תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קכח
להנ"ל.
ע"ד מה שכ' הרמב"ן בחיד' לב"ב דף קכ"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לנדור נדר להזיר וכן הוא בתוס' נזיר דף י"א, גם הר"ן כ' דאין עושה שליח לבטל חמצו וכ' הב"י סי' תל"ד משום דהפקר מדין נדר ואין שליחו' בנדר וכ"כ הב"ח שם להלכה, והדבר קשה ממה שמצינו דיכול אחר להקדיש בהמתו אם הוא מדעתו בערכין ד' כ"א דעולה צריך דעת ולשמואל שם היינו בשעת הפרשה אלמא אי נתרצה בשעת הפרשה בין אי אפריש מדידי' ובין שאפריש בהמתו לכפר בו חבירו מהני, והנה בטעם דאין שליחות בנדר ובנזירות ובהפקר כ' המהרי"ט בח"א סי' קכ"ז משום דמילי לא מימסרו לשליח, וקש' מתרומ' ומה שתי' המהרימ"ט דשאני תרומה דמחשבה כמעשה דמי' באמת כן כ' תוס' קידושין דף נ"ט ע"ב אבל לא הספיק בתירוץ זה דהא גם בהקדש מחשבה כמעש' דמי' מכל נדיב לב עולות, ואם נתרץ דבאמת ה"ט דתרומה וקדשים דמחשבתן כמעשה דמי משא"כ בנדרים דבעי' דוקא שיוציא בשפתיו משום דתרומה וקדשים הוי ב"כ כדאית' בשבועות דף כ"ו, א"כ קשה על הר"ן למה אין שליח להפקיר הא בהפקר א"צ שיוציא בשפתיו, כדאמרינין סתם גללים אפקורי מפקר וכן בפסחי' דף ו' פירורין מי חשיב' והתניא סופי תאנים, וכ"כ הש"ך בסי' רס"א סק"ג:
והנ"ל דהנה בגמרא לא מצינו דמילי לא מימסרו רק לענין שליח שני כגון שליח קבלה אין יכול לעשות שלית אחר בחריקאו, כיון דאין מוסר לו דבר, אלמא דהשליח ראשון אף דלא נמסר לו דבר הוי שליח, ואיך נלמוד לשליח ראשון לנדור נדר ולהזיר, ונראה דהסבר' כך היא דאדם יכול לעשות אחר לשלוחו שיהי' ידו כידו ועשייתו כעשייתו, לכן עיקר שליחות לקבלה הוא לעשות מעשה לקבל הגט או הקידושין מיד הבעל, גם שליח הולכה לקידושין אף שצריך ג"כ שיאמר הרי את מקודשת והוי פי השליח כפיו הוא בשעה שעושה המעשה למסור דאז הוא במקום הבעל עומד לכן גם דיבורו חשוב כאלו פי המשלח דובר, לכן ש"ק בשעה שעושה השליח שליחותו אז הוי כאלו המשלח עשה בעצמו וכן אומר כתבו ותנו בשעת כתיבה ונתינה עשייתם כעשייתו, אבל אומר אמר לפלוני שיכתוב ולפלוני שיחתום דלית בי' מעשה לא אמרי' שפי השליח כפי המשלח דמילי לחודייהו לא מימסרו לשליח, ולכן שליח קבלה אם השליח אינו עושה מעשה הקבלה רק כיון שעומד במקו' המקבל ירצה למנות שליח אחר לכן אמרי' דמילי לא נמסרו לי' ולא הוי פיהו כפי המשלח, ולכן גבי נזיר דלא נמסר מתחילה לשליח רק מילי בעלמא גם השליח ראשון לא הוי כמותו, אכן גבי נדר יש שני מיני נדרים האחד נדרי הקדש שהוא רק בדבר שלו להקדיש למזבח או לב"הב או לצדקה, והשני נדרי איסור לאסור על עצמו גם דבר שאינו שלו, ויש חילוק אם עושה שליח לנדור נדר ממין הראשון להפרי' שור א' משוורים שלו למזבח או דינר א' מכיסו לב"הב או לצדקה עיקר השליחות לעשות מעשה להפריש והוי כמו שליח הולכה לקידושין דנעשה שליח לעשות דהיא נתינה לקידושין ובשעת העשיי' הוי ג"כ פיו כפי המשלח לאמור הרי את מקודשת [דאין לומר דשם הטעם כיון דלא נמסור לידו מילי לחוד דגם כסף קידושין נמסר לידו דהא מטעם זה יכול לעשות שליח שני להחולקי' על הקדוש מרדוש בא"ע סי' ל"ה, דז"א דהא בהילך מנה והתקדש לפלוני דמקודשת מדין ע"כ כ' רש"י דמיירי שהוא שלוחו ולא כהרמב' דהוא עצמו מקדשה אח"כ במנה שנתן לך פלוני אלמא דמסר לו השליחות בלי כסף הקידושין ואפ"ה מהני אמירתו התקדשי לפלוני] הה"נ בקדשים בשעה שעושה שליחתו להפריש אותו השור הוא ג"כ פיו שאומר ה"ז הקדש כפי המשלח, וזהו הטעם דשליחות בתרומה, אבל אם הנדר הוא מענין השני שעשה אותו לשליח לאסור עליו ככר של פלוני שלא נעשה שליח לעשות מעשה רק לאמור קונם ככר זה לפלוני, או נדר להזיר לאמר פלוני יהי' נזיר לזה לא מהני שליחות דמילי לחודא לא ממסרו גם לשליח הראשון, והפקר הוא כעין נדר מענין השני, כן נלענ"ד: