תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קכו
להנ"ל.
ע"ד אשר נתעוררת על מה שנסתפק הרב חו"י בס"ס ק"ל וז"ל, וצל"ע אם יועיל התרה גבי קרבן באומר הרי זו דתיכף הוי בי' גזא דרחמנא וכתרומה ביד כהן עכ"ל, והקשית מקדושת בה"ב בהרי זו דג"כ הוא בכ"מ בי' גזא דרחמנא ואפ"ה מהני שאלה כדאי' בערכין דף כ"ג במקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי דמהימן משום דאיבעי מתשיל עלה, גם התעוררת על מ"שכ הר"ן נדרים פ"ה באוסר נכסיו ע"ע דנעשין כהפקר דלא מהני אם נשאל לחכם להוציאן מיד המחזיק בהן, א"כ גם גבי הקדש נימא הכי, ולא ידעתי מה קשה לך בזה הלא באמת גם גבי הקדש הדין כך הוא שאם נמסרו ליד הגזבר אין יכול להשאל עלי', ואי קשי' לך כיון דאמיר' לגבוה כמסירה להדיוט דמי א"כ לא להני גם כשלא מסרום לגזבר כאלו מסרם, ולא היית צריך לקושי' זו דברי הר"ן, דמיני' ובי' מופרך כיון דאמיר' כמסיר' מה איכא בין נמסר ללא נמסר, והיא קושיות הראשונים וז"ל הרשב"א גיטין דף ט' על הא דש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו דאינו חוזר בעבד דאע"ג דהקדיש נכסיו ועמד סלקא בתיקו אי חוזר, דלא אמרו דאמירתו לגבוה יהי' ממש כאלו נמסר לגזבר שא"כ לא מצינו שאלה בהקדש, ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניי' שאם הקדיש שור בסוף העולם קנה ההקדש ובהדיוט עד שימשוך עכ"ד, ולכאורה יש לדקדק מנ"ל להרשב"א להוכיח מזה דלא הוי כמסירה גמורה דלמא הא דמהני שאלה משום כיון דלא נמסר בפועל רק ע"י אמירתו נעשה כמסור, וכיון שהחכם עקר הנדר מעיקרו ונסתלק האמירה גם המסירה נסתלק דהא הוי כאלו לא נדר מעיקרא, משא"כ אם נמסר בפועל דנעשה בו מעשה הקנין ולא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש, וכמש"כ בש"ך ח"מ סי' רנ"ה, ומדברי הש"ך נראה דסבר דזהו עצמו סברתו של הרשב"א דמכח זה לא הוי כמסור משום דנתבטל האמיר' הראשונה, וגרם לו זה שלא ראה גוף דברי הרשב"א רק מה שהובא בתשו' רב"א, אבל מדברי הרשב"א שהבאתי מוכח דהוכחתו הי' דלא הוי כמסיר' גמורה, דהא זה חילוקו על המקדיש נכסיו דחוזר אם עמד כיון דלא בא עדיין לרשותו דהקדש דלא הוי כאלו נמסרה משא"כ בעבד דתפוס בעצמו, ואי כוונתו כדסבר הש"ך דבאמת כל זמן שלא נתבטל האמירה הוי כמסיר' גמורה, וא"כ צ"ל דג"כ בש"מ שהקדיש כיון דחזר בעמדו ונתבטל האמירה נתבטל ג"כ המסירה, וא"כ גבו העבד ג"כ כן הוא כיון שעמד וחזר מאמירתו נתבטל תפיסתו דהא בזה ליכא למימר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה דהא תפיסתו ממילה הוי ולא ע"י מעשה בפועל ודמי למסירה הנעשה ע"י האמירה בהקדש, אלא וודאי כוונתו דלא הוי כמסירה גמורה, וע"ז בא הוכחתו מדיכול לשאול על הקדשו, וקשה כהנ"ל, ע"כ נראה דהרשב"א דקדק מלשון הגמ' נדרים בתרומה ביד כהן ולא קאמר שנתנו לכהן אלמא דלאו משום מעשה נתינה דילי' שאין יכול לעקור אלא משום שהוא מסיר ברשות הכהן נפקע ממנו הכח לעקרו ע"י ההשאלה דידי' וא"כ כי הוי כמסירה ברשות ההקדש ג"כ לא תהני ההשאלה:
והנה הבעל המאור רפ"ד דב"ק הביא קושי' בשם ר"ה גאון על הא דר"ג נתן מעשר עני שלו לר"ע שיזכה בו לעניים הא אמירה לגבוה כמסירה דמיא, והוליד מזה דאף דכמסי' דמיא מכ"מ אין הב"ד יורדין לנכסיו וכוונתו דלאו כמסיר' גמורה היא רק דלא מצי למיהדר, והקשה המלחמות עליו הא שנת הביעור היתה וצריך לבער מ"ע מן הבית כמבואר במשנה שם, ולענ"ד דהא דאית' במשנה דמ"ע צריך ביעור היינו אם לא אפריש דצריך להפריש שכן כ' תוס' ר"ה דף ד' ע"א ד"ה ומעשרות אבל אי אפריש אי קיימי עצים דיכול ליתן להם להנותם עובר מיד על בל תאחר ואי לא קיימו עניים מה לו שניתן ביד הגבאי שיזכה לעניים הלא בלא"ה כמסורין דמיין וזכו העניים בהן אע"כ דלא כמסורין לגמרי הן, וסובר הגאון כדעת תוס' ב"מ דף י"א דכבר הופרשו המעשרות מדלא קבע להם המקום לצפונה או לדרומה ולא כדעת תוס' קידושין דף כ"ו ע"ב עיין במהרש"ל ומהרש"א שם בקידושין ולא הי' צריך אלא למוסרם לגזבר כדי לזכות לעניי' ושפיר הוכיתי:
והנה מה שנסתפק בחו"י בקדושת הגוף שאמר הרי זו אי מצי להשאיל עלי' אין הכוונה מפני שאינו באחריותו כמו שהבנת אתה דא"כ וודאי קשה מקדושת בה"ב שאין עליו אחריות וכמו שהקשית, אבל כוונתו דשאני קדושת הגוף שאינו יוצא ע"י פדיון עד שיומם כי כל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, וטעמא כמש"כ תוס' גיטין דף מ"ם דקדושת הגוף כיון שחל שעה א' שוב לא פקע, משא"כ קדושת דמים דיוצא ע"י פדיון ולפעמים נפקע קדושתו אף בלי פדיון כגון שדה מקנה, ולכן נסתפק החו"י אי קדושת הגוף דאינו נפקע ע"י פדיון אולי דגם ע"י ההשאלה לחכם לא יופקע ואין הכוונה לדמות הדברים ולומר כשם שאינו יוצא ע"י פדיון כן נמי אינו יוצא מקדושתו ע"י ההשאלה, דוודאי יש לחלק דבשלמא ע"י פדיון לא יופקע כיון שהי' חל קודם הפדי' שוב לא יופסק קדושתו, משא"כ אם נשאל לחכם דנעקר הנדר למפרע ואתברר דמעולם לא הי' חל, כדמוכח בתוספות שם דכתבו דרבא לטעמי' דמכאן ולהבא הוא גובה אלמא דלאביי דגובה למפרע אין הקדש מוציא מידי שיעבוד דעכשיו אגלי למפרע דלא הי' חל שעה אחת, א"כ הה"ד הקדש שנפקע ע"י השאלה לחכם, ולא זו בלבד, אלא נלענ"ד אפי' במקום שאין החכם יכול לעוקרו מעיקרו, וכגון הא דכ' בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' רנ"ה דאם אדם אין אוסר על עצמו מחמת דבר הנדור בעצמו כ"א כעין קנס על דבר אחר שאמר קונם עלי פירות אלו אם אלך למקו' פלוני לא בעינין בי' חרטה דמעיקרא וסגי בחרטה דהשתא כעין שנדר משה ליתרו שלא יצא ממדין כדי שיתן לו בתו וא"ל הקב"ה לך והתר במדין ע"י חרטה דהשתא, ובכה"ג וודאי לא נעקר הנדר מעיקרו, וא"כ אם הקדיש דבר אם אעשה דבר פלוני והוא קה"ג ג"כ לא אמרינין כיון שחל שעה א' תו לא מפסיק הקדושה מני' ע"י חרטה דהשתא, דדוקא ע"י פדיון או ע"י שיעבוד הבע"ח לא מפקע אבל ע"י השאלה לחכם דרחמנא התירתו דהוא לא יחל אבל אחרים מוחלין שפיר פסקה הקדושה דמעיקרא וראי' מקונמות דקה"ג הוא וג"כ מפקיע מידי שיעבוד מטעם שכ' תוס' שם דכיון שחל שעה א' לא מפקע, ומכ"מ מצינו באשה שנדרה בקונם תשמיש כל העולם עלי דהבעל מפר חלקו והא בעל מיגז גייז ואין עוקר למפרע, כן נמי חכם דמתיר ע"י חרטה דהשתא דג"כ מיגז גייז דנפקע על ידו הקדושה, אבל ספיקו דחו"י דאפשר לומר דהא דהקדש יוצא לחולין ע"י השאלה לחכם הוא מפני שלא נקנה להקדש דאמיר' גרידא לא הוי כאלו מסרה לגזבר ואפשר דזהו דוקא בקדושת בה"ב דלא נקנה להקדש אלא דמי' ולא נתקדש הגוף דהא יוצא ע"י פדיון, אבל בקדושה למזבח דקדוש גם הגוף ולא נשאר בי' דבר שלא נכנס לרשות ההקדש לכן ע"י אמירה הלזו שפעלה קנין להקדש בלא שום שיור, הוי כאלו נמסרה להקדש, ואין הדבר רחוק שכן משמע מלשון הרשב"א בחידושיו לנדרים על הא דמדמה רבא בנדרים דכ"ט קדושת הגוף דלא פקע מאומר היום את אשתי וז"ל, וכההוא טעמא ממש משמע לי' לרבא בכל קה"ג דכיון שאין לה פדיון ה"ז כקדש גמור ובי' גזא דרחמנא איתא ותו לא נפיק, עכ"ל, וכוונתו לכאורה כחו דאשה הנקנית לבעל קנין בלא שיור לא נפיק מתח"י בכדי דל"ד לקנין נכסי' לזמן דלא קנה אלא הפירות ונשתייר הגוף להמקנה משא"כ אשה הנקנית דנכנסה לגמרי לרשות הבעל, כן החילוק בהקדשות, בקדושת בה"ב דלא קנה ההקדש לגמרי רק דמיו ולא גופו דהא יוצא ע"י פדיון והוי שיור בקנינו לכן לא אמרי' דהוי כמסורה לגזבר, משא"כ בקה"ג דנכנס לרשות ההקדש לגמרי ע"י אמירתו גרידא הוי כאלו נמסרה לכהן, וא"כ לפי משמעות דבריו נ' כסברת החו"י דנקדש למזבח לא נפיק לחולין ע"י השאל' והא דלא פשט החו"י ספיקתו ממש"כ הרשב"ם בשחוטי חוץ דיש לו תקנה לישאל על נדרו, דשאני התם כיון דנשחט אין לך מום גדול מזה ונפקע קדושת הגוף שלו כמו כל בעלי מומין דיוצאים ע"י פדיון, והא דלא יכול למפרקינהו לאו משום חומרתי' דגם הגוף נכנס לרשות ההקדש רק משום דמת ואינו בר העמדה והערכה לכן שפיר יוצא ע"י השאלה לחכם דהא אין בו עוד קה"ג, והנה תוס' בקידושין דף נ"ז ע"ב ד"ה מה שלי וכו' הקשו על רש"י במה שאוסר שחוטי חוץ משום מעילה בקדשים הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וא"כ ה"נ נאמר מכיון שנשחט יצא מידי אמה"ח ולכשתמות תצא מידי מעילה וע"כ פירשו הם דשלי בשלך אסור רק לעלות למזבח, ולפי דבריהם עכ"פ מה"ת מותר שחוטי חוץ אפי' באכילה, והדבר תמוה דהא בב"ק מחשבין ש"ח לשחיטה שא"ר ופטור מד' וה' והתם מה"ת קאי, דאי מדרבנן לא מפטר מד' וה' כדאי' שם דף ע"א בשחיטת שבת למ"ד דרבנן ונ"ל, דהנה בקדשים שמתו כ' רש"י משום דגם להדיוט לא חזי דאין פודין להאכיל לכלבים, א"כ בש"ח אם נימא דמותר להדיוט ויכולים לפדות א"כ מועלין בה משום קדוש' דמים שבה, אמנם למאי דקיימ"ל דגם קדושת מזבח בעי העמדה והערכה א"כ אין יכול לפדותו ופקע גם ק"ד והנה איתא בחולין דף ל' דשחט בו שנים ועדיין מפרכסת היא כחי' ובר העמדה והערכה היא, א"כ בשעה ששחט בו סימני' היתה יכולה מה"ת להפדה והנהנה ממנה בלי פדי' מועל בק"ד שבו לכן הוי שחיטה שא"ר, אבל לאחר שתמות שאינה עוד בר העמדה והערכה תצא מידי מעילה ותשתרי לגמרי ולכן בשעה ששחטה הוי שחיטה שא"ר דאז עדיין אי' תורה עלי' כן נ"ל ברור ביישוב דברי תוס' דקידושין אמנם תוס' ב"ק דף ע"ו ד"ה שחיטה שא"ר וכו' סברו ג"כ דהאיסור הוא משום מעילה בקדשים והקשו על זה אמאי חשיב לי' לשחיטה שא"ר הא יכול לפדות בשעת פרכוס, וכוונתם הא לר"ש כל העומד לפדות כפדו דמי ונדחקו מאד, ובשיטת התוס' דקידושין נראה דאף דאמת דמה"ת לא הוי שחיטה שא"ר, אבל לאחר שקנסו חז"ל לכל מטיל מום שאין נפדית ע"י אותו מום א"כ תו אינו עומד לפדות, וכל זמן שלא נפדה מועל בו מה"ת, דל"ד למעשה שבת למ"ד דרבנן דמה"ת אין בה שום איסור, משא"כ הכא דאית בי' מעילה דאוריי' רק אי לא אסרו חכמים הפדיי' היינו מחשבין כאלו נפדה אף דבאמת לא נפדה אבל אחר דאסרו חז"ל הפדיי' ולא עומד לפדות נשאר בה אי' מעילה דדאוריי' והבן:
הדרן לספיקת החו"י דלכאורה ממשמעות לשון הרשב"א דנדרים שהבאתי הוי משמע דקדושת מזבח שאינו יוצא ע"י פדיון הוי אמירתו כמסירה גמורה ואינו יכול להשאל עלי' כמו קדושת בה"ב לאחר שבאו ליד הגזברי' ומדברי הרשב"ם גבי ש"ח אין להוכיח נגד זה דשם ע"י שנשחט ונעשה בו מום פקע ממנו ק"הג כמו כל בעלי מומן ולא נשאר בו אלא קדושת בה"ב ואסור' בהנאה משום מעילה בקדשי' והא דאינו יוצא ע"י פדיון לא משום ק"הג שבו שזה כבר נפקע אלא משום דלאו בר העמד' והערכה הוא, אמנם באמת נלענ"ד לפשוט ספיקתו ממה דאיתא בשבועות דף כ"ד ע"ב דבמתני' דיש אוכל אכילה א' דלא נקט שבועה משום דאית' בשאלה והא דקתני הקדש בבכור, וכן במכות דף כ"ב על מתני' דיש חורש תלם א' דלא חשיב שבועה שלא אחריש משום דאיתא בשאלה והקדש מיירי בבכור, משמע מהני סוגיו' דדוקא בכור אבל שארי קדשי מזבח נפקו ע"י שאלה:
ויש לי ליישב קושיות אלו, דהנה אף אי נאמר דבקדשי מזבח לא מהני שאלה לחכם מטעם דאין יכול להפקיע רשות ההקדש, אמנם בקדשים קלים אליבא דריה"ג דסובר בב"ק דף י"ב דחתון בעלים הוא כל זמן שלא נשחט ונזרק וודאי אית' בשאלה, והנה משנה דמכות ע"כ מיירי דהשור ק"ק הוא, דאי מקדשי קדשים א"כ יש מעילה בשור לחודא ולמה נקט והן מוקדשין דגם החמור הוא מוקדש לב"הב, עי' תוי"ט, ונצטרך לומר דמתני' לא אתי' כריה"ג לכן ניחא לי' לאוקמי' בבכור דממתנות כהונה הוא דמודה ביה ריה"ג דמשלחן גבוה קאזכי כדאי' בב"ק שם, ועל הא דבשבועת מוקי למתני' דיש אוכל אכילה א' בבכור ולא בשארי קדשי מזבח, יש לומר דהנה המהרש"א בקידושין דף נ"ז כתב על קושי' תוס' דמתני' דהמקדש בערלה אמאי לא תני ג"כ פיגול ונותר וטמא, אף דבלא"ה משום קדש אינה מתקדשת דהמקדש בחלקו, דפסיקא להו דבפיגול ונותר פקע איסו' קדש עכ"ד, וקשה ממתני' דיש אוכל דחייב על אכילת הנותר אשם מעיל' אלמא דלא נפקע, ונ"ל דהנה התוספ' ישינים בכריתות למה חייב על המעילה הלא נותר אינו ש"פ וליכא קרן ואם אין קרן אין חומש ואשם כדאמרי' בפסחים דף כ"ט בחמץ של הקדש דאינו מועל מה"ט ותירץ דהתם בקדושת בד"הב דאין קדוש אלא לדמים ובפחות מש"פ לאו בר דמים אבל אימורי קדשי מזבח דגופייהו קדשי אף אה"נ דאינו בר דמים מחוייב לשלם ובנתיב' המשפט סי' כ"ח כ' כן מסבר' דנפשי' וא"כ י"ל דמשכ' המהרש"א דנפקע ממנו ההקדש רצונו דל"ל בי' דלאו ממונא דכהן דרשות ההקדש עליו ומשלחן גבוה קאזכי כמו מקדש בחלקו, דכיון דנאסר בהנאה ולאו בר דמים נפקע רשות גבוה, והא דאין מתקדשת בו משום דאה"נ אין ש"פ והוי כמקדש בערלה ושפיר הקשו דלתני כמו ערלה, אבל לענין מעילה כיון דקדוש גופי' אף דנפקע ממנו דין ממון לא נפיק מדין מעילה ומשלם קרן וחומש לנדבה לרב ולקטורת ללוי במעילה דף ט' וא"כ י"ל אף דבשארי קדשי מזבח דקנאם ההקדש ע"י אמירתם ואין כח להתקדי' ע"י השאלתו להפקיע מרשותם אבל זה דנותר דאינו בר דמים ופקע קנין ההקדש ולא נשאר אלא האיסור, וע"י השאלה נפקע האיסור כמו כל נדרי איסורים דניתרים ע"י השאלה לחכם:
אבל גוף דברי הת"י שחדשו בקדושת הגוף מועלין אף שאינו בר דמים כלל והרב נת"המ' אף שלא ראה חידוש דין זה בת"י הו"ל לסברה פשוטה, ואני תמה איך נעלם מהם גמ' ערוכה ופשוטה בכריתות דף כ"ג ע"ב דאמר ר"נ לרבא דנותר דלית בי' ש"פ אין מועלין בו, ומתני' דיש אוכל מיירי באכילה מרובה וכ' רש"י ואע"ג דא"הנ הוא כשארי קדשים שמועלין בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד, והכוונה לדעתי דמשערין אם הי' חולין הי' שו"פ, ונותר דמתקלקל ע"י ששהה בימות החמה אינו ש"פ אם לא שהי' אכילה רבה ובמה שכתב תוס' דאחר שנשחט ונזרק הדם כהלכתא ליתא בשאלה מסתפק המל"מ אי דוקא בעינין שנזרק ג"כ אבל בין שחיטה לזריקה מהני השאלה, או לאו דוקא דגם שחיט' גרידא קבעתי':
ונחזה אנן, אי סברת התוס' משום דאחר שנשחט ונזר' כהלכתו אין הבעלי' חייבי' עוד באחריות א"כוודאי בעינין שיהי' נזרק ג"כ כהלכתו ועד שלא נזרק כהלכתו עודנו באחריות הבעלים, דהא חזינין בכהני' שפיגלו מזידין חייבי' לשלם לבעלים שמחוייבי' להביא אחרת ופרש"י והברתנור' שנשחט או נזרק ע"ת לאכול למחר, אלמא דאם לא נזרק כהלכת' עומדת באחריות המקדיש, ועי' מל"מ פי"ד מהל' מעשה הקרבנות שהתפלא על מש"כ תוס' בחולין ד' כ"ב דכיון שהביא ליד כהן אף שאין הכהן מקריבו יוצא ידי נדרו מנזבח שלא לשמה דלא עלה לבעלים לשם חובתן וזה אפשר לתרץ דשאני התם שעקרן הכהן מדעתו ול"ד לשם דלא נעשה בידים מידי לדחותן אלא שממילא הן דחויין מחמת ספיקן, אבל מפיגול קשה שלא עקרן מלשמן והנה מצאתי במעילה דף י"ט ע"א פלוגתת ר"ש ור"י בלקח ממעות הקדש חטאתו ואשמו אימתי מעל וברש"י שם דלר"ש משהביא ליד הכהן נפטר מאחריותו, ולר"י עד שיזריק הדם, ונ"ל דאף ר"ש מודה דאם נתקלקל בשחיטה או בזריקה דחייב להביא אחרת, ולא קאמר שאינו חייב באחריות רק בנגנב ונאבד דעודנו קיים בעולם, ובכל מקום שהוא בי' גזא דרחמנא איתא, וכעין חילוק זה מצאנו בגמ' חולין ר"פ שלוח הקן גבי הקדש בה"ב לר"ל עי"ש, ואם זו היא סברת התוס' דכל זמן שלא נפטרו הבעלים מאחריותן יכולים להשאל לק"מ קושי' המל"מ אמאי איתא בשאל' לאחר שהובא ליד הכהן מאי שנא מקדושת בה"ב לאחר שנמסר לגיזבר דבקדושת בה"ב מיד שנמסר לגזבר פטורי' הבעלים מאחריותן, שכן אמר ר"י בחולין שם בפירו' מנא זה לבה"ב חייב באחריו' עד שיבואו לידי גזבר, משא"כ בקרבנות לא נפטרו מאחריותן עד שנזרק כהלכתו, אכן יש לומר טעם אחר דלאחר שנשחט ונזרק כהלכתו דאין נזקקין לו להתיר נדרו כדי שלא יהי' חילין נשחטים בעזרה ולא יהיו דמי חולין נזרקים ע"ג המזבח, ואם כן הוא נראה וודאי דאף לאחר השחיטה גרידא אין נשאלין עליו כדי שלא יהי' חולין נשחטים בעזרה, ולא דמי למה שאית' במנחות ד' מ"ח ע"א דאם מפריק חגוואי חולין ממילא הווין דשם ע"י פדי' לא נעשו חולין אלא מכאן ולהבא, משא"כ ע"י השאלה יהי' נעקר הנדר למפרע והוי בשעת הכנסתו חולין, ויש לי להביא ראי' לזה דאחר שנשחט בעזרה אין נשאלין עלי' מגמרא דפסחים דף י"ג ע"ב באמר זו תודה וזו לחמה ונשחט התודה ונשפך הדם דא"א למפרקינהו ולחפקינהו לחולין לר' וקשה אכתי למה נפסד לקדשי' הלא יכול למשאל על הקדשו, ואי תימא ע"י השאלתו ג"כ לא ירוויח ההקדש, דהא גם ע"י פדויתו ג"כ לא ירוויח ההקדש, דמה שניתן להקדש ג"כ יהיו אבודין לפי שיטת תוס' שם ד"ה אין מביאין וכו' וצריך להשליכו לים המלח רק הוא ירוויח שיחלל שוה מנה על פרוטה, ע"כ יותר הי' התקנה שישאל כל ההקדש ויצא הלחם לחולין ויכול לזקקם לזבח אחר אע"כ דאין נשאלין ע"ז כדי שלא יהי' חולין נשחט בעזר' ובעיקר קושי' המל"מ על התוס' שכ' דרק אחר שנשחט ונזרק הלא מיד שהקריבו להכהן זכה בו להקדש דהוי גזבר, יש לתרץ עפי"מ שכתב תוס' ב"ב דף ע"ט דחצר אין קונה להקדש דמשום יד אתרבי ואין יד להקדש ומזה הוליד האגודה הובא במג"א סימן קנ"ד דמצא דבר בבהכנ"ס דהוא להמוצא, וכיון דהקדש בעצמו אין לו יד גם אחר אין יכול לזכות עבורו דזכיה מטעם שליחות ובמלתא דליתי' בדנפשי' לא נעשה שליח דדוקא בקטן דלא הגיע לצרור וזרקו דאינו זוכה לעצמו, יכול אחר לזכות משום דאתי' לכלל שליחות ולכן דעת רוב הפוסקי' דאין זכין לשוטה עי' קצה"ח סימן רמ"ג וגם בקדושת בה"ב אין אחר יכול לזכות עבור ההקדש רק הגזבר הממונה לכך דידו הוא יד ההקדש בעצמו, והוא כעין אפוטרפוס של יתומים דאף למאן דאי"ל דזכיותו הוא מדרבנן מכ"מ מדינא דאוריית' יכול לתרום עבורם בין לאכול ובין להניח כמ"ש הרשב"א בגיטין דנ"ב ובנק"הכ סי' ש"ה כתב שכן ג"כ דעת הרמב"ם והטור, וא"כ י"ל דתוס' בכריתות אזלו בשיטת תוס' דב"ב, אבל הרמב"ן בחי' לב"ב כת' דאמת דחצר קונה להקדש רק דמעילה אין בו, כיון דלא הוקדש ע"י אדם אלא דממילא זכי לה הקדש ודוגמא לקדשי עכו"ם עיין עליו, א"כ גם לשיטתו י"ל דאף אם נאמר דאחר שהובא ליד הכהן זכה להקדש ולא מהני שאלה להוציאה לחולין מכ"מ אם לאחר שמעל בה נשאל לחכם והותר נדרו פטור מקרבן מעילה, דאף דלא יצא לחולין משום דזכה בה הקדש וא"א להפקיע זכות ההקדש וכמ"שכ הר"ן גבי אוסר נכסיו ע"ע וזכה בו אחר דאף שנשאל מכ"מ זכה האחר מן ההפקר, וא"כ ה"נ אף שנעקר נדרו מנ"מ בעת שנסתלק דעתו ממנו זכה ההקדש מן ההפקר, אבל הקרבן מעילה פטור דלא הוי דעת אחרת מקנה רק ממילא זכה בה, לכן לחייבו גם קרבן מעילה צ"ל דלית' בשאלה כיון שנשחט ונזרק:
והנה יש לעיין לפי תי' תוס' כיון דעכשיו ליתא בשאלה קתני מוקדשין וצ"ל בשבועה גם עכשיו כשבאין לחייבו אשם מעילה בידו למתשל ולמפטר נפשי' מקרבן א"כ בגמרא דשבועות דמקשה ולתני שבועה שלא אוכל חלב ותמרים, לרבא הוא דמקשה ורבא הא ס"ל אכלה כולה אין נשאלין א"כ עדיין קשה לתני שבוע' שלא אוכל מההוא זיתא דתרבא דתליי' בתמרי שמונח לפניו ואכלה כולה, דחייל השבוע מגו דחל על זיתא דתרבא ועכשיו ליתא בשאלה לרבא ויש לתרץ לפמש"כ תוס' בשבועות לשי' ר"ת דכולל אין חל קל על חמור רק אחלב דהותר מכללו, א"כ בכה"ג שכתבתי לא הי' חל השבועה על אי' מוקדשין דאימורי קדשים הם במיתה ושבועה רק בלאו וקושי' הגמרא שנשבע על כל חלב שבעול' מיירי כגון דשבועתו קדים להקדישו. אבל ק"ל בלי כולל וגם לר"ל דסובר באיסור הבא ע"י עצמו ל"א כולל, ג"כ קשה על מש"כ הר"ן שבועות ד' רצ"ה ע"א שהשבועות חלות לדעת ריב"ב אף על קיום מצות ל"ת כגון שנשבע שלא לאכול נבילה או חלב מפני שחידש חיוב קרבן, וזהו ג"כ דעת תוס' שבועות דף ק' ע"ב ד"ה דכי וכו' שכתב גבי קונם שלא אוכל ביום כפור או שלא אוכל נבילות דלריב"ב דנשבע לקיים חייב כ"ש נדרים, ולא כריב"א בתוס' דף כ"ז, וראיתי בהגהות רעק"א שהקשה עליהם דא"כ בנשבע על ל"ת לקיים תחייב ריב"ב ורבנן ל"פ אלא משום דליתא בלאו והן, א"כ הדרא קושי' גמ' דמכות דף כ"ב לדוכתא לתני שבועה שלא אחרוש ביו"ט דהא למלקות לא בעי' שיהי' בלאו והן עכ"ד ולי לק"מ דאף לריב"ב לא חל לקיים ל"ת אלא מפני שחידש חיוב קרבן, ולפי"ז לרבנן דבכה"ג לא מחייב קרבן לפי שאינו בלאו והן גם לענין מלקות דלא חידש מידי והוי מושבע ועומד מה"ס, אבל על מתניתן דכריתות ק"ל לשיטה זו דלתני גם חיוב חטאת על שבועתי, וכמו שכתבתי דהי' מונח לפניו אותו זית חלב דתליי' בזיתא דתמרי ונשבע שלא יאכל ממנו ואכלה, דאף דע"י כולל לא חל דהוי קל ע"ח וכמש"כ למעלה ואי נמי לר"ל דנ"ל כולל כלל באי' הבא ע"י עצמו, מכ"מ חל השבועה מכח ק"ו דריב"ב דאם על הרשו' אינו דין שלא יתחייב על ד"מ, והא איתא בלאו והן שיכול לאכול זיתא דתמרי, והוא לדעתי הקלושה קושי' עצומה, דהא קיי"ל כאמימר דאכלה כולה ג"כ נשאלין
ולחומר הנושא נ"ל דוודאי לר"ל לא הי' קשה לי' דלתני שבועה בכה"ג שכתבתי דהי' ידע דמלתא שיש לו תקנה בשאלה כה"ג דבשע' שאנו באין לחייבו בקרבן סמי' בידו ליזול אצל חכם ולמפטר מקרבן לא קתני ולכן בכה"ג שכתבת עדיין יכול להשאל עליו דאף דקיימ"ל בסי' רכ"ח דנדר של איסור אין מתירין היינו להתיר לו לעשות את האסור מעתה ולהלאה, משא"כ בזה שכבר נאכל כל האסור עליו, אבל הי' ק"ל דלתני שבועה שלא אוכל חלב ותמרים שבעולם, דאף אם מקודם שהי' נכשל בחלב אם הי' בא אצל חכם הי' מתיר לו הנדר כדי שיוכל לאכול תמרים ולא הי' חושש אם יתיר לו יאכל גם חלב דמי חשידא ישראל בכך, וכי כל אדם צריך לזרוזי נפשי' בשבועה על דברים האסורי' מה"ת, אבל אחרי שראינו שאיש הלזה נכשל באכילת חלב וראינו שגברא הלזה בעי זרוזו יתירה גם על איסורי ל"ת שבתורה תו לא יזדקק לי' חכם להתיר שבועתו, וא"כ שפיר הי' ק"ל כמו שמחשב מוקדשין כיון שעכשיו בשע' שאנו מחוייבין אותו תו ליתא בשאלה כיון שכבר נשחט ונזרק, כן יחשב ג"כ שבועה שלא אוכל חלב ותמרים ונכשל באכילת חלב, וע"ז מתרץ דדבר דאי"ל היתר בשאלה בשעה שנאסר ג"כ לא קתני ומוקדשין דוקא בבכור שלא הי' היתר מעולם אבל קושי' תוס' דכריתות טל גמרא דכריתות דקאמר אקדשי' מגו דאתוסף וע"כ דלא מוקי בבכור כר"ל, והקשו דלתני שלא יאכל ממנה ואכלה ולא הזכירו כולל, כי כוונתם לקושייתי הנ"ל דבלאו כולל חל מק"ו דריב"ב וע"ז תי' דדבר שיש לו עכשיו תקנה בשאלה לא קתני ומוקדשין עכ"פ עכשיו ל"ל תקנה, ומתורץ קושי' מהרש"א בשבועות וב"הז כאן: