תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קלד
עש"ק שלח תרכ"ב לפ"ק:
לנאשיץ במדינת וואלאכא:
ע"ד שאלתכם שנגיד א' בעירכם ירש ב' ס"ת מאבי משפחת אשתו כפי דבריו, ואתם אמרתם שנתנו לכם במתנה גמורה ממורישיו אבל גם לכם גם לו אין ראיה ברורה, ועתה הנגיד הנבל ורע מעללים מחרחר ריב ומצה עם אנשי קהלה ובחרות אפו לקח את ב' ס"ת לביתו בלתי ידיעתכם, והנה אתם חשבתם לראי' מהימנא דכנים דבריכם שניתנו לכם במתנה יען שיותר ממ' שנים שס"ת הללו מונחים בבית הכנסת שלכם באין מותה ובאין ערעור מא' ממשפחת הנגיד, הנה לכאורה הדין מבואר בש"ע או"ח סי' קנ"ג סעי' ב' וז"ל יש מי שאומר שס"ת שמוחזק שהי' של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולין להחזיק בו והוא ממהרי"ק, ומטעם דלא שייך בס"ת חזקה דמה שביד אדם היא שלו, לכן כיון דנמצא תמיד בבהכנ"ס הוא של הציבור כיון דמתחילתו נעשה על דעת כן שיקראו בו הציבור ויהי' מונח בביהכ"נ תמיד עד יום פקוד אותו הבעלים, ואין לחלק ולומר דדינא של הש"ע מיירי דוקא בידוע שלא נתן להם המוריש במתנה רק דטוענים מדשתיק ולא מחה להם וודאי מחל להו, משא"כ בנדון זה דטוענים בני היישוב שניתן להם במתנה גמורה, דהא כ' המג"א דאפי' עדות מבני העיר לא מהני והיא מבואר באותו תשו' במהרי"ק עצמו דחשיבי נוגעים אם לא שיש להם ס"ת אחרת לקרות בו ואז מועיל הסתלקות עכ"ל, וכיון שמקצת בני העיר רצו להעיד ע"כ שאומרים שיודעים בבירור שניתן להם ואפ"ה כ' המהרי"ק דאין הציבור יכולים להחזיק בהם:
והנה המחבר לא הביא סוף דברי מהרי"ק דלא מהני עדותן וסובר המג"א דסמך עצמו על מ"ש בחו"מ סי' ל"ז, ולבבי לא כן ידמה, ולענ"ד דדבר גדול חדית לן המהרי"ק כאן שלא הוזכר בח"מ דהנה הסמ"ע שם ס"ק נ"ג כ' דביש להם ס"ת אחרת אפי' סילוק א"צ, ולכאורה נעלם ממנו מה שכ' המהרי"ק כאן דצריך סילוק ויותר תימה על הש"ך דשתיק לי' לסמ"ע והוא בעצמו ביו"ד סי' רנ"ט ס"ק ה' הביא דברי מהרי"ק בזה"ל בני העיר נוגעין בעדות אז לא יסתלקו וגם שיהא שם ג"כ ס"ת אחרת, גם מ"ש הסמ"ע דלכן לא בעי סילוק כשיש להם ס"ת אחרת דאפשר לשמוע בס"ת האחרת ומצות לאו להינות נתני, הם דברים תמוהים הא גם אי הנאת המצוה חשובה הנאה כיון דיכולים לקבל הנאה זו בקראם בס"ת אחר אין כאן נוגע וצ"ע ונראה דהנה המג"א סי' קנ"ג ס"ק ה' כ' טעמא דגבו מעות לבנין בהכנ"ס דאינן רשאי' לשנותן כ"א להעלות' לקדושה חמורה דהיא מטעם דאין רשאי' לשנות מדעת המתנדבי' והמה אינם מרוצים לקדושה קלה ממנה, ועוד כ' דהוי בזיון כיון דנגבה לכך עי"ש משא"כ ביחיד המנדב או שקנו ממה שגבו סתם דאין כאן בזיון, ואח"כ סיים ופשוט דב"ז טובי העיר באעחד אנשי העיר שרי לשנות המעות כבסעיף ו' עכ"ל וק' מנ"ל להתג"א דזט"הע במא"ה בכה"ג דנגבה המעות לצורך ביהכנ"ס דיש כאן בזיון בשנותן לקדושה קלה דיכולין לשנותן דלמא בסעי' ו' מיירי דנבנה ממעות שגבו סתם או דיחיד שנדב להם דליכא בזיון וכיון דהמנדבים לדעת הציבור התנדבו לכן רשאין הן בדבר, משא"כ היכא דאיכא משום בזיון, וצ"ל דהוכיח ממה דכ' בש"ע שם סעי' י"ג דגבו מעות לצורך ביהכנ"ס ובא להם דבר מצוה דיכולים להוציא המעות, ולא בעי עילוי לקדושה חמורה כמו כאן וכ"כ המג"א שם ס"ק ל', והנה שם לא הותר אלא לדבר מצוה, וטעות נזדמנה להפמ"ג שם דכ' דה"ה לדבר רשות דהא הרמב"ם הוציא כן מלישנא דש"ס לפי גרסתו דלמא מתרמי מידי דמצוה כמ"ש הט"ז ס"ק י"ב אלמא לדבר הרשות אסור להוציאן וטעמי' משום דנגבה לדבר מצוה הו"ל בזיון אם נוציאנה לרשות ואין כח לזט"ה לבזות המצוה אבל לזה מהני כל ד"מ שיהי' ולא בעי שיתעלה לקדושה חמורה אבל בסעי' ה' דלאו זט"ה הוויין בעי דוקא עילוי לקדושה חמורה משום דאסור לשנות מדעת המתנדבים ואינם מרוצין לקדושה קלה אבל בסעי' י"ג בזט"ה מיירי דהמתנדבי' סומכי' עליהם וליכא משום שינוי דעת הנותן רק משום בזיון סגי' בכל ד"מ, וא"כ הא דכ' המג"א דפשוט דזט"ה במא"ה שרי לשנות היינו לדבר מצוה דווקא, וא"כ יש חילוק בין אם נגבה מעות מבני העיר לצורך קדושה לבין יחיד שנדב להם הדבר שאם גבו מב"הע לצורך דבר זה אין יכולים הציבור במעמד פרנסיהן למכור דבר ההוא ולהוציא המעות לדבר רשות משום בזיונא ואם יחיד נדב להם יכולי' לשנות אף לדבר רשות וכן איתא ביו"ד רנ"ט בישראל שהתנדב מנורה ונשתקע שם בעלים דיכולים לשנות לדבר רשות וא"כ י"ל דבחו"מ סי' ל"ז בקהל שנגנב מהם ס"ת דמסתמא מתחלה נגבה המעות מאנשי העיר לצורך ס"ת ואסור לכל הציבור גם יחד למכור לדבר רשות כ"א לעשות בהמעות שום דבר מצוה לכן אם יש להם ס"ת אחרת לא בעי שיסתלקו המעידים כיון דאפשר להם לשמוע מס"ת האחרת ואי משום דבידם למוכרן במעמד פרנסיהן מה בצע כי ימכרו הלא לא יוכלו להשתמש במעות כ"א לעשות בהם איזה מצוה ומצוה לאו להינות נתנו משא"כ בנדון דמהרי"ק דמעידים דיחיד התנדב להם ס"ת דיכולים הצבור למוכר' ולהוציא המעות לחולין שפיר הו"ל נוגעין אם לא יסתלקו:
ולפי האמור דדבר גדול דיבר המהרי"ק לא הו"ל להרב ב"י להשמיט דבריו מספרו, ע"כ אומר אני דבכוונה השמיטו דהנה העטרת זקנים והטו"ז הביא תשו' רש"ל שחולק על דין זה וס"ל דאין כח להיורש להוציא ס"ת מקדושתה למוכרה לצורך חולין וגם להוציאה מחזקת הציבור שמוחזקין בה בלי ראיה ברורה וחסכים על פסק זה מהר"י בר בצלאל, אמנם הטו"ז דחה דבריהם כיון שידוע שהיתה של מורישיו האיך יוכלו הקהל להחזיק בהו מספק בלי ראיה, גם הש"ך יו"ד סי' רנ"ט הביא בשם תשו' שארית יוסף דסברה נכונה כמהרי"ק דקשה להוציא דבר מחזקת בעליו ואני אומר דחלילה לומר על מרן של ישראל הרש"ל דטעה בדבר פשוט דאוקמינן אחזקת מ"ק, לכן נראה דוודאי סברת מהרי"ק נכונה דאין ראיה ממה שמונח בבהכנ"ס שניתן להם, אמנם גם בנודרת אין חזקה ולא מהימן המוחזק לומר לקוח בידי או במתנה ניתן לי ומ"מ אי איכא דררא דממונא דהיינו ספק לב"ד בלא טענותיהם אמרי' בב"מ דף ק' דאי קאי ברשות לוקח לא מפקינן מיני' אף דאית למוכר חזקת מ"ק וא"כ ה"ה בנדון זה, והא דכ' המהרי"ק דיכול היורש לאפוקי מבהכנ"ס מרשות הציבור נראה משום דפוסק כשי' התוס' שם דדוקא אם הלוקח טוען ברי אבל בטוען שמא אין מועיל חזקתו מספק, לכן כאן דאין לציבור כ"א טענת ספק ולא מהני חזקתם אבל אנן דפסקינן בח"מ סי' רכ"ג דלא כשי' התוס', ולכן גם כאן כיון שגם בלי טענותיהם יש לן ספק דעת הנותן בעת נתינה לבהכנ"ס אם היתה להקדישה לרבים או רק לקרות בה ברבים ומהני מה שהיא בחזקתם שאין היורש יכול להוציא מחזקתן וא"כ דברי מהרש"ל ברורי', אמנם לפי"ז דברי הש"ע סותרי' זא"ז דכאן הביא דברי המהרי"ק דאין הציבור נחשבי' למוחזקי' בלא טענת ברי ובחו"מ פסק כשי' הרמב"ם, ונראה דס"ל להרב"י דעובדא דמהרי"ק בטוען היורש ברי שלא הקדיש מורישיו מיירי ובכה"ג כיון שהקהל רוצי' להחזיק בטענת שמא, ואף דנגד חזקת ממון לא מהני בו"ש להוציא מ"מ כאן דחזקת מ"ק ג"כ מסעי' לב"וש לכ"ע עדיף ואף דמהרי"ק גם בשנים מהציבור רצו להעיד ואם כן הם יודעים בבירור שניתן להם במתנה א"כ נוקי טענת ברי שלהם נגד טענת ברי של היורש דהא בחו"מ ססי' ע"ה משמע דאף ברי מפי אחר מהני, וא"כ אף דרוב הציבור אין יודעים בבירור מ"מ להני מה ששמעו מפי אותן השנים לגרע טענת ברי של התובע מ"מ כיון שכתבנו דדעת המהרי"ק דהטוען שמא לא מחשב למוחזק ע"י שמונח בביתו וכיון דרוב הציבור אינם יודעים בבירור וודאי דלא מהני מה ששמעו מפי אחרים למה שמוחזקי' בתפיסה, משא"כ אנן דפסקינן כרמב"ם וגם הטוען שמא מקרי מוחזק אלא דמכח תביעת תובע בברי שלו אתינן לאפוקי מחזקתן וכיון דאית להו טענת ברי מפי אחר לא מצי מפיק מנייהו, ולכן הב"י השמיט זה דמסיים המהרי"ק דבעי סילוק אי שנים רוצים להעיד דבכה"ג לא בעינן סילוקן שיועילו מתורת עדותן דהא דמהני הוגד לי מפי אחר אין חילוק אפי אי לא שמע רק מקרוב ופסול ג"כ מהני לגרע ברי של התובע:
וא"כ לפי האמור כיון דגם בלי טענת הבע"ד ספק לב"ד אי זכו לציבור בעת שניתן לרשותם אין כח ביד היורש להוציא מרשותם וא"כ גם עתה לאחר שתפס הנגיד הס"ת והכניסם לרשותו לא מהני תפיסתו, ואל תשיבנו למה התפסת הציבור מהני יותר מתפיסת היורש אומר אני מלתא בטעמא' לאחר דקי"ל דתפסה לאחר שנולד הספק בטענת שמא לא מהני לכ"ע והא דתפיסה קודם שנולד הספק מהני אפי' בטענת שמא כ' הא"ות בקונטרס התפיסות דה"ה בתפס בעת לידת הספק דהתפיסה והס' באין כא', וא"כ תפיסת הציבור בעת לידת הספק דהיינו שניתן לביהכנ"ס שלהם לכן מהני לדעת הרמב"ם וש"ע אפי' בטענת שמא משא"כ תפיסת היורש שהיא תפיס' שנולד אחר שנולד הס' ועוד דבהדי' כ' הרא"ש פ"ק דב"מ סי' י"ב גבי אבעי' דזרק ארנקי דבהפקר אף אי תפסו אחר לא מהני אחרי שכבר זכה בו ראשון בתפיסה מספק וא"כ ה"נ:
ואף שאינני כדאי לחלוק על מהר"י כ"ץ ובעל הטו"ז, אמנם גם בס' א"ר תמה על הדין דש"ע גבי ס"ת דאין הציבור יכולי' להחזיק שהיא סותר למה שאיתא שם סעי' י"ח גבי כלי קדש דאין הנותן יכול להוציאן ולמכרם וכ' ב' תי' א' ס"ת שאני דאף כשימכר בקדושתו קאי ב' דדין הנזכר בס"ת בהתנה בפי' דלא יחול קדושה עלי' מיירי עכ"ד, והנה תי' הא' בטל מעיקרא לפמ"ש המג"א סקי"ד שם דתשמישי קדושה שמכרו זט"ה במא"ה לא מהני רק להוציא מעותיהן לחולין אבל הם בעצמן בקדושתן קיימו, וא"כ אין חילוק בין ס"ת לכלי קדש דיחיד בשלו לא עדיף מזט"ה במא"ה וג"כ לא יכול להוריד מקדושת וע"כ כתי' הב' של הא"ר, ובאמת שגם הוא מסכים לתי' זה, דכ' דתשו' רש"ל אינו חולק אדינא דש"ע, והיינו לפי תי' הב' דש"ע מיירי דהנותן התנה בפירש בפני עדים שלא יחול קדושה עלי' ומסתפקי' הקהל אי כוונתו שלא ליתן לציבור כלל, ואף דיחיד בשלו יכול בלא"ה להוציא המעות לחולין מ"ת צריך הי' לתנאי הזה כיון שהקדישן לקרות בו ברבים וכמ"ש המג"א ס"ק כ"ב, או שכוונתו הי' כך להקדישן לציבור והא דהתנה, שיהיו פרנסיהן יכולין להוציאן לחולין ולא יצטרכו למעמד אנשי העיר, ודווקא בספק הלזה הדין עם היורש כיון דגם התנאי בוודאי אלא שאנו מסופקי' בביאורו, משא"כ בלא התנה בפירש ואנן מספקינן אי הי' תנאי בלבו, וכיון דההקדש וודאי והתנאי ספק אין הס' מוציא מידי וודאי, או די"ל בכוונת הא"ר דוודאי כיון דנותן התנה בפירש ידעינן בשעה שניתן הס"ת לביהכנ"ס לא הי' דעתו ליתן במתנה לצבור, אמנם על היורשי' להניח שם הס"ת בסתם אנו מסופקי' אי לא מחלו לציבור הס"ת שהונח ברשותם כיון דהמה לא התנו, ובסחק זה פסק מהרי"ק דהדין עם היורש אבל באמת היכי דגם הנותן לא התנה או שאינו יכול לברר שהתנה מעיקרא ואפשר שמתחלה בתורת מתנה בא לידם כעובדא דמהרש"ל בזה מודה המהרי"ק דהדין עם הקהל, ולתי' הזה מסכים הפמ"ג, ואף דעיקר קושי' הא"ר מסעי' י"ח מיושב היטב עפ"י סברת השארית יוסף דבש"ך סי' רנ"ט, מ"מ כיון דלדעתי הדין עם מהרש"ל והג' מהר"י כ"ץ רק דמסתפינא להורות נגד הטו"ז ז"ל, וכיון דגדולי האחרונים ה"ה הא"ר ופמ"ג מסכימי' עם מהרש"ל ואף דהנה לא מטעמא דידי אתו עלה מ"מ הדין עם מהרש"ל לענ"ד ברור דהנגיד מחויי' להחזיר ס"ת למקומם:
אבל כל הדברים האמורי' אינו אלא לעיקר הדין אי הס"ת המה של נגיד היורש או של הציבור אמנם בעיקר הדבר אינו יודע מה עלה על לב הנגיד לקחת ספרים הקדושים ממקום קדוש להניח בביתו המלא גלילות ותועבות ולמנוע רבים מלעשות מצוה, ולמוכרם אסור אם לא ללמוד תורה ולהשיא יתומה וכדומה אף לדעת המקיל, כיון דהוקדשו מדעת הנותן לקרות ברבי' אפי' לתתו לביהכנ"ס אחרת אסור כמ"ש בתשו' עה"ג מ"ט. דאומדין דעת הנותן שכוונתו דווקא ציבור שבעירו ואם יעבור על דברי חכז"ל למכור לא יראה סי' ברכה כדאי' במס' מגילה, וכי יצא איש זה מחזקת כ"א שניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו, וכי יריבון אנשי העיר עמו ולא כבדוה כראוי' או שנעשה לו עול ופללו אלקי' אבל כי יחטא לאלקים לבזות תוה"ק להניחה בקרן זוית ולמנוע רבים מעשיית מצוה מי ופלל לו: