אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קמה

תשובה קמד

להנ"ל.

פאקש א"ח של פסח תרל"ז לפ"ק:

ע"ד השאל' דישראל מכר לגוי בהמה מבכרת בעד חובו שחייב לו מחמת מכר וגם משכה הגוי לביתו והבכירה אין בזה שום ספק דהוי מעות וגם משיכה וא"צ למ"ש הקצ"הח דכיון דאינו מחוסר מעות קונה משיכה מ"הת כמו מציאה ומתנה, ואין כל הפוסקים מודים לדברי התוס' אלו דרמב"ן כת' דמתנה אינו קונה מה"ת אלא בחליפין ובחצרו ומשיכה לדעתו אין קנין כלל בגוי לר"ל אבל אם הכניסו לחצרו והוא עומד כולו ברשותו דהוי כאלו הבהמה מונחת כולה תוך ידו מודה הרמב"ן דקינ' מ"הת דיד ילפינן מגט ותגנב אבל כ"ז באינו מחוסר מעות כגון מתנה ונד"ד, אבל במקום דמחוסר מעות לא גלתה התור' שיקנה ברשותו בטרם שישלם מחירו ולכן כ' הטור דלצאת ידי שניהם צריך שיתן הגוי מעות וגם ימשכנה לרשותו אבל בלא מעות לא מהני גם אם יהי' ברשות הגוי בכולו:

אמנם ראיתי שדעתך פקפק דלשיטת רש"י דגוי אינו קונה אלא בכסף ומלוה במכר אינו קונה ואני כתבתי דבמקום שאין מחוסר מעות וודאי קונה בחצירו ולדעתי אין לפקפק ע"ז כלל דהא קנין יד וקנין חצר מפורש בתורה גבי גט וגבי גנב, ואין מי שחולק שקונה במתנה ובמציאה, רק במכר ל"ק לר"ל משום דגוי לא מסלק נפשי' מחפציו עד שיבוא מתירהם לידו, ולכן אם קנה בעד חוב שנתחייב מקודם וודאי קונה כמו שקונה מציאה ומתנה, וזהו כוונת הרמב"ן שכ' למ"ד מעות קונות בישראל לא משכחת מתנה אלא בחליפין וחצירו, וכוונתו דאף דמשיכה לדעתו אין קנין כלל בישראל גם במציא' ומתנה מכ"מ אם הכניס כולו לרשותו דהוי כאלו מונח בידו וודאי קונה במתנה, ורק משיכת ד"א בסימטא או הכניס מקצתו לרשותו והשאר עודנו חוץ לרשותו זהו לדעתו אין קנין כלל וכן אם הוגבה מכחו דזהו רק מתקנת חכמים ומ"הת בעינין שיהי' כולו בידו או ברשותו ועיין בזה שא"צ למ"שכ ח"ס יו"ד סי' ש"י. אמנם אי לא הכניסו לביתו רק משכו ד"א בסימטא או שקראה לה והיא באה, זה תלי' בפלוגתא דלשי' הרמב"ן והריטב"א דגם במתנה לא קנה הגוי לא נפטרה מהבכורה ונראה שהב"ח בי"ד סי' ש"ך ובש"ך שם אזלו לשיטה זו, ולדעת התוס' שפיר חזי הקצ"הח סי' ר"ד דנפטרה, ונ"ל להביא ראי' לשיטת תוס' ולקצ"הח דגוי שקונה בעד חוב קונה במשיכ' אף לר"ל דבעי קנין מעות בגוי, מהא דכ' הרא"ש פ' הזהב דאף דרבא אמר קרא ומתניתין מסייעי' לר"ל מכ"מ אנן קיי"ל כבתראי אמימר ורב אשי אלמא דרבא ס' כר"ל וקשה דבע"ז דף ס"ג אברייתא דאומר לפועליו דגרס רש"י אלא א' רבא בשהקדים לו דינר ולמאן דגרס אלא א' רב פפא מפרש הריטב"א דרבא אמר אלא הכי אמר ר"פ ומפרש דברי ר"פ, וקשה אם הקדים לו דינר אין חשש שקנאו בקנין כסף דהא לא אחר יין זה ודמי לאתנן בזונה נכרית דאמר התבעלי בטלה סתם וע"כ דה"ט דפועלים זכו במשיכתם בעד בעל המעות דיש שליחות לגוי לחומרא, והוי כאלו משכו הבעלים והאכילו לפועלים, וכדאי' בירושלמי פ"ב דקידושין וקשה ממ"נ אם נחשב כאלו הבעלים משכו, הא לרבא אין קונה ישראל מגוי במשיכה ולפי דינא דקצ"הח ניחא דכיון שהקדים לו דינר ואין מחוסר עוד המעות שפיר קנה מן הגוי במשיכ', אמנם גם לפימ"ש ניחא דאף אם בהגבות הפועלים לא נקנה כיון שמסתמא לא היו כל המאכלים בתוך ידיהם ממש אבל כשהונח בפיהם נקנה וכמ"שכ תוס' ר"פ אלו נערות:

מה שכתבת הערה חדשה אם קנה הגוי מדרבנן דמהני לפטור מהבכורה מטעם כיון דקנה מדרבנן א"כ נתייאשו הבעלי', אני תמה עליך וכי יאוש כדי קנה, ואף שהרא"ש כ' דלכל הפחות מדרבנן קונה ואם קידש אשה מקודשת מדרבנן, הלא רצונך לומר דאם גם לא מהני קנין דרבנן שיהי' הפקר ב"ד מכ"מ מהני מטעם יאוש ויאוש ג"כ אינו אלא מדרבנן ועוד דגם הרא"ש לא כ' כן להקל אלא להחמיר חושש שמא קונה מדרבנן שכן העתיק הטור סי' שנ"ג דבריו, ואני אמרתי על מ"שכ רש"י ב"מ דף מ"ח ע"א דנ"מ בין ר"י לר"ל אם קידש המוכר אשה בכסף ולא קאמר אפכא אם קידש הלוקח בחפץ שמשך אם נקנית מדאוריית' ולא תפס בה קידושין אחרי' ואמרתי דכיון דקנה החפץ מדרבנן נתייאש המוכר וכשבא ליד האשה הוי יאוש וש"ר ועל הא דכ' הראש דלר' יוסף דיאוש כדי לא קנה כלל לא היתה מקודשת השיג עליו יש"ש דהא איכא ש"ר, ונ"ל דהנה הרמב"ם סובר דביאו' וש"ר צריך הלוקח להחזיר הדמים ולא קיימ"ל כוותיה, ונראה דרמב"ם לטעמיה דסובר יאוש ל"ק כלל א"כ באיסור בא ליד לוקח וכמ"שכ הש"ך אבל הרא"ש דכת' דאפשר דקונה מדרבנן, ואם הי' קונה מדרבנן ולא הי' מחוי' אלא להחזיר הדמים וגוף החפץ הי' של הגנב א"כ לא אתי באיסור ליד הלוקח, ולכן אין הנגזל יכול להוציא הדמים מן הגזלן דמספיקא אין מוציאין ממון ולכן שפיר כתב הרא"ש דכיון דהלכה כרבה שפיר מקודשת, והיינו בידוע לה שגניבה היא דלא תוכל אין רצוני להתקדש בגניב' כמ"שכ הב"ש רסי' כ"ח, ומ"שכ הרא"ש שם אבל יאוש וש"ר קונה מדאו' היינו באין ידוע שא"צ להחזיר הדמים וקונה אפי' לר"י:

ומה הבאת ראיה נגד קצו"הח הנ"ל ממש"כ הרי"ו הובא בב"י ובס"ע סי' ק"ה בראובן ששלח שליח לקנות יין מגוי בחובו והגביה ונתן לבע"ח אחר דקנה השני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומשיכ' לא קני מגוי, אלמא אף דבחוב מסר לו הגוי מכ"מ ל"ק לשי' רש"י דבעי' דוקא קנין מעות ולענ"ד לק"מ דודאי אם מדעת הלוה הי' עושה השליח קנין לזכות להמלוה ודאי מהני כדאי' בש"ע סעיף ג' והוא משני טעמים, האחד כיון דהלוה עשאו לשליח לזכות להמלוה והלוה הוא בעל החפץ דאין המטלטלים בני שיעבוד ויכול ליתנם במתנ' למי שרוצה והשליח שליחותי' דבעל ממון הוא, ועוד כיון שעשה קנין דהי' מהני גם אם לא הי' חייב לו, לכן יכול השליח לעשות שליחותי' דמלוה מטעם מגו דזכי לנפשי' וגם הי' הלוה מרוצה ליתן לו, וכן מבואר טעם זה במרדכי, ולכן כ' הר' ירוחם דבנד"ז שני הטעמי' ליתא דאין יכול להעשות שלוחו דלוה דאין שליחות לגוי, וגם אינו יכול לעשות שליחותי' דמלוה כיון דלרש"י אינו קונה בהגבה' מגוי ואם הי' מרוצה לזכות לנפשי' לא הי' קונה במשיכה זו, ורק אם ידו כיד המשלח הי' יפול לזכות כיון דחייב לו והדר הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' וכן מבואר בתומים בקיצור לשונו שכת' אם משיכה הי' קונה הוי אמרי' דל החוב, אבל אם משיכה א"ק מגוי ורק מחמת החוב א"כ הדר הו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים:

הבאת במכתבך ירושלמי פ"ד דפיאה, ואיני יודע במה נתקשית בו, דהנה א"א יכול לעשות שליח אא"כ איתא בדנפשי' ופליגי ב' אמוראי חד אמר דאין יכול להעשות שלית לזכות אלא אם יוכל ליתן, ולכן יכול בן חורין לקבל שחרור לעבד דאית' בדנפשי' דיכול לשחרר עבדו, וחד אמר דצריך שיהי' ראוי' לקבלו, לדעתו דוק' עבד יכול לקבל שחרור מרבו של חבירו, ומקשה ע"ז מתן גט לאשתי ושחרור לעבדי דע"כ שליח דגט הוא בן חורין דעבד אינו בתורת גיטין, וא"כ שליח דשחרור הוא ג"כ ב"ח אלמא כיון דיכול לשחרר יכול לקבל שחרור, ומשני לצדדין קתני, שליח דגט הוא ב"ח ושליח דשחרור הוא עבד, אבל מה שיש להקשות על ירושלמי הלזה במאי דקאמר דריב"ל דאמר מעני לעני מחלוקת סובר כמ"ד דבעי' ראוי ליטול, וקשה דלמא דוקא התם דהוי תופס לבע"ח במקום דח"ל דאם הוא עשיר ל"ל מגו דזכי לנפשי' משא"כ בעבד, ועוד שאין מובן לפי"ז איך יכול איש להיות שליח קבלה, ואיך תהי' אשה שליח להלכה ובהדי' תנן במתני' ספ"ב דגיטין דאף הנשים שא"נ במת בעלה מביאות גט ונאמנות לומר בפ"נ, וע"כ דשליח הלכה היא ודוחק לחלק דדוקא בממון דלדעת הירושל' בפ' התקבל שא"א נעשה שלית לקבל מתנה דצריך שיהי' שליח של בעל הממון, לכן צריך שיהי' ראוי' לקבל דבר זה לעצמו אם ירצה בעל הממון לזכות אותו, אבל אשה שנעשית הולכה ידה כיד המגרש, וכן בשליח קבלה שנעשה מדעת האשה, וקצת מבואר בנמק"י פ"ק דמציעה בחצר דאינו מטעם שליחות דאינו שליח דבעל הממון וליכ' מגו דזכי לנפשיה:

עוד הבאת במכתבך דברי המביט שרמז עליו הש"ך ברסי' קפ"ח שכת' במי ששלח גוי לקנות לו דבר מגוי נקנה לו במעות המשלח דלא אמרי' בי' אין שליחות לגוי ותמהת עליו, והנה וודאי לדעת בני מערבא ב"ק דף ק"ב וכדפי' ר' אבוהו דבריהם דבלא שינה הטעם דיד השליח כיד בע"הב וגוי השליח דאין ידו כיד המשלח לא הוי קונה, אבל אנן קיימ"ל כר"י ולא כבני מערבא אבל בטעמא פליגי ודין המביט תלוי בפלוגתת הראשוני' דלדעת הרמב"ם והמחבר טעמ' דדעת המוכר להקנות לבעל המעות יהי' מי שיהי' ולכן ס"ל דאפי' אם השליח אמר לפני עדים שיזקוף דמי המשלח עליו במלוה ויקנה לעצמו מכ"מ קונה בעל המעות עי' ש"ך סי' קפ"ג סק"ד דאף ששלח יד במעות דהמשלח לא קנאו להיות שלו רק חייב באונסין מידי דהוי כשואל ואיך יעשה סחור' במעות של חבירו, א"כ הה"ד בנד"ז של המבי"ט דאף דאין הגוי נעשה שליח מכ"מ מעות של המשלח דבא ליד המוכר אפי' ע"י מעשה קוף הם קונין לו המקח והמביט ח"א סי' ק"ח והביאו הש"ך פסק כן כהרמב"ם ודימה זה למה שקונה עבד דקונה הרב כן מה שנקנה במעותיו נקנה לו. אבל דעת החולקים שהביא דס"ל דהא דלא קיימ"ל כבני מערבא הוא מטעם דאף דאין המוכר יודע מי שהוא בעל המעות להקנות לו מכ"מ השליח דהי' דעתו לקנות בשביל המשלח הוא זכה לו, ולכן אם השליח קנה לעצמו ל"ק המשלח, עי' תשו' רשב"א ח"ג בספר תולדו' אדם סי' שס"ט, וא"כ הה"ד אם השליח גוי ולא יכול לזכות להמשלח לא הי' מהני אם לא הודיע להמוכר מי הוא בעל המעות:

ויש לעיין בירושלמי ספ"ו דדמאי על מתני' דע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק, דתני רשב"ג אם החליפן בשלו צריך לעשר, אר"י הדא אמר הנותן מעות לחבירו והחליפן דחייב באחריותן, הובא בר"ש ועיין פ' הרא"ש שם, והנה לכאור' אם הי' שלח יד ושימש במעות דהמשלח ואח"כ קנה באותן מעות עצמן וכיוון לקנות למשלח בין להרמב"ם ובין להרשב"א המקח של בעל המעות, וצ"ל דמיירי דירושלמי דחליפן וקנה במעות שלו, ולכן אף שהשליח החבר כיון לזכות להמשלח מכ"מ ל"ק המשלח, כדעת רי"ו שהובא בש"ך סי' קפ"ג סק"ב, אכן לפי"ז איך אר"י דמוכח דחייב באחריות דלכן קנה מעות המשלח, הלא במעות שלו קנה, אע"כ דסבר ר"י דרשב"ג מיירי דלאחר שהחליפן ושלח יד חזר וקנה במעות זו וא"כ קנה המשלח ולמה צריך לעשר, ונלענ"ד דה"ט דמשעה ששלח יד במעות דהמשלח נתחייב לו או לשלם לו דמיו או ליקח לו אגודת ירק, ועי"ז שלקח לו אגודה הלזו שהיא טבל של דמאי נפטר מחובו והוי פורע חובו בטבל, ול"ד לגזל חמץ ועבר פסח דאומר הש"ל אף דנתחייב לו בשעה שגזל ולא הוי פורע חוב בא"הנ דהתם מהדר ני' בעין מה שנתחייב לו להשיב, משא"כ בזה אף דקנה המשלח ואומר לו הרי שלך נתתי לך מכ"מ טרם שקנה הי' חייב במעות ועי"ז שקנה עבורו וזיכה לו האגודה אז נעשית שלו שפיר הוי פורע בא"הנ, ואף דאם גם החבר אינו נותנו בידו לע"ה המשלחו יכול הע"ה ליטול מעצמו כיון שכבר נקנה לו, מכ"מ אינו רשאי להניח ליטול מעצמו בטבלו דהוי כמי שאנס המלך גורנו בחולין דף קל"א דחייב לעשר:

והנה בירושלמי דקידושין שהבאתי דא"ר זעירא הטע' דחנוני זכה לפועלי' דהוא שלוחו של בע"הב ואם החנוני חרש אין חשש, ונלע"ד לתרץ בזה קושי' תוס' על רש"י בע"ז דף ס"ג דהפירוש דהחשש הוא בשביעית במה שמוסר דמי שביעית לחנוני הע"ה ולכן הקשה על דבי ר"י דלא נתפסו הדמים אחר שנאכלו, ומנ"ל לר"ש דלמא הטעם דפורע חובו בשביעית, ונ"ל דר' ששת הי' סבר כר"ז דהחנוני עושה שליחותו דבע"הב ויש שליחות לגוי לחומרא והוי כאלו הוא בעצמו נתן לפועליו א"הנ והוי פורע חובו בא"הנ וזה תינח ביי"נ אבל בשביעית דע"כ החנוני ישראל הוא, דבפירות עכום אין בהם דין שביעי' כמ"שכ הרמב"ם בפ"ד מהלכות שמיטה, וכיון דהחנוני ישראל הוא א"צ לחוש אם יאכילם לפועליו דאין שלד"ע שכן דעת רש"י גבי רבית דאם השליח גוי אסור דיש שליחות לגוי לחומרא ואשלד"ע לא שייך בגוי, משא"כ רבית ע"י שליח ישראל מותר דאשלד"ע, א"כ הה"נ והוי כמו חנוני חרש דכיון דאינו נעשה שלוחו אין חשש אם יאכיל איסור לפועליו, עי' מל"מ פ"ה מהלכ' מלוה בזה אמנם עכ"ז טעמא בעי גם אם החנוני חרש איך יצווה להחנוני חרש להאכיל לפועליו א"הנ ועי"ז יפטר הוא מחובו אף דלא יהיב להו לא בידו ולא ביד שלוחו, מכ"מ הא משתרשי לי' ודמי לאנס המלך גורנו, והמג"א בסי' תמ"א נסתפק בכעין זה במשכון חמץ ביד גוי בלא מעכשיו אי דמי לאנס מלך גורנו, ויש לומר דהנאה זו שלא בא ע"י שלוחו הוי כאלו בא ממילא, אמנם אם כן איך אמרי' דלר' הילא דפועלים נעשים שלוחו של בע"הב וזוכים לו ונוטלם לעצמם לכן גם בחנוני חרש אסור, וקשה לפי הנ"ל אם גם זכו לו הפועלים והיי"נ שלו מכ"מ הא הוא לא נתן להם והם מעצמם נטלו, דאין לומר דגם לזה נעשו שלוחיו ליטול לעצמם, דאין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה להם ע"י אחר כמ"שכ הרא"ש ב"ק פ"ט סי' י"ח, וכיון דלא בא לידם לא מידו ולא מיד שלוחו אלא הם מעצמם לקחו ואין בו חשש אעפ"י שמשתרשי לי' כמו לוה וב"ח באין ונפרעין ממנו, אמנם לפמ"שכ מק"ח בסי' תמ"א לחלק בין הי' הא"הנ בביתו ונטל הבע"ח מעצמו את האסור לו בהנאה ועי"ז נשארו שארי הנכסי' הוי הנאה דמשתרשי לי' אבל אם אין מונחין בביתו לא מיקרי הנאה, א"כ אפשר לומר דלר' הילא דזכי לו פועליו והוא פקדון בידם דבכל מקום דאיתא ברשותיה הוא והם נטלו מעצמם מרשות שלו, משא"כ לר"ז בחנוני חרש דלא זכי בי' ומעצמ' נטלו מיד החנוני דאין בו חשש ועדיין צ"לע:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה