אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קכז

תשובה קכו

להנ"ל,

הנה נסתפקת בהא דקיימ"ל דאין מעילה בפחות מש"פ, אם הוא דוקא בנהנה ופוגם אבל במוציא לחולין אפשר דאף בפחות מש"פ מועל, דהנה במתני' דב"מ דנ"ה ובמשנה דרפ"ה דמעילה אית' רק הנהנה מן ההקדש ש"פ, אבל יש לפשוט ספיקתך ממ"שכ' הרשב"א בחי' לגיטין דף י"ב במקדיש ידי עבדו דלווה ואוכל עושה ופורע בפחות פחות מש"פ דה"ט דמדאוריי' אין מעילה בפחות מש"פ והכא דניח' להקדש דלא לימות העבד שרי לכתחלה, אלמא דאף מוציאה מרשות הקדש לפרוע חובו בעי' ש"פ. אבל באמת טעמא בעי והלא הנותן חתיכה לאורחים מועל, אף שלא נהנה כלל, אלמא במוציא מרשות הקדש לחולין לא בעיני' שיתהנה כלל, ואין לומר דהתם חיובו משום דהאורחים שליחותא קאעבד באכלם ונהנו ש"פ ומועל המשלח, דהא לדעת התוס' קידושין דף מ"ג גם במעילה לא אמרי' זה נהנה וזה מתחייב ובאומר הושט ידך לכד השמן ותהנה תן הסיכה לא מעל המשלח, ובחתיכה לאורחים לא מתחייב על הנאת השליח רק על הגבהתו דקניי' ויצא לחולין, אלמא דבהוציא לחולין לא בעינין שיהנה כלל, וטעמא דאף דברפ"ה ממעילה ילפי' מסוטה דבעינין שיהנה היינו דוקא דומי' דסוטה דלא הוציא מרשות אבל בשינה מרשות לרשות ילפי' מע"ז וכמו שהאריכו בתוס' דמעילה שם, א"כ מסברה מנ"ל לחלק בין ש"פ בין פחות ממנו:

והנה הריטב"א בקידושין שם כ' דאיכא דקשי' לי' מדאמרי' במפקיד מעות מותרים אצל שולחני דמעל והא התם זה נהנה וזה מתחייב ותי' דהתם משעת פקדון מתחייב הגזבר ואפי' לא יהנה השולחני כלל עכ"ד והוא תמוה, דזהו לדעת רב הונא בב"מ דף מ"ג דאפי' נאנסו, אבל למאי דקיימ"ל כר"נ דנאנסו לא אין מועל הגיזבר עד שיוציא השולחני, אבל אם דבריו שלא בדקדוק כוונתו רצוי' דמשעה שהגבי' להוציאה לחולין אז קנאה טרם שהוציאה ואז מעל הגזבר. ובהיותי בזה יש לי לתרץ דברי הרמב"ם שפ' בפ"ז מהל' מעיל' בהפקיד ביד השולחני מותרין שניהם פטורין והוא נגד ברייתא הערוכה בב"מ שם דגזבר מעל, ונ"ל דהנה הברייתא דב"מ משונה ממשנה דמעילה, דבמשנה לא הוזכר רק אי השולחני מעל ולכן סובר הרמב"ם דהגזבר בכל ענין פטור ובברייתא לא הוזכר החיוב של השולחני ומחלק רק בין מקום שחייב הגזבר ובין מקום שגם הגזבר פטור, ואפרש מילולי, הנה הריטב"א בקידושין דף מ"ז כ' בטעמא דרב הונא דאמר בב"מ דף צ"ט בשואל קרדום דלא קנאו לחזר' עד שביקע ור"א דפליג עליו לא אמר רק דחכמים תקנו משיכה בשומרים, אף דבמתנ' ומציע' לכ"ע קונה משיכ' מה"ת, וכ' דמשיכ' דאוריי' לא מהני אלא לקנות גוף החפץ אבל בענין שהחפץ הדרא בעיני' ולא קני אלא להשתמש לא מהני עד שיתחיל לשמש בו, ור"א סבר דמכ"מ רבנן תקנו משיכ' גם בכה"ג, והנה הח"צ בהגהות לטו"ז סי' ע"ג השיג על הש"ך דססי' רצ"ב ומסיק דפקדון מעות מותרין הדרא בעיני' עיין עליו, וא"כ מה"ת לא קנאו במשיכה עד שיוציא, ועי' תוס' ב"ק דף ע"ט דג' מחלוקת בדבר דר' אמי דאמר המשאיל קורדום של הקדש דמעל סובר דמשיכ' קונה מדאוריי' ולא סבר סברת הריטב"א, וא"כ לדידן דקיימ"ל כר"א א"כ המשאיל קורדום אינו מועל מה"ת [ומש"כ תוס' שם בסוף הדבור דגם לדידן מעל מדרבנן כמו נתנה לבלן דבריהם תמוהים דמשם לא מוכח מידי] ולפי"ז במשנה דמעילה דדיינינין אי מעל השולחני וע"כ דמיירי דהשולחני שוגג דלא ידע שהוא של הקדש, ולכן במותרים גם הגזבר אימתי ימעול אי בשעה שהגבי' השולחני הא לא קנה במשיכה כיון שלא ניתן לו גוף החפץ רק להשתמש לפי שעה, ואי בשעה שהוציא הלא אז נהנה השולחני ול"א זה נהנה וזה מתחייב, דרק בנתן חתיכה לאורחים לאכול דנתן להם גוף החתיכ' וקנאם במשיכה מה"ת, ובשעת קניי' הלזו יצאה מקדש לחולין ואז מועל הנותן, והנה המהרש"ל כ' שם בקידושין דרק בלא ידע השליח שייך סברתם דל"א זה נהנה וזה מתחייב, אבל אם נזכר השליח ולא הבע"הב לא שייך זה, ולכן ברייתא דב"מ דלא מיירי במעילת השולחני דמיירי בשולחני מזיד ורק הגזבר שוגג לכן שפיר אמרי' דמועל הגזבר לככשיוציא השולחני, אבל הרמב"ם כעתיק דינא דמתני' דהשליח ג"כ שוגג לכן א"א לחייב הגזבר ודו"ק:

הזכרת במכתבך על מה שנסתפק המ"למ בדעת תוס' כריתות דלאחר שנשחט ונזרק כהלכתו תו ליתא בשאלה אי בעינין דוקא שיהי' ג"כ נזרק או גם בנשחט כהלכתו לבד סגי דלא למיהדר בי' ואני כתבתי דיש לפשוט ספיקתו מסוגי' דפסחים די"ג ע"ב באמר זו תודה וזו לחמה ונשחט הזבח ונשפך הדם דאזיל הלחם לאיבוד ולמה לא נפיק אותן לחולין ע"י שאלה, וכתבת דהתם כיון דבאו ליד הכהן הוי כאלו נמסרו לגזבר, וראי' מאוקימת' קמייתא שאבד הזבח ולמה לא יוציאם ע"י שאלה דהא לא נשחט עדיין, תמה אני עליך הלא ספיקת המל"מ ע"ד התוס' דסוברים דאף אחר שבא הקרבן ליד הכהן המקריב יכול להשאל עלי' קודם שישחט, וע"כ דיש להם איזה סברה לחלק בין בא קדשי בד"הב ליד הגיזבר ובין קדשי מזבח שבאו ליד הכהן המקריב, וכל עיקר ספיקתו לשיטה זו אם בין שחיט' לזריק' יכול למתשל עלי' ועל זה כתבתי לפשוט דאחר שנשחט אינו בשאל', ומה שכתבת דא"כ לאוקימת' קמייתא אמאי לא פ"הג דישאל עלי' הלא עדיפא מיני' פ"הג דנפרוק דזהו ביד כל אדם ושאלה אינו רק בבעלים, אבל אני כתבתי הטעם דאינו בשאלה לבתר דנשחט כדי שלא יהיו חולין נשחטין בעזרה, וע"ז הקשית א"כ אף דא"א לשאול על התודה גופה דנשחטה ישאל על הלחם לבדו לכאורה יפה הקשי' לדעת הרמב"ם ברסי' רכ"ט באומר לזה ולזה בוי"ו אם הותר האחרון לא הותר הראשון אבל אפשר שקצרתי במכתבי ושכחתי לכתוב הקדמה אחת הצריכה לזה, והוא, שאין מקריבין תודה בלא לחם, דאף דאין תודה בגלל לחם, היינו רק לענין זה שיכול להביא לחם אחר, אבל בלא לחם וודאי אסור לשחוט, וא"כ ממ"נ אם ישאל גם על התודה יגלי מלתא דנשחט חולין בעזר', ואי ישאל רק על הלחם א"כ יגלי למפרע דנשחט תודה בלא לחם, ולכן אין נזקקין לו לעקור הנדר באופן שיתגלגל עי"כ שנעשה איסור למפרע:

כתבת במכתבך שיש דעה א' שאין מחללין הקדש שוה מנה בפרוטה רק הבעלים שבידם לשאל עליה' אין דבר זה עולי בזכרוני שיאמר כן בשום מקום ובמעות הלשכה במעיל' סוף פ"ג דיכול לחלל על ש"פ, ואפשר שנאמ' כן על נדבת יחיד שאם א' נדב חפץ ששוה מנה לבה"ב דאף שאין חייב באחריות מכ"מ אם בא אחר ואבדו חייב לשלם לבעלים, דאף דלהקדש א"צ לשלם ההיזק דממעטינין מרעהו ולא של הקדש אבל לבעלים מחוייב וכמ"ש רש"י גיטין ד' נ"ג גבי כהנים שפגלו דא"נ נדבה היא קשה בעינו שלא הוקרב קרבנו דלהביא דורן הי' מבקש, ואיך יחללו אחר בפרוט' אבל מדברי התוס' ר"פ ראשית הגז מוכח דגם בכ"הג דהקדיש צאנו לבה"ב ובא הכהן וגזז צמרו דה"א דזכה בראשית הגיזה ומרוויח במה שפודה בשוה פרוטה:

והנה לדעת הרמב"ם בהירהין חמצו ביד הגוי ואמר מעכשיו דבעינין שיגיע זמן הפרעון קודם פסח דבלא הגיע אמרי' הואיל ואי בעי פדאו, אע"ג דמחוסר ממון, וצריך לחלק למה לא אמרי' בהקדש הואיל ואי"ב פדה, דשאני לוה דאין לשום אדם זכות זה לפדות רק ללוה זה לבדו, לכן חשיב שלו, משא"כ בהקדש דיכול כ"א לפדות ויד הכל שווין בו, והוי כהפקר דכ"א יכול לזכות בו, ואי נימא דבעלים יכולין לפדות בפרוט' ושארי אינשי אינן פודין אלא בשווין א"כ גם גבי הקדש נימא דזכות זה שיש לו לבדו ואין לזרים חלק אתו מחשב לי' כשלו:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה