תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה צב
פאקש, י"ג תשרי תרמ"ג לפ"ק:
לחתן חתני הרבני האהוב מהו' יצחק יעקב בלוהם נ"י:
הנה מש"כ דלרב בסוגי' דמחתרת גם שוחט בהמות חבירו לע"ז בדמים קננהו ויכול לאוסרו אם הי' חפץ לקנותו אבל איסורא לא ניחא לי' למקני אם לא כשהוא בל"ז מומר דלא אכפית ליה בהתירא ובזה מיישב דברי הרמב"ם, והנה מש"כ דכיון דלא ניחא לי' למקני לא קנה לרב כמו לדידן בחמץ לאחר יאוש, לדידי לא ניחא דדוקא התם דיאוש מטעם הפקר ובעי ניחותא למקני מן ההפקר, אבל בגנב וגזלן לרב דקנה לגמרי וראייתו מדמחייב באונסין ולא יכול לומר שלך נאנס, והא דצריך להשיב הגזילה, עונש דחייבו רחמנא הוא, ולכן במקום חיוב מיתה קי"ל בדרבא וא"כ מוכח דבע"כ דידי' אוקמי' רחמנא ברשותא דידי', דכי ניחא לי' לגנב לקנות הגניבה ויתחייב אם יאנס אח"כ, ולא עוד דעיקר הדין דגנב וגזלן חייב באונסין ילפי' משליחות יד, והתם אם הגבי' ליטול רביעית מחביות שמן מחויב באחריות של כל החביות ולמ"ד דש"י צריך חסרון עכ"פ אם נטל רביעית מתחייב על כל החביות, וכי ניחא לי' לקנות כל החביות למען יתחייב על כולו:
גם מש"כ דמומר ניחא ליה לקנות דבר איסור וכמש"כ תוס' בע"ז ד"ו דאסור להושיט איסור למומר שוודאי יאכל, אין הראי' מספקת דוודאי ניחא לי' שיתנו לו דבר האיסור יותר מאשר לא יתנו לו ולא יהי' לו דבר זה לאכל, אבל אם אפשר לו לאכול דבר זה בהיתר אפשר דלא שביק היתירא ואכלו באיסר, ואפשר להביא ראי' לסברתו מדעת הש"ג ריש חולין דישראל מומר לכה"ת מיקרי בר זביחה ושחיטתו כשירה בעע"ג, ולא התיר ג"כ בבודק סכין ונותן לו דכן מוכח מדרב ענן דאמר מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה מדאכל יהושפט מטבחי אחאב ולדעת הרמב"ם דבכל מומר לד"א צריך בדיקת הסכין, א"כ אם גם לא הוי מומר לכה"ת עכ"פ צריך בדיקת הסכין וזה הי' אפשר ע"י עובדי', ועכ"ח מוכח דאי הוי מומר לכה"ת לא הוי מהני בדיקת הסכין גם לדעת הש"ג דמקרי בר זביחה משום דשביק התירא ואכל איסורא:
והנה מש"כ מר לתרץ דברי הרמב' עפ"י סברא זו דבדמים קננהו, אף דאנן לא קי"ל כרב דלא קני לי' בנטל והוא בעיני' ודוקא בששיבר יש ליישב דבריו עפ"י מש"כ המאור דגם בשיבר הכלים לאחר שיצא מהמחתרת פטור דתן הדין קנה מיד כשנטל במחתרת והא דצריך להחזירו כדאיתא בעיני' חומרא דרמי רבנן עליו ליהדר למרי' כ"ז שהוא בעין, וכ' הה"מ פ"ג דגניבה דדעת הרמב"ם כרש"י ובעה"מ, וא"כ י"ל אף דרבנן רמי עלי' חומרא דלהידרא אבל לענין איסורא כיון דמשעה שנתחייב מיתה קנאו ויכול לאוסרה לא הפקיעו האיסור ממנו, אבל עיקר דבריו אינם נוחים לי דגם רב לא קאמר אלא אם הגביה הכלים במחתרת שע"י הגבהתו קנה הכלים רק שאם לא הי' במחתרת הטיל הכתוב עונש עליו להשיב הגזילה אבל במחתרת דאיכא עונש החמור וקי"ל בד"מ, אבל בלא הגבה' לא דראי' הרב מדאתחייב באחריות, וגם חיובא דאחריות אינו אלא בהגבה' או במשיכה וכן פ"הג בב"מ והא לא משכו ותנן במתני' הטה את החביות ונטל ממנו רביעית אינו חייב באחריות רק על הרביעית והכא הרי בבהמה רבוצה מיירי שלא הגבי', ואין לתרץ בזה דברי רש"י שכתב דאם הגביה הוי שלו ולומר דרש"י לטעמי' דס"ל כהמאור, דז"א דשא"ה דהיתה ת"מ עליו בשעת הגבהתו משא"כ הכא בשעה שהגביה עדן לא קנה דהי' מחויב מה"ת להחזירה:
גם מש"כ דהירושלמי דכלאים אוסר לגבוה אף בלי שום מעשה לדעתי גם הירושלמי אינו חולק על תלמידא דילן ובעי' מעשה לאסר בשל אחרים, דהא מתחלה בעי למימר דמ"ד דאוסר בשל חבירו ר"א ור"י הוא דסברו דאוסר דשא"ש בלא מעשה ליכא למ"ד כן, דהא אין אוסר פירות חברו על חברו, ועוד דהאי תנא דאוסר הוא בתוספתא דתמורה דמחלק בין נעבד דאוסר בחבירו ובין מוקצה דשלו אוסר ולא של חבירו ובמוקצה דאוסר בשלו הוא דווקא במעשה לדעת הרמב"ם אלמא דהברייתא בעושה מעשה זוטא מיירי ולא בלי מעשה כלל, ואם נימא דלגבוה יכול לאסר בלי מעשה כלל קשה מנ"ל דנעבד מותר להדיוט, ואי משום דאסר קרא לגבוה ואי הוי אסר להדיוט ממשקה ישראל נפקא כדאיתא בגמ' דתמורה הלא אצטריך קרא לאסר לגבוה בשל חבירו, גם מעלתו הקשה דא"כ מפ"הג למאן דסובר א"א דשא"ש לתני זבח דלמא להדיוט לא נאסר ע"י מעשה זוטא אבל לגבוה דל"ב מעשה כלל לכן לאחר ששחט פורתא נאסר לגבוה ולא מחייב משום ש"ת דאינו מתקבל לפנים, ולקושי' החמורה הלזו יש ליישב, דכמו כן קשה על מש"כ תוס' דלפני ע"ז לאו דווקא דדוקא גבי ניסוך סובר ריב"ב דבעי' לפני ע"ז, דאל"כ מפ"הג אש"ח לא לחייב, וק"ל דלמא לאסר להדיוט משום תקרובת ע"ז בעי' דווקא לפני ע"ז כמו בניסוך כן נמי בשארי העבודות משא"כ לגבוה דאף שלא בפניו מכ"מ מוקצה הוא ולא מתקבל לפנים, ובלא ר"ה ל"ק דאף דיכול לאסר לגבוה שלא בפני ע"ז מכ"מ של חבירו אינו יכול לאסר ולכן פריך לר"ה, ונ"ל קושיתי גם קושי' מעל', דס"ל להרמב"ם ותוס' דאף דאסור לגבוה ולא מתקבל לפנים לא הי' קשה אש"ח לא ליחייב די"ל דחייב על התחלת השחיטה למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה וע"ס וכקו' רש"י והא דחי' רש"י דבנתקלקלה שחיטתו לא אמרי' דישנו לשחיטה מתחילה וע"ס היינו אם לא הי' בסוף שחיטה כלל דלא הי' מהני כלל, אבל שחיטה לע"ז הרי בשחט ראשון לע"ז ושני' לשלחנה קיי"ל כחכמים דחייב משום אותו וא"ב אלמא דשמי' שחיטה ולא דמי לנתקלקלה בסוף דהיינו נתנבלה לשי' רש"י יעי"ש וצ"ל כיון דהברייתא מסתמה סתימה בין שחט לפני ע"ז ובין שלא בפני ע"ז וכיון דלא לרבות חטאות קאתי מדלא קתני יו"הכ, רק לחידושא, ושבת קמ"ל דאף דלא תיקון כ"א להוציא מידי אמה"ח לב"נ דג"כ חייב, והיינו לר"ש דמקלקל בחבורה חייב בכה"ג דלא בא התיקון בשעת המלאכה דלב"נ במיתה תלי', וכיון דאתי כר"ש הא סבר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה והוי נתקלקלה לבסוף וא"א למחייבי על תחלתו דאין לומר דאתי' כר"י דמקלקל בחבורה בכה"ג פטור רק כיון דלהדיוט שרי שלא בפני ולא מטמא טומאות תקרובות ע"ז ובא התיקן בשעת המלאכה להוציא מידי טומאות נבילה כשאר שוחט בשבת ואשמעי' כר"י בן בבא דאין תקרובות אוסר להדיוט רק בפני, דז"א דהא גם באין לפני מיירי ואז אין בא התיקון בשעת נטילת נשמה רק בשעת מיתה ולא מחייב לר"י ועכ"ח כר"ש ולשיטתו שחיטה לע"ז לא מקרי שחיטה כלל וא"א למחייבו על התחלתו, ומתו' קושייתי וגם קו' מעלתו דאין לומר דהברייתא אתי' כר"י דבעי התיקון בשעת המלאכה, וחייב משום דכיון דאינו נאסר רק לגבוה ולא מטמא טומאת תקרובות ע"ז ומוציא מידי טומאת בשעת השחיטה וחידושא דקמ"ל דא"א איסר דשא"ש להדיוט, דז"א דכיון דאוקמי כר"י הא ס"ל במסכך גפנו דע"י מעשה אוסר להדיוט וא"כ מטמא טומאת תקרובות ולא בא התיקון רק בשעת מיתה לב"נ ולא הי' מחייב אשבת, אעכ"ח דאתי' כר"ש דבחבורה מחייב אתיקון כזה ולר"ש דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה הו"ל כנתקלקלה לבסוף ולא מתחייב אש"ח בתחילתו, ואף דר"ש סבר במסכך גפנו דא"א אוסר דשא"ש היינו דוקא במעשה רבה אבל לא במעשה זוטא ושפיר פריך על ר"ה והרבה יש לפלפל בענין זה והנני אוהבו ומוקירו לנצח:
יואל אונגר מרעכניטץ: