תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה קיא
להנ"ל.
על קושי' הפר"ח על דברת הראב"ד שהובא ברשב"א ור"ן פ' גיד הנשה דחלב ובשר מין במינו הוא מגמ' דאכל חי מן הטריפה מן החלב דחייב ג' אלמא דהוי בשר והא התם לאו משום בשר מה"ח מחייב כ"א מדין אב"מה כמו שהוכיח הרשב"א בעצמו שם דהא בשר מה"ח וטריפה לר"י אין לוקה אלא א'. ונ"ל דהנה הרמב"ם פסק דבת"הח אסור לב"נ ותמה הראב"ד אטו ב"נ מצווה על הטריפה ותי' הלח"מ דאף דבציוו הנאמר לבני ישראל לא תאכל הנפש עם הבשר לא נאמר איסור הבשר מ"מ בציוו הנאמר לב"נ אך בשר בנפשו לא תאכלו שפיר קאי האיסור על בשר מה"ח דבישראל קאי הלאו דלא תאכל על הנפש דהיינו אבר שאינו חוזרת כמו הנפש שנטולה ואינה חוזרת משא"כ בב"נ שקאי אזהרת לא תאכלו על הבשר שיאסר כ"ז שנפשו בו זה ביאור דבריו. וקשה עכ"פ הרי חזינן דבישראל בעי ב' כתובים א' על אב"מה וא' על בשר מ"הח ולמה בב"נ סגי בחד קרא, ונ"ל בפשוט עפ"י מ"ש רש"י חולין דף ק"ב דהא דבעי' קרא לאבר הלא באכילת אבר אוכל גם בשר, דצריך קרא במשהו בשר גידין ועצמות א"כ בב"נ דלא נאמרו בו שיעורים א"כ כיון דאסר לו רחמנא במ"הח לא צריך שום קרא על איסור אבר אמנם לפמ"ש הרשב"א שם דאם חתך כזית חלב מן הכולי' כיון דאין בו גידין ועצמות חייב משום אבר א"כ אם נאמר דחלב לא מיקרי בשר א"כ לב"נ דלא מצינו שום קרא לאסור לו אבר מ"הח כ"א באכלו בשר הי' מותר לב"נ לאכול חלב הכליות מ"הח דבשר לא מיקרי, ואבר לא נאסר עליו והנה הטעם דאכל חלב מ"הח דחייב על אב"מה אף דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ולא אתי האיסור עד שיתלש והאיך יחול על חלב וטריפה הוא משום דמוסיף איסור לב"נ ואם נאמר דלאו בשר מיקרי א"כ אינו מוסיף איסור לב"נ ושפיר קא דייק:
מה שאמרתי לתרץ קושי' התוס' יבמות דף פ"ב על הא דאר"י מב"מ לא בטל דהוא ע"כ רק לח בלח ולא ביבש כדמוכח מתרומה דעולה בק"א א"כ ההיא דשלהי ביצה דחיטין בחיטין לא בטילי לר"י הא חיטין יבישים הם דאי בקמח הא קמחי דחיטי ודשערי מב"מ היא, ואמרתי לכאורה בתוס' אין סברה לחלק בין יבש ללח כיון דגלי קרא בדם הפר ודם השעיר דכללא דאחרי רבים לא שייך במינו א"כ גם ביבש ל"ש ביטול, ונ"ל הסברה דהנה הרשב"א ס"ל דבביטול יבש ביבש אין לאכול כולם בב"א כ"א זה א"ז דבכל חתיכה שיאכל נאמר זהו ההיתר ואפי' בחתיכה האחרונה נאמר שהאיסור כבר נאכל וחתיכה זו היא מן הרוב דהיתירא אבל הרא"ש בפ' ג"ה חולק עליו וס"ל כיון דנתבטל ברוב נהפך המיעוט להיות כרוב ומותר אפילו לאכול בב"א. והנה וודאי לא יחלוק הרא"ש על סברת הרשב"א דאי נמי לא הי' נהפך מ"מ הי' מותר לאכול בזא"ז כיון דקבוע לא הוי דאין האיסור ניכר אמרי' אכל חתיכה וחתיכה שהיא מן הרוב א"כ במב"מ לר"י אף דגלי' לן קרא דאין דם השעיר נהפך להיות דם הפר א"כ אין האיסור נהפך להיתר מכ"מ אין לאסור עכ"פ בזא"ז משום האי סברה דנימא כל דפריש מרובא פריש וכ"ז בתערובות יבש אבל בלח שנתערב הכל יחד אי לא נהפך האיסו' להיות היתר אסור כל התערובות וא"כ לק"מ קושי' התוס' מביצה דהתם לענין ממון אף למאי דסבר דגם בממון שייך ביטול היינו אם נתערב חיטין של ראובן בשעורי' דשמעון דממונו של ראובן נהפך להיותר ממונו דשמעון משא"כ מב"מ דגלי' קרא דלא נהפוך המועט להיות כרוב ואי משום דבכל סאה יכול לומר היא מרוב דשלי מ"מ צריך ליתן לו סאה האחרונה דאינו יכול לומר את שלך כבר אכלתי וחליף והלך לו דא"כ אתה מצטרך לשלם מה שאכלת [ובאמת היכי דנאבד סאה א' די"ל שלך נאבד כמ"ש בח"מ סי' רצ"ב]:
על מ"ש הב"י בסי' צ"ח בשם מ"כ דשאור ועיסה ב' מיני' והוא נגד משנה ערוכה להקל ולהחמי' במ"במ כיצד שאור של חיטים שנפל לעיסת חיטים. אמרתי לתרץ עפ"י מ"ש הר"ן ע"ד הטעם דמיקרי מב"מ משום דסוף העיסה להיות שעור. והנה הש"ך העלה דבמקו' דמ"בת חמור דשיעורו יותר מס' אזלינן בתר שמא אבל אם מב"מ קיל דל"ב ס' מה"ת אזלינן בתר טעמא ואומר אני דכן היא בנדון זה דשאור ועיסה במקום דבמה"ת חמיר דל"מ בי' ס' כיון דלא בטל שם האיסור א"כ גם שם שאור לא בטל בעיסה כיון דכל דבר נקרא על שם סופו וגם עיס' בשם שאור נקר' ולכן מתני' דמייר' בתרומה דמב"מ בעי ק"א ובא"מ בנתינת טעם אלמא דמב"מ אף דלא ניכר הטעם כנגדו בא"ת מכ"מ לא בטיל כיון דלא פסיק שם האיסור א"כ גם שם השאור לא פסיק ובעי ק"א משא"כ המ"כ דמיירי לענין נשפך דבא"מ ספק ס' לחומרא ובתב"ח דמדאוריי' ברובא בטיל ספק לקולא א"כ מה לי שסוף העיסה להיות שאור הלא עכ"פ עתה בעת אכילת התערובות חיך אוכל יטעם טעמא דאיסור' והוי כניכר האיסור ואיך יתבטל מה"ת והוא אמת וברור:
ע"ד קושי' המוצל מאש על תוס' פסחים דף כ"ז דעצי הקדש הם דבר שיל"מ והא ליכא מצוה לחלל, לק"מ דוודאי קושי' לא היתה על שסבר רבא מתחלה דהעצים היו של הקדש דהא עצים הראוים להעלות על מערכת המזבח אינם יוצאין לחולין ע"י פדיון כדאי' במנחות ד"ק ומ"מ לא בטילים מחומרת ההקדש, וע"כ דקושייתם על מסקנת ר"פ דעצי שלמים היו והנה הטעם דאם ליכא מצוה לאתשולי לא הוי דבר שיל"מ דאינו עומד לכך להשאל, משא"כ בזה דמתחלה לא הוקדשו רק לזה שיומכרו ויצאו לחולין ע"י חילול כדי להעלות הדמים לצורך השלמים, ושגיאה היא במח"כ לדעתי:
אבל יותר הי"ל להקשות איך היא דבר שיל"מ לאחר שהוסק וכלה ולא נשאר כ"א האפר איך יחללו ואף אם ימכרו האפר להוציאן מאיסורן וכי ע"י מחיר האפר יותרו העצים למפרע, ואין לומר דהמסיק אף שהסיק בשוגג מ"מ אדם מועד לעולם וצריך לשלם להקדש ההיזק וממילא יחולל איסורן, גם ז"א דהא בב"ק דף ו' משמע מדברי רש"י וכ"כ התוס' להדי' דמרעהו ולא של הקדש ממעטינן גם אדם המזיק בכוונה וע"כ דכוונתם דאדם שעבר בשוגג על איסור תורה יחוס על נפשו יותר מעל ממוני, ויתן כל מחיר העצים להקדש למען יחוללו ויופקעו מאיסורן, ונראה לענ"ד דמזה יליף רש"י דבשלמים אית בהו איסור הנאה מדאוריי' וכ"כ התוס' בתמורה דף ג' ד"ה לא נהנין דאי לא הוי אלא איסור דרבנן לא הוי חמירי משאר איסורי' והוי בטל:
והנני דו"ש חותנך אוהנ"פ יואל אונגר מרעכניטץ: