותר במקום דשכיח הזיקא אבל לא אי' דאורייתא ולכן לדידן דקי"ל מלאכה שאצל"ג פטור מכבין אפי' של עץ וכן היא בטור וש"ע או"ח ססי' של"ד יעי"ש, אמנם דעת בה"ג ורב האי המובאי' בחי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן שם דבמקום דהזיקא מצוי' אפי' כיבוי דאוריי' שרי והא דאין מכבין של עץ הוא משום דכל כמה דלא כבי' אית בה סומקא ולא מתוק בה וכי אזיל סומקא כבר כביא, משא"כ בשל מתכות דגם לאחר דאזיל סומקא קליא, ולשיטה זו גם אי מלאכה שאצל"ג חייב מ"מ מותר צידת נחש משום דהיזיקא דרבים חשיב כסכנות נפשות ואי מלאכה שאצל"ג פטור מותר אפי' בשל עץ אע"ג דלא שכיח היזיקא מדפריך הגמ' עלה דשמואל למימרא דשמואל כר"ש ס"ל וכ' הר"ן שם דהא דאמרינן שם רבינא אמר מוליכו פחות מד"א היא רק משום דכל כמה דאפשר לשנויי משנינין יעי"ש, משמע מלשונו דאי לא הוי אפשר לשנויי הוי שריא אפי' אי' דאוריי' ולא ידעתי מאי שנא מגחלת של עץ דכיון דאית בה סומקא וניכר היא דקליא מיקרי לא שכיח היזיקא ה"ה קוץ ברה"ר דחזי לי' אנשי ומשתמר מיני' ולא דמיא לגחלת של מתכת לאחר דאזיל סומקא כל מאן דחזי' לי' סבר דכבר כביא ולא קליא תו, משא"כ בקוץ דאפשר להשמר, ולא דמי ג"כ לצידת נחש דאזלה וחזקת כמ"ש הרשב"א עכ"פ חזינן כל היכי דאיכא למיחוש להיזיקא דרבים שרי' לשי' בה"ג אפי' איסור דאוריי' ובהיזק שאינו מצוי' דאפשר להשמט ממנו עכ"פ שרי' אי' דרבנן ולשי' שאר הפוסקי' עכ"פ אי' דרבנן שרי' במקום חשש היזיקא דרבים אפי' במקום דאפשר להשמט ממנו, וכל היכי דשרי' שבות הנעשה ע"י ישראל מכ"ש דמותר אמירה לעכו"ם עי' עירובין דף ק"ב דמחלק הגמ' שאני שבות דאית בי' מעשה וכו' ולפי"ז בנ"ד דיש לחוש פן ח"וש לכשיגדל וירבה כחותיו ינגח יחדיו איש ואשה נער וזקן נראה דיש להתיר עכ"פ לומר לגוי להטיל בו מום כיון דלשי' הבה"ג כל היכי דהולך ומזיק אפי' איסור דאוריי' שרי ולשי' רש"י עכ"פ שבות דרבנן:

העולה מכל הנ"ל כיון דהעלינו בס"ד דאין לבכור הזה אלא דין ספק בכור ולדעתי אפשר לומר דבספק מותר להטיל בו מום בעצמו וגם אפשר דאי' אמירה לעכו"ם גבי בכור מותר במקום דשכיח פסידא והיזיקא ואפשר ג"כ לומר דהטלת מום ע"י תינוק גוי מותר וגם יש לצדד לסניף בעלמא פלוגתת האחרונים בתשו' חות יאיר אי מותר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות איזה דבר האסור [ואם כי דבריהם אין נוחין לי שנעלם מהם תשו' תה"ד סי' קס"ט שהבאתי לעיל דמיירי שאמר הישראל לגויה שתצוה לבתה] מ"מ בצירוף הנ"ל יש להתיר לצוות לגוי לומר לבנו התינוק לצרום אוזן הבכור כ"נ לענ"ד להלכה ולא למעשה עד אשר יסכימו עמי איזה מופלגי לומדי עירי חכמי העיר ואציליה וה' יראינו בתורתו נפלאות, ויצילנו משגיאות:

יואל אונגר מרעכניטץ:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה