תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה פה
ע"ד השוחט שהעידו עליו ב' עדים שנמצא סכינו פגום ושניים מכחישים אותם ואמנם אתה ניסוהו ולא חלי ולא מרגיש בשום פגימה ונסתפק השואל אי נאסר הכלים למפרע מעת הזמן שהעידו עליו העדים הראשוני' או אם נאמר השתא הוא דאתרע:
הנה אם באנו לאסור הכלים למפרע מצד שאינו מרגיש עכשיו בפגימה אמת שכן כ' הכ"ופ דבהעדר רוש הרגשה גם האגודה מודה דאסרי' למפרע כיון דכל עיקר טעמו דהאגודה היא מטעם ס"ס וזה לא שייך הכא כיון דאין מרגיש בלי ספק ששחט בסכין פגום וא"כ גם האגודה מודה דמטריפין למפרע משום דהו"ל תרתי לריעותא, חדא חזק' שאינו זבוח דבהמה ועוד הרי לפניך שאינו מרגיש, אמנם לפמ"ש הכ"הג הובא בפמ"ג דאבידת החושים אפשר לבוא בפתע פתאום וא"כ ל"ד למקוה וחביות וגם בלי ס"ס הכלים כשרים אמנם י"ל ג"כ סברא להיפוך לפמ"ש הב"ח בתשו' סי' א' בטעמא דהאגודה דס"ל לחלק בין שכחת השוחט לחסרון מי המקוה דהתם י"ל לאחר המדידה מיד התחיל להתחסר והיה הולך וחסר ע"ע משא"כ בשוחט שלמד וידע בטוב וודאי לא הותחל לשכוח מיד אלא במשך זמן גדול והו"ל חזקה גמורה ואמרינן עכשיו הוא שכח עי"ש ובדבריו הללו י"ל דברי הרמב"ם דפסק במקוה וודאי ובחביות ספק והקשו עליו המחברים דהא בגמ' רמי חביות אמקוה ומשני הא רבנן והא ר"ש וא"כ למה הרמב"ם מזכה שטרי לבי תרי ונראה לענ"ד לפי סברת הב"ח י"ל דקושי' הגמ' היתה אליבא דריב"ל ב"ב דף צ"ו דס"ל ריחא חלא וטעמא חמרא חלא וא"כ הפי' בברייתא דחביות דג' ימים האחרונים וודאי חומץ וכל שאר הימים אפי' ג' ראשונים המה בספק דלמא מיד עם סילוק ידיו עקר מיני' ריחא דחמרא ונקט לי' ריחא דחלא ושפיר דמי למקוה משא"כ להרמב"ם דפסק כר"י דריחא חלא וטעמא חמרא חמרא וג' ימים הראשוני' וודאי יין ואי"ל חזקה טובה לכן גם בתרתי לריעותא לא הוי אלא ספק וא"כ לפי סברא זו הכא באבידת החושים דרגיל לבא בשעה מועטת ואפשר לומר דמיד לאחר שנטל קבלה מהרב אבד חושיו ואין לו חזקה טובה וכנ"ל מ"מ י"ל כיון דל"ל חסר ואתאי שפיר סמכינן אחזקתו כדמוכח מנגעים בתוס' נדה דף ב' ע"ב בד"ה התם וכו':
אך מה שיש לעיין בזה מצד דאיכא עדים דמזמן קדום נעדרו חושיו אף דמכחישי' אותם מ"מ יש לנו לאסור מספק עכ"פ הכלים מיום שהעידו עליו העדים בתרי ותרי לא אזלינן בתר חזקה, ואציע הנה ספקותי, הנה ב"י א"ע סי' ג' הביא פלוגתת ראשונים אי הא דתרי ותרי ספיקא דרבנן ר"ל מה שהחמירו חכמז"ל דלא למיזול בתר חזקה בתרי ותרי אי היא דווקא בחומרא דאשת איש ויוחסין או ה"ה בכל איסורי דאוריי' וכן הביא פלוגתא זו הר"ן בפ"ב דכתובות לענין לאכול תרומה דאוריי' ועי' רמב"ן מלחמות גבי ג' שישבו לקיים את השטר וז"ל ועוד לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה אלא בתרומה אבל לא לענין יוחסין וכ"ש לאפוקי ממונא עכ"ל משמע ג"כ דס"ל דלאכילת תרומה דאוריי'. סמכינן אחזקה אבל בסוף דבריו שם כ' וז"ל דלא אמרו אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקת אבהתי' אלא בקדשי הגבול ולא ליוחסין משמע דדוקא קדשי הגבול דהיא תרומה בזה"ז דאינו אלא דרבנן סמכינן אחזקה וכן נראה להוכיח דאי נימא דגם בתרי ותרי מותר באכילת תרומה דאוריי' א"כ למה דקי"ל מעלין מתרומה ליוחסין ניחוש אם נתיר לו אכילת תרומה נשיאו גם בתו לכהונה ובאמת היא ס' חללה כדאיתא גבי ינאי, אמנם לפי שי' התוס' והרשב"א דדווקא בתרומה דרבנן מתירין לו ליכא למיחוש דהא מתרומה דרבנן לכ"ע אין מעלין מיוחסין כדאיתא בכתובות דף כ' וכן דעת הרשב"א קידושין פ' האומר והרא"ש כתובות דבכל ס' אי' דאוריי' לא מוקמינן אחזקה בתרי ותרי מ"מ י"ל דהכא אוקמי גברא אחזקתו ואמרינן השתא היא דאתרע וחילי דיני' ממ"ש הראשוני' בפ"ב דכתובות גבי ג' שישבו לקיים את השטר דס"ל לר"ח בעדים הפוסלי' לא' בגזלנותא ושנים מכחישין אותם דאוקמי גברא אחזקתי' ומפקא ממונא עפ"י עדותו והרי"ף חולק עליו שם דלא אלימא חזקה דגברא להוציא ע"י ממונא ומשמע דאי לאו דאלים חזקה דממונא הוי מוקמינן גברא אחזקתי' וכן כ' שם הר"ן בסוף דבריו אבל היכא שא"צ להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא א"ל אוקי מילתא אחזקתי' וכו' וכ' עליו הגה' אלפסי בחידושי א"ש ואע"ג דאחמור רבנן בעלמא בתרי ותרי הכא בפסול דגופו הקילו אי לא הוי אפוקי ממונא עכ"ד, הראנו לדעת דתרי ותרי בפסול הגוף דאוקמי גברא אחזקתי' ואין אנו פוסלין אותו מספיקא אך יש לעיין היכא דאתרע חזקה דגברא בנ"ד דאגלאי מילתא לבסוף דאין לו חוש הרגשה ויש כאן עדים דמקדמת דנא ג"כ הורע חזקתו בזה א"ל דבתרי ותרי לא סמכינן אחזקה גרוע כי האי, ויש לי לכאורה להביא ראיה לסברא זו דאל"כ הי' קשה קושי' עצומה ביבמות דף פ"ח דפריך הגמ' על רב דאמר בתרי ותרי אם נישאת לא תצא מהא דתני' מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו וכו' ופי' רש"י כגון דב' מעידין שמת בעלה ונישאת ואח"כ באו עדים דבאותו שעה חי הי' וכו' עי"ש דמצריך לאוקמי הברייתא כרמב"י וקשה עפ"י סברת הרשב"א קידושין דף ס"ה ע"ב בהשיגו על הראב"ד בתרי ותרי המכחישין עצמם ב' אומרי' לראובן נתקדשה ושניים אומרי' לשמעון נתקדשה באותו שעה דצריכה גט משניהם אפי' אי תרי ותרי לא הוי ספיקא דאוריי' ג"כ מ"מ היינו דווקא דב' אומרי' לא נתקדשה כלל משא"כ דכל ב' הכתות מעידי' על הקידושין וכיון דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה הרי דעכ"פ חד מהני הכתות מעידות באמת ואין אנו יודעין איזה מהם עי"ש א"כ ה"ה היכא דב' מעידין דבניסן מת בעלה וב' אומרי באייר מת אף דמכחישין בחקירות מ"מ מותרת להנשא כיון דממנ"פ אחת מהן מעידות באמת, וא"כ קשה לפמ"ש התוס' הא דמהני אומרת ברי לי ונשאת לא' מעידיה אף דאית לה חזקת אשת איש היינו משום חזקה דדייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש ואף דבתרי ליכא דייקא ומנסבא מ"מ כיון דאיכא שנים המכחישי' צריך לה לבדוק, וצריך להבין א"כ בנשאת ואח"כ באו עדים דבשעת נשואין עדיין לא אצריכא לה למידק ולמה מותרת, וצ"ל ע"כ דעכ"פ לאחר שנשאת ובאו לה עדים להכחיש הראשוני' הי' לה להפריש מבעלה עד שתידוק שפיר מטעם דמתיירא פן יבא בעלה וכ"כ גם הח"ץ בתשו' סי' ג' וז"ל אם תעמוד עם בעלה ותבעל לו אחר הודאית העדים האחרונים ה"ה נאסרת על בעלה הא' כשיבא וכיון שכן ועדיין אומרת ברי לי וודאי דייקא היטב עכ"ל, והא תינח אם המכחישי' אומרי' שעדיין חי משא"כ בנדון דברייתא דכת שניה דבשעת נשואין חי היה ועכשיו מת ואינה אסורה אלא משום זונה ואין כאן חזקה דדייקא ומנסבא דבשעת נשואין לא הי' צריכה למידוק דלא הוכחשו עדיין עדיה וכאשר הוכחשו כבר מת בעלה ממנ"פ עכ"פ עכשיו ולא מתייראה דלא יבא עוד לביתו והוא צע"ג לכאורה, אמנם לפי סברה הנ"ל יתיישב דעד כאן לא צרכי' להך חזקה דדייקא ומנסבא לאגרועי לחזקת אשת איש דבלא"ה לא הי' מהני ברי דילה כיון דבתרי ותרי מדאוריי' אוקמא אחזקה וכ"ז אי לא אתרע החזקה די"ל עודנו חי הוא משא"כ כן בברייתא דבאמת מת דידוע לנו עפ"י ב' הכתות דעכ"פ עכשיו מת ואתרע חזקת חי ובתרי ותרי לא אזלי' בתר חזקה דאתרע כן נראה לכאורה להוכיח
אבל ראי' זו יש לדחות לא מבעי' לשיטת הטו"ז יו"ד סי' שצ"ג דבחזקת חי אזלינן בתר השתא לפי שכל חי עלול ועומד למות עי"ש א"כ הה"נ כיון דב' הכתות מעידים עכ"פ שעכשיו מת אזלינן בתר השתא משא"כ בנד"ד דוודאי אין כל אדם עומד לאבד חוש הרגשתו ואזלינן בי' בתר חזקה דמעיקרא, ואפי' לדעת החולקי' שם יש לתרץ קושי' הנ"ל די"ל דאף דהר"י חולק על מהר"י ב"ב כתובות דף כ"ו וס"ל דאף אם באו מתחלה עידי ההיתר וכבר פסקנו ועשינו מעשה על ידם להתירה מ"מ אזלינן בתר חזקה דמעיקרא, מ"מ אפשר דהיינו דווקא אם האוסרים אמרו דעדיין חי ועודנו באיסורא דאף דכבר התרנוה ואזיל חזקת היתר כמ"ש מהרימ"ט ח"א סי' י' מ"מ כפמ"ש הרשב"א בחידושיו יבמות דף ל"א דאף אי מחזיקי' מאי' לאיסור מ"מ לא מחזקינן מאי' אשת איש לאי' יבמה לשוק דנגד זה איכא חזקת מעשה כיון כיון שמת וקברו מוכיח עליו ואתה בא לאוסרה מכח מעשה הגירושין דערוה, ועליך הראיה דנעשה מעשה האוסרת עי"ש והה"נ אף דיש להאשה חזקת היתר מכח הפסה"ד אפ"ה אזלינן בתר חזק' המעשה ועליך הראיה דנעשה מעשה המתירה דהיינו המיתה שאנו דנין עלי' משא"כ היכא דוודאי מת עכ"פ עכשיו ואתרע חזק' חי וגם אי"ל חזק' היתר כיון שכבר נשאת עפ"י עדים והוראות חכם והו"ל תרתי לריעותא כמו במקוה ועיין:
ואדרבא יש לי להביא ראיה ברורה לענ"ד דהיכי דאזלי' בתר חזקה בתרי ותרי אפי' חזקה דאתרע לבסוף מהני, והיא מסוגי' דעירובין דף ל"ו דפליגי ר"מ ור"י בעירב בתרומה ונטמאת ס' מבע"י או מחשיכה, ואוקי רבה ור"י בתרי ותרי אלמא לר"י בקי"ל כוותי' אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי תרומה אחזקתי' ועכשיו היא דנטמאת, ועי' תוס' שם ובכתובו' דף כ"ו דכ' ב' תי' לחד תי' פליגי בזה ר"מ ור"י אי תחומין דאוריי' ולא אזלינן בי' בתר חזקה כלל ור"י תחומין דרבנן ואזלינן בי' בתר חזקה ולפי תי' זה כ"ע מודים היכי דאזלינן בתר חזקה בתרי ותרי אפי' חזקה דאתרע מהני וכמו דבאי' דרבנן דמהני חזקה בתרי ותרי אזלינן בתר חזקה דאתרע ה"ה גבי פסולא דגופא דג"כ לא אחמרו בי' רבנן דלא למיזל בי' בתר חזקה גם היכי דאתרע החזקה מהני, ואין לדחות ולומר דשא"ה באי' דרבנן דאי נמי לא מהני החזקה ולא מידי מ"מ ספק דרבנן להקל, דלא מבעי' לשי' התוס' ורוב מן הראשונים שבת דף ל"ד דס"ל דלא אזלינן לקולא בספק תחומין כ"א היכא דאיכא חזקה לקולא עי"ש אלא אפי' לדעת רש"י שם והרמב"ם דס"ל דאפי' בלא חזקה מקילין ה"ט דס"ל דלא אוקמי' לי' אחזק' תחום ביתו דבספק דרבנן אפי' אתחזק אי' מקלינין וכמ"ש הפ"ח יו"ד סי' ק"י והוא מטעמא דקי"ל כר"מ דבס' טומאה קלה לקולא משא"כ לר"י דס"ל אפי' ס' טומאה קלה טמא דס"ל דגם ספק דרבנן היכי דאתחזק אי' לחומרא וא"כ אמאי לא מוקמינן לי' גם הכא אחזקת תחום ביתו וע"כ משום דחזקת התרומה מנגדתו ואף דאתרע לבסוף, ויש לעיין למה מוקמינן באמת התרומה אחזקתי' ולא אמרינן דהוי תרתי לריעותא כמו במקוה חדא חזקת תחום ביתו ועוד הרי טמא לפניך, וודאי לשי' הראב"ד בקידושין שהבאתי לעיל לא אתרע כלל החזקה כיון דשנים אומרי' מבע"י נטמא וב' אומרי' משחשיכה ובהדי סהדי שקרא ל"ל, משא"כ לשי' הרשב"א דסמכי' עכ"פ אכת חד מנייהו, ומעכשיו ולהלן וודאי טמאה, א"כ גם למפרע הו"ל לטמאותו כמו גבי מקוה, ונ"ל דאף דהיכי דליכא חזקה כלל מוקמינן לי' אחזק' תחום ביתו, מ"מ היכי דחזקה מנגדתו לא מחשבי' לחזק' תחום ביתו אפי' להצטרף לריעותא אחרת וכמ"ש התוס' כתובות דף ע"ה גבי חזק' פנויה עי"ש, והנה דעת התוס' שם בעירובין נלענ"ד דהיא כשי' הראב"ד הנ"ל וכסברא שכתבתי והוא דבד"ה א"ר ירמי' וכו' בתר שכ' דניחא לי' לשנוי' אפי' אי סבר ר"מ ע"ת דרבנן סיימו דרבה ור"י אתי לאפרושי דברי ר' ירמי' עכ"ל ולכאורה דבריהם תמוהים חדא דלא שייך לכל הפלפול דלעיל מיני' גם קשה אי לאפרושי אתי א"כ מ"ש ר"י משנתינו שהי' עליו שרץ כל בה"ש ר"ל דכך העידו העדים ועיקר התי' חסר מן הספר, שיש כאן עדים דהי' עליו כל בין השמשות וכך הול"ל משנתינו בתרי ותרי, גם מה אכפת לי' אי אמרו שתבע"י נטמא ואח"כ הלך לו השרץ או שמעידי' שהי' עליו כל בה"ש ולפי הנ"ל ניחא דהא דלא אזיל ר"מ בתר חזקה כ' התוס' בכתובות או משום דס"ל תחומין דאוריי' ובדאוריי' לא סמכי' אחזקה בתרי ותרי או משום דאתרע החזקה לבסוף דהרי טומאה לפניך וקשה לפי טעם האחרון הא לשי' הראב"ד הנ"ל אי מעידין ב' דמבע"י נגע בו השרץ וב' אומרי' לא נגע בו בה השרץ עד שחשיכה נטהר לגמרי דבהדי סהדי שקרי ל"ל דאף דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה, צ"ל ע"כ לשי' הראב"ד דהיינו דוקא לעדות אחרת אבל לאותו עדות שנכחשו בו הו"ל כמאן דלא העידו מעולם א"כ לא אתרע חזק' התרומה, ואף דמודינא דעכ"פ אסור לאוכלו מכאן ולהבא דלענין אכילה ספק דאוריי' היא, ובדאוריי' לא סמכינן אחזקה בחרי והרי וכיון דאסורה באכילה לא הוי סעודה הראוי' וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' עירובין גבי ס' טמאה ס' טהורה, מ"מ קשה נימא אוקי אחזקתי' ועכשיו היא דנטמאת ובשעת קניית העירוב סעודה הראוי' היתה דאין כאן ריעותא לומר הרי טמאה לפניך כיון דעכשיו ג"כ אינה וודאי טמאה ורק מספק אסורה ומחומרא בעלמא אסרי' לה מכאן ולהבא וצ"ל דלא מיירי הכא במכחישי' זא"ז מכל צד שב' אומרי' בעוד היום באה עליו השרץ ונשהה שם כל בה"ש ולא הלך לה כ"א בלילה והמכחישי' אומרי' כבר חשכה האורה כאשר באה עלי', א"כ מה שהשרץ היתה עלי' בלילה בזה כל ב' הכתות מודים ואינם מכחישי' עצמם ע"ז ולכן מכאן ולהלן וודאי דומי' דאתכחיש באכילה ובאבהתי' לא אתכחוש במס' ב"ב דף ל"א ועי' ב"י ח"מ סי' ל"א בשם המישרים וז"ל ואם הכחישו זא"ז במקצת העדות ובקצת אין מכחישין נתקיים אותו הקצת עכ"ל ושפיר אתרע לי' החזקה, ולכן לבתר שכ' התוס' דגמ' בעי לאסוקי שמעתא אפי' אי סובר ר"מ ע"ת לאו דאוריי' וא"כ הו"א דלא אזלי' בתר חזקה ע"כ משום דאתרע, וע"כ בגוונא דלעיל ששניהם מודים שבלילה היתה עליו השרץ ולזה כ' דרבה ור"י לאפרושי דברי ר' ירמי' אתי' כנ"ל פי' לדבריהם:
הדרי' להנ"ל עכ"פ הוכחנו דבתרי ותרי בפסולא דגברא סמכי' אחזקה אפי' היכי דאתרע החזקה לבסוף ולפי"ז בנדון השאלה הי' נ"ל דהכלים מותרין, ועוד אפשר לומר לפי"מ דאיתא שם בעירובין רבא אמר התם תרי חזקה לקולא ופי' רש"י בנגע א' בלילה אפי' אי היתה תרי ותרי הוי סמכי' אחזקה כיון דאיכא תרי חזקה, א"כ הה"נ כיון דשוחט הלזה כבר נטל קבלה והי"ל הרגשה מעולה, ואי"ל עכשיו הוא דאבד חוש הרגשתו ועוד דכיון דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין ומרגישין הם, ואף דאיש זה יצא מהרוב דהרי אינו חלי ולא מרגיש מ"מ יש לו חזקה הבאה מכח רוב די"ל עכשיו הוא שיצא מן הרוב כמו בגבינות ואי"ל תרי חזקה לקולא, ועדיין יש לפקפק בהיתר הלזה, אבל כבר הוכחנו דבפסול גופא אפי' חדא חזקה מהני, ע"כ נראה לענ"ד להקל בזה להלכה, אבל למעשה חלילה לי לחלוק אדברי מ"ו הגאון ז"ל בספרו חת"ס חיו"ד סי' ב' דאוסר הכלים:
יואל אונגר מרעכניטץ: