אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה קכ

תשובה קיט

להנ"ל.

ע"ד שאלתך אי יש היתר להניח גוי מוריק יין מכלי אל כלי אחר ע"י מיניקת כפופה שקורין צוקהעבער אי מקרי כחו של גוי או נימא כיון שגוי אינו עושה אלא שואף האוויר של הכלי לעצמו, וממילא היין עולה ולא מקרי כחו. הנה זה כמה שנשאלתי על כיוצא בו שיש כלי שא"צ האדם לשאוף האוויר ע"י מציצת פיו כ"א ע"י גלגל שמוריק האוויר מן המינקת, ונסתפק השואל אי הוי כח ראשון או כח כחו, והשבתי אז בקיצור שאין שום נ"מ דלכתחלה וודאי אסור לעשות ע"י גוי ובדעיבד שרי היין אף בשתי'. ואפרש לך שיחתי, הנה בדעיבד אף אי הוי כח ראשון אין אוסר לדידן דעכו"ם שלנו לאו עע"ז הן, וכמ"ש הש"ך סימן קכ"ה סק"ב, ואף שהטו"ז שם חולק עליו, וכתב כן בפירוש בסי' קכ"ד סקל"ב, דבריו תמוהי' וכי יגרע כחו ממגעו ע"י ד"א, הלא במגעו ע"י ד"א דבגוים דדהו אפי' בהנאה אסורה ונחתינין תרי דרגא להתיר בגוים דידן אפי' בשתי', ובכחו דגם לדדהו אינו אסור אלא בשתי' למה לא ניחות חד דרגא להתיר בדידן בשתי' ואף שהטו"ז שם בס"ק למ"ד התפלא באמת על הטור דמתיר כחו בהנאה, אבל עם תמיהתו לא מלאו לבו לחלוק על הטור, וקם דינא דכחו אינו אוסר בהנא' ועוד דגם לפי סברתו עכ"פ לא יגרע כחו ממגעו ע"י ד"א:

ולחומר הנושא נראה ליישב סברתו, דהנה ידוע דשני גזירות היו כמ"ש בראשונים מתחלה גזרו על יינם כמו על פתן ושמנן משום בנותיהן, והנה בכלל גזיר' זו הי' מגען ביין שלנו, כדי שלא יבואו לשתות במסיבה א' מיינו של ישראל או זה מיינו וזה מיינו, וע"י שצריך להתרחק ממגעו לא יתחבר עמו לשתות, ואח"כ גזרו על יינם ועל מגען מחשש דלמא נסכו לע"ז ונאס' גם בהנא' והנה ממה דפסקי' דמגען ע"י ד"א אוסר בהנאה ע"כ דאית בי' משום חשש ניסוך, דצריך לומר דדרכם לנסך ע"י שכשוך בד"א אבל נראה דלתקנה טרם דגזרו משום חשש ניסוך ולא אסרו מגען רק בשתיה משום בנותיהן לא נאסור מגען ע"י ד"א כלל, דאין שום סברה לומר דע"י שהושיט הגוי קנה לחביות יבוא לידי יחוד עם בנותיו, ולכן דאין בזה משום בנותיהן ורק מחשש ניסוך אסרו, עכשיו דבטל זה הטעם בטל הגזירה ולא אסור בהנאה, ועל השתי' לא גזרו מעולם, אבל בכחו של גוי דהיינו הורקה מכלי אל כלי דלא אסרו מעולם בהנאה מטעם דאין דרכם לנסך שלא בפני ע"א ע"י הורקה לספלים רק ע"י שכשוך כמ"ש הרא"ש בפרקין, והא דאסרו לשתות משום גזירת בנותיהן, דכן דרך השותין במסיבה אחת לאחר ששתה אחד והוריק את כסו ממלא הכוס לחבירו, לכן גזרו שאם ישתו במסיבה אחד וימלא הגוי כוס לישראל לא יהי' הישראל רשאי לשתות, וממילא יתרחק ממסיבתם ויתפרדו ולא יכשלו. ולכן גם בגוים דידן דלא בקיאי בניסוך אסור הורקתן מטעם בנותיהן כן יש ליישב ע"צ הדוחק שיט' הטו"ז, אבל האמת אינו כן דכחו דאסור בשתי' לא משום בנותיהן אלא דגזרו כחו אטו מגעו שכן נראה מלשון הפוסקי' [ולא קשה דהוי גזירה לגזיר' די"ל עפי"מ שכתב הרמב"ן דלהרחיק מהם ומהמונם עשו משמרת למשמרת. עוד י"ל עפי"מ שמוכח מתוס' שבת דף קכ"ב גבי גוי שעשה מלאכה בשבת אם בשביל ישראל דאסו' מטע' גזי' שלא יאמר לו לעשו' דס"ל דהיכי דהאיסו' דרבנן יש לו עיקר מדאורייתא הוי כדאוריי' לענין זה דגזרינין ד"א אטו דדהו, כן כ' בעלי הכללים, ויי"נ הוי עיקרו מדאוריי' שכן כ' הב"י יו"ד סי' צ"ט בשם הג"מיי דאין לבטל יין הנאסר משום כחו דגוי לכתחלה דהוי כאי' שי"ל עיקר מהתורה דכתיב ישתו יין נסיכם עכ"ל] וכיון דאינו אסור אלא אטו מגע לא החמירו כ"כ לאסור גם בהנאה, ולכן לדינא וודאי הדין עם הש"ך דאם גוים בזמה"ז אינם אוסרים במגען ע"י ד"א בשתיה במקום הפסד כ"ש דאין כחו אוסר בשתי' במקום הפסד מועט:

ועוד אמינא דאף אי יהיבנא להרב טו"ז טעותי' דכחו אוסר גם בזה"ז, מכ"מ בנ"ד אין לאסור בדעיב' אף אי נימא דשאיפת הרוח הוי כחו, דהא הגוי עוסק בעבודתו וטרוד כמו מדדו ביד דאין הוכחה דכוונתו לנסך, ובמדדו ביד אף דהוי נגיעת ידו ממש דעת הש"ך סי' קכ"ד סקמ"ט דשרי בשתי' בגוים בזה"ז, ושכן כתב הב"ח באות ך' והטו"ז דאוסר בס"ק ל"א בזה"ז בטרדא כ' שם דמכ"מ מודה לדינא דב"ח כיון שאינו אלא כחו א"כ הה"נ, דוק ותמצא, גם אין לחוש בדעיבד לסברת הר"ן שהובא בטו"ז סי' קכ"ד ס"ק ל"ב דלדידן דקיי"ל דבפיו עושה יי"נ וכל מה שבחביות הוי כבסיס ליין האסור, וטעמא דידיה משום דפסק ניצוק חיבור ועיין בנק"הכ ואנן קיי"ל לענין ניצוק דאין מקילין כ"א בהפ"מ, דז"א דכבר כ' תוס' ורא"ש ומרדכי וכמעט כל הפוסקים דניצוק לא חמיר מאלו נתערב, ולכן לשי' הר"ת דסתם יינם אינו אוסר אלא עד ס' גם אי עירה לכלי שיש בו מעט יין פחות מס' אינו אוסר החביות, וכיון דקיימ"ל בסי' קל"ד כשיט' הר"ת דסתם יינם בטל בס' גם ניצוק אינו אוסר, אף דהש"ך שם ס"ק ט"ו חוכך להחמיר לכתחלה בלי השלכת הנאתו לים המלח עיי"ש, מכ"מ גם בזה יש להקל בניצוק עפימש"כ הגמ"יי הובא בש"ך סס"י קכ"ו דאף למאן דמחמיר בתערובות סתם יינם אבל ניצוק בטל לכ"ע, וגוף דברי הר"ן תמוהים אצלי דכתב בברייתא דאגרדמים דרבנן אזלי' לטמייהו דאסרו סתם יינם במשהו שכן מסיים בתוספתא דטפת יין אוסרת במשהו, אבל לדידן דקיימ"ל כרשב"ג לא שוו דינייהו דבטועם מן הכוס לא אסור אלא מה שהוחזר לחביות ובקדח מהתניקות כל היין אסור, וקשה לי כיון שראה מה שכתב בתוספתא דפרק ח' בהך דאגרדמים דז"ל שם קדח במניקת נפל ממנו טפה כ"ש אסור' דטפת יין אוסרת במשהו, וא"כ לפי דברי הר"ן גם בלא נפל ממנו טפה אסורה כולה, וגם על הרא"ש ק"ל שכ' בפרק בתר' להקשות אמאן דסובר ניצוק חיבור מהך דאגרדמי' דלמה לי טפה, ותי' דאיכא למימר דהך סיומא לא קאי אלא אטעם מן הכוס והוחזר, וגם ע"ז קשה דא"כ למה נקט נפל ממנו טריפה וצ"ע:

אמנם לכתחלה וודאי לא ארוך לעשות כן ע"י גוי, לא מיבעי אי נימא דשאיפת האוויר הוי כחו, וכח נכרי שבז"הז גם בדעיבד לא שרי אלא במקום הפסד כמ"ש הש"ך סקע"א, ולכן גם במאשין הנזכר דע"י גלגל שמגלגל הנכרי נשאף הרוח והוי כח שני, הלא כ' הש"ך סי' קכ"ה סק"ד דאפי' בעשר כחות אסור, אבל גם אי נאמר כפי סברתך דלא הוי כח אלא גרמא בעלמא, מכ"מ הרי צד האחד של המינקת הכפופה תחובה בחביות של יין והוא נוגע עכ"פ בפיו באותו המינקת, וכיון דקי"ל דבפיו עוש' יי"נ והוי נגיעת פיו, כנגיעת ידו ממש א"כ הוא נוגע בגופו ביין ע"י המינקת, ומגע ע"י ד"א לא שרינין גם בגוים דז"הז אלא במקום הפסד ואף אם מתחלה תחבו הישראל לתוך החביות המליאה להיין טרם קרב אלי' הגוי, דיש לצדד לזה סברת הריב"ש שכל שקדמה נגיעת הקנה ביין לנגיעת האדם בקנה לא הוי מגע ע"י ד"א, ואף דהריב"ש לא החליט זו הסבר' מכ"מ כתב הש"ך בס"ק נ"ז דכגון זה יש להתיר בגוים דידן אף שלא במקום הפסד, מכ"מ לכתחלה נ"ל דאסור גם בכה"ג כמ"ש הטו"ז בסי' קכ"ד סקל"ד, וראיה לזה דאף מגע גוי ע"י ד"א שלא בכוונה וקדם הד"א למגע של גוי דאסור לכתחלה ממש"כ תוס' דף ס' ורא"ש שם בשם ר"ת בברזא שהיתה רפויה בחביות והדקה נכרי דשרי מטעם דאין דרך ניסוך בכך, וקשה הא בלא"ה הוי מגע גוי ע"י ד"א שלא בכוונה שאינו מתכווין רק לסתום כמ"ש הרא"ש שם בסמוך שיכול הגוי להדק הנעורת בסכין, וגם קדמה נגיעת הברזא ביין לנגיעת הגוי בברזא, ולמה צריך הר"ת לסברת דאין דרך ניסוך אע"כ כמש"כ דבלי טעם זה הוי אסור לכתחלה:

אבל בעיקר הספק אי זה הוי כחו של נכרי, או נימא דכחו לא הוי אלא מה שנעשית ע"י מלאכתו והפחת רוח לא מיקרי מלאכה וכדאמרי' לענין שבת דתקיעת שופר חכמה ואינה מלאכה, וא"כ אם הגוי הי' ע"י הפחת רוחו מוציא היין מכלי אל כלי לא הי' אסור, וזה וודאי אינו דאף דלא מקרי מלאכה לענין שבת משום דכתיב מלאכת עבודה, ועי' פנ"י רפ"ד דר"ה דסובר דאף דלא הוי מלאכה לחייב עליה מכ"מ יש בו אי' תורה, וכן מצינו לענין נזקין דהפחה מיקרי כחי, והוא בב"ק דף י"ז ע"ב תרנגולין שהיו מפריחין ברוח שבכנפיהן משלמין ח"נ דכחו סומכס א' נ"ש עכ"ל וכן שם דף י"ח ע"ב תרנגול שהושיט ראשו לאוויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו וכן סוס שציף וחמור שנער ושבר דפליגי בפלוגתת סומכס ורבנן ואמרינין שם דתרווייהו ס"ל כחו כגופו דמיא רק דלרבנן ח"נ צרורות הלכתא גמירא לה, אלמא דהפחת רוח הוי כחו ממש, והא דמותר לטלטל מוקצה ע"י הפחה, היינו משום דטלטול זה הוי כלאחר יד, וכן כ' בתשו' מהרי"ל והובא ברמ"א סי' ש"ח:

אבל מה שיש לספק בזה משום שאיני דומה להפחתו שאף שרוח שהפיח אין בו ממש מכ"מ נעשה ע"י כחו משא"כ בזה שאינו עושה שום דבר ביין רק ששואף האוויר שהי' בהכלי וע"י שנתרוקן הכלי יעלו שם המשקין למלאות המקום הריקן, ואם הי' מתחלה הכלי נתרוקן מהאוויר הי' שם עולה מתחלה רק שכובד האוויר שהי' בו מונעם מלעלות והסיר הוא המניעה יעלו מעצמן ויש להסתפק אי זה מיקרי כחו, ואין להביא ראי' מכתובות ד' ס' גונח יונק בשבת דהוי מפרק כלאח"י, ולפי סבר' זו למה צריך לומר דהוי כלאח"י הא בל"ז הוא לא עשה מלאכת הפירוק רק ע"י מציצתו בהדד שאף הרוח שהי' בו והחלב נתפרקה מאליה למלאות הרוקן די"ל דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה מידי דהוי אזורה ורוח מסייע כדאית' בב"ק דף ס' ובב"ב דף כ"ו, ועיין מ"שכ בס' א"העוז בסי' שכ"ח להשיג על המג"א דסי' רנ"ב בנותן חיטים ברחיא דמיא דחייב חטאת [אבל כעת צ"לע דא"כ מאי פ"הג בשבת דף ק"כ ע"ב דר"י אדר"י דאוסר גרם כיבוי ומתיר גרם מחיקת השם והא יש לחלק דשבת מלאכת מחשבת אסר' תור']:

ולכן להעריך בשב' את הוועקאוהר להלהיב מאלי' שלהב' להדליק הנר וודאי דאסו' מה"ת דהוי כרחי' דמיא, אבל להעריכו מע"ש לא גזרי' אטו שבת אף דאי עביד בשבת חייב חטאת אלא לב"ש שבת דף י"ח וי"ט אבל ב"ה לא גזר ואין שום חשש רק למאן דפסק כרבה בנתינת חיטים לרחיים גם לב"ה אסור משום השמעת קול, אבל כבר כ' האגור הובא בד"מ וברמ"א סי' רנ"ב דאף לשיט' זו מותר להעריך כלי המשקלות אוהר אויפציהען והה"נ:

והנה בסוגי' דאגרדמים הביא הרא"ש ירושלמי אי גוי עושה בפיו יי"נ ופליגי אמוראי, וברייתא זו למ"ד דאין עושה יי"נ מיירי בהחזירו נכרי, ולמ"ד עושה אפי' בהחזירו ישראל ע"כ. והנה למ"ד דאין עושה נסך בפיו אם החזירו ישראל לא הי' נאסר וקשה למה הא הועלה על ידו לתוך המינקת והוי כמו שהוריק מכלי אל כלי דמקרי כחו, ולדעת המתירין כחו בהנאה א"ש אבל לשי' הרשב"א דמה שבא בכחו אסור בהנאה, קשה וגם למ"ד דעושה נסך בפיו דאוסר בתוספ' מטעם הטפה הנופלת ולמה צריך לנפילת הטפה, הלא בא ע"י כחו להכלי אלא ה' נראה להוכיח סברתך דכיון דהוא לא העלה היין ע"י כחו רק שאף את האוויר שהי' בתוך הכלי והסיר המונע ועלה היין מאיליו ולא מיקרי כחו, והוכחה זו כ' הנוב"י במ"ק ל"ט אבל א"כ קשה לי איך קאמר בירושלמי דלמ"ד אין עושה בפיו נסך מיירי בהחזירו נכרי, דהא תינח טעם מהכוס והחזירו אבל בקדח במינקת שהועלה היין ע"י ששאב האוויר אל עצמי, ולהחזיר להחביות א"צ לנפח ולנשף בהכלי כדי שיוחזר רק מיד שפוסק מלשאוב עוד ומסלק פיו יורד מאיליו מחמת כובד הרוח אשר ישכון עליו ולמה יאסור הלא הוא לא הוריד היין לחביות ולא עשה מאומה, ולדעתי אין לייחס איליו מעשה הירידה ומתחשב יותר נעשית מאיליה ממעשה העלי' ע"י שאיבת האוויר, ועוד הא בהסרת הברזא מהחביות והיין יורד לכלי אחר לכ"ע מיקרי כחו והלא הוא לא נגע ביין ולא סייע כלל להרקה זו מכלי לכלי רק שהסיר המונע וקושי' הנ"ל של הנוב"י לק"מ, דהנה טעמא דמ"ד דאין עושה בפיו יי"נ לאו משום דפיו לאו כידו הוא, דוודאי אין לחלק בין אבר א' לחבירו, ובכל אבר שעושה הוי כמעשה ידיו שכל אבר ואבר חלק מחלקי גופו, ורק בניסוך ברגל מצינו פלוגת' משום דהוא דרך ביזיון [וכמו שמצינו בפ"ב דשבת לענין מצוה דאסור לכסות דם ברגלו שלא יהי' מצות בזויות איליו] רק דטעמא דמ"ד דאינו עושה יי"נ בפיו משום דסובר דבשעת שתיה הוא טרוד בעבודתו ולטעום טעם היין ולא לנסך מתכוון, וכן מצאתי מפורש בס' משמרת הבית להרשב"א זלל"ה וא"כ לא קשה כלל קו' הנוב"י דלכן צריך להחזרת הגוי ולא אסור משום כחו דהוי כחו שלא בכוונה, ורק קושייתו למ"ד דעושה בפיו יי"נ למ"ל נפילת הטפה הלא כל מלוא המינקת נאסר ע"י כחו עדיין קשה, הנה מלבד דכבר כתבתי דקושי' זו גם להרא"ש והר"ן קשי' י"ל כיון דכ"ע מודים באגרדמים דשכשוך גרוע הוא כמ"ש תוס' ורא"ש וכל הראשונים אף דאין הוכחה רבה דאין כוונתו לנסך ול"ד למדדו ביד מכ"מ גרוע הוא שכשוכו משארי מגעות אף דלא מהני לפי האמת להתיר עי"ז מגעו כמו שסבר רבא מתחלה אבל לענין כחו דמקלינין בי' טפי ממגעו, דהא בלא כוונה מגעו אסור בשתי' וכחו מותר אף בשתי' לכן גם שכשוך הגרוע הלזה דאיכא קצת הוכחה דלא הי' כוונתו לנסך הי' מהני כן נ"ל, והנה הוכחתי שגרם הורקה מכלי אל כלי ע"י שאיפת הרוח מיקרי כחו ממש ולא כנוב"י:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה