תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קכא
פאקש, ב' דפ' תצוה ח' אדר תרכ"ח לפ"ק:
החיים והשלום להרב מו"ה עמרם בלוהם נ"י האב"ד דק"ק מאדע יע"א:
ע"ד שאלתו במעשה הבאה לידו במטהר יין של נכרים והחתים כל החביות בחתימותיו, ולקחו ב' ישראלי' את היין מ' חביות א' לקח כ"ד וא' הגיע לחלקו ט"ו, ואחת שמלאו ממנו, החסרונות של החביות נשאר לגוי, והלוקחים שפכו כ"א מהם יינם על הענבים היבישים כדרכם במדינה הלזו, ועכשיו אומר המטהר כי שכת לחתום חביות אחת והלך לו עד שבא הערל בעל היין אחריו להחזירו וליתן חותמו על אותו החביות הפתוח, ואם נאסור כל היין יגיע להפסד גדול לכל א' מהן, ע"כ דברי שאלתו, והנה מעכ"ה האריך להרבה בחריפו' ובקיאות נפלא, אבל בגופא דעובדא קיצר הרבה, לא הודיע אם המטהר המעיד אמר כן בשמצאם בפעם ראשון, דמדכ' בפלפולו דלדעת הש"ך סקט"ז דאף דהסכים לדעת הרשב"א דלא בעינין שיאמר נתנסך לפניך מכ"מ בפועל דחזק' דמזהיר זהיר א"נ אלא בשתיקת הבעלים מחמת הודאה, עכ"ד משמע דעובדא הוי דלא א"ל בפעם הראשון שמצאו דבזה מיירי הש"ך ואח"כ כ' מע"כ דלדעת הרא"ש נאמן אפי' אינה עוד בידו כיון שהי' בידו וזהו דוקא אם א"ל בפ"א שמצאו, על כן לא ידענא עובדא היכי הוי, גם לא כ' מר אי ידעי' דעכ"פ הי' רוב מן היוצא מהענבים יבישים נגד היין ששופכים עליו. ועכ"ז אני אומר לענ"ד שאין כאן מקום לחוש כלל ומכמה טעמים, והוא כיון דבזה"ז אין אנו חוששין רק שנגעו לשתות או לשארי הנאות, ובזה שאין לחוש להחליף רע בטוב, ואם שתה ממנו ע"י קנה חלול כבר נתבטל היוצא מפיו בס' ואין לספק רק לשמא אחרי שהוציא בהמינקת וסתם פיה למטה שנעש' כל היין שבתינקת איסור, דלמא החזירם להחביות, ולא הי' בחביות שלא נמלאה עוד ס' כנגדו:
טעם א' אף שכ' הש"ך בדיני ס"ס אות י"ח דמדכ' א"וה גבי גבינות דחיישי' לשמא הוחלפו ע"כ דעשאו לספק דשמא הועמדו בעור קיבת נבילה כוודאי איסור דאוריי' א"כ ע"כ נאמר ג"כ תדחייסי' לגבי יין של ישראל דנתייחד אצל הגוי לשמא החליפו בייניו או שתה דס' דלמא שתה מהן הן כוודאי איסור דאוריי', מכ"מ מצינו גם גבי גבינות דגוי דבחשש תערובות שלהן אמרי' שאני אומר כמו שהביא הש"ך מת"ה הארוך רסי' קי"א סק"ב, א"כ ה"ה ביין שאפשר לספק דלמא שתה מהן אם נפל לאחד מב' קדירות וא' של איסור הייתי אומר בזה שאני אומר, ומכ"ש אם ספק אם נתערב ממנו כלל, דלענ"ד קיל עוד מג' דינים המבוארים שם, דאף לדעת הטור והש"ע דבכל ג' דיני' המבוארים שם בעי' שלא נתרבה האיסור על ההיתר, דלא כמבואר בתהה"א לחלק כמ"ש הש"ך שם סק"ו, מכ"מ גם הם לא החמירו אלא בהוחזק עכ"פ שנפל לא' מהם אף שלא נודע אם נפל האיסור, אבל בזה שלא נודע אם נפל כלל גם הם מודים, לכן בנדון דידן אף אם עשאו לספק אי שתה ממנו הגוי כוודאי של תורה, מכ"מ זה הספק אם לאחר ששתה ואסר היין שביוק' אם החזירו לחביות בזה לא מחמרינין להחזיק ריעותא. וראיתי בפמ"ג במשבצות שם סק"א, שכ' וז"ל וקדירה של היתר ולפני' איסור וא"י אם נפל לתוכה מותר מטעם ס' דרבנן לקולא'' עכ"ד ואני מסתפק מאד אם לא נוכל בכה"ג להקל גם באיסור דאוריי' מטעם דמוקמי' הקדירה דהיתר אחזקתה דלא נאסרה, דדוקא בג' דינים המבוארים א"א לדון מטעם חזקה כיון דאתרע בנפילה משא"כ בזה דעל עיקר הנפילה דיינינין ומדברי תוס' יבמות ס"פ הערל דבקדירה אחת לא אתרע כ"כ ונוכל לאוקמי אחזק' ואפ"ה לא היינו מקילין בדאור' מכ"מ אף דלא אתרע כ"כ החזק' כמו בב' נפילות אבל עכ"פ כיון דהוחזק הנפילה בפנינו לא רצו לסמוך אחזקה בדאוריי', אבל בזה דלא אתרע כלל, אפשר דמהני, וממה דאין חוששין לשמא גיררה חולדה אפי' באותו בית דליכא משום אין לדבר סוף וכ' תוס' פסחי' דף ט' ע"א ד"ה כדי דמיירי בלא בטלו, אין להבי' ראי' לדברי דאף באיסור דאו' מוקמיני' אחזקה, דאפשר דהתם הטעם דאתי ספק דלמא אכל ומוציא מידי ספק דגרירה, יעי' שם במהרש"א:
והנה בסי' ק"ז הובא בשם הסמ"ג בקדיר' שנתבשלו בו ביצים או דגים ונמצא א' מהביצים שיש בהן אפרוחו או א' מהדגים מהטמאים שיש לאסור מחשש דלמא נשארו לבסוף שלא הי' ס' נגדן לבטל ומכ"מ אין לאסור הכלים דמוקמינין להו אחזקתייהו, ונתקשו בו השואל והמשיב בתשו' מהרי"ל סי' קס"ה והובא ג"כ בש"ך שם סק"ב, ולפי דעתי יש לחלק בפשוט דוודאי הביצים והדגים דוודאי בלעו מה שפלטו האיסורים אלא דס' אי בלעו כ"כ כדי לאסור, א"א לאוקמי אחזקתייהו, דאתרע החזקה ע"י בליעותן האיסור, וכן קדירה שבלעה איסור אם נבשל בהן היתר אח"כ צריך ס' לבטל כל הכלי דלא ידעי' כמה בלע, כיון דוודאי יש כאן בליעת איסור רק דלא ידעי' אי כ"כ כדי לאסור משא"כ בקדירה זו שנתבשלו בו בפעם ראשון אותן הדגים או הביצים שמספקינין בהו אי נשארו באחרונה אי הדר נבשל באותו קדירה תבשיל אחר אין לחוש דאוקמי אחזקה דאנו מסופקים אי לא נשארו הדגים הטמאים באחרונה אין כאן נפילת איסור כלל בהאי תבשיל. ואפשר לומר דלכן אי הוחזק נפילת איסור רק דספק לן אשיעורו אי כדי לאסור דלא מוקמינין אחזק' משום דכשם דאי הוי כדי לבטל הוי נהפך האיסור להיתר כן אי לא הי' כדי לבטל הי' נהפך ההיתר לאיסו' ומה לי אי נוציא ההיתר מחזקתו שלא נכלה או נוקים האיסור אחזקתו שלא כלה, [כמדומה לי שכן ראיתי בספר] ובסברה זו יש ליתן טעם למ"שכ המרדכי והובא להלכה בש"ע א"ח סי' תנ"א סעיף כ"א בחביות של שכר, דכיון דהיתירא בלע לא אמרי' לא ידעינין כמה נפיק מיני', ותמה הח"י מה לי אי היתירא או איסורא בלע כיון דלא ידעינין, אכן לפי הנ"ל יש לומר כיון דגם בספק אי' דאוריי' הוי לן לאוקמי ההיתר אחזקתי' שלא נתהפך לאיסור, אכן נגד זה יש גם להאיסור חזקה שלא כלה איסורו, וזה לא שייך כ"ז שהוא בהיתירו עומד ע"כ אם עירו החביות קודם פסח אין לחוש דלמא בלע מקודם יותר משיעור ס', אכן כ"ז להתלמד במק"א, אבל בנד"ז ל"צ לזה דלא עדיפי מגבינות גוי דסמכי' בהו לקולא:
טעם ב' עוד טעם להתיר אף אי הי' ברור לנו דגוי שאב יין ע"י קנה חלולה והחזירו לחביו' שלא היתה מליאה ולא ידעינן אי הי' ס' נגד האסור וטרם שנולד לן האיסור מלאו החביות וא"א לעמוד עליו אי הי' ס' טרם שנתמלאו והוי כאי' דרבנן שנפל אפי' לאינו מינו ונשפך דאם ידוע דהי' רוב וס' אם הי' ס' דספיקו לקולא, ואפי' הי' חסור היין מדאוריי' כיון דנפל למינו ומה"ת ברובא בטיל הי' מותר בנשפך כמבואר כ"ז רסי' צ"ח, וא"כ ה"ה הכא דנתמלא קודם שנודע התערובות נלענ"ד דשפיר דמי לנשפך, שאין הספק מחמת חסרון בקיאות, זה לדעתי פשוט, אבל אם אי הי' ידוע לאיזה חביות ששפך היין שבמינקת, והי' נודע לנו טרם שנתמלא ג"כ לא היינו חוששין כיון שאין הספק רק מחמת חסרון בקיאות המדידה של יין ההיתר כ"א גם מכח דלא ידעי' כמה יין הי' במינקת אי מלא או חסר הי' וגם גודל המינקת אין ידוע לנו, וכ' במנ"י כלל פ"ה אות מ"ז בשם תשו' אמונת שמואל דאם אינו ידוע כמה הי' מהאיסור שנפל לתוך התערובות כגון ששמו גוי או קטן איסור בקדירה ואין ידוע כמה רק שזה ברור לן שרוב מן ההיתר מתירין באי' דרבנן או בשיעור דרבנן, וצריכין לחלק בין כחל דג"כ הספק על נפילת האיסור וכמותה משום דבזה אקראי בעלמא הוא ולכן אין לספק כלל בנד"ד כיון דאיסורו דרבנן וגם שיעורו דרבנן כיון דמה"ת בטל ברוב ולדעתו דמי לנשפך כיון דנתרבה קודם שנודע התערובות, וגם אי לא הוי כנשפך מכ"מ כיון דהס' על כמות האיסור דדיינינין הספק להקל:
אמנם יש לי לדון איך הי' הדין אם הי' ידוע כמות האיסור והיין עודנו לפנינו ואין אנו בקיאין לשער איך הי' הדין, וטעם ספיקתי כמו שאבאר, הנה קיי"ל דאף אי' דרבנן אי נתערב לח בלח במינו צריך ס', ושגגה פלטתו קולמסו דהכ"ופ בדיני ס"ס במ"שכ על דינו דהאגור שהביא בשם הש"ך דלא בעי ס' בדרבנן והש"ך לא כ' כ"א ביבש ביבש בא"מ דל"ב ס' בדרבנן, אבל מב"מ בלח אמת שכן הי' דעת האו"ז המובא בתורת חטאת כלל כ' אות טי"ת, אבל הת"ח כ' עליו דדעת הרא"ש פ"ק דביצה דאף בדרבנן צריך ס', אף שהתנ"י כ' שם דהב"ש תמה על הת"ח דמהרא"ש לא משמע מידי, לענ"ד נראה ליישב, דהנה הרי"ף כ' דעצים שנשרו מהדקל ביו"ט אסור להסיקן ביו"ט משום דהוי להו נולד ואסרי להו רבנן גזירה משום שמא יעלה ויתלוש, והראש העתיק דבריו אלו מבלי להוסיף עליו שום דבר, וכ' המג"א סי' תק"ז דמשמעות לשון זה דחד טעמא הוא, ור"ל כיון דלא נתלש מעיו"ט לכן גזרינין משום שמא יעלה ויתלוש, ודבר תמוה הוא דא"כ קשה באמת למה שבקו הריף והרא"ש לאיסור מוקצה החמור כעין דאוריי' כמ"ש המהרש"א בשם הת"י דלכן אפי' בספק מוקצה החמירו מה שלא מצינו בשום אי' דרבנן ונקטו איסור הקל, דהא במוקצה דמחובר גם ר"ש מודה ולכאורה רציתי ליישב ולומר כיון דכל רבותא דרב מתנא דאף דהוי דשיל"מ מכ"מ בטל משום דמקלי קלי איסורא, דאי לא בטיל יאסור הפת משום שבח עצים האסורים שבו, ובאמת כ' תוס' בכמה מקומות דבאיסור מוקצה דלא אסירי בהנאה ל"ש שבח עצים וכבר נתקשה בזה הפמ"ג י"ד במשבצות סי' צ"ט סקי"ב ולתרץ קושי' זו כ' הריף והרא"ש דמלבד אי' מוקצה יש ג"כ איסור דשמא יעלה ויתלוש ומשום גזירה זו וודאי דכל הנאותים של העצים אסרו דאי נתיר להו ההנאה שבאה מן ההיסק יעלה ויתלוש כדי להנות, ותמי' לי איך נעלם זה מעיני הבדולח של הפמג"ד הא לא נתנו עצים אלא להסקה ואי נתיר להסיק, מאי אסרו חז"ל גבי עצים משום גזיר' זו, אמנם גם בל"ז אי נמי לא הי' איסור אלא משום מוקצה ג"כ לק"מ קושי' הפמ"ג עפי"מ שכ' הרשב"א בשבת דף כ"ט להקשות הא דמסיקין בכלים הא כי אדליק פורתא הוי שבר כלי ונהנה ממוקצה וכ' דמוכח מזה דמוקצה מותר בהנאה דאתי ממילא ולכן כיון שבשעה שמתעסק בו הוא שלם אף שהתבשיל מתבשל אח"כ משבר כלי לית לן בה, רק להסיק בשבר כלי אסור דההנאה הבאה לו ע"י תשמישו אסרו חז"ל כמו שאסור לסמוך בו כרעי המטה אף שאינו מזיזו עכ"ד וכ"כ המג"א בסי' תק"א סקי"ב, וא"כ הדרא קושייתו אהרי"ף והרא"ש לדוכתי' למה שבקו איסור החמור, והנה על הרי"ף י"ל דסובר לשי' התוס' דלא שרינין לבטל לכתחלה רק איסור קל שאין עיקרו מדאוריי' לכן תרומת פירות דרבנן אין מבטלין וא"כ מוכח דהא דשרי לבטל עצים שנשרו דמיירי שהיו רעוע מעיו"ט ועומד ומצפה שיפלו דלא הווין מוקצים ולא אסיר' אלא משום גזירה, דאי הווין מוקצין הלא חמירא איסורייהו מעיגולי פירות דהא ס' מוקצה אסור וס' תרומות פירות לקולא, אמנם על הראש דלא ס"ל לחלק בין יש לו עיקר מדאוריי' לענין ביטול לכתחלה רק הא דאסור לבטל עיגולי תרומה משום דלא מקלי והמה בעין קשה אמאי העתיק דברי הרי"ף, ומזה הוכיח הת"ח דס"ל דאיסור מוקצה לא הי' בטל ברוב כ"א בעינין ס' [וזה לא כמג"א שכ' בס"ס ש"י דאפר מוקצה לא בעי ס' באפר מוכן משום דעיקר איסור מדבריהם, וכ"כ ג"כ בסי' רצ"ח סקכ"ח, ולדעתי חמור מאי' דעיקרו מדאור'] רק אי אינן מוקצין ולא אסירי רק משום גזירה דאין להם שורש ועיקר בדאוריי' דבזה כ"ע מודים דבטילי' ברוב כדאי' בסי' קי"ב בפת דגוי ובבישולי נכרים, עכ"פ יצא לן דקיי"ל דמב"מ בלח בעי' ס' אף בדרבנן והנה באי' דרבנן בא"מ ולא ידעי' אי יש ס' החמירו בכחל, וגם באי' תורה במינו דידוע שיש רוב וספק אי יש ס' החמירו אי הוא לפנינו ואי אפשר לעמוד על שיעורו, אמנם באי' דרבנן שנתערב במינו בלח ויש רוב היתר ומסופקים דאפשר דגם ס' יש נגד האיסור, דהוי תרתי אי' דרבנן וגם שיעורא דרבנן, בזה אני מסופק דאפשר דבזה לא החמירו ומצינו חילוק זה ביבמות דף פ"ב לר"ל דבדרבנן ג"כ בעי ריבוי' וס"ל דלא אמרי' שאני אומר כ"א בדאיכ' תרתי אי' דרבנן וגם שיעורי דרבנן, ואנן קיי"ל כר"י דספק דרבנן בתערובות בחד סגי, אמנם ספק דתלי' בחסרון ידיעה אפשר דהוי לדידן כשאר ספק בתערובות לר"ל דבעינין תרתי:
והנה הב"ח בסי' ע"ד כ' בטחול שלא ניקרו מחלב שבו דאם אין ידוע אם הי' ס' בטחול ובחלב הכשר שבו נגד חלב האסור דהטחול אסור אבל בשר שנמלח עמו מותר בקליפ' כיון דחענ"נ הוא רק מדרבנן משום להא דב"בח והוי ספק בדרבנן, והמנ"י בכלל ל"א השיג עליו דהוא ספק חסרון ידיעה, ולפמ"שכ יש ליישב דס"ל להב"ח דבוודאי אין ספק שיש בחלב הכשר רוב נגד הקרום של חלב האסור ואמרי' סלק את שא"מ כמי שאינו ומינו מבטלו מה"ת ואין הטחול עצמו רק מדרבנן כיון שהוא לפנינו ואין אנו יודעין לשער אי יש ס' לבטל האיסור מדרבנן, אמנם על הבשר שנמלח עמו דהוי תרתי דרבנן לא מחמרינין, מיהו ממה שהצריכו בעלי הש"ע בסי' ע"ב ובסי' ע"ג בלב וכבד ס' נגד העוף הדבק, אף דדם כבד אינו אלא דרבנן וגם דם שבשלו אינו אלא דרבנן ואיסור דבוק אינו אלא דרבנן ואפ"ה מצרכינין ס' נגד כולו משום דלא ידעינין כמה נפק מני', ולא סגי אי יש רוב נגד בשר הדבוק וספק דלמא לא נפק כדי לאסור, ויש לחלק דהתם על גוף החתיכ' הדבוקה לא הוי כ"א חד ספק דחסרון ידיעת כמה נפק בחד דרבנן דלא הוי שיעורא דרבנן כיון דאי' דם הוא א"מ של הבשר, ותו לא שרינין שארי המתבשלים עמו ודמי קצת לספק דאוריי' וע"י גלגול נעשה דרבנן, משא"כ בנדון דהב"ח דבגוף החתיכ' יש ג"כ חלב כשר המבטלו מה"ת, והוי בחתיכ' עצמו ב' דרבנן בספק:
טעם ג' עוד יש טעם להתיר אף שמסופקין אם הי' ס' בחביות נגד היין שנפל לתוכו מהמניקת מכ"מ כיון שטרם שנודע התערובות נתמלא החביות, וכאשר היתה מליאה וודאי הי' ס' נגד היין הנאסר, ואין לנו לחוש רק שכבר נעשה היין ההיתר אסור כיון דקיי"ל דגם באי' דרבנן אמרי' חענ"נ ולא כפ"ח סי' צ"ב ובכמה מקומות כמו שהאריכו המנ"י והפמ"ג לדחות דבריו להלכה, מכ"מ הלא בלח בלח היקל הרמ"א דלא אמרי' בי' חענ"נ, אמנם זהו דוקא במקום הפסד גדול כמ"ש הרמ"א, וודאי לפי הסברה הוי אמינא דבלח בלח באי' דרבנן לכ"ע ל"א חענ"נ, והוא די"ל דגם האומרי' בלח בלח חענ"נ משום דס"ל דגזרי' אטו ב"בח, דב"בח אין חילוק בין לח בלח ללח ביבש כמו שהוכיח הש"ך, אמנם באי' דרבנן לא גזרו אטו בב"ח דהוי גזירה לגזירה, והא דקיי"ל דגם באי' דרבנן אמרי' חענ"נ אין הטעם משום לתא דבב"ח רק מהטעם שכ' הרשב"א בתה"א כיון דהחתיכ' וודאי נשארה באיסור' גם אי לא נימא חענ"נ כיון שאין הבלוע יוצאת מתנה לגמרי ע"כ הצריכו ג"כ לבטל הפליטה שלה דלא להוי תרתי דסתרן דהחתיכ' עודנה באיסורה והתבשיל שבלע ממנה יהי' מותר, אבל בלח בלח דאי לא נימא חענ"נ יהי' הכל מותר, לכן באי' דרבנן דלא גזרי' משום ב"בח ולא אמרי' בי' חענ"נ לא צריך אלא לבטל האיסור שבו, אבל מה אעשה שתוס' חולין דף ק"ח ע"ב ד"ה אמאי וכו' בהקשותם על הר"ש מתי' הגמ' דגדי אסרה תורה למה לא נעשה החלב נבילה מדרבנן לאסור כל החלב אלמא דס"ל דגם באי' דרבנן ובלח בלח ג"כ אמרי' חענ"נ, גם אין לצרף לזה שי' הר"ן דצונן בצונן ל"א חענ"נ וכנראה מדברי הטו"ז בסי' צ"ב משמע דמסכים לזה דלח בלח בצונן לא בעי' הפ"ח, מכ"מ ממ"שכ בסי' קל"ד סק"ד נראה דגם הוא לא התיר במקום שאין הפסד גדול כ"כ יע"ש, אבל לפי מש"כ הב"ח בסי' ע"ד שהבאתי באות הקדום יש להקל בנד"ז מטעם כיון דמספקינין אי הי' ס' ולא נאסר היין כלל, ומחמת ספק לא נ"נ, אבל לפי"מ שביארתי שם אין להביא ראי' לכאן:
טעם ד' אף אי נימא דמספק דלמא החזיר היין שבמינקת לא מחשב לספק בדרבנן, דכמו שעשאו חמז"ל לספק דלמא שתה, ולספק שמא החליף כאלו הוא וודאי כן נמי עשאו לספק דלמא החזיר לתוך החביות כאלו נעשה בוודאי, ונאמר ג"כ דספק שמא הי' ס' בחביות נגד מה שהחזיר הוי כס' מחמת חסרון דעת אף שלא נודע התערובות עד שנתמלא, אשר כל ב' סברות אלו אינן נוחים לי, מכ"מ יש להתיר מטעם ס"ס, ספק דלמ' לא החזיר כלל מה שהוציא ואת"ל החזיר דלמא הי' בחביות ס' לבטל מה שנתן הגוי לתוכו, דאף דספק השני דלמא הי' ס' לא מהני לעשותו ספק דרבנן להקל מכ"מ מהני לעשות ס"ס, אף שכ' הש"ך ושארי האחרונים דס' חסרון ידיעה לא מהני לעשות ספק בדרבנן ולא לעשות ס"ס, נלענ"ד דשא"ה דהנה וודאי למאן דסובר דבמקום דאיכא ס"ס א"צ לברר ע"י בדיקה, גם חסרון דעתינו לא מזיק מידי, כיון דאף שאם היינו בקיאין לבדוק לא הטריחו חז"ל אותנו לבדוק, כ"ש אם אין ביכולתנו לברר וע"כ מו שכתב דס' חסרון דעת ל"מ בס"ס סובר ג"כ דבמקום ס"ס צריך לברר, והוא דעת הרשב"א שכת' כן לתרץ מה שהקשה לו בשתק איהו ואנהו מקרקרי וכיון דוודאי לא דרס כולם איכא אכל חד ס"ס, שמא לא זהו שנדרס ואת"ל נדרס שמא לא כנגד החלל, ותירץ כיון דאפשר לברר ע"י בדיקה לא שריא מטעם ס"ס, וזהו דוקא באיסו' דאורייתא דחיישי' דלמא אם יבדוק ימצא שנדרס נגד החלל והוא טריפה מדאוריי' אבל בדרבנן לא מצינו מי שהחמיר כ"כ, ולפי"ז יש ליישב מה שהקש' הש"ך מרואה דם מ"ת שמתירין לבעל שני מחמת ס"ס שמא מהצדדים ושמא אין האצבעות שוות והא יש לברר ע"י בדיק' שפופרת, ולפמש"כ לק"מ דרואה דם מ"ת כ' האחרונים דאסורה רק מדרבנן עי' ב"ש סי' קי"ז ס"ק וי"ו, לכן לא הצריכו חז"ל לברר, וא"כ הה"נ, ועוד דמצינו לרבינו בעל נוב"י במ"ק בהל' נדה שלו שכ' הא דבעינין לברר דוקא אי ע"י הבירור לא ישאר שום ספק, כגון שם בדרוסה שאם יתברר שנדרסה נגד החלל תהי' בוודאי אסורה, משא"כ אי גם אחר הבירור לא יסתלק רק ספק א' בזה מודה הרשב"א דא"צ לברר כדי שיאסור מכח ספק אחד ולכן בסי' נ"ה בס"ס שמא לא איעכול ניביה ושמא לאחר שנשחטה אי יבורר שאיעכל ניביה יסתלקו כל שני הספיקות דבשעה מועטת א"א דיתעכל וצריך לומר ג"כ בסי' נ"ג בנשמט הגף וא"י אי קידם שחיטה, דאם יתברר ע"י הבדיקה שניקבה הריאה לא יסתפק לן דלמא לאחר שחיטה דדוקא בחיים דעוף דהריאה נפוחה ע"כ נוחה להנתק בשמיטות גפיה אבל לאחר שחיטה לא הי' מנתקת, וא"כ בנד"ד דאף אי הי' בקי למדוד והי' מודד ומצא שאין ס' כנגד מה שרגיל להיות בקנה חלול לא הי' נסתלק אלא ספק הזה, אבל עדיין הי' נשאר הספק אי החזיר הגוי מהחינקת כלום ע"כ א"צ לברר ואין חזיק מה שאין יכול לברר ע"י חסרון ידיעתו.
ועוד שכ' המנ"י בתורת השלמי' סי' קפ"ה דהא דסמכי' בבא מן הדרך והגיע לאשתו שעת ווסתה דאם יש שהות למטבל דא"צ לשואלה וסמכי' אס"ס דלמ' לא ראתה ואת"ל ראתה דלמא טבלה משום דחזקת טהרה שלה מסייע לס"ס בזה א"צ לברר אפי' ע"י שאלה בלא טורח וא"כ הה"נ דהא הי' לחביות חזקת היתר דא"צ לברר, ועתה ראיתי שגם הנוב"י בסי' נ"ז כ' כן דחזק' עם ס"ס מהני דא"צ לברר, וצריך לומר דבהא דסי' נ"ג ונ"ה אף דלא נולד ריעותא מחיים מכ"מ לא מחשבי' לה לחז' הית' כיון ששכיח יותר שיוולד השמיטה מחיים דמתנוענעת תמיד מלאחר שחיטה והוי כלא הוחזקה לא לאיסור ולא להיתר, ולכן לא מהני לשי' קצת הפוסקים הס"ס מחמת חסרון דעת:
טעם ד' אף אי נימא דחביות אחת ששכח לחתמו נאסר מחמת ספק דלמא שתה הגוי ע"י מינקת והחזיר הנאסר לתוכה ולא הי' ס' לבטל ונעשה כל מה שבתוכה נבילה, וכשנתמלאה נאסור כל היין, ומכיון שנתערב אותו חביות בתוך שארי החביות ולא ניכר איזה האסורה יאסרו כולן דחביות סתומה הוי דבר שבמנין שלא יתבטל ברוב, וכל א' מהן שפירש לפנינו אסור משום דניקח ממקום הקבוע, וכשחלקו ב' השותפין את החביות ושפכו כל א' מהן החביות שהגיעו לחלקו על הענבים היבישים, והוי כאלו ספק אי' שנתערב חד בתרי ונפל אחד מהן לקדירה ולא הי' באותו קדירה כדי לבטל, דמותר לדעת האגור המובא בש"ך בדיני ס"ס אות יוד מטעם ס"ס, ספק דלמא לא היתה החתיכה הראשונ' אסורה ואת"ל היתה אסורה דלמא לא היא שנפלה לקדירה, כיון דהספק הראשון לא הי' אסור מה"ת דנתבטל ברוב, דאע"ג דאם נפל לבין חתיכות אחרות לא היי שרינין לאכול תערובות השני רק בנפל לשנים ולא בחד בחד, אלמא דבעינין שיעור ביטול מה"ת גם בתערובות השני, ובזה אף אי איכא רוב בקדירה כיון דאינו מינו בעינין ס' מה"ת למאי דקיי"ל טע"כ דאורי' ונתן הש"ך הטעם משום דאין אנו דנין על החתיכ' עצמ' רק על הקדירה עכ"ל ורצונו דבשלמא בקדירה שנימוח בה החתיכה שנפלה לתוכה, אף שנתרבתה מדתה מכ"מ אינו נקרא רק על הרוב שהיתה מתחלה בתוכה, ע"כ מתירין מכח ס"ס כיון שלא אתחזק' בנפילת איסור כלל דאפשר דלא נפל בה איס' כלל, משא"כ בתערובות יבש דכל חתיכה וחתיכ' עומדת בפ"ע ואם אנו דנין להתירן נתיר גם אחת מהן דאתחזקא באיסורא דקודם נפילתה לכאן היתה אסורה מחמת ספק, ועל כורחך צריך לחילוק כיו"ב דהרי גם בוודאי אי' שנתערב בד"ח ונפל מתערובו' הראשון לשני אף שהי' בתערובות השני כדי לבטל מה"ת מכ"מ לא שרי אלא לאכול א' א' ולא לאכול כולם כאחד ואלו הי' נפל מתערובות הראשון לקדירה ת"בת שמה"ת ברוב בטל הוי שריא הקדירה כולה אפי' לאכלה כאחד מטעם שאני אומר כדאי' ברסי' קי"א, וע"כ דה"ט דהש"ך בדיני ס"ס כ' להקשות על המ"כ שבב"י סי' נ"ז דהיכי דמצד האיסור עצמו הוא ספק באי' תורה ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן לא אמרי' ס' דרבנן לקולא מההוא דרסי' קי"א ותי' דשא"ה דעל הקדירה אנו דנין והיא לא אתחזק' באיסו' כלל כיון שאפשר שאין בהם איסור כלל משא"כ בספק דרוסה שנתערבה דא"א לומר שאין כאן חשש אי' כלל דהא וודאי יש בהתערובות ספק טריפ' עכ"ד, וע"כ החילוק שבקדירה שנסתלק חתיכה שנפלה לתוכה או שנימוחה ואנו דנין על הקדירה שרובה היתר והיא אתחזקא בהיתירה ולא אתרע חזקתה כיון שאפשר שאין בה איס' כלל, משא"כ אי נפל מתערובות הראשון לתוך שארי חתיכות דהיתר, וכל א' מהחתיכות עומדת לעצמה, אי נדון על החתיכות הרי אית כאן חתיכה א' מרובה מאותן שנתחזק בהיתר, דעל אותה החתיכה א"א לומר שאין בה חשש אי' כלל כיון שהיא מתערובות דאית בה וודאי איסור, וע"כ צריך לאסור חדא מנייהו וביטול לית בה כיון שהיא ד"ח, וכעין החילוק שיש בין אם תערובות הב' הוא בחתיכה ובין בקדירה בוודאי איסור אי נפל למקום שיש לבטל מה"ת, איכא נמי לשי' האגור בספ' אי' אי נפל למקום שאין בו לבטל מה"ת רק דלדעתי עכ"פ צריך רוב בקדירה [והנה גם המנ"י בתורת השלמי' בקונטרס הספיקות אות י"ט כ' דהאגור מיירי שיש רוב בתבשיל שבקדירה רק שאין בה לבטל מדרבנן ואינו מובן דהא חלב נ"ט בבשר] ולפי"ז אם אחד מהשותפין נתן מה שהגיע לחלקו על הענבים היבשים דנתחזקו בהיתר שרינין מטעם ס"ס, שמא לא היו בכל החביות שום איסור, ואת"ל הי' בהן אחת אסור' דלמא לא היתה אותה האסורה בתוך חלקו, וכן יש להתי' גם להשני, אף שיש להשני יותר חביות ואיכא למימר איסורא ברובא איתא, וכמו שבואר בגמ' ובטור פירשו מ' למק"א וס' למק"א דאם נתערבו כל המ"ם מותרין לפמ"שפי הב"י דהטור בתערובות השני מיירי, והס' אוסרין גם תערובות השני אם יפלו כולן לתערובות דשאני התם דבפירש ממילא מיירי אף שפרשו לפנינו, משא"כ בזה דדרך חלוקא, ויעי' תשו' מהרי"ל סי' קצ"ט מה שהשיב לבעל תה"ד בענין זה ורמז עליו הש"ך בח"מ סי' רצ"ב סקס"ט ואין לומר דא"א להתיר לכל אחד מב' השותפים דא"כ הס"ס סותרים זא"ז, לזה נאמר דלמא האסור הגיע בחלקו של חבירו ולחבירו נאמר שהגיע לחלקו של זה, וכיון דא"א להתיר לשניהם ג"כ לא נוכל להתיר לזה שבא לשאול ראשון דהוי כמי ששאל עליו ועל חבירו, והיא ע"פי סברה הנפלאה שבסוף ס' כ"ופ דהא בכל ס"ס בתערובות הספיקות סותרין עצמן וכמו שהרגיש כבר בספ' מנ"י וע"כ דספיקא דתערובו' עדיפא לענין זה:
טעם וי"ו אף לדעת האחרונים שהשיגו על דינו דהאגור הנ"ל ולא ירדו לחלק בין נפל מתערובות הראשון לבין שארי חתיכות ובין נפל לקדירה, מכ"מ בדינא דידן מודים, דבמעש' דהאגור אי ליתא לחילוק שכתבתי יש לאסור מתרי טעמים, הא' דהוי ספק אחד בגופו וספק הב' בתערובות, והב' דבעינין שיהי' גם בתערובות השני' רוב, בין לענין וודאי איסור לאכול מתערובות השני א' א' בין לענין ספק איסור לאכול תערובות השני בב"א, והנה טעם הראשון אינו אלא באי' דאוריי' דבאי' דרבנן לא בעי' שיהיו שניהם בגופן או שניהם בתערובות ולכן בנד"ד שחלקו השותפים, וכל א' מהם שפך כל החביות שהגיעו לחלקו על ענביו וא"כ יש לספק דלמא לא הגיע כלל אותו החביות שנשאר פתוח ביחוד עם הגוי לחלקו של זה, ואת"ל הגיע דלמא לא הי' אסורה, רק דמטעם השני יש לחוש כיון דכל א' מהן שפך כל החביות שהיגיעו לחלקו, ונהנה מכולן בב"א, ואין הספק רק לדלמא לא הגיע לחלקו והוי אותו ספק דתערובות רק חד בחד. והנה דעת הרשב"א דרק בתערובות הראשון בעינין שיהי' רוב ולא בתערובות השני, ודעת המנ"י דבעל ת"ת מסכים לזה ומשיג על הש"ך דלא הורה כן, ולענ"ד להביא ראי' לשי' הרשב"א מהא דקיימ"ל בא"ע סי' ב' באלמנת עיסה דאם נשאת לכהן לא תצא משום ס"ס, והתם בספק התערובות שבו ליכא למימר כיון שנתער' חד בתרי ויש כדי לבטל מה"ת לכן מהני דהא באדם לא שייך ביטול והוי כנתערב חד בחד, ואין לדחות דברי דא"כ גם לשיטת הרשב"א מי ניחא הלא הוא לא היקל רק אם יש כדי לבטל מה"ת בתערובות הראשון, אבל באלמנת עיסה דהוי ס' הראשון כמחצה על מחצה, זהו באמת קושי' ר' הילמן שבב"ש שם ובנ"י כלל מ"ג, ולק"מ דהתם הטעם משום דאי"ל חזקת היתר לכהונה וראי' דמטעם זה פליגי הפוסקים בבתה דל"ל חז' אי מותרת וטעם המתירין דסברי חזקת האם מהני לבת, אמנם הב"ש הקשה ע"ז דהא בספק טריפה שנתערב אי"ל חזקה הבאה מכח רוב דרוב בהמות כשירין נינהו ובמכ"ת לא עיין יפה, דהוא סבר הטעם דלכן מהני הספק השני דתערובות משום חזקה דאמרי' דאוקי אתתא זו אחזקה שהיא לא נפסלה רק אחרת נישאת לאותו הספק כיון שלא באתה לשאול על עצמה ועל חברתה, וע"ז שפיר הקשה דהא גם בספק דרוסה שנתערבה באחרות אית לאוקמי כל אחת מהן אחזקתה שהיא לא נדרסה, ואחרת היתה שנולד בה הריעותא, וחזקה כזו מצינו בתוס' נדה דף י"ח ד"ה אחר הרוב, אבל באמת שזה אינו שגם באלמנת עיסה ל"ל חזקה דהוי כאלו באתה לשאול עליה ועל חברתה לפי סברה הנפלאה שבסוף ס' כ"ופ שרמזתי עליו למעלה, אלא הסברה הוא הא דלא מהני ספק א' בגופו וספק בתערובות משום דהספק הראשון הי' אסור מדאוריית' וכאן לא הי' איסור תורה דאף אי הוי ידעי' דבעלה הי' ספק חלל היתה מותרת מה"ת לכהונה, אף שלבעלה לא הי' חזקה להתירו, והי' הוא פסול לעבודה מספק, אבל אלמנתו לא נאסרה מה"ת דאוקים אותה אחזקתה, רק משום מעלת יוחסין החמירו חמז"ל דלא לסמוך אחזקה כמ"ש תוס' יבמות דף ס"ח ע"א ד"ה רישא וכו' דאין לומר כיון דודאי בא עלי' הספק ואם הוא חלל גם היא נתחללה וכיון שהיא לא הי"ל חזקה ל"ח חזקה דילה כמ"ש הריטב"א קידושין דף ע"ט דהא דאזלי' במקוה שנמצא חסר בתר חזקת טומאה דגברא ולא בתר חזקת טהרות שנגע בהן כיון דוודאי נגע בהן הרי הן כמוהו והביא ראי' משליא בבית דלא מהני חזקת הבית כיון דוודאי נכנס לשם שליא הרי הבית כמי השליא ע"כ, דזה אינו דדוקא התם דהוי מטמאינין לשלי' בוודאי מכח רוב שלה, וכן במקוה החסירה דהוי מטמאינין מכת חזקת טומאה שלו ע"כ מכריע הרוב או החזקה של גוף הדבר שנולד בו הספק את הבא אחריו משא"כ ספק חלל שלא הי' שום סברה לא רוב ולא חזקה להחזיקו לחלל דא"כ לא הוי חלל ספק, רק שלא הי"ל ג"כ חזקה להכשירו, ונשאר הוא בספיקתו אבל אלמנתו לא נפסל' מספק, וכיון דספק הראשון לא הי' אסור מה"ת לכן מצרפינין לספק דתערובו' אבל עכ"פ זה מוכח דלא בעינין בספק דתערובות שיתבטל מה"ת אבל אעפ"י שרבים מהאחרונים חולקים וסובר דגם ספק אי' שנתערב לא שרינין לאכול תערובות השני כאחד אי לא נתערב גם בפעם השני חד בתרי, יש להקל אי אותו הספק לא הי' אלא ספק איסו' דרבנן ולסמוך בדרבנן אדעת הרשב"א, ואי לא דמסתפינא אמינא דבספק איסו' דרבנן כ"ע מודין דלא בעינין בתערובו' השני כדי לבטל, וראי' שלי ממשנה דפ"ד דטהרות וז"ל שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל משאן ועל היסיטן ברה"י וכ' הר"ש הטעם דלא שורפין ברה"י משום דאיכ' ס"ס, וכן כתב גם הרמב"ם בפי"ח מהל' שא"ה הלכה ה' בפירוש דלכן תולין מפני שהן ב' ספיקות ספק בטהור נגע, וא"ת בנמצא דלמא הוא טהור וכן כ' עוד בפי' המשנה שרוק טמא דמתני' רוק הנמצא הוא ומטעם ס"ס הוא עכ"פ מוכח מני' דבתערובות השני סגי חד בחד עכ"פ בדרבנן, וטעמא דרוקין אף דרוק וודאי של הזב מטמא מדאוריי' אבל רוק הנמצא תלינין דמרוב פריש [וחזות קשה ראיתי בר"ן פ"ב דע"ז שהביא קושי' הראב"ד על הא דע"ז דף ל"ח ע"ב דאמר חזקיה בכבשים שדרכן לתת בהן יין שאינו אסור אלא באכילה אבל בידוע אסורין גם בהנאה ומ"ט לא יאסרו בדרכן כמו גבינת בית אונייקי לר"מ ותירץ דחמיר התם שידוע שהועמדה בקיבה זו רק מספקינין אי של ע"ז היתה ולא הוחזק בהיתר משא"כ בזה דמקצת אין נותנין והוחזק גם בהיתר והביא ראיה ממשנה זו דרוקין דאע"ג דב' רוקין חדא ספיקא ורוק א' חדא ספיקא אלמא דחמיר וודאי נגע וספק אי בטמא מנגע באחד משניהן דהוחזק חד בהיתר, ודבר זה תמוה מה שאמר דב' רוקין חדא ספיקא, הא ברוק הנמצא מיירי ואיכא ב' ספיקות וגם סברתו תמוה דתערובות חד בחד דאתחזק איסורא יהי' קל מספק בגוף יחידי דלא אתחזק] וכן יש להביא ראי' ממ"שכ הכ"מ בפ"ב מהל' חמץ ומצה הל' י"א דלכן בב' בתים בדוקים לא מחלק הרמב"ם בין באו לשאול בב"א או בזא"ז, משום דאיכא ס"ס דלמא אכלתי' וכל שני הבתים בדוקין, את"ל דלא אכל כולה דלמא לא לבית זה הכניס, עכ"ד שם אלמא דבבדיקות חמץ דרבנן סמכי' אס"ס זו אף דהספק דתערובות לא הוי אלא חד בחד ואף דלדעת הב"י בסי' תל"ט הטור חולק בזה אהרמב' אבל לא מטעם זה כ"א מהטעם שכ' הב"י שם דסובר הטור דספק אכלתי' כולו ולא שייר כלל הוא ספק גרוע ולא מצרפין לי' לספק זה רק לספ' דט' ציבורין דספק חשוב הוא משום דקבועה חידוש הוא, ונראה דהטור חולק עם הרמב"ם מהיפוך להיפוך, דהרמב' סובר גבי ט' ציבורין כיון דקבוע הוי כמחצה על מחצה, וטרם הכנסו לבית הוי החתיכה שבפי העכבר ספק אם היא מצה או חמץ לענין אי מותר לאוכלה ספק דאוריית', לכן אין מתירין גם אחרי שנולד הספק דאכלתי' לענין בדיקת הבית כיון דבאיסור תור' לא מצרפינין לס' תערובות רק חד בתרי, וקבוע' הוי כחד בחד, והטור סובר דקבוע' חידוש הוא ולא הוי כמע"מ ממש והיא שיטת הרשב"א בי"ד סי' ק"י ובב' בתים בדוקין סובר הרמב' דמצרפי' לספק תערובו' דחד בחד את הספק דאכלתיה משום דהס"ס בדרבנן והטור ס' דלא מצרפין כיון דאכלתי ספק גרוע הוא ויעי' בד"מ שם דס"ל דלא פליג הטור אהרמב"ם והטור בב' בתים בדוקין מיירי בככר גדול, אבל מה שמחלק בין באו בב"א ממש ובין בא לשאול ע"ע ועל חבירו תמוה:
טעם זי"ן בכתובות דף כ"ז בעיר שכבשוהו כרכום דמחבואה א' מצלת כולן מיבעי' לי' אי אינה מחזקת אלא א' ופ"הג משני שבילין ופירש"י דהוי שואלי ע"ע ועל חברתה ותוס' פירשו דהוי בת אחת ומשני התם בוודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמי ולא אפשיטא, ופסקו הרי"ף וכל הפוסקי' איבעי' זו לקולא, דאמרי' אכל חדא דלמא נחבית ואת"ל לא נחבית דלמא לא אטמי, חזינין מהכא דאף אי איכ' ספק איסור תור' רק שמה"ת לא היינו חוששין כמו שבוי' לכהן אם אירע הדבר בתערובות לב' ב"א אף דבאו לשאל בב"א לשיט' התוס' ולרש"י עכ"פ בבא לשאל עליו ועל חבירו דמורין לכל א' לקולא, וודאי אם בספק דאסור מה"ת כגון ספק טריפה שנפל לשתי קדירות היתר של ב' ב"א אף דג"כ איכ' למימר דלמא לא לזו נפלה ואת"ל נפלה דלמא לאו טריפה, יש לומר כיון דאיבעי' זו לא אפשיטי אזלי' לחומרא, אבל בספק דלא היינו חוששין מה"ת שפיר דמי לשבוי' דהורו הפוסקי' איבעי' זו לקול' וכ"ש אי הספק רק באיסור' דרבנן כמו בנ"ד, דאף אי נימא דהחביות שנשאר פתוח היתה אסורה אבל לא ידעי' בשל מי הוא הרעה אף דבאו לשאל על עצמם ועל חביריה' דמורין להם לקולא, אמנם הרמב"ם פסק בדין דמחבואה דדוקא בטוענת בריא שנחבית [או שאמר לא ניטמאתי והוא מטעם מגו] א"כ לכאו' יש לדקדק מדבריו שבמקום שאין אחד מהם יכול לומר בבריא שאין האיסו' בתוך שלו לא מיקל, אבל א"כ קשה שהמחבר בא"ע סי' זין העתיק דברי הרמב"ם והרב סתם ולא הביא דברי הר"ן החולק עליו, משמע דהרמ"א הסכים לפסק הלכה כדברי הרמב"ם, וביו"ד סי' קי"ד גבי דברים שחוששין שמא ערבו הגוים המוכרי' בהם יין הביא דברי המרדכי לפסק הלכה שאם ידוע שאחד אין מערב דמציל על כולם אף שאין הלוקח יודע וטוען בבריא, לכן נראה דגם הרמב' לא פסק כן רק בשבוי' כיון דאפשר לשואלה ולעמוד על הדבר בלי טרחא לידע מה בפי' לכן לא סמכי' אס"ס במקו' דיכול לברר בלי טרחא אבל במקום שאין ידוע מודה הרמב"ם:
אבל קשה ממשנה דנדה דף נ"ט ע"ב ג' נשים שלבשו חלק א' ונמצא עליו דם דכולהון טמאות משום דשאלו בב"א, או דהוי כבאה לשאול ע"ע ועל חברותי' יעיין באחרוני' והא טומאות כתמים מדרבנן, ואינן אלא ספק, דהא אין שורפין תרומה עליהן, והוי כשבוי' דהי' לנו להקל גם בשאלו בב"א, דהא כל טומאת כתמים מדרבנן מדלא הרגישה וודאי לפי מש"כ הטו"ז רס"י ק"ץ דלא מספקינין בכתמים אי אתי ממקור או מהעלי' כיון דרוב מהמקור רק הספק אי מעלמא א"כ י"ל דל"ד מחבואה דא"ל ס"ס דלמא מאשה האחרת ואת"ל דממנה הכתם דלמא מעלמא בא לה דהוי שם אח' דזה הספק דמעלמ' נכלל שוק דהטבחים וגוף דחברתה, אבל למ"שכ' הכ"מ בפ"ט מהלכ' א"ב דספק דמעלמא לא חשיב כיון דלא עברה שם, וע"כ דהספק אי מהחדר או מהעליה א"כ גם כאן יש ס"ס דלמא אשה חברתה ראתה ואת"ל היא דלמא מהעלי' וגם אי נאמר כסב' הטו"ז לא הונח עדיין דבר"פ הרואה כתם פליגי רש"י ותוס' בטעם דהחמירו חז"ל בכתמי' רש"י סובר מחשש דלמא ארגישה ולאו אדעתה ותוס' חולקין וסוברים דאף אי הי' ברור לנו דלא ארגשה ג"כ טמאו רבנן כיון דממקור אתיא, והנה הר"ן בכתובו' בסוגי' דמחבואה הוכיח דלשי' רש"י דמחבואה א' לא הוי אלא כבאו לשאול עלי' ועל חברת' דלא כהרמב"ם דבעינין טענת ברי, דא"כ לא הי' שואלת על חברתה דלא ידעה דגם היא תאמר שנחבית, יעי"ש וכיון דרש"י ס"ל במחבואה דלא בעינין טענת ברי, ובכתם סובר דאינו אלא ספק דלמא ארגשה א"כ אמאי אינה תולית בחברתה הא איכא ס"ס דלמא מחברתה ואת"ל מגופה דלמא בלא הרגשה, וצריך לומר דספק זה שמא בהרגשה עשאו חז"ל כוודאי והוי כספק בגבינת גוי שמא הועמדו בקיבת נבילה דעשאו כוודאי ולא מצרף לספ' אחר כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס אות י"ח, ועדיף משבוי' דספיקה שמא נטמאת לא עשאו כוודאי, וראיה לענ"ד דלא עשאוה כוודאי דרבנן דהא בכל איסורי דרבנן לא מהימן קטן כמ"ש תוס' פסחי' דף ד' ע"ב דדוק' להעיד בגודלן על מה שראו בקוטנן או בדבר שהוא בידו, ובשבוי' תינוק ותינוקת מעיד עלי', ולפי"ז יש לומר כמו שכתבתי דבמקום שאינן יכולין לידע וא"א לברר ע"י שאילה גם רש"י ורמב"ם מודים, ואפשר עוד לומר דהא דלשיטת הרמב"ם ורש"י צריכה לומר לא נחביתי היינו משום דקיי"ל כר"ג בסוגי' דאלמנת עיסה דקיל לי' שמא דאפי' בס"ס פסיל והיינו משו' מעלת יוחסין, אבל בשאר מקום מודים דמהני ס"ס ולא אצטריך טענת ברי, ולא סתר הרמ"א ד"ע, ואי הי' השאל' בנ"ד דספק אי שתה הגוי ממנו לא היינו מקילין בשני ב"א כיון דעשאו לספ' שמא שתה כוודאי כמו שהוכחתי מדחיישי' לחליפין ודמי לבעלת כתם, אבל כיון דהספק גם אי ידעי' ששתה אי החזיר יין האסור לתוך החביות לכן מותר:
טעם ה' וע"ד נאמנות העד, נ"ל דאי לא הי' נאמן להם כבי תרי אינו נאמן אף שהי' בידו וא"ל במצאם בפעם הראשונה דהנה המהר"ם שי"ף בסוגיין כ' וז"ל יש לראות באדם שאינו שומר או פועל רק יכול לילך לשם ולטמאות אם זה מיקרי בידו ולעיל כדי שיודיע משמע דזה נמי מיקרי בידו אם לא שנאמר כשנאמן עליו כבי תרי עכ"ד הנה מה שכ' בשנאמן עליו כבי תרי כ"כ ג"כ הרשב"א בקדושין לדחות דברי הראב"ד, ונ"ל דוודאי אם הדבר עודנו בידו לעשות אין להסתפק כלל דוודאי נאמן כבעל שאמר גרשתי וכן מהאי דסנהדרין באומר ראיתי אביכם שהטמין דאם בידו לטלן דבריו קיימין משום די"ל מגו, אבל הי' קשה קושי' הרא"ש מאי מגו איכא הא אם הי' מטמא בידי' בפנינו יהי' צריך לשלם, ומ"שכת' הפנ"י דאכתי מהימן במגו דיכול לטמא ויאמר שוגג הייתי ליתא דהא העדים יבחינו אם הוא שוגג או מזיד שיתרו בו שלא יעשה כן וכ"כ הפנ"י בעצמו לר"י דלכן מזיד חייב שלא יהי' הולך ומטמא, דאכתי יהי' כ"א הולך וכו' ויאמר שוגג אני, דעכ"פ הועיל תק"ח היכי שעשה בעדים, אבל הכוונה דיש לו מגו דמטמא בפני ע"א, ואותו העד יהי' נאמן אף שאינו שומר, ולחייבו ממון בעדותו שהי' מזיד אין הע"א נאמן, והנה הי' נראה להראב"ד לדוחק דכל עיקר התקנה יהי' שיודיע אף שא"נ משורת הדין מכ"מ יועילו תקנתם אם יהי' נאמן להם כבי תרי, דאיך יהי' אדם רשע דמכווין להפסיד לחבירו כדי לצעורי נאמן להם יותר מסתם ב"א המוחזק בכשרות, אבל קושי' הרשב"א היתה דגם הרשע הזה אם יודיע יהי' נאמן שיעשה כן בפני ע"א המוחזק לכשר ונאמן ומן הסתם יהי' הוא נאמן גם להם כבי תרי, אמנם כ"ז אם יש עדיין בידו אבל לאחר שיצא מרשותו וא"א לו לעשות עוד מה שאמר דאיני נאמן רק מכח שהוא עדיין כבעלים כ"ז שלא מצאו פ"א לדעת התוס' והרא"ש דאחר שאינו פועל לא מהימן [דרק לשיטה זו נסתפק הרמ"ש] ותורת בעלים אין עליו אלא אם מסרו הבעלים לידו וסמכו עליו, כן נ"ל מסבר' וראי' לדברי ממ"שכ' המרדכי בפי' ר' ישמעאל והובא לשונו בב"י סס"י קנ"ט באשה שהטמינה מפתח ולא מצאהו במקומו ומצאה גם בתוך התבן כד מלא יין והודית השפחה שלקחה מהחביות דשרי דאמירת השפחה לית בה מששא דאפי' ישראל אינו נאמן בדבר שאין בידו עכשיו עכ"ל, ולכאורה תמוהים דבריו דהא קיי"ל כרבא דלא בעינין עכשיו, אע"כ דסובר המרדכי דאחר שלא הומסר בידו א"נ אלא אם הוא בידו עכשיו ודוק' בפועל פליגי אביי ורבא, ולפי"ז בנד"ז וודאי לשי' התוס' ורא"ש לא מהימן האיש הלזה כיון שישראלים הלוקחים לא מסרו לידו ולא נתנו לו רשות שיהי' הוא כבעלים ובשעת אמירתו אין היין עוד בידו, וגם לדעת הרשב"א והר"ן דגם אחר נאמן, מכ"מ פועל גרע לשיטתם דמסתמא מזהיר זהיר, וא"נ אלא אם הוא בידו מטעם מגו או אם הי' בידו ומטעם שעשאו בעל היין לבעלים, וכ"ז אינו בנד"ד, לכן אי לאו דמהימן להו כבי תרי יכולים לומר אין אנו מאמינים לך:
ולא זו בלבד מה שהי' בנד"ד דאף אם כינים דברי העד נעש' מתחל' כל היין בהכשר ואח"כ נאסר חביו' אחת שבא הע"א לאסור מה שהוחזק בהיתר, אלא אפילו אם הי' אומר שיין זה לא נעשה מתחלה בהכשר שאין העדתו להוציא דבר מחזק' דמעיקר' ג"כ לא מהימן, כיון שלאחר שראינו החביות גופים ופתוחי חותם של ישראל עליהן החזקנים בחזקת משומרים מסתם יינם ותו אין ע"א נאמן לאסור עלינו מה שהי' בעינינו בחזקת היתר וראי' ממ"שכ' הטו"ז בסי' קכ"ז דבלבלר אין חזקה דמעיקרא לגבילים ואפ"ה לא הי' מהימן דמתוך שנאמן להפסיד שכרו, ואם כי דברי הטו"ז דהעורות כ"ז שלא נעבדו לא הי' אסורים שהי' יכולין להעבד לשמן, אבל האיסור ברורה ממ"שכ' הרמב"ם בפי"ב מהל' מעשר דכתב וז"ל המוכר פירות לחבירו ואחר שיצאו מתח"י א' ללוקח פירות שמכרתי לך טבלים הן הבשר בשר בכור הוי היין יי"נ שורת הדין שא"נ, וכן כ' בפ"ד מהל' ק"פ בשוחט הפסח שאמר שלא שחטו לשמו שא"נ, אלמא אף דלא בא העד להוציא מחזק' דמעיקר' כגון באומר בשר בכור ובטבלים אדרבא חזקה דמעיקרא מסייע ליה וכן בשחיטת פסח לפמ"שכ' הנוב"י דבקדשים מחזיקין מאיסור קדשים שהי' בחי' הבהמה לאיסור שלאחר שחיטה דאם השחיטה לא היתה כראוי לא התיר זריקת הדם לאיסור מעילה מכ"מ לא מהימן כיון שהי' מוחזק לן בהיתר ולא חשדנו אותו בכך להוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן כן ה"נ, ובזה נפשט גם ספיקה דמעלתו אם מהני האמתלא שנתן דלכן החתימו כדי שלא להפסיד שכרו, דהא המוכר שאמר ללוקח דפירותיו היו אסורים וודאי נתן אמתלא דלכן לא אמר קודם שלקח דהי' צריך למעות ורצה למכור פירותיו:
וע"ד פלפולו בדברי החות דעת אי מהני אמתלא בעד איסורין במקו' שנאמן אם רצה לחזור, כבר הביא הקצה"ח בספרו ש"ש ראיות ברורות דמהני האמתלא, וגם בעל הח"ד לא אמר אלא בהעיד בב"ד, אמנם מדברי הריצב"א שהביא הרא"ש בגיטין דבאומר נתנסך בפניך והבעלים שותקין דשתיקתו כהודאתו דיכול ליתן אמתלא לשתיקתו והביא ראי' משתיקה כהודאה גבי ממון משמע דאי הי' מודה לדברי העד בפירוש דלא הי' מהני אמתלא כמו דלא מהני גבי ממון אמתלא להודאת בע"ד, אמנם י"ל דהתם ה"ט דאם הי' מודה בפירוש דל"מ האמתלא עפי"מ שכתב תוס' יבמות דף קי"ח ע"א ד"ה סד"א ובחי' מהרש"א שם דאמתלא לא מהני רק לסלק דיבורו והוי כשתק מתחלה ועד סוף אבל לא להתיר עפ"י דיבור השני, א"כ התם גם אי יתן אמתלה על תה שאמר שדברי העד אמת הן לא הוי אלא כמי ששתק ולא אמר כן, והא גם אי שתק העד מהימן, וע"ז ל"מ האמתלא שיוכל כעת לומר ההיפוך ולהכחיש דברי העד, ובזה נ"ל ליישב קושי' הה"מ בפי"ח מהל' א"ב על הראב"ד שכתב באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דלא מהימנא דשמא נתנה עיני' באחר ואם נתאלמנה דכ' הרמב"ם שאסור' להנשא לכהן אחר וכתב הראב"ד דתוכל לתת אמתלא דאמרה כדי שיגרשנה בעלה, והקשה ה"המ מגמרא דמשארסתני נאנסתי דנאמנת במגו דמ"ע דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי דפסלה נפשה, והא אי"ל אמתלא דאי לא היתה אומרת דמשארסתני היתה מפסדת כתובתה, אמנם לפי ס' התוס' שהבאתי א"ש, דבשלמא בנידון דהראב"ד דלא היתה ריעותא כאן ואי לא היתה אומרת טמאה אני לך לא היינו מסופקים בכשרותה וע"י נתינת האמתלא הוי כשתקה ולא אמרה מעולם, משא"כ התם דהריעותא לפנינו שלא נמצאו לה בתולים ובוודאי נבעלה, ואם נתאלמנה קודם שטענה משארסתני נאנסתי היתה מותרת לכהן אי היתה טוענת בבריא שקודם שנתארסה נבעלה ולא נעשית זונה כיון דקיימ"ל כר"ג דאלים לי' בריא אבל אחרי שטענה משארסתני נאנסתי, אף שעתה נותנת אמתלא לא הוי אלא כשתקה מתחלה וע"ס ואסור' מספק:
והנני דו"ש יואל אונגר מרעכניטץ: