אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קלא

תשובה קל

בימי הששון תרב ששונך וישגא שלותך חתני האהוב כבני הרב מו"ה שלמה הכהן נ"י:

אשר כתבת לתרץ על קושי' שלי בה"ס לא נחה דעתי במה שחדשת כיון שהוא סמך על עצמו שלא ישכח ביודעו שהוא מן הרוב שאינן שוכחים מיד אחר כ"ד לכן לא יכול לומר אח"כ אשתלי, שלדעתי אם הי' סבר שלא ישכח, שסבר שהוא מן הרוב, ובאמת שכת אח"כ דאינו מן הרוב לא הוי מזיד ופושע, כ"א טועה ושוגג, ודומה למשאי' בשבועות בסמוך לווסתה דסבר יכלני לבעול והנה לשיטת האגודה המובא ברמ"א יו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב דאם זכר מתחלה לעשות המחוייב ודחה הדבר שעדיין יש לו פנאי ואח"כ שכח דלא הוי אונס, אף דשכוח מעיקרו הוי אונס [דלא דמי למשאי' בפ' המפקיד דאם שכח הנפקד באיזה מקום הניח את הפקדון דכל דלא ידענא פשיעותא הוא, דשאני שכחה דלא עלה על זכרונו ויצא מלבו דזה הוי אונס, משא"כ שכחה כזו דאם נשאל אותו לא ידע מקום הנחתו זה הוי פשיע' גמורה אבל בנדון דהאגודה אם הי' שואלין אותו אם עשה אשר נשבע הי' יודע דלא עשה והי' עושה, ובתשו' בית יעקב לא דק בזה] מכ"מ כיון דלא הקדים לעשות בעת עלה על זכרונו מחשש דלמא ישכח אח"כ הוי כאונס הבא מחמת פשיעותא, א"כ י"ל בשבוע' שאוכל אם התרו בו לאכול הי"ל לאכול מיד מחשש שמא ישכח אח"כ, ואם לא הקדים ושכח אח"כ הוי כמזיד ופושע:

ולשיטה זו יש ליישב בפשוט מה שנסתבך בו הב"י וטו"ז ומג"א בסי' צ"ט בחילוק שבין בני ר"ג ובין הנהו זוגא דרבנן דבדף ט', דאפשר דהנהו זוגא דרבנן הוי שכוחים מעיקרו, ובני ר"ג הוי זכורים ולבסוף שכוח, אבל הב"י שם ובסי' ק"ח, ובי"ד חולק על שיטת האגודה, וכ"נ להוכיח מרש"י ורמב"ם בפי' למשנה ריש ברכות שכ' במה דא"ח דקדשים הנאכלין ליום אחד דאינן נאכלין אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה דהיינו שלא יאכל לאחר ע"ה ולא פירשו כפשוטו דיתעצל מלאוכלם דיסבור שעדיין יש לו פנאי ולבסוף ישכח ויעלה ע"ה ויעבור על לא תותירו כמו שחששו לגבי ק"ש, אמנם לשיטה זו דחולק על האגודה א"ש דע"ז לא חששו כלל דא"כ הוי אונס ורחמנא פטרי', משא"כ אם יטעה אחר ע"ה ויסבור שעדיין לילה הוא דטעות שיש להבחין הוי לרבא במכות דף ט' באומר מותר קרוב למזיד כמו קסבר בהמה ונמצא אדם, ובזה מיושב מה שעמדו האחרונים על הרמב"ם דפ' באכילת פסחים דעשו סייג עד חצות ובמצה כ' דכשר כל הלילה ולא עשו סייג, ולפי"מ שכתבתי א"ש, דבפסחים יש לחוש דיאכל אחר ע"ה ולא יבחין בין יום ללילה דהוי שוגג קרוב למזיד, ובמצה אין כאן רק דע"י שכחה לא יקוי' המצוה והוי אונס גמור, ורק בק"ש דקבלת מלכות שמי' חשו גם לאונס, אמנם גם לשיטת האגודה יש ליישב פירשי ורמב"ם הנ"ל דאפשר דס"ל כמו שפי' רשב"ם סוף פסחים דהרחקת אכילת קדשים היתה אפי' בדיעבד דאם לא אכל עד חצות אסרו אותו לאכול אח"כ ובע"כ דידי' יעשה נותר, ולא כמ"ש תוס' דאם אירע שעבר על ד"ח ולא אכל קודם חצות דלא נפסל מלאכול אחר חצות כמו גבי ק"ש דמותר לקרות אחר חצות, וס"ל לחלק דדוקא גבי ק"ש דכל החשש שיתבטל מלקרותה בזמנה, וא"כ אם אירע שעבר לא נאסור עליו מלקרות עוד ויתבטל בוודאי ממצוה זו, משא"כ באכילת קדשים דחששו שיעשה איסור בידים וטוב לו לדחות המצוה בשב וא"ת ממה שיעתה איסור בידים, וראיתי בשאג"א שכ' לתמוה על תר"י שפ' אם לא קרא ק"ח לחכמים שוב אין רשאי לקרות דאיך אפשר לבטל עכשיו מצות קיש בוודאי ממאן דלא קרא ק"ח מפני סייג של ספק ק"ש אחרת שלא יסמוך על שהות שיש לו עוד ובתוך כך יעבור הזמן והאיך יניח את הוודאי מפני חשש ספק הא וודאי אין הדעת סובל דבר זה, עכ"ד ולק"מ דכן מצינו ברפ"ב דביצה שתקנו ע"ת ואם לא הניח ע"ת אסור לבשל על שבת, וטעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יתבטל מעונג שבת ואם עבר ולא הניח יתבטל בוודאי ע"י שאסרנו לו להכין סעודת שבת וכ' שם הר"ן הטעם דמוטב שיחלל שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ד וסברה זו עכצ"ל נמי בהא דבעינין שם באותו מס' דף יו"ד בזימן שובך דיאמר זה וזה אני נוטל ואם א' רק מכאן אני נוטל לא הוי מזומן ואסורי' לו לשמחת יו"ט וטעמא דלמא ימצא כולם כחושים ושביק להו ואתי לאמנועי משמחת יו"ט אלמא דמוטב לנו לבטלו בוודאי ממצות שי"ט עכשיו מפני ס' דיתבטל בכל פעם מצות שי"ט, וכן מוכח בהרבה מקומות:

והנה בפסחים דף פ"ה אהא דתנן דנותר מטמא מפני עצלי כהונה מיבעי' להו אי גזרו ג"כ איוצא יעיי"ש וקשה מנ"ל דחשדי' לכהנים שיעברו במזיד ובפשיעה אלאו דלא תותירו, דאיכא לאספוקי אי נחשוד אותן ג"כ שיעברו ג"כ אלאו דאל יוציא, או נחלק בין שב וא"ת לקום ועשה, נימא דאמזיד לא חשדינין להו כלל, רק שיתעצלו לאכול בסוברם שעדיין יש להם שעות ובתוך כך יעלה ע"ה דהוי זכור מעיקרא ולבסוף שכוח, זה לא קשה מנ"ל דנחשוד אותן שיעברו על לאו כלל דלמא הא דגזרו טומאה על שמתעצלין בשריפת נותר ולא יחושו על זריזין מקדימין למצות, די"ל דהוכיחו כן ממתני' דסוף פסחים, דפסח אחר חצות מטמא, דס"ל כראב"ע דמדאוריי' אינן נאכלין אלא עד חצות, אבל זמן שריפתו מודה ראב"ע דאינו אלא עד הבוקר כדדרשי' בברכות דף ט' בערב אתה זובח ונבוא השמש אתה אוכל, מועד צאתך ממצרים אתה שורף, וא"כ ע"כ דהחשד על התעצלו' אכילתו ולא על התעצלות שריפתו, אבל זה קשה דלמא לא חיישי' לפושע כלל רק דישכח בשעה האחרונה ולשי' הב"י ניחא דא"כ הוי אונס גמור ורחמנא פטרי' לי':

ועם כ"ז לא ניחא לי למימר דלשיטת אגידה יהי' מחשב למזיד גמור ללקות ע"ז, דלא קאמר האגודה כ"א דלא הוי אונס גמור דקרוב לפשיעה הוא ולא שיהי' נידון בעונש כמזיד, ויש לעיין בר"פ מי שהי' טמא דמדחיק לפרש דאלו חייבין בהכרת אמזיד ואונן ובתוס' שם ד"ה ה"נ דתנא תרי גוונא מזיד והי' יכול לומר דחד גוונא הוא דנתעצל בסוברו שעדיין יש לו שהות ואח"כ נשכח ממנו וצ"ע, ועיקר קושייתי קשה ג"כ בשבועות דף כ"ח בנשבע שלא יאכל זה אם יאכל האחר ואכל שניהם במזיד דאם אכל האיסור תחלה ואח"כ התנאי דתלי' בה"ס אי שמי' התראה דהתראה בעינין בשעת אכילת האיסור, ובתוס' שם ע"א דאם אכל תחלה האיסו' במזיד ואכל אח"כ התנאי בשוגג דאין סברה כלל שיתחייב מלקות למפרע, וא"כ קשה אם התרו בשעת אכילת האיסור הא יכול לומר דבעת אכילת התנאי שכח ההתראה ואכל התנאי בשוגג דהא עיקר ההתראה להבחין בין שוגג למזיד ולמה יתחייב, ודוחק לומר דמיירי דוקא שהתרו בו שנית בשעת אכילת התנאי, והנני מוכרח לסיים:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה