תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קכה
לחתני אהובי הרב מו"ה זוסמאן נ"י אבדק"ק האללאש יצ"ו:
ע"ד השאלה מי שרוצה לקנות שטרי הלאזען מן סוחר יהודי לפרוע אותן מעט מעט במשך ה' שנים, ביוקר מן השער הקצוב להן באותו זמן, ובתוך אותן הימים זוכה הקונה שעולה הלאז שקנה בגורל לטובתו אם יש בזה חשש ריבית?
תשובה לכאורה הי' נראה דאסור מטעם המבואר ברסי' קע"ג בטוש"ע בטרשא דר"נ דאף אי לא פריש דאם נותן לו מעכשיו בזול, מכ"מ אם יצא השער או שהוא דבר ששומתו ידוע הוי כמפרש, ולכן כיון דבכל יום נקצב בבית המסחר בערזע מחיר כל לאז ולמז ושותתו ידוע לכל הוי כאלו פירש שאם נותן מחירו מיד יוזל לו מקחו, ובשכר המתנת המעות נותן לו יותר, ולכן אין היתר כדעת השואל דמה שמשלם יותר מכדי מחירו הוא בעבור הגורל שאם לא קנה הלאז הי' נותן כ"כ במחיר הפרעמעססען, שאנן אין אנו דנין מה הי' אם לא קנה, רק דיינינין אחרי שקנה והי' מחויב לתת מיד דמי מחירן, ואם הי' משלם מיד לא הי' צריך להתיקר, ומה שמשלם יותר מכפי שווי הוא באגר דמנטר לי' המוכר, אמנם בש"ך סק"ב כ' בשם ה"המ ובע"הת דבקרקע שאין בו דין אונאה וגם אין כיו"ב נמכר בשוק מותר אם לא פירש בהדי' אם מעכשיו בכך יעי"ש ולפי"ז הי' מקום לומר דהה"ד בשטרות כיון דאמעיטו מאונאה אין אסור אלא במפרש, אלא דקשה לי לפי"ז מגמ' דב"מ דף נ"ז ע"ב דמפרש גמ' ריבית דהקדש כגון שקיבל עליו לספק סלתות מד' ונתייקרו ועמדו מג' יעוי"ש ובתוס' דלא יצא השער כ"א של לקוטות וקשה למה בהדיוט כיו"ב הי' אסור הא אף אי הי' השער של לקוטות עכשיו בג' והוא קיבל ע"ע לספק מד' לא גרע מטרשא דר"נ דלא פירש להדי' וכמו שהקשו תוס' דס"ג ע"ב גבי קיראה דר"נ וצ"ל משום דשומתו הי' ידוע ע"י השער של לקוטות, והא בהקדש אין דין אונאה, ולא הוי ידיעת השומא כמפרש, וא"כ למה נקט ועמדו מג', עוד ק"ל מגמ' דבב"ב דף פ"ו ע"ב בשוכר את הפועל לעשות עמו בגורן בדינר ליום ובגורן יפה סלע דאסור דמשום דאקדים לי' שכרו מוזיל גבי' והא לא פירש דאם לא יקדים לו שכרו בסלע ליום, וע"כ משום דקצבתו ידועה דכל דמתגרי בזמן הגורן בסלע מתגר' והוי כאלו פירש, והא בשכירות פועלים א"ב אונאה כדמפרש רשב"ם במקומו וכן אי' בטוש"ע ח"מ סי' רכ"ז סעיף ל"ג וכן ק' על מש"כ תוס' שם ד"ה דינר ליום בשם הרשב"א דאין רשאי להרבות על השכר אם לא נכנס מיד לתוך הבית וק' מפרש למה לא שרי הא כשם שקנין הקרקע כך שכירות הקרקע א"ב אונאה כדאי' בח"מ שם סעיף ל"ב, אלא וודאי נ"ל דדוקא בקרקע קאמרי ה"המ ובע"הת שאין לו אונאה משום דאין שומתו ידוע דפעמים אדם קונה קרקע בהרבה דמים יותר ממה ששוה, משא"כ בהקדשו' ועבדים ושטרות דשומתן ידועה ואין מי מתיקר אותן רק מגזה"כ אמעטו מדין אונאה, וכמ"ש תוס' ר"פ המוכר את הבית דס"א ע"ב ד"ה ש"מ וכו' באלו הוי ידיעת קצבת שומתן כאלו פירש להדי' אם מעכשיו בזול:
אמנם יש לחקור בנד"ז, דאפשר דדוקא בטרשא דר"נ דמשך הקונה חפץ הקנוי לביתו ונסתלק המוכר ממנו לגמרי ואין אחריותו עליו, בזה ניכר הדבר דמה שמתייקר הוא רק בשביל שממתין לו עד הגעת זמן הפרעון משא"כ בזה דהלאז נשאר ביד המוכר עד סוף הזמן והמוכר מקבל ע"ע כל אונסא דמתיילד בי' לא הוי רק כמלוה על המשכון דהוי ש"ח למר וש"ש למר, והוא מקבל ע"ע גם אחריות דאונסין, ומרבה עליו חיוב אחריות יותר, ועוד דבאמת שטרות אמעטו מדין שומרי' ולא אתחייב באחריותן כ"א בפשיטה לפי מסקנת הש"ך ססי' ס"ו כשי' הרמב"ם דחייב כש"ח, אמנם המוכר הלזה קיבל עליו להיות כשואל להתחייב גם באונסין וזה מהני אף דלא קנו חני' לפי תי' הב' בתוס' ב"מ דף נ"ח ד"ה אר"י בשקנו וכו', א"כ י"ל דהתשלומין היתירי' מכדי שווין המה בשכר קבלת אחריותו ע"ע, ואף לפי"מ דמשמע מדברי הנמ"י דבטרשא דרב פפא הי' השכר מונח באוצרו דר"פ וא"כ היו הלוקחים פוסקים עמו ונתנו לו מקצת דמים דלא למיהדר ושאר דמי הקנין המתין להם וא"כ הי' ר"פ מחויב באחריות שאם נגנב א' מחביותיו הי' צריך ליתן אחרת תחתיה, ואפ"ה קיי"ל דאסור, די"ל שאני התם דכיון דאין אותן החביות מבוררין ללוקח א"כ לא על מה שקנו הם התחייב באחריות דמה שנגנב או נאבד זה לא הי' קנוי להם, משא"כ בלאז המיוחדת ומסוימת בסימן הנומרא שלה, ומה"ד לא הי' המוכר חייב באחריות אונס שלה ורק משום שהרבה במחירה קיבל ע"ע החיוב הלזה, וזה החילוק מבואר בתוס' שם דף ס"ד ריש ע"ב ד"ה האי קרוב לשכר וכו', והנה בטוש"ע ס"ס קע"ג הביאו בשם הרמב"ם בחביות יין ששוה דינר ומכרה בב' עד זמן הקיץ שאם תארע תקלה בה שתהי' ברשות המוכר וכו' שה"ז מותר שאם אבדה או נשברה אין משלם לו כלום ואם לא מצא למוכרה ולהרוויח בה הי"ל להחזירו לבעלי' עכ"ד, משמע דאם אין בידו להחזירו כשירצה לא שרי ע"י קבלת אחריות ע"ע, אמנם לפימש"כ הש"ך סקכ"ט דהאי ואם לא מצא למוכרה צ"ל אחר דין הב' שם, ובדין הא' לא הי' יכול להחזירו, וטעם ההיתר הוא רק מטעם האחריות של מוכר, א"כ י"ל דה"ט מסברה שלי, אבל מכ"מ ראי' ג"כ אינו דשאני התם דמקבל המוכר אחריות ע"ע אף לאחר שיוציאנו הלוקח מרשות המוכר וע"כ משום דעדן לא נגמר המקח עד שימצא את הקונה בב' דינרין, משא"כ בנד"ז דאינו מקבל אחריות ע"ע רק כ"ז שהוא בביתו ובשמירתו ומה שמקבל ע"ע אפי' אחריות אונסין הוא כמתנה ש"ח להיות כשואל, אבל המקח נגמר מיד והוא ממתין לו בפרעונו עד סוף הזמן בשכר שמתייקר המחיר:
אבל מטעם אחר נראה דלא הוי ריבית מה דשקיל המוכר יותר מכדי שווין, דל"ד למוכר פרה וטלית דהתם כיון שמשכן הלוקח קנאן ונתחייב מיד בדמיהן, והמוכר מנטר לי' זמן מה, וע"כ דמים היתירים על שווין הוי בשכר דהמתנה וה"ה בקניית לאזען אי הוי מיסרן ללוקח, אף דשטרו' אינן נקנין אלא בכתיבה ובמסירה ובלי כ"ומ א"ק אפי' למי שפרע כדאי' בטוש"ע ח"מ רסי' ס"ו, מכ"מ בלאזען שהם שטרות שאין כתוב בו שם המלוה והוי כאלו כתב בי' דמשתעבד לכל המוציאו דנקנין במסירה לחודא, אבל בנד"ז דלא מסרם ליד הלוקח רק כתב לי' שאותו לאז קנוי אצלו, וכתיבה לחודא בלי מסירה וודאי דאינו קונה כלל דלא מצינו קנין שטר במטלטלין כלל, ואפי' למי שפרע לא נקנה ואין המקח נמכר עד עת ימסור לידם בסוף משך זה הזמן, ולא נתחייבו בדמי מחירן עד שיקנו את הלאזן, וכל הראטטן שפרעו לו הוא רק הקדמת מעות, ואין המוכר מנטר להו מעותיו, אדרבא הם ממתינים לו מעותיהן עד אשר יחול הקנין, ולא שקיל המוכר אגר נטר כלל דדמי ממש למרבין על השכר:
אמנם יש לי לדון בשטר כזה שאין כתוב בו שם המלוה דנקנה בהגבה' ובמשיכה אחר שעקרו חז"ל קנין כסף במטלטלים ותקנו קנין משיכה, א"כ נלענ"ד דמה"ת הי' נקנה שטר כזה בכסף לחודא, והה"ד לדידן שקונה בכסף למי שפרע, ובפרט לדעת האחרונים דשטר כזה גם בחליפין נקנה א"כ הרי הוא כשארי מטלטלין דנקנין מה"ת בכסף ולדידן למי שפרע ועוד נראה דאף בשטר מן לוה גוי דאין תופס בו שום קנין כדאי' ברמ"א ח"מ סי' רנ"ג דהיינו דוקא ג"כ אי כתב ע"ש המלוה, משא"כ כזה דקונ' מה"ת בכסף ומדרבנן במשיכה וא"כ יש מקים לומר כיון דלענין איסור ריבית אזלי' בתר קנין דמהני מה"ת וקיימ"ל במי שפרע א"כ הה"ד ה"נ דמיד שנתן חראטע הראשונה קנה מה"ת ולמי שפרע ונתחייב ביתר הדמים והוי אגר נטר. אמנם נלענ"ד דדוקא להקל כגון לפסוק על הפירות שיש לו אף אם יתייקרו בשע' שימשוך מהני הא דקנה מיד למש"פ משא"כ להחמיר עליו ולומר דכיון שקנה למש"פ מתחייב במעות זה לא אמרי' דכיון דעדיין ביד המוכר לחזור בו עדיין לא נתחייב במעות שעדן לא נגמר המקח, ומה שנותן לו עתה הוא דתקדי' לי' אקדומי:
והנה תוס' בב"מ דמ"ג חקרו אמאי חשו חז"ל לשיאמר נשרפו חיטך בעלי' ולא חשו אי לא יקנה בכסף שיאמר נשרפו מעותך ותי' בתי' הא' דכתפים אין להם שמירה אלא בקרקע, ותי' הב' דהיתר תשמיש משווי לי' לש"ש [למאי דקי"ל כר"נ דנאנסו לא יעויי"ש] ואם כדברי דשטר כזה שלא נכתב בו שם המלוה נקנה מה"ת בכסף וא"כ לפי תי' הראשון למה יעקרו חז"ל קנינו, הלא גם ללאזען אין שמירה אלא בקרקע, ואם קנה בעד באנק- נמטען לאזען, וכי צריך לבאנקענאט שמירה מעולה מאשר צריך ללאז, אמנם לפי תי' הב' לבאנקענאט מתחייב באחריות של ש"ש והוא עפימ"שכ מ"ו בחת"ס י"ד סימן קל"א, ועל הלאז אף למ"ד דמלוה על המשכון הוי כש"ש, מכ"מ הא אמעיטו שטרות מדין שומרים ואף למאן דסובר דטעמ' דהוי ש"ש כדשמואל דנגד החוב הוי כמכר' להתחיי' בגניבה ואבידה הלא גבי שטרות בעי' קנו מידו כמבוא' פ' הזהב ובסס"י ס"ו, וא"כ לכאורה תלי' בב' תירוצים של התוס' הנזכרים ובב"ק דף י"ד ע"ב דכ' תוס' דל"ג ושטרות, דלא מקני בכס' ולפי הנ"ל לתי' הא' יש שטרות דנקנין בכסף כמו הלאזען אמנם לפי"ז יהי' קשה על תי' הא' למה הכסף אינו קונה את הזהב וכבר הרגיש הפנ"י בר"פ הזהב, וע"כ צ"ל דמטבע הנקנה לא נעשה שומר עליו כלל וא"צ לשמור אותן בקרקע:
ואין לאסור דבשכר הקדמת פרעונו ניטל הפרעמעס- מען בחנם, די"ל בזה כדעת השואל דלזה התייקר השער: