תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קכג
להרב מו"ה אברהם הירש נ"י האבדק"ק שארבאגארד יצ"ו:
ע"ד שאלתו בענין תמצית היין הנקרש על דופני החביו' שקורין וויינשטיין, שלאחר שיוצלל ונטחן הדק היטב נותנין לתוך המים ושותין אותו עם סם אחר המרתיחו שקורין ברויזעפולווער, אי יש בו משום חשש סתם יינם, והנה בש"ע סי' קכ"ג הובא דין זה לענין שלא יאסר היין שבתוך החביות מכח פליטת התמצית הלזה דכיון שנתיישנה י"ב חדש נתקשה ונעשה כעץ וכלה כל הלחלוחית שבו ואינו מפליט דבר, וכיוצא בו מצינו בעור הקיבה סס"י פ"ז דלאחר שנתקש' ונעשה כעץ אינו אוסר פליטתו החלב שבתוכו, וכן ממ"ש הש"ך ססי' קי"ד בהיתר הכרכום אף דשם נימוק ונימח גוף האיסור, מכ"מ כיון אינו נותן טעם לשבח, אף דהש"ך רס"י ק"ג אוסר בכה"ג אינו נ"ט לשבח ולא לפגם, מכ"מ זה אינו אלא מדרבנן וכאן דספק הוא אי נתערב בתוכו כלל הוי ספ' דרבנן משא"כ בנ"ד דאין כאן שום ספק וגם נרגש הטע' ביותר כמו שנמלח במלח שחלקי המלח שבתוך היין המה התפרדו עצמן משארי החלקי' שבו וישבו עצמן מן הצד ושמה הוקרשו ותהי נציב מלח, והנה לאכול דבר שנתקשה כעץ בוודאי אין בו מן האיסור כמו דמצינו גבי גיד הנשה דחידש הוא שחדשה לנו התורה דעץ הוא ורחמנא אסריה והטעם הוא כיון דאינו ראוי' לאכילת אדם מכח יבישותו וחסרון טעמו, הוי כמו נבילה שנסרחה ונפסלה מאכילת גר, והא דבנדה דף נ"ו ילפי' מקרא דנבילה אינו מטמא ביבש כחרס מדכתיב וכי ימות, ואי נימא דהוי כנפסלה מגר, הלא זה מקרא דלגר אשר בשעריך תתנו ילפינן, די"ל דסתמא דהש"ס שם אזיל אליבא דר' יוחנן בכורו' דכ"ג דקיימ"ל כוותי' דלענין טומאה אי לא נסרחה מעיקרא בעי' עד לכלב וקרא לסרוחה מעיקרא בעי' אבל לאכילה דל"ב הקרא לסרוחה מעיקר' ואף בנסרח לבסוף מתירין עד לגר כמ"ש התוס' שם, ולכן גם נתקשה לבסוף הותר באכילה מה"ת, ואף דמכ"מ מדרבנן אסיר, היינו רק משום איסור בל תשקצו אבל איסור הנבילה אזיל לה לגמרי, כמ"ש הפ"ח רס"י ק"ג דלא כמנחת כהן והדין עמו שכדבריו מבואר להדי' בספר החינוך מצוה תע"ב, ולכן ע"י תערובות מותר לכתחל' ואפי' להתערב לכתחל' מותר כמ"ש הפמ"ג שם במשבצות, ובספר נודע ביהודה מ"ק סי' כ"ו דן לאיסור שנתייבש ונתקשה כעץ לנפסלה מאכילת כלב ולדבריו קשה מסוגיא דנדה הנ"ל, אלא וודאי דלא הוי אלא כנפסלה לגר וכמ"ש, ואפ"ה מותר באכילה וכמ"ש תוס' בכורות הנ"ל, והנה באמת דברי התוס' הלזו צריכים פירוש וביאור רחב דמאי בכך דלא בעי' הקרא לסרוחא מעיקרא לאכילה, מכ"מ דלמא הקרא אתי להורות דלא יטמא, ובנוב"י סי' הנ"ל המציא דברי' מחודדים ולפרשם דנסרחו לבסוף באמת לא מקרא ילפי' כ"א מסברה, והביא דברי תוס' ע"ז ד' ס"ח ד"ה אמר עולא, דלא פליגי ר"מ ור"ש בקר' אלא בסבר' ובמחכ"ת שגה בזה, דתוס' כתב שם דלעולא ל"פ בקרא דלכ"ע לסרוחה מעיקרא ל"ב קרא אלא סרוחה לבסוף ג"כ מותר, וזהו דוקא לאוכלה כן בסריחת', או בנתערב ופגמו מתחלתה, אבל בהשביח ולבסוף פגם כבר נעשה כל התערובות נבילה ולא תשתר עד שיסרח כל התערובות מאכילת אדם, ור"ש ל"ל חתיכה עצמה נ"נ, אבל לומר כן לר"י דקרא בסרוחה מעיקר' מיירא, מאיזה סברה נתיר נסרחה לבסוף או נט"ל בתערובות לאכילה, ואי משום דהוי שלא כדרך אכילתן והנאתן, א"כ בכלאי הכרם דאף שלא כד"א אסור דלא כתיב בי' אכילה ה"ט דר"ש שם דמתיר אי לאו מקרא ילפי':
והנלענ"ד לפרש בפירוש דברי תוס' הנ"ל הוא, דהנה מצד סברה החיצונה אי לא כתב קרא כלל ה"א דלטומאה אפי' בסרוחה מעיקרא, ולאכילה עכ"פ בנסרחה לבסוף בעי עד לכלב ואתי קרא לגלות דאף בנפסל לגר סגי, וי"ל דלעולם לענין טומאה אף סרוחה מעיקרא מטמא עד לכלב, וקרא אתי' רק לאכילה ולענין נסרחה לבסוף, וי"ל ג"כ להיפוך דודאי לאכילה אי נסרחה לבסוף כיון דחל תו לא פקע, וקרא מיירי בסרוחה מעיקרא ולענין טומאה, ולא ידעי' מאי אתי קרא למעט שלא יקרא נבילה נפסלה מגר מה דלא הוי ידעי' מסברה החיצונה, אי סרוחה מעיקרא דה"א דלטמא כמו שכבת זרע וזיבה קמ"ל קרא דאינו מטמא אבל בנסרחה לבסוף אפי' באכילה אסורה עד לכלב דכיון שחל תו לא פקא, או דמיירי בנסרחה לבסוף וקמ"ל דמותר באכילה דלא נימא כיון שחל תו לא פקע, אבל לענין טומאה באמת אפי' סרוחה מעיקרא מטמא עד לכלב דלא תלי' כלל אי ראוי' לאכיל', ואמרי' כיון ששקולין הם יבואו שניהם דהי מנייהו מפקת, כדאמרי' בכמה מקומות בש"ס, ולעולם דר"י סבר כר"ש, והנה לר"מ דלסרוחה מעיקרא בעי קרא גם לענין אכילה, יש לעיין מנ"ל אליבא דידי' דנפסלו מגר אפי' בסרוחה מעיקרא דאינו מטמא, די"ל דהוי כמו שכבת זרע וזיבה, וקרא אתי להורות דלשתרי באכילה: