תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה סה
להנ"ל.
פאקש עש"ק מ"א למב"י תרכ"ו לפ"ק:
על פקפוקו על מה שהמנהג הפשוט בכל המקוואות הנעשים בכל תפוצות ישראל ממי גשמים היורדים למקוה ע"י סילונות מהגגות, ולמען לא יהי' הווייתם ע"י דבר המקבל טומא' עושים הסילון האחרון שמתוכו יורדי' המי' למקוה משל עץ, ומדקדקים ג"כ שלא יעשה הסילון הלזה ע"י שיתחברו הנסרים במסמורת של ברזל לחוש לשיטה דסובר' דהכל הולך אחר המעמיד' כ"א במסמרת של עץ יתחברו הדבקים זה לזה, וחושש מע"כ אחרי שידוע שא"א להכניס המסמורת עד אשר ינקבו "בבארער" מתחלה ואחרי אשר יקוב חור בקרשי' יתקעו בהן המסמרים ותליא בפלוגתא אי בית קיבול העשויה למלאו' שמי' ב"ק דהנה הרמב"ן במיוחסת והרשב' חוששין לדעת תוס' בסוכה דשמי' ב"ק, ובאמת גם בעיני יפלא למה לא שתו לב עד"ז גדולי האחרונים אשר עיניהם כיונים לחקור שיהי' המקוואות כשירות לכל הדיעות, והנה כבר הרגישו שתוס' בסוכה די"ב סותרים ד"ע למש"כ הם בעצתם בשבת דנ"ב ע"ב גבי טבעת של עץ וחותמו מתכות, ולכאורה הי' נ"ל בדעתם לחלק ולומר דכ"ז שלא נתמלא הנקב אף דתתחל' נעש' ע"ש להתמלאות מילוי עולם ושלא להתרוקן עוד, מכ"מ כיון דעדן לא נתמלא ויכול לקבל דבר, עדן מקבל טומאה, אבל אחר שנתמלא מילוי עולם ודעתו שלא יתרוקן תו ולא יהי' עוד ראויה לקיבול בטל ממנו תורת ב"ק ודמי לתבן ועפר שאין עתיד לפנותו עירובין ד' ע"ח, ולכן בסוכה אשמעינן דכ"ז שלא נתמלא שמי' ב"ק אע"ג דעשוי' כדי למלאות ולכן אף דסיכך בהן אחר שנתמלא ופקע מהן תורת קבלת טומאה ג"כ לא מהני דהוי כבלאי כלים בסוכה דט"ז, ועוד לפימש"כ הרמב"ם דנקיבות עשויין למלאות בחיצים של מתכות, א"כ ע"כ הסוגי' מיירי דעדן לא נתמלאו דאח"כ אף בחיצים זכרים אין מסככין אף אי גוף החיצים ש"מ המה בר ממטללתא דהא המה הן בית יד ומקבלי טומאה מטעם ידות, משא"כ בשבת דמיירי דכבר נקבע החות' בתוך הנקב לכן בטל ממנו תורת קבלת:
אבל זה אינו שאם נאמר דכ"ז שלא נתמלא הוי ב"ק א"כ אף לאחר שיתמלא לא יפקע ממנו תורת טומאה דלהעלות מידי טומאה בעי' שינוי מעשה ולא מהני מה שדעתו שלא לפנותו ולא להתרוקן, וביטלה שם לעולם, לא מהני כמש"כ תוס' סוכה די"ג ע"ב ד"ה אם פסולת וכו' ואף דהמסמורת נתקעו בחוזק זה לא הוי שינוי מעשה כדמוכח ברמב"ם פכ"ו דקבעו במסמרים בעי' ג"כ שיבנה עליו וע"כ דכיון דמתחלה נעשה כדי להתמלאות לא ירדה עלי' תורת טומאה, אמנם אחרי ראותי שהרב המבי"ט בקרית ספר כת' דאין שום דעת דסובר דעשוי' למלאות שמי' ב"ק מדאורי' ומאן דמחמי' הוא רק מדרבנן אטו ב"ק שאין סופו להמלא מילוי עול' א"כ שפיר י"ל חילוקי הנ"ל דדוקא נקבים שהן עדיין ריקנים רק שסופן להתמלאות מילוי עולם יש לגזור עליהן אטו נקבים העשויין להתמלאות בדבר שסופו להפנות, דלאו כ"ע ידעו דעתו של הבעלים אי למלאות מילוי עול' או לא, אבל אחר שנתמלא בדבר שהכל יודעים שאין סופו להפנות כגון מילוי החותם בחור הטבעות אין לגזור עוד, כנ"ל ליישב סתירת דברי תוס' והא דהקשו על רש"י סנהדרין גבי כדור ואימם ולא תירצו דהתם מיירי לאחר שנתמלא ולהכי מטהרי רבנן כיון דגם קודם שנתמלא לא הוי ב"ק מדאוריי' רק מדרבנן ולאחר שנתמלא דבטל הגזירה דרבנן לא מקבלי תו טומאה, ונ"ל דס' תוס' דהתם ע"כ קודם שנתמלא מיירי דלאחר שנתמלא ג"כ ר"א מודה דבטל ממנו תורת טומאה, ואדרבא לר"א יותר מסתב' לטהר אחרי מילאותם מלרבנן דס"ל פכ"ג דכלים דאם נקראו מטבילין כמות שהן דהוי חיבור המילוא עם העור ורבנן פליגי דלא הוי חיבור, וא"כ השתא לרבנן דמה שנתמלא לא נתחבר לבית קיבולו לא מטמא כ"ש לר"א א"ו דקודם שנתמלא מיירי ובזה ר"א מחמיר משום גזיר' דאתי לחליפי בב"ק שעתיד להפנות מהן מילואיו, ולכן שפיר הקש' תוס':
אמנם מדברי הרשב"א בתשובתו ובמיוחסת משמע דל"ל חילוק זה, אבל ראיתי שבשבת גם הרשב"א בחידושיו כ' דלכן טבעת של אלמוג וחותמ' של מתכות דאינה מקבלת טומאה מכ"מ דב"ק העשוי' למלאות הן ועכצ"ל דס"ל ג"כ החילוק הנ"ל, והא דפוסל לסיכוך בסולם הוא מטעם שכתבתי דשאני סככה דגם בבלאי כלים לא מסככין משום דאתי מכלי הה"נ בזה כיון דכ"ז דלא נתמלא הוי מקבל טומאה גם לאחר שנתמלא לא מתכשר לסכך כן אמרתי לפום ריהטא, אבל בינותי בגוף דברי הרשב"א וראיתי שדעתו שם בסולם דמקבל טומאה מה"ת אף שעשוי למלאות, וא"כ לפימש"כ לעיל גם אחרי שנתמלא לא יופקע מה"ת מידי טומאה וקשה ממש"כ הוא בעצמו בטבעת ש"ע וחותמו מתכות, וא"א לתרץ ג"כ בחילוק שכ' תוס' וכ' הפוסקים שזהו דעת הרמב"ם דלא לסתרו דבריו שבהל' כלים למ"ש בהל' סוכה, שבחיצים לפעמי' נוטלין הברזל מן העץ דהא בסולם אין דרך ליטול השליבות מן הירכים, ע"כ נראה דס"ל להרשב"א דדוקא במקום שכל אדם ברצותו יכול להסיר המילוי, וא"צ מעשה אומן להחזירו להעשות ראוי לקבלה, כעין החיצים נקובות וכן שליבות הסולם הוא דהוי ב"ק, משא"כ חותם הקבוע בטבעת שלא בנקל יכול אדם שאינו אומן להחזרו שיהי' עוד ראוי לקבלה בזה לא הוי ב"ק, ואם סברה זו נכונה א"כ הני נסרים שנתחזקו ונתדבקו יחד ע"י יתידות ש"ע והם תקועים בחוזק כ"כ שא"א להוציאם ויתידות בל ימוטו לעולם, גם אם בחוזק יד נפריד הקרשים ובקורנס יכה על חלקי הסילון ישברו היתידות באמצען אבל לא ימושו מחוריהן, ולא ילוזו ממקום מושבותיהם, ולא יתרוקן החורים שמלאו אותם עד אשר במקבת [באהרער] יכרו חורים חדשים, ובזה אפשר דכ"ע מודים דלא מיקרי ב"ק, ולא דמי זה למש"כ הנוב"י מ"ק חי"ד סי' צו בחלונות שיעשה חיזוק העשיות מזכוכית ע"י מסמרים ש"ע ולא ינקב מקדם לתחוב היתידות בנקבים דהוי ב"ק העשוי' למלאות, דשאני התם דראשי הכונסות מגולים ויכול כ"א להוציאן ע"י צבת [צאנגע] ואין מחוסר תעשה אומן להחזירן לקיבול, משא"כ בנד"ד שכל ב' ראשיהן תקועים בחוזק בתוך נקביהם, ויש קצת ראי' לסברת הלזו ממשנה דכלים פט"ו מה' הותל שהוא נותן ונוטל מתוכו טמא ואם אינו יכול עד שיקרענו או עד שיתירנה טהור, אלא כיון דבשעה שנוטל מתוכו בטל ב"ק לא קבלה דשעה זו כ"א תשמיש עראי הה"נ בנתמלאו החורים ביתידות בל ימוטו לעולם ואם ירצו להפריד החלקים ישברו, ולא יהי' החורים לקבלה כ"א בפעם הזאת לא הוי כ"א תשמיש עראי: