תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה צז
להנ"ל.
ע"ד שאלתך בעופות דשכיחי בהו בגליל שלכם שמעי א' יוצא מבני המעיים כענף היוצא מהבד ולפעמי' יש להם כמה ענפים, הנה בסוגיא זו רבו הגירסאות ועצמו פירושיהן בראשונים, ופוסקים האחרוני' לא מלאו לבן לחדש בו סברות מלבן כ"א לברר דברי הקדמונים והיוצא מכל דבריהם שאם בבהמה יוצא ענף מהבד והוא תלוי ופיו סתום, בזה הכשיר הראב"ן והרא"ש בתשובותיו הביאו להלכה גם הטור והש"ע פסקו כן ואפשר דגם הרמב' שהטריף בפירוש ענף היוצא מהבד אינו חולק בזה דמיירי שאין תלוי ועומד בפ"ע בפה סתים כ"א שופך לעצמו הרעי בפי הטבעת וכמו שמתרץ התבו"ש סתי' הש"ע, ואין אנו צריכין לומר דהרא"ש חזר בפסקיו ממ"שכ בתשובותיו כמ"ש היש"ש, די"ל דהרא"ש בפירושו לדברי הרי"ף לא מיירי כלל מענף שפיו סתום דס"ל דבזה לח יחלוק שום אדם דוודאי דלדול בעלמא הוא, רק אם משמש כניסה ויציאה אז פליגי אי בעי שיתחברו לבסוף וכן כתב הב"ח בסוף הסימן דהרא"ש בתשובה אזיל לטעמי' דמפרש דברי הרי"ף בב' מעיים ממש ולא נתחברו אבל באין לו אלא פה אחד כשירה, וע"כ צ"ל כן, דאי אפשר לפרש לשי' הרא"ש דפליגי אי מחשב שפיכתן כאחד, דהרי לגי' הר"ש מקיירא דהקשה הש"ס אמאן דא' דהדרי וערבי מאי כלין עד כאצבע, הרי דאם שפיכתן כאחד ידוע לבעלי הש"ס דאף אי נתפצלו תוך אצבע ג"כ לא הוי יתרת וא"כ גם אי לא הדרי וערבי אם נפרש שהוא יתרת המעי שאין לו פה ושופך לתוכו, וטעמא דהאי מ"ד דס"ל כיון דשפיכתן כא' הוא הוי כמו הדרי ונתערבו א"כ קשה לדידי' מי ניחא למה בעי' כלין עד כאצבע, ועוד דא"כ מנ"ל להרא"ש דהרי"ף גריס כגיר' הבה"ג דלמא לעולם כגירס' רש"י והפירוש לשיטתי' דלהר"יף נמי בעי שיעור רוחב אצבע ולא כהר"ן הכי הוא, בשלמא למ"ד הדדי וערבי היינו דקתני עד כאצבע דהיינו שיתחבר כרוחב אצבע לבסוף אבל למ"ד דל"א הדרי וערבי מאי כלין כאצבע, ומשני דלמטה קאמר ר"ל דכלה למטה כאצבע שאין לו פה חלוש וכמו שפי' הב"ת לדעת הר"ן, אלא וודאי כמ"ש הב"ח דלשי' הרא"ש לא מיירי הסוגיא מיותרת שאין לו פה לבסוף דזה פשיטא לי' דהוי רק דלדול בעלמא וא"כ דעת רוב הפוסקי' להקל גם בבהמ', ואין לנו מי שמחמיר בזה כ"א הר"ן לפי פירושו ברי"ף ורמב' דבענף כזו פליגי וכן הוא דעת המרדכי לפרש כן דברי הרי"ף שכתב על דברי הראב"ן דאין כן דעת הרי"ף ור"ח, לכן פסקו הש"ך והתבו"ש לחוש לדבריהם באין ה"מ, וכ"ז בבהמה אבל בעוף גם לדעת הר"ן בפירושו לדברי הרי"ף אפשר דמותר, ומדברי הרמב"ם שמטריף גם בעוף אין ראיה לפימ"ש התבו"ש דהרמב"ם מיירי שהיתרת משמש כניס' ויציאה, רק לפי פירוש הר"ן ברמב"ם גם זה אסור וא"כ ע"כ טעמא דסובר הרמב' כפיר' השני' של רש"י וכ"כ הכ"מ והטו"ז, ולפי פירוש זה כתב הטו"ז דהא דבש"ע סעיף ב' מתיר בעוף היינו לשיטת י"א דהנה בפירוש הרא"ש הקשה הכו"פ כמו דניחא ליה למ"ד דלא הדרי דהפירוש מתחלת פיצולן היו לאחדים כאצבע כן י"ל נמי למ"ד דהדרי דאעפ"י דחזרו ונתערבו בעי' ג"כ שיהי' תחלתן דבוקים יחד כרוחב אצבע, ומאי פריך הגמרא דלמא תרתי בעי, ונ"ל דהנה דברי הרי"ף בל"ז צריכין פירוש שכ' דב' מעיים היוצאין כא' פירושו דמעי אחד יוצא מן הקיבה ומשוך, ואם יצא מאותו חוט מעי אחד כענף היוצא מן הבד טריפה, ואיך קאמר ע"ז בד"א שיוצא מב' מקומות הלא כבר אמר שחוט א' יצא ואפ"ה טריפה והרב ב"ח כ' לפרש דבריו דס"ל דאם בתוך רוחב האצבע נתפצל היינו יוצא מב' מקומות, ואם לאחר שיעור הזה נתפרדו זה מקרי יוצא ממק"א וא"כ התנאי שהתנה וכלין עד כאצבע אין זה תנאי נוסף כ"א פירוש הדברים שיוצאין ממק"א היינו אם הולכין בחיבורן יחד וכלין עד כאצבע, והנה נ"ל דהכריח הרי"ף לפרש כן דהאי הולכין וכלין עד כאצבע איננו תלאי נוסף דא"כ על מה דקאמר טריפה למה קאמר בד"א שיוצאין מב' מקומות ולא קאמר ג"כ או אע"ג דיצאו ממק"א ולא כלה חיבורן כאצבע דג"כ טריפה, אע"כ דהיא הוא, והנה נ"ל עוד פירוש אחר דמה דקאמר דיוצאין מב' מקומות לאו אתחילת פירודן קאי דהא כבר אמר דיצאו כאח' דהפירוש להרי"ף שחוט א' יצא מהקיבה, כ"א קאי אסופו שאם לשל א' הנפרדים יש להם פה להריק הרעי אל פי הטבעת בפ"ע זה מיקרי יציאה מב' מקומות, אבל אם חזרו ונתערבו לבסוף ואין לשניהם כ"א פה אחד להשפוך מותרתיהן לזה יקרא יוצאין ממק"א, וע"ז קאמר הגמרא בשלמא למ"ד דלא הדרי וערבי וא"כ היציאה מב' מקומות הוא אם תחילת פירודן תוך רוחב אצבע כפי' הב"ח היינו דקתני וכלין עד כאצבע שהוא פירש למאי דקרי יציאה ממק"א אבל למ"ד דהדרי וערבי דמפרשו ליציאה ממק"א שיש להם פה א' לבסוף לבית הרעי מאי וכלין עד כאצבע שהוא ע"כ פירוש להאי דקאמר ממק"א ואינו תנאי נוסף כמש"ל וקאמר להאי מ"ד דכוונתו כאצבע למטה שיהיו מחוברי' לבסוף כרוחב אצבע, כן נ"ל פירוש דברי הרא"ש, ולפי"ז לדעת הי"א דהיא פירוש הרא"ש לדברי הרי"ף דב' מעיים היוצאים כא' היא חוט אחד יוצא מהקיבה ובזה קאמר דב' מקומות טריפה בבהמה משא"כ בעוף, דיהי' הפירוש של ב' מקומות לכל חד מ"ד כדאית לי' אי דאין רוחב אצבע למטה או למעלה, עכ"פ אינו שיוצא בב' מקומות מהקיבה ואפ"ה הכשיר בעוף אלמא כפי' ראשון של רש"י דגם זה דרכו בעופות, אבל לדיעה הא' בש"ע דהיא דעת הרמב"ם דיתר מתחלתו ועד סופו היא הטריפה בב' מקומות בבהמה וזהו שכנגדו בעוף דיש לה ב' מעיים מתחלתן וע"ס והיא פי' שני שברש"י ושפיר תליין זה בזה דלדיעת הי"א כל שינוי בעוף כשר ועולין דברי הטו"ז כהוגן, היוצא מזה דלפמש"כ הרמ"א דעיק' כדעת הי"א כשר בעוף כל השינויים גם ביש"ש התיר בעוף וכתב דבכל אווזות שלנו ב' דקין יוצאין מהדורא דכנתא ופניהם אל הקורקבן עכ"ל, והמה הקוראין טריפ' ווארשטל, ומרגלא בפומא דמורה ההורא' שהמה סני' דיבי ומדברי היש"ש נראה שהמה ב' ענפים היוצאים מן הבד וא"כ כמה ענפים אין פוסלין וכמ"ש הרמ"א ואי המה הסני' דיבי א"כ הא יתרת סני' דיבי טריפה אלא וודאי כמ"ש, והנה בדברי הרי"ף אף אי פירושו כהר"ן דלא הדרי וערבי היינו שאין נו אלא פה אחד מכ"מ משמע מיני' דבעוף כשר שכ' בסיף דבריו אבל לא הדרי וערבי הוי יתר בבהמה וכל יתר כנטול דמי, וע"כ כאשר כתבתי דלדברי הרי"ף אף אי נפרש דבריו כהר"ן מכ"מ בעוף ע"כ ס"ל כפי' א' של רש"י כיון שמפרש דגם יוצא בב' מקומות קאי על ענף היוצא מהבד, רק להרמב"ם דהוא מפרש יוצא מב' מקומות הוא ב' מקומות בקיבה שפיר אפשר לותר כפי' ב' של רש"י:
אמנם להש"ך יש שיטה אחרת בזה, ולבאר דעתו צריך אני להקדים דדברי הרמב' צריכין ביאור דבריש דבריו כ' היתר שתטרף בו הבהמה הוא היתר מתחלתו וע"ס משמע דאם נתערבו לבסוף אף שלא נתחברו מתחלתן לא מטרפא, וזהו נגד הש"ס דעל מה שקאמר דיוצאין ממק"א דכשירה קאמר חד מ"ד והוא דהדרי וערבי מוכח דביוצאין מב' מקומות אפי' הדרי וערבי טריפה ועוד דמדברי הרמב' גופי שכ' לבסוף דאם חזר ונתערב והרי הם מובדלין באמצע, אלמא דגם בתחלתן היו מחוברין בזה הוא דהכשיר, אשר על כן נ"ל דוודאי גם הדרי וערבי טריפה בבהמ' ביוצאין מב' מקומות, רק דהרמב"ם חידש לן מה שסובר הוא דיתר כנטול הוא וחבירו עמו כפירש"י ולא כהרמב"ן ורשב"א לכן הטריף גם בב' חרות אף שאינן דבוקים, והנה הראב"ן כ' דהא דיתר כנטול הוא דוקא אם עומד במקומו הראוי ולכן השמיענו הרמב"ם דיתר המעים דטריפה בבהמה הוא אם היתר הוא מתחלה וע"ס, דהוי כנטול הוא וגם חבירו, ולא דוקא אם הדרי וערבי דאז אף אי לא הוי אלא כנטול הוא לבדו טריפה דנשאר נקב בדקין, אבל אם נשאר פרוד עד צאתו אי לא הוי אמרי' דכנטול חבירו עמו הוא לא הוי טריפה כיון דבדקין לא נגע, ואין לומר דאי מחשבינין לי' כנטול הוא ג"כ נשאר נקב בקיבה, דהא בהקיבה אין מקומו הוא כמו שפירש"י דב' מקומות היינו א' בראשה וא' באמצעה, וא"כ במקום נקיבתה לקיבה אין היתרת במקומה רק דשטח כל האורך הוא מקומה וצריך לומר להטריפה מטעם דהוי כאלו היא נטולה מכל מעי', ולפי"ז י"ל דגם הרמב"ם סובר כפירוש ראשון של רש"י והחילוק שבין בהמה לעוף היא ביוצא' בב' מקומו' אבל סובר הרמב"ם דמ"ד והוא דהדרי וערב' אבל מה דמכשיר בברייתא הן יוצא ממק"א בבהמה הן יוצא בב' מקומות בעוף הוא דוקא אם הדרי וערבי, אבל בלא הדרי וערבי גם בעוף פסול, ולא קשה עליו קושי' הכו"פ כן הוא דעת הש"ך ולפי"ז אין תלוי דינא דהרמב' בשני הלשונות שברש"י ואפשר שאין בראשונים החולק עליו בזה שאם ב' מעיים יוצאים אפי' ממק"א ולא הדרי וערבי דטריפה, וכיון דלפי פי' הר"ן והמרדכי, הרי"ף והרמב"ם היתרת בפה סתום הוי לא הדרי וערבי הי' לנו להחמיר, אמנם הש"ך בסוף הסי' כ' דהרמב' אינו חולק אהראב"ן דהוא בב' מעיים יוצאים מיירי נ"ל בכוונתו דהרמב' סובר כשי' רש"י דב' מקומות היינו א' מראשו ואחד מאמצעו, ויוצאין ממק"א היינו סמוכין זה לזה אבל לכל א' חלול בפ"ע ודבוקים ז"בז עד שנראה כאחד עד סוף חיבורן שנתפרדו ויוצא א' כענף מהבד אבל אם חוט א' לבדו יוצא שאין בחיבורן כ"א חלול א' מודה דהוי דלדול בעלמא, וא"כ און לנו אלא דברי הרי"ף כפי מה שפירשו אותו הר"ן והמרדכי שהוא בחוט א' משוך מיירי ולפי פירושם לא הדרי וערבי מחשב כל שיש לו פה סתום, ונאמר ג"כ דס"ל כהרמב"ם לפי פי' הש"ך דתנאי דהדרי וערבי גם אהכשר דעוף קאי, שאם נגבב כל החומרות היוצאים מבין הפירושים שונים נטרוף כענף מהבד בפה סתום גם בעופות, אמנם כבר כתבתי דמדברי הרי"ף בעצמו יש ללמוד דלא כסברת השיך שכ' דבדלא הדרי וערבי הוי יתר בבהמה משמע דבא למעט דלא נפרש כפירש הש"ך, ותעיין בכל דברי' שאין מקום להחמיר כלל, אמנם ראיתי בא' מגדולי הפוסקים הוא הגאון בעל דבר שמואל שהורה להחקי' גם בעוף בכה"ג במקום שאין ה"מ, אמנם בדידן שכל אווזות שלנו יש להם כן ובעינינו ראינו שאורחייהו בהכי לא אדע למאי נחוש: