תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קכד
לרב א'.
פאקש, יום ב' דחנוכה תר"ם לפ"ק:
מה שהקשה על דעת הסוברים דבריבית אף בפחות מש"פ אסור מדאוריי' א"כ מאי פ"הג ב"מ דף נ"ז רבית דהקדש ה"ד הלא מעל הגזבר, ומיד בעת קריאת מכתבו עלה על לבי דל"ק כלל, דא"כ לא מעל ולא יצא לחולין ואסור ללוה להשתמש בו ואין כאן אגר נטר וכמש"כ תוס' דלהכי לא מוקמי בהלוה במזיד, ואף אם יתעקש א' לומר דשאני בזה דשניהם שוגגים ולא ימנע הלוה מלהשתמש במעות ההקדש ומכ"מ כיון דלא יצא לחולין יהי' הריבית שפסק להקדש לכן צריך ליתן מה שפסק להקדש, די"ל כיון דבלא איסור הריבית נעשה איסור לשמש במעות הקדש וכמש"כ הרמב"ם ספ"ז ממעילה דגם בפחות מש"פ אף דאין לוקין מכ"מ אסיר מה"ת, א"כ הפסיקה שנעשה עבור השתמשו בקדש לאו כלום, דכל דאמר רחמנא לא תעבוד, אי עביד בשוגג לא מהני, ואף דבריבית לא אמרי' דל"מ למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינים, וגם למ"ד יוצאה מכ"מ לברי' לא אהדר ואי הוי אמרי' אם עביד ל"מ גם ליורשיו צריך להדר, וע"כ מטעמא דקרא, אבל אם פתיך בי' איסור אחר מלבד אי' קציצת הריבית וודאי דלא מהני:
ודברי שאלתו הארוכה וערוכה בסברות שונות בענין מעות דיתמי אי ארוך ליתן קרוב לשכר, תמה אנוכי על מה זה טרח ועמל להמציא חומרא בדבר שכבר הסכימו רבותינו בעלי הפוסקים להקל שכן כ' המל"מ דסבר' רש"י יחידאה היא ושכ"כ מהריב"ל דאין לחוש לסבר' זו משום דלא חזינין לס' זו בספרי הפוסקי' ובשם הפ"מ הביא שאין לומר קים לי כפ' רש"י מאחר שהיא סבר' דחוי' גם הנוב"י כ' שהוא בעצמו נתן מעו' היתומים קרוב לשכר ור"ל, ולמה לנו לבקש תואנות לדחות פסקיהם, הלא טוב לנו להקדיש עתותינו להעמיל וליגע עצמותינו להשיג ולהבין אף קצת מדבריהם העמוקי' ולהלכה ולמעשה לסמוך עליהם הן להקל והן להחמיר, וכן מה שפלפל אם בא"ר הלוה מצווה, וכי אני אחראין לדקדק אחרי פסקי הרמ"א ז"ל שפסק בחו"מ סי' ל"ד וביו"ד רסי' ק"ס דאין איסור כלל על הלוה, ואם כי מצוה עלינו ליישב גם דעת הפוסקים דלא נהיגינין כוותי' וקב"ה חדא בפלפולא, אבל בהגיע תור ההלכה פסוקה אין בידינו להכריע, והלוואי שיעלה בדעתינו לדון ולהורות עפ"י הכרעתם:
ואם לאו כי מסתפינא לחדש דבר חדש הוי אמינא דגם רש"י סובר דגם בלא ב"ד שרי ליטול מחצית הריווח כמש"כ רש"י כיון דלא הוי אלא רבית דרבנן וביתומים לא גזרו, אבל אם יפסידו דיהי' כל ההפסד על המקבל לזה צריך הפקירא דב"ד, דהנה העיסקא הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון, ובלא התקנה הי' מחצית הריווח ליתומים בניכוי שכר הטורח, דטורח זו הוי א"ר ולטובת היתומים לא גזרו, אבל אם יופסדו מעותיהם בלא התקנה מחצית ההפסד על היתומים ולטובותיהם תקנו שישלם להם המקבל מכיסו, וכי לטובת היתומים נשלח גלימא דאנשי, ולא עוד אלא לפי מה שפקפק מהרימ"ט אם מהני תקנתינו ליתמי נגד יתומי המקבל, ואומר וודאי בתת להם מחצית הריווח אין אנו חוששין לתקנת יתמי דמקבל דגם להם יתנו מחצית הריווח, ולא מכיסם אנו נותנין ליתומים בעלי המעות דמדידהו קא נהנו, אבל לשלם מכיס יתומי ממקבל מצד תקנותינו לטובת אלו היתומים אין לנו טעם אם לא נאמר שכבר הפקירו הב"ד נכסי הלוה, לכן כ' רש"י על מי דל"ל דהבא פריכא ואין אנו סומכין על כלים מסוחנין דלמא יהיב בעל הפקדון סימנים ושקיל להו דהוא מחשש שימות המקבל כמש"כ הש"ך סי' רצ"ו בדע' הראש, ויבואו לידי הפסד אחר מיתת המקבל ומה מהני לתת לאיש שפוי דלמא יופסדו מעותיהם ויבואו לידי הפסד במיתת המקבל, ויהיו דברי רש"י מותאמים שמתחלה כ' שביתומי' לא גזרו ואח"כ משום הפקר ב"ד, וא"כ גם רש"י מודה דאין אי' ריבית דרבנן ביתומים, וזה נאות לנו לחדש אעפ"י שהמרדכי לא סבר כן] כדי שאחד מהראשוני' יסכים ג"כ להלכה פסוקה שבידינו:
מ"שכ מעלתו אם נימא דלוה מצווה על א"ר למה כ' הרא"ש דלא מהני תפיסת הלוה ונכוף אותו להחזירו ולשאר באיסורו, לא הבנתי כוונתו וודאי אם החזיר, המלוה מדעתו ניתוק האיסור מן המלוה ומן הלוה, אבל ע"י תפיסת הלוה בע"כ של המלוה והוא עומד וצווח לא נתקן האיסור, בכל מה שכתב מעלתו לא מצאתי מנוח, ובפרט מה שכתב והתמרמר על רבינו ברוך מה שכתב בספרו סה"ת שדבריו אינם נוחים לו, והרב הגדול הזה כל דבריו מובאים בספרי הראשונים בראש ובטו"ר להלכה ולמעשה ואין פוצה פה נגדו, ובאיזה מקומות שדבריו סותרים למ"שכ' הוא בעצמו בספר החכמה נלאו הראשונים ליישב דבריו שלא יהיו סותרים א"ע, ואם כי לדעתו לפי הה"א שבגמ' יותר חמור הלוה מן המלוה ובאמת כל דין איסור חידוש לפי המסקנא וודאי דבריו אמיתים וצודקים, ויאמין לי מע"כ שלא קראתי כל דברי האגרת, כי יחם לבבי כאש בוערת, לתת לדברי רבותינו כתף סוררת, בידעינו רוחב דעתם ודעתינו נבערת, לו יעלה בידינו לשום לדבריהם לראשינו עטרת, והי' לנו לתפארת:
והנני אוהבו ומכבדו יואל אונגר מרעכניטץ: