אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה עח

תשובה עז

להנ"ל.

פאקש, עש"ק פ' לך תרי"ח לפ"ק:

ע"ד שאלתך בענין הרואה מ"ת הקשית לשאול וקשה להמציא לעני' הלזו מזור ותרופה כי מה שהוא רגיל להוציא דם עם מי רגליו כבר כתבתי לך שזהו אינו מועיל כלום שאפשר לומר מכה או נקב יש לו בשלפוחית שמי השתן נקווים לתוכן, וכן משמע מלשון הרשב"א שתולין בש"ז דבעל כיון שמוצא דם גם שלא בשעת השתנה, אבל עם מי רגליו לא מהני ולא תלי' דנפתחו עורקי הדם שבשבילי האבר כ"א אמרי' דהמכה וכל הקלקול הוא בכיס השתן, וכן ראיתי בנוב"י מ"ת שאין להקל בדבר זה, אמנם יש לומר באשה שיש לה ווסת קבוע דדעת המרדכי להתיר אפי' באין כאן מכה כלל ואף דלא קי"ל כוותי' מכ"מ דעת רוב האחרונים להקל במכה שאין ידוע שהיא מוצא דם, ולפי הנראה בנד"ז שאנו רואין שיוצא דם משבילי איברו אלא שאנו מסופקין בשלמי הרעה אם בכיס השתן או באבר עצתו דאינו גרוע מאשה שידוע מקום מכתה ואינו ידוע אם מוציאה דם, אכן מדברי הרשב"א עצמו יש לדון דאין לדמות דלדידי' תולין במכה שאין ידוע שמוציא דם אפי' באשה שאין לה ווסת ובזה אין דעתו להקל אם לא נמצא שלא בשעת הטלת רגלים מכ"מ נ"ל לדון ולומר, דהנה על דעת הרשב"א כבר אקהי אקהיותא והקשו עליו ממשנה דאפי' גבי כתם בעי' שיוודע שהמכה יכולה להתגלע ולהוציא דם וגם בזה אסתכלו רבנן ואמר ר"ע טעמא משום דדם א' רחמנא ולא כתם, עי' בח"ץ ובמש"כ הנוב"י מ"ק, והנלענ"ד דהנה בטעם דתולין במכה כ' האחרוני' משום דאזלי' בתר חזקה דאשה בחזקת טהורה קיימי, ולפי"ז יש לדון דהא תינח לתי' האחרון של תוס' ריש נדה דבספק ראיי' לא גמרי' מסוטה, אבל לתי' הראשון דשם דדוקא למפרע לא ילפי' ומוכח כן מתוס' רפ"ג דנדה דס"ל כן לעיקר, א"כ קשה למה תלי' במכה הלא בס"ט ברה"י לא מהני חזקת טהרה והרשב"א בעצמו רפ"ק הביא ג"כ רק תי' הראשון של התוס', אמנם כ' תוס' ב"ק די"א דלענין איסור נדה לבעלה לא תחשבי' לי' לספק טומאה דלילף מסוטה, ואין להקשות מדברי תוס' דרפ"ג דהבאתי דמאי הקשו דלמא התם לבעלה מיירי די"ל דכוונתם עפימש"כ הרשב"א שם להקשות מ"ט דרבנן דמכשרי א"נ מחצה על מחצה הוא ואי משום דאוקי לאתתא אחזקתה הא כיון דנפל ממנה החתיכה אתרע חזקה דילה ודינה כדין דמה כדמוכח בשליא בבית ודבריו צריכין ביאור דהא באמת כן הוא נמי הכא למאן דאי"ל רוב חתיכות של ד' מינים טמאים האשה טמאה בוודאי ולא אמרי' דאוקי אתתא אחזקה וסמוך מיעוטא לחזקה דניהוי פלגא דדמיא לשליא בבית כיון דהתיכה וודאי טמאה מכח רוב משא"כ לרבנן דגם החתיכה אינה טמאה בוודאי וספק השקול הוא דאית גבי החתיכה לכן האשה טהורה לגמרי דאוקי אחזקה וכן מוכח גבי שליא בעצמה דאי לאו דרוב שליות אינן בלא וולד או דרוב אינן נימוקין הוי מטהרי' לכל מה שבבית, והטעם דדוקא אם הספק נידון כוודאי גורר להבא מחמתו אחריו אבל אם הספק נשאר בספיקו לא נגרר אחריו הבא מחמתו, ולכן לרבנן מטהרי' לאשה לגמרי וסמכי' אחזקה, וע"כ דקושי' הרשב"א ג"כ היתה כקושי' התוס' דאי הוי דייניני' אחתיכה הוי ספיקה שלה כוודאי דאספק טומאה ברה"י שורפין את התרומה א"כ האשה נגרר בתר החתיכ' וזהו ג"כ כוונת קושי' התוס', [אכן צ"ע לסברה זו מש"כ תוס' דף י"ח ע"א ד"ה שליא דלר"ש רובן נימוקין הלא גם במע"מ אוקי אחזק' אי לאו דכוונתם ג"כ היתה דאל"כ הוי ס"ט ברה"י והבית הי' נגרר אחר השליא,] והנה אחרי הבא נ"ל דטעמא דהרשב"א דתולין במכה שא"י אם מוציאה דם משום דלבעלה דלא הוי ס"ט אוקמא אחזקה, ואין לומר כיון דהמקור עלול להוציא דם והמכה אינה ידועה שמוציאה דם בשום פעם אין ספק מוציא מידי וודאי דהרי אי לאו דרוב דמים באין מן המקור הי' תלי' בעלי' וכן הוא בברייתא דרב קטינא נדה די"ז ע"ב אף דהעורק שבעלי' אינו עלול להזיל דם כלל כ"א לזין את המקום כמו כל עורקי הגוף ורק כאשר יופצע וישוסע מטיף דמיו והו"ל לן למימר כיון דהמקור וודאי מוציא דם בעתותיו ועורק של העלי' אינו ידוע שנפצע הוי כספק מוציא מידי וודאי, ואין להקשות דנימא ג"כ כיון דהדם זב ממנה אתרע חזקתה והוי היא כדמה, ואם היינו דנים על טפח הדם היינו מטמאין דס"ט ברה"י הוא והאשה נגררת אחר הדם וכסברת הרשב"א הנ"ל:

אמנם יש לחלק בשלמא התם כל כמה דלא יצאה החתיכה לחוץ וראינו בעיננו שמשונה מראי' מן כל שאר דם שנקרש עד שא"א לעמוד עלי' אם מראי' מא' מד' מינים טמאים הוא, לא הוי מספקי' מידי דרוב דמים שבאשה טמאים הם, וכל הספק נולד לן ע"י שראינו החתיכה ואז היינו צריכין לדון על החתיכ' והאשה נגררת אחר דין החתיכ', משא"כ כאן מיד שהרגישה שנפתח מקורה נולד לן ספיקא באשה, דהרגשה דאוריי' כשי' תה"ד אף אי לא ימצא שים דם האשה טמאה וא"כ אז נולד לן הספק על האשה אף אי לא ימצא דם אי דם המקור או דם התכה פתחו מקורה והיינו תולי' לקולא להתיר לבעלה מכח חזקה דילה ואף דאח"כ בא הדם לפנינו ומטמאי' הדם, אבל האשה טהורה לבעלה כמו שהיתה מקדם בא הדם חוץ לפרוזדו' לכן מיושב דקדוק לשון הברייתא דמתחלה קאמר אם יש לה מכה תולה במכה והדר קאמר ונאמנת אשה לומר מכה יש לי שממנה הדם שותת ויורד, משמע דבעי' דוקא שתדע שמוציאה דם, ולמה לא קאמר כן ברישא, וכבר עמד ע"ז בתשו' שב יעקב ולפי הנ"ל יש לומר בפשוט דברישא דאיירי לענין איסורה לבעל אז לא בעי' שתדע שמכתה מוציאה דם דלבעלה מותרת משום חזקה, אבל בסיפא דבטומאת דם קאמיירי דהא פליגי אי מקור מקומו טמא ולענין זה לא מהני החזקה דס"ט ברה"י הוא, לכן בעי' שתדע שמוציא דם דאז לאו משו' חזקה כ"א מטעם שאבאר להלן הוא דתולין ואפי' בס"ט ברה"י, ובאמת שהרשב"א כתב דהא דדם שותת ויורד לאו דברי הוא אלא נאמנת לומר שמכה יש לה שיש שם דם ותולין במכתה שאני אומר ממנה הדם שותת ויורד מכ"מ אין כאן תיובתא לדברי דסובר הרשב"א דהלשון משמע דדם זו יורדה מן המכה וזו א"צ שתדע דדי אם יודעת במכה ואז תולין שדם זו שותת ויורדת ממנה אבל עכ"פ משמע מלשון הרשב"א בתה דעכ"פ צריכי' שתדע שיש דם במכה וכמו שהוכיח הח"צ בפירושו ולפמ"ש בסיפא מודה הרשב"א, וממילא ל"ק ממה שהצריך ר"ע בכתם שצריכ' שתדע דיכולה להתגלע ששם לענין טומא' הכתם מיירי דהוי ס"ט ברה"י ודו"ק:

והנה בהא דפה"ג דף י"ד וניחוש דלמא דם מאכולת הוא כ' תוס' ורשב"א בשם הר"ח דעל הבדיקה לא פריך דא"כ הי' אותו מקום אינו בדוק ממאכולת מכ"מ לא היינו תולין כיון דדמים שכיחי בה יע"ש, ורצונו כיון דמקורה עלול הוא להוציא דם ומאכולת לא ידעי' אי הי' שם באותו פעם על כן אין ספק מוציא מידי וודאי ודוקא בכתמים תלינין אי משום דרק חששא דרבנן היא או מכח הוכחה מדלא ארגשה, ולא מהני חזקת טהרה של האשה להחזיק דם במאכולת שאינו ידוע אף דבמכה תליא אף שאין ידוע שמוציאה דם מכח החזקה, וע"כ דצריך לחלק דדוקא במכה שהוא ג"כ בגופא האשה תלי' מכח החזקה, אבל לתלות במאכולת הבא מעלמא לא תלי' ודמי' להא דאמרי' אין מחזיקין ממקום למקום רק בכתמים תלי' בבנה ובבעלה וגם במאכולת הבא מעלמא, ולפי"ז דוקא במכה שבאשה תלינין אף אם אינו ידוע שמוציא דם ולא במכה שבבעל' לענין רואה דם א"ת דכאן ליכא הוכחה מדלא ארגשה דדלמא הרגשת שמש הוא, וכ"ז לענין דמיירי הרשב"א באשה שאין לה ווסת, אבל בנ"ד באשה שי"ל ווסת קבוע ושלא בשעת ווסת דאינה עלולה להוציא דם אז, אפשר לומר דגם בבעל תליא אם אינו ידוע שמכתו מוציאה דם או בספק מקום קלקולו

אמנם הא דתולין במכה שידוע שמוציאה דם אפילו במקום דליכא חזקה דאשה לפי דברי, ועוד נלענ"ד ראי' ברורה ממה דאי' בנדה ד' י"א דבתולה שדמי' טהורין משמשת שלא בעדים ואמרי' בגמר' הטעם דל"צ בדיקה לידע אם נשתנו מראית דמי' דאימא שמש עכרן ופירש"י שם דמשו"ה א"צ בדיקה לאחר תשמיש לעסוק בטהרות וכיון דל"ב בדיקה לטהרות לא בעי גם קודם תשמיש לבטלה, וקשה אם כל הטעם דתולין במכה משום חזקה א"כ למה לא תבעי בדיק' לאחר תשמיש לטהרות הלא אם תמצא דם תהוי טמאה מספק דלס"ט ברה"י ל"מ חזקה לאותו תירוץ של תוס' דאף בספק ראי' ילפי' מסוטה, וע"כ הא דחולין במכה שמוציאה דם לאו משו' חזקה הוא, אמנם לברר הטעם צריך אני להקדים דברי הב"י סי' קפ"ח שכ' הא דתולין במכה בסי' קפ"ז לדעת הרא"ש דוקא במכה שבצדדין ולא במכה שבמקור, ותמה עליו הד"מ דשם מבואר דגם במכה במקור חולין עי"ש ובאמת הוא תימא רבתי דבהדי' שנינו נאמנת לומר מכה יש לי במקור, וגם טעמא לא ידעי' לחלק בין מכה שבמקור למכה שבצדדין:

אמנם הנלענ"ד עפ"י מה שנחקור הנה בגמר' דב"ב דכ"ד אמרי' דרוב וקרוב הולכין אצל הרוב ורצה להוכיח כן מדתניא ר"ח נמצא בפרוזדור שורפין עליו את התרומה ואמר רבא דמשם לא מוכח מידי דרוב ומצוי' הוא, רצונו רוב הוא שהדמים שבמקור מרובים מדמי עלי' ועוד דמצוי ושכיחי טובא לפרוש מן המקור מאשר יפרש מן העלי' והנה הרוב הוא הנקרא רובא דאי' קמן, והנה לדעתי אם באחת רוב ובאחרת מצוי יותר כגון שיש כאן ב' חניות באחת בשר טריפה ואחת כשירה, ובכשירה יש יותר בשר מבאחרת, אמנם רוב הלוקחים בשר בעיר גוים שקונין מחנות הטריפה דמוזלי טובא, אין לספק לדעתי אם ניזול בתר רוב הבשר שבאותו שעה בחניות הכשירה או בתר רוב הפורשים מהחניות, דלענ"ד וודאי ברובא דאיתא קמן וליתא קמן אזלינן בתר רובא דאיתא קמן ואמרי' דהפריש מהרוב בשר שאיתא קמן פריש ואין להביא לכאן פלוגתת התנאים בריש המוכר פירות אי אזלי' בתר רוב אינשי או בתר רובא דזריעה דשם שני הרובים רובא דלית' קמן נינהו, משא"כ כאן דדייני' על דבר הפרוש גופא מאין הוא נפרש ואמרי' דמרובא דאיתא קמן קאפריש ודחי לריבוי דלית' קמן, אמנם אי נמצא קרוב לאותו מקום דמסייע לי' הרובא דליתא קמן נלענ"ד דאזלי' בתר האי רובא עם הקרוב:

ומעתה י"ל דנ"מ לנדון דידן באשה שיש לה מכה בצדדין שידוע שיש בה דם אף אי האשה אין לה ווסת קבוע ועלולה לראו' בכל מקרי ופגע מכ"מ הרי לא הוחזקה לראות בכל שעה רק פ"א בחדש, אבל המכה שבצדדין היא מוציאה דם בכל יום ויום ובכל עת שתדפוק דבר עלי' א"כ מצוי' יותר הוצאות הדם מחמת מכה אף שבמקור יש יותר ריבוי דמים ונוכל לומר כל דפריש מרובא פריש דהוי רובא דא"ק מכ"מ כיון דהמכה קרובה יותר, והקורבא מסייע לרובא דל"ק לכן תולין בה משא"כ מכה שבמקור דאינה קרובה ממקור דמי' לכן דוחה רובא דאיק לרובא דל"ק, אמנם זה דוקא אם אנו דנין על האשה הרואה אף דהרגישה שנפתח מקורה וספק לה אם דם מקורה או דם מכתה פתחה מקורה לא הוי נולד הספק במקום הקביעות כיון דאינה טמאה עד שנפרש ויצא חוץ מבין השיניים ודמי למש"כ הה"מ פ"כ מהל' שבת דכיון דבעת הפרישה לא הי' נ"מ אי ישראל או גוי עד שנפלה מפולת הוי כנולד הספק בפי' אף שפירש לפנינו עי"ש והה"נ, ושפיר איכא למימר כל דפריש מרובא פריש דהוי רובא דא"ק דדוחה לרובא דל"ק אי לא הוי קרוב יותר, משא"כ בברייתא דנאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור דדנין על הדם אי מטמא, וגוף הדם הי' טמא גם בעודני במקור אף שלאחרים אינו מטמא עד שיצא דבית הסתרי' דטומאה בלוע הוי אבל היא עצמה היתה טמאה מכבר ונולד הספק בקביעות ואין לומר בו דפריש מרובא ותלי' במכה דשכיחי טובא אף אי לא הוי קרובה ודו"ק:

ובזה יש ליישב הא דקאמר בב"ב שם אהא דתני ר"ח ש"מ רובא דאוריי' ואף דגם ממתני' מוכח כן דקתני חזקתו מן המקור, אלא לפימש"כ לחלק בין אי דנין על הדם או על האשה יש לחלק דתוס' כ' שם דמוכיח דרובא דל"ק דאוריי' דרובא דא"ק בקרא כתיב ודבריהם תמוהים אמאי לא הוי רובא דא"ק דהא איכא יותר ויותר דם במקור מן העלי' אבל לפמ"ש נ"ל דמלשון ר"ח דם הנמצא בפרוזדר חייבין עליו על ביאת מקדש משמע דעל הבאת דם במקדש חייב לפי"מ שקי"ל בסוף עירובין דמכניס שרץ למקדש חייב, וכן שורפין עליו התרומה משמע דאם נגע הדם באוכלי תרומה, ולענין הדם ל"ל דפריש מרובא וע"כ משום דשכיח טפי הוצאת הדם מן המקור מן הוצאת דם של עלי' והוא רובא דל"ק, אבל במתני' דמיירי מדין האשה והיא רובא דא"ק ובזה יש ליישב קושי' תוס' נדה די"ח ע"א ד"ה כאן על אביי ללשנא דבתר חששא אזלית דס"ל כרב קטינא דא"כ אמאי נמצא על שלו ועל שלה חייבין בקרבן, ולפימש"כ וודאי האשה ובועלה חייבין בקרבן דאזלי' בתר רוב דא"ק דעדיפי מקרוב, אבל לענין הדם דהוי רוב דל"ק ס"ל לאביי דלא עדיפי מקרוב, ושפיר י"ל כרב קטינא ודו"ק:

וסיום התשובה חסר וחבל על דאבדן מיושן הכתב:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה