אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה סד

תשובה סג

להנ"ל.

פאקש, עש"ק פ' ויחי תרכ"ו לפ"ק:

הנה מעכ"ת קרא אלי זה ג"פ, ואני הייתי טרוד מאד באלו הימים, וגם באו אלי שאלות הנצרכים לשעה אשר להם הקדימה ע"כ עמו הסליחה על איחור תשובתי:

והנני אשיב תחלה על דבר שנצרך להוראות שעה, והוא שבונין המקוה בלבינים ששרו כמה ימים במים המכונסין בכלים ובלעו מי שאובין הרבה, וחשב מע"כ בהכניס מי גשמים לאותו המקוה, דלמא יעברו מעל"ע שיעור כבישה טרם ימלאו ת"ס, ויפלטו ע"י הכבישה ג' לוגין מים שאובין ויופסל המקוה, הנה אם גם נחוש לדעת מעלתו דפליט' הלבינים תפסול המקוה מכ"מ לא וודאי לנו בבירור שפלטו ג' לוגין, וספק שאובין להקל, ואף לדעת הר"ת שגם ג' לוגין הלמ"ח, היינו דוקא בתחלתו כמ"ש הרא"ש בשמו ריש הל' מקוואות, משא"כ כאן שלא יתחילו לפלוט עד שבאו לשם מים אחרים, ואם נאמר דדוקא בספק נפילת ג' לוגין מקילינין, משא"כ בספק דילן דלא ידעינין כמה נפיק מנהון דהוי ספק בחסרון ידיעה דאף בדרבנן לא מקילינן כדאי' בסי' צ"ח, גם זה אינו לפמש"כ הטו"ז שם סק"ו דדוקא אם חסרון ידיעה לו לבדו, דאם הוא אינו מכיר אחר יכיר, אבל אי הספק לכל העולם אז אם מספקינין אי מותר או אסור שפיר מחשב לספק, אבל אי הספק בשיעור אז מחמרינין לשער בשיעור גדול, יעי"ש מלתא בטעמא, א"כ בנד"ז דאי הוי ג' לוגין אז ל"מ שום שיעו' לבטל אפי' אלף סאין, בזה מהני הספק דלא ידעי' כמה נפיק מיני' כיון דהוא ספק לכל:

ובזה אני מבין מה שהקשה בטור סי' ק"ו על מש"כ הרשב"א דחתיכה שבלעה איסור נשאר באיסורא שאין האיסור נפלט לגמרי, וכ' שאינו מבין דכיון שהכל מצטרף לבטלו ע"כ הטעם מתבלבל בכולו, והדבר תמוה דהא דבעי ס' נגד כולו משום דלא ידעי' כמה נפיק ודלמא נפיק הכל אבל התתיכה אסורה דלמא לא נפיק הכל, וכבר נתקשו עליו, ול"נ דהא דכ' הב"י שם דאף אי טעמו קפילא ולא נרגש בו טעמא דאסור עד שנפלט ממנו כל הבלוע, זה וודאי בשארי איסורים הוי רק מדרבנן משום לתא דבב"ח, וכיון דבכולה משערינין אלמא דאפשר דיצא ממנו כל הבלוע, וא"כ למה נאסור החתיכה ולא נסמוך אספיקא דלמא נפיק מני' כולו, דהוי רק ס' דרבנן, אף דלס' דלמא נפיק כולו חיישי' גם בדרבנן משום דהוי ס' בחסרון ידיעה, היינו משום דאפשר להכשירו בשיעור גדול, משא"כ לענין אותו החתיכה אי נחוש לספק דלמ' לא נפיק כולו גם כי ירבה עלי' א"פ ככה ישאר באיסורו שפיר הוי לנו לסמוך אספיקא דלמא נפיק תני' כולה כן נלענ"ד, גם אין לפקפק ולומר דלעשות המקוה מלבינים כאלו הוי כמעשה ספיקא דרבנן בידים, דז"א דבשעה שאנו קובעין אותם בבנין וגם בשעה שמורידין לתוכה מי הגשמים אין כאן עוד ספק ורק כשיפסקו הגשמים טרם מלאת השיעור ותמשך הפסקה זו יותר ממעל"ע אז יתוולד הספק, וראי' דוגמא לזה ממה שאי' ברמ"א סי' ק"ץ דמותר לאשה ללבוש רק בגדי צבעונים כדי להנצל מכתמים, וכ"ש הוא משם דמתכווני לטהר ספקותי' ומכ"מ מותר דמי יימר דתראה כ"ש כאן דאין כוונתינו שיפלוטו כלום, ומי יימר דיפלוטו טרם מלאת השיעור.

אמנם בעיקר הדין לענ"ד אין כאן כיון שכ"ז שלא פלטו אינן פוסלין, דלא גרע מים הבלועים בלבינים מבלועים בספוג, וכשיפלוטו ג"כ לא יפסילו דרק על ג' לוגין שנפלו גזרו ולא על מים שבצד המקוה כדאי' במשנה פ"ו גבי אביק, אע"ג דהתם לא מטהר כ"א בצד המקוה אבל לא כשהשאוב באמצע, דהתם אם הוא באמצע כל המים נגררים ע"ג הכלי והוי כולן שאובין, משא"כ בזה:

וע"ד המקוה שהיתה סמוכה לבאר, ובדופן המפסיק בין הבאר של מים חיים ובין המקוה היתה חור יותר משפוה"נ, ותחבו שם ברזא של מתכת דהיינו כלי שקורין פיפפען, היא שפופרת חלולה וארוכה וסמוך לסופה נקובה ותחוב בתוכה ברזא היא הנקרא תרנגולת נחושה, וע"י כלי זה הובאו מי המעיין להמקוה עד מלאת לה מ' סאה ואח"כ מלאוה בשאובין עד שיעור שתוכלו הנשים לטבול בהן המבואר בסי' קצ"ח זרת למעלה מטיבורה, שמי הבאר נמוכין הרבה ממי המקוה אם מלאה לה שיעורה, ואם נסלק הברזא יתמעטו ממי המקוה ולא ישאר שיעור שתוכלו לטבול בה, ומעלתו פקפק בה על שהפופרת גם כשתחוב בה התרנגולת הי' מקבלת מעט מים ונראה דהיינו שהנקב שבתוך חלק התרנגולת היתה גבוה מעט מחללת השפופרת, ולדעתי אין בזה חשש כלל לכשיתחשבו שאובין דהוי כאלו העבירו ע"ג שפה מעט דרפ"ה דמקוואות, אבל אני נבוך בו מאד מטעם אחר, אם ברזא זו לא נעשית מתחלה לשמש את הקרקע, והיא כלי המקבל טומאה, א"כ אף דמטעם דהוויתו ע"י דבר המקבל טומאה ליכא, לא מיבעי לדעת הרא"ש דאף בהוויתו ע"י דבר המקבל טומאה מהני השקתו למעין כמבואר בש"ע סעיף מ"ט דאין כאן חשש אלא אפי' לדעת הרשב"א דחולק שם ובעי דוקא חיבורו לקרקע וזה לא מהני אם לא נעשה מתחלה לכך כאשר יתבאר, מכ"מ כאן דאף בהסיר הברזא יבואו אותן מ"ס ע"י החור שבכותל לית לן בה כמ"ש הש"ך ס"ק ק"ג, אמנם זה עקא דהדיעה הראשונה של המחבר בסעיף נ' בנפרץ כתליו בעינין שישאר אחרי שיצאו אותן המים שלמעלה מן הסדק מ' סאה, וקיצר המחבר במקום שהי"ל לו להאריך, דבעינין ג"כ דתשאר כדי שתוכל לטבול ולהתכסות כל גופה באותן המים מבלי סיועת המים אשר ממעל למוצא הקילוח, שכ"כ במהרי"ק שורש קנ"ו, וסתימה בדבר המקבל טומאה לא מהני לשיטה זו דהביא הש"ע לדיעה ראשונה דנראה לו לעיקרת, וא"כ בכאן אם נסיר להברזא ישארו מ' סאה מרודדים ואין בהם לטבול אדם כראוי והוי כמזחיל בדבר המקבל טומאה:

ומתחלה אומר אם כלי הלזה נעשה מתחלה להדקו בחביות, הי' בעיני דבר פשוט שמקבל טומאה, אמנם ראיתי למ"ו בחת"ס סי' רי"ח ש"כ דברזא כיון שאינו משמש בפני עצמו אף דשמו עליו אינו מקבל טומאה עכ"ד, ובעיני הדברים תמוהים דהא בהדי' שנינין כל שיש לו שם בפ"ע טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר, ומן המנעול, והפותח שתחת הציר, והציר והקורא והצינור, שנעשו לקרקע, אלמא דכלים כאלו שאינן משמשין בפ"ע אי לא דנעשו מתחלה לשם קרקע היו מקבלין טומאה, וכ' הראב"ד בפ"ט שלא בא המשנה למעט אלא כיסוי הכלי וחיפויהן, וז"ל הרמב"ם בפי' המשניות פי"ב משנה ג' מפתח למה שיבא, שכל מה שתשמע בכלי מתכות טמא מבואר לפי שמקבליהן ועשוטיהן טמאים ואולם כשתשמע טהורים הוא א' מג' סיבות, אם הוא גולמי כ"ח, או שהוא בלתי נפרד בשם, או שיהי' סמוך כמו אונקלי הכותל עכ"ל נראה מש"כ או שיהי' סמוך דכוונתו שיש לו שם לווי', כמו אונקלי דלא מיקרא אלא אונקלי של כותל או של שידה, וע"ז רמז ברפ"ט, והנה המג"א בסי' קנ"ט ס"ק ד' מחלק בין צינור שפתוח למעלה ובין שפופרת דצינור לא הוי כלי כמו שמוכח בתוס' והרא"ש במש"כ גבי אוריתא דדלאי דצינור לא הוי כלי, ולא אבין לה דהא במשנה מבואר דצינור אי לא נעשה מתחלה לשמש את הקרקע הוי כלי, ואי ס"ל לתוס' והרא"ש דהתם בקבועין בקרקע מיירי זהו באמת שם דעת הרמב"ן שהביא הרשב"א בתה"א, אבל תוס' והרא"ש דלא ניחא להם בכך דאי הוי כלי כגון שחקקו ולבסוף קבעו הוי כשר להטביל בו הידים לשי' הבעה"ג אלא דבקבעו ולבסוף חקקו מיירי לכן לא הוי כלי, ולא מפני שהוא פתוח למעלה, עכ"פ חזינין דבכלי כזה שהוא שפופרת המכוסה בכל הצדדים כשר גם לדעת המג"א ליטול ממנו לידים אף דבצינור הפתוח למעלה פוסל משום שהמים לא באו מן הכלי לידים שהצינור מפסיק, מכ"מ בשפופרת מודה כאשר היתה בכיור א"כ מוכח דברזא זו יש לה דין כלי ומקבל טומאה:

ואם האומן עשה ברשות כאלו למכור סתם ולא הכינם בפירוש אי לכלים או לקרקע, הדבר מבואר ברמב"ם פ"ח הל' י"ג והוא מתוספתא דאזלינין בתר רוב, אם רוב עשויין לדבר המקבל טומאה מקבלין כולן טומאה, אמנם אחרי שנמכר לאחד שיחדן לקרקע בענין כיו"ב כ' המל"מ פ"ב הל' א' דכיון דעדיין לא ירדו לקבלת טומאה ע"י מחשבה כ"א דסתמן עומד לכך מהני מחשבה גרידא בלי שינוי מעשה להעלותן מידי קבלת טומאה והוכיח כן מבגד שחישב עליו לצורה דפ' דם חטאת דף צ"ד, ועל סברה זו סמך הנוב"י במסמרי' שעשאן האומן סתם, ואם הסברא אחת צריך לחלק בין הך דהבאתי, דאם עד שלא באו ליד הקונה נגע בו השרץ הי' מקבל טומאה כיון דסתמא לדבר המקבל טומא' עשוי' אבל אחר שבא ליד הקונה שיחדו לדבר שאינו מקבל אם יגע בו שרץ אח"כ לא יקבל עוד, ואפשר עוד שגם אם כבר נטמא בשרץ שיעלה ע"י מחשבה זו מידי טומאתו, אבל יען שלשון המשנה ואין עולין מטומאה ע"י מחשבה ולא חילק בכך, משמע דלא כוותי' וקושייתו מהאי דחישב על הבגד לצורה ל"ק מידי די"ל דחישב עליו מיד באריגתו, דלא ירד מעולם לידי טומאה, וכן משמע לשון המשנה פכ"ד גבי ג' סדינין הן והמל"מ עצמו כ' דמדברי הרמב"ם פכ"ב גבי מטפחת ספרים יש להקשות על סברתו, ע"כ לא נכון לסמוך עליו, וכן משמע לשון תוס' עירובין דף ס"ח גבי מת בבית ולו פתחים הרבה דטעמ' דב"ש דאין עולה מטומא' כ"א בשינוי מעשה, ולא כמל"מ דבסתמא מהני מחשבה בעלמא ונר' לענ"ד להביא ראי' ברורה דלא כס' מל"מ, דבגמ' דנדה דף נ"א ע"ב מביא ראי' דסת' שבת לכמך קאי ומטמא טומ"א מדתנן השבת משנתנה טעם בקדירה אינה מטמאה טו"א, וכ' רש"י דמדתנן השבת משמע סתם שבת, ולא שחישבה בפירוש לכמך, רק מדרוב הנלקטים לשבת הוא לכן מחשב אוכל, ואמרי' דגם אם נתנה לקדירה לא בטיל שם טומאה מני', עד שנתנה טעם שהשליכה כחה לתבשיל ולא נשארה אלא שמרי', אלמא דכ"ז שלא הוציאה טעמא וראוי' עדיין לאכילה לא נתבטלה קבלת טומאה מנה ע"י שנתנה לתבשיל אף דרק מסתמא ירדה לידי טומאה והוא לענ"ד ראי' שאין עלי' תשובה, וראיתי ברמב"ם פ"א מהל' ט"א שכ' ואם חישב עליו לקדירה אינו מטמא ט"א, וכ' עליו הראב"ד שלא כן הוא שאינו יוצא מידי טומאה במחשבה כ"א בשנתנה טעם בקדירה עכ"ל נראה שסובר הראב"ד שדעת הרמב"ם שאם גם אחר לקיטתו בסתם הדר חושב עליו לתתו לתבשיל יוצא מידי טומאתו והוא כסברת המל"מ, והוא פליג אהאי סברה אמנם אי אפשר לומר כן שע"כ האי דאם חישב לקדיר' שכ' הרמב"ם כוונתו אמחשבה בשעת לקיטתו דלא ירדה לידי טומאה מעולם, דאי נימא דאף אי חישב לקדירה אחר שנקצרו סתם מהני וכס' המל"מ א"כ הא דתנן דדוקא אחר שנתנה טעם אינה מתטמאת ט"א, הא כ"ז שלא השליכה כל כחה עדיין לא יצאה מידי טומאתה, ע"כ בחישב עלי' בפירוש לכמכא מיירי ולא כפירש"י דבסתמא קאי, א"כ מנ"ל לר"א להוכיח דסתמה לכמכא קאי, והנר' ליישב עפ"י מה דאי' בסוכה דף י"ד דאית למ"ד דדוקא בכלים דחשיבי אין מחשבה מוציא מידי מחשבה אבל באוכלין במחשבה נעשה ובמחשבה סלקא, יעי"ש, וס"ל להרמב"ם דהא דבאוכלין מחשבה מוציא מידי מחשבה, היינו דוקא במידי דבלי מחשבה כלל לא היתה יורדת לטומאה כגון התם דקצר את הקשין ואי לאו דהיתה כוונתו בעת הקצירה לאוכל לא היתה מקבלת טומאה, ורק ע"י מחשבה נעשה אוכל, ואתי מחשבה ומוציא מידי מחשבה הראשונה והוי כאלו לא חישב בו כלל, משא"כ בשבת אי נמי תוציא מחשבה האחרונ' מידי מחשבה הראשונה והוי כאלו לא חישב כלום עדיין תורת קבלת טומאה עלי' כיון דסתמא ג"כ לכמכא קאי, ושפיר מדייק הגמ' כיון דתנן בחישב עלי' לאכילה דאינה יוצאה מידי טו"א עד שנתנה טעמא ולא מוציאה מחשבה האחרונה את הראשונה דסתמא לכמכא קאי, אבל אי לא חישב עלי' כלל מתחלה מהני מחשבה גרידא להעלותה וכס' המל"מ, כנ"ל שפירש הראב"ד את דברי הרמב"ם ולפי"ז סברת המל"מ תלי' בפלוגתת רמב"ם והראב"ד, אבל לפי מה שפרשתי אני שמה שכ' הרמב"ם דאם חישב עלי' לקדירה בתחלה בשעת הקצירה היא אין מוכרח כלל דחולק הרמב"ם על הראב"ד, וכ"ע ל"ל האי סברה, וכן נ"ל עיקר דלדעתי לא קיי"ל שם בסוכה כהאי מ"ד דס"ל דבאוכלין מחשבה מוציאה מידי מחשבה כ"א כר"י דס"ל בססן ממש, וכן מוכח בתוס' סנהדרין דף מ"ח שכ' שכופת שאור שיחדו לישיבה מיירי ע"י שינוי מעשה וכ"כ בפסקי תוס' פ' אלו עוברין, וכוונתם לענ"ד דדוקא ע"י שינוי מעשה בטל ממנה טומאת אוכלין, וביטולה לענין אי' חמץ בביטול תורת אוכל לטומאה תלי', ולכן בעי שינוי מעשה להעלותה מידי ט"א, וכן כוונת המהרש"ל שם בחידושו לפסחי' והמהרש"א שם לענ"ד לא ירד לעומקן של בעלי התוס', עכ"פ חזינין דגם תוס' ס"ל דגם לענין ט"א אינו עולה מטומאתה ע"י מחשבה גרידא:

וכן בב"ב דף פ' דא' רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם פי' בו הרשב"א דר"ל אפי' חישב עליו למשקה, והקשה מהא דתני' בברייתא שם דבש בכוורתו חישב עליו לאכילה מטמא ט"א חישב עליו למשקין מטמא טומאת משקין וקאמרי' דלאביי' ניחא דלא תקשה אדר"כ, ולפירושו גם לאביי קשי' נהי דב' חלות בטלו מידי מאכל מכ"מ למה מהני מחשבה למשקין, ותי' דב' חלות הוקצה לדבורים טרם שהי' בהם דבש וממילא מתחלת ברייתו לא היו לא אוכל ולא משקה, וע"י מחשבתו נעשה מה שחישב אי אוכל או משקה עכ"ד, כוונתו דסתם כל הדבש חוץ מב' חלות הראשונו' הוא למאכל אדם, וכיון שירד עליהם תורת אוכל לא נפקו מטומאה זו ע"י מחשבה גרידא, משא"כ באותן ב' חלות דלא ירד עליהן תורת ט"א טרם שיתחשב ע"כ מהני המחשבה לעשותן משקין, ומוכח ג"כ דלא כסברת המל"מ, דאף דלא חישב על הדבש לאכילה רק דמסתמא לכך עומד לא מהני מחשבה גרידא להעלותו מטומאה זו:

וכן נ"ל להביא ראי' מול סברת המל"מ הנ"ל מתוספתא דכלים הובא בר"ש פכ"ד, ובראב"ד בפירוש משניו' לעדיות פ"א מי"א, גבי כסא שקבעו בעריבה דשמאי מטמא אף העשוי בה א"ר יוסי רואה אני את דברי שמאי שאני אומר מלבן אפי' מבית האומן טמא ע"כ כוונתו שאף שמתחלה עשה הכסא בעריבה להניח עלי' כלי הלישה או מקרצית העיסה ולא לישב עלי' מכ"מ כיון שקבע בה המלבן שקנה מן האומן סתם לכן מתטמא מדרס, שהתלבן בבית האומן ירדה עלי' קבלת טומאת מדרס, כיון דרובן לישיבה נעשה ואינן יורדין מידי טומאתן ע"י שחישב עלי' הקונה להיות טפל להעריבה, וכן מתבאר בראב"ד שם, והוא להדי' דלא כמל"מ הנ"ל, לכן אני אומר בטח שברזא שנקחת מן האומן שעשאן סתמא מקבלין טומאה מה"ת, וכיון דכ"ז שלא נקבע בקרקע מקבל טומאה לא מהני קביעתו וחיבורו לקרקע להעלותו מטומאה דחיבור אף קביעה במסמרים לא הוי שינוי מעשה כדאי' שבת דף נ"ח גבי זוג של בהמה ועשאו לדלת אעפ"י שחיברו לדלת נקבעו במסמרים טמא שכל הכלים אינן עולין מטומאתן אלא ע"י שינוי מעשה, אמנם ק"ל ממשנה ב' פי"ד דכלים עשה בראש המקל מניקת וכן בדלת טהורה היתה כלי וחברה לו טמאה, מאימתי היא טהרתה ב"ה אומרים משיחברנה עכ"ד והנה הראב"ד ס"פ י"א פירש דרישא בשנעשה מתחלה לשמש את הקרקע או את העץ מיירי לכן טהור' ואח"כ א' היתה כלי ר"ל שלא נעשה לשמש את הקרקע טמאה וע"ז קאמר מאימתי טהרתו וא' ב"ה משיחבר ויקבענו במסמרים, וקשה הא מסוגי' שהבאתי מוכח דלא מהני קביעותו במסמרים להעלותו מידי קבלת טומאה, אמנם על הראב"ד לק"מ דאזיל לטעמי' דכ' בפ"א דעדיות מי"א גבי כסא שקבעו בעריבה דדוקא אם הכלי גם אחר חיבורו משמש מה שהיתה משמשת מקדם רק דחיבורו לקרקע מעלהו מטומאתו זה לא אמרי' אבל אם אחר שנתחבר אינו עומד כלל לתשמיש שהי' לו מקדם בזה מהני חיבור גרידא, יע"ש ולפי"ז ל"ד לזוג של בהמה שקבעו לדלת דמה שהית' תשמישה מקדם להשמיע קול, לתשמיש כזה עודנו עומד, משא"כ בשפופרת שהיתה תשמישה בתלוש למצוץ יין מן החביות ואחרי חיבור למקל איני ראוי לכך רק הוא לתכשיט הכלי, או קביעותו לדלת שלא תאכל הארץ את עצה, בזה מהני חיבור גרידא, אמנם הרמב"ם פכ"ו מהל' כלים הל' ח' לא ס"ל סברת הראב"ד הלזו כמ"ש הכ"מ שם דבכסא שקבעו בעריבה נמי לא מטהר ב"ה אלא לענין שאינו חיבור ואם נטמאת העריבה לא נטמא הכסא יעי"ש [ולא כתוי"ט פכ"ב] לכן מפרש במשנה דמניקת דמה שמטהר ב"ה משיחבר ויקבע במסמרים היינו לסלק טומאה הישינה אבל מקבלת מכאן ולהבא:

והנה הראב"ד בעדיות הביא ראי' לסברתו מסדין שעשאו ווילון דלר"ע טהרתו משיקבע בפ"נ, אלמא כיון דלא חזי תו למדרס מהני חיבור גריד' להעלותו מטומאתו, והנה שם ע"י שינוי מעשה כמ"ש הר"ש והרא"ש והרע"ב שם, ואין ראי' משם, אמנם י"ל דהא דקאמרו דרק ע"י שינוי מעש' מתטהר היינו שינוי מעשה שלה משיחבר לב"ש או שיקשר לב"ה, והיינו משום דהם מטהרים אף שלא קבעו עוד למסך לפתח וראוי עוד לתשמישה הראשונה משא"כ לר"ע כשיקבענה דלא חזי עוד למדרס באמת מהני קביעות לחודא, אמנם גם ע"ז קשה מאי שינוי מעשה הוא לב"ה דקושר בו הלולאות וכי עדיפא קשירה זו מקביעות במסמרים, ונראה שזה הי' קשה לי' להרדב"ז שהביא המל"מ פכ"ג הל' יו"ד, והרמב"ם נלענ"ד שהי' נשמר מקישי' זאת שכ' סדין שנטמא במדרס ואח"כ עשאוהו פרוכת טהור מן המדרס ומאימתי הוא טהרתו משיקשור, ר"ל לפי שיטתו דספי"א דאף דחיבור גרידא לא מהני לבטל ממנו תורת קבלת טומאה, ויתטמא במדרסו של הזב מכאן ולהלן, מכ"מ מהני החיבור לבטל ממנו טומאה הישינה, והמל"מ כ' אדברי הרדב"ז דלפי הנראה לא ראה מתני' דפ"כ דמוכח דגבי סדין בעי שינוי מעשה ושכ"כ תוס' פ"ד דחולין, וכפי מש"כ הרדב"ז אגופא דמתני' דלמה מהני קשירה קא קשי' לי' ומה שרמז לתוס' פ"ד דחולין לא מצאתי, אבל מצאתי בתוס' שבת דף נ"ח שכ' דהאי דהקומץ רבה סדין שעשאו ווילון דטהור מן המדרס לאו משום קביעות גרידא טהור אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה, וכ"כ בסנהדרין דף מ"ח ד"ה נתנו לספר, אלמא דס"ל דבלא התקנות שהוזכרו במשנה עוד עשה בה שום שינוי מעשה, ולפי דבריהם גם במשנה דתניקת מיירי שעשה שום שינוי מעשה, וצריך להבין א"כ למה בעיני לב"ה במניקת שיחברנה ובסדין שיקשור למה לא תועיל לו שינוי המעשה לחודא, ונ' עפי"מ שכ' המהרש"א ברפ"ג דקידושין דאף לרבנן דר"י דס"ל שינוי מעשה לתקן הוי נמי מעשה הייני דוקא לענין שלא לקבל טומאה מכאן ולהבא אבל להעלותו מידי טומאתו שנטמא טרם עשו השינוי לכ"ע לתקן לאו כלום הוא, ובעי' דוקא לקלקל דהיינו שבירה או נקיבה עכ"ד, ולפי"ז י"ל דמאימתי הוא טהרתו גבי מניקת וגבי סדין שניהם מיירי לאחר שנטמא כדפי' הרמב"ם והרע"ב, ושינוי מעשה שעשו במניקת שתקנו למדת המקל, וכן בסדין שתקנו למדת הוילון דהיא לתקן לא היתה מועלת לבטל טומאה הישינה אם לא בצירוף שיחבר במניקת ויקשור בסדין:

אמנם לענ"ד דברי המהרש"א אלו דברי שגגה הם במחכ"ת דהרי בשבת דף נ"ב בבאין מנוי אדם לנוי בהמה פירש"י לאחר שנטמאו בהיותן עוד לתכשיט אדם, והתם קאמר בגמ' אי בשריתכן עביד בה מעשה ופרחא לה טומאה ומשני ס"ל כר"י דלתקן לאו כלום הוא ולדברי המהרש"א הא כדי להפריח טומאה הישינה גם רבנן דר"י מודו דלתקן לאו כלום הוא, אמנם אפשר לומר להיפוך דוודאי לרבנן גם להפריח טומא' הראשונ' מהני שינוי מעשה לתקן, וגם ר"י דסובר דלתקן לאו כלום הוא הוא דוקא להעלותו מטומאתו הישינה אבל כדי שלא תקבל טומא' מכאן ולהבא גם ר"י מודה דגם שינוי מעשה לתקן מועיל, ולכן פירש"י שם בשבת בבאין מנוי אדם מיירי שכבר קיבל טומאה בהיותו תכשיט אדם, דאל"כ לא בעי טבילה דנטהר ע"י שינוי המעשה לתקן גם לר"י, ומתורצת קושי' תוס' שם על רש"י ד"ה בבאין וכו' והוכרח רש"י לזה מקדשי' לי' סתמא אסתמא דבשבת סותם לן התנא כר"י דשינוי מעשה לתקן לאו כלום הוא, וסתמא דכלים דעולין ע"י שינוי מעשה ולא מחלק בין לתקן או לקלקל והוא כרבנן, לכן כ' רש"י דהאי דכלים דמהני לתקן היינו קודם שקיבל טומאה דבזה מודה ר"י, ובשבת מיירי לאחר שנטמא לכן סותם ר' כר"י דבעי טבילה, ולכן כ' רש"י בקידושין דאם כבר קיבל טומאה קודם שנשתנה בעי דוקא שבירה, והיינו משום דר' סתם בשבת כר"י, ולכן גם במינקת שתקנו למדת המקל ובסדין שתקנו לווילון דהוי שינוי מעש' לתקן לר' דסת' לן כר"י לא הוי מהני שינוי המעשה לחודא להעלו' מטומא' הישינה כ"א בצורו' החיבו' אף שחיבו' אף במסמרי' וביתידות לא ימוטו לא הוי מהני מידי וכנ"ל, ועוד אפשר לומר עפ"י מש"כ תוס' בסוגיא דאוונכרי לעניין קנין דשינוי מעשה בלי שנשתנה השם לא חשיב שינוי כלל יעי"ש וא"כ אפשר דה"ה לעלות מידי טומאה נמי כן, אמנם זה דוקא אם נשתנה לתיקונו אז בעינין אף לרבנן דהוי שינוי חשיב לעשותו כלי אחר ממה שהיתה מקודם לכן, לזה בעינין שישתנה גם שמו אמנם בשינוי לקלקל דאינו ראוי עוד למלאכתו הראשונה ובטל שם כלי ממנו ולכן בטבעת אדם שריתכן ועשה מתנו שיר לבהמה, ונשתנה שמו מהני לרבנן, אבל דמינקת שעשה בראש המקל ובדלת אף שתקנו למדת' כיון דכ"ז שלא נתחבר במסמרים לא נשתנה שמם לכן בעי' חיבור':

וכ"ז בלא נעשה מתחלה לשמש את הקרקע אבל אם נעשה מתחלה לכך פשט דברי הרמב"ם בפ"ט דמהני אף שלא נתחבר וכ"כ בחת"ס, ובטו"ז סי' שע"א שדי בה נרגא דלפי"ז מפתח העשוי מתחלה לפתוח בו דלת המחובר לא יקבל טומאה וקשה ממשנה דפ"ו דאהלות קוברי המת באכסדרה שהגוף א' הדלת וסמכו במפתח דאם אינו יכול לעמוד בפ"ע דלא הוי חציצה, ובאמת במשנה שם איתא דאף דנדבך נתון ע"ג ד' כלי' אפי' כלי גללים אינו חוצץ, דכללא הוא דכל שנסמך על יד כלי לא מיקרי אהל, וברא"ש שם בפירוש למשנה ב' כ' ותימא לי דכלי גופו שהוא טהור חוצץ ודבר אחר העומד ע"י כלי טהור אינו חוצץ עכ"ל, וראיתי בחת"ס עירובין דף ל"א שהרגישו בקושי' החמורה זו ותי' בשם הרשב"א דמתני' אתי' כמאן דסוב' אהל זרוק לא שמי' אהל לכן לא מהני כ"א בשנסמך ע"י אבנים או בהמה יע"ש, וצ"ל לפי"ז דגם דלת אף שמחובר' לכותל מכ"מ כיון דעשוי לפתו' וליעול ג"כ הוי אהל זרוק ואינו חוצץ בשנסמך ע"י כלי אפי' שאינו מקבל טומאה, וגם יש מקום לומר דלכן אינו חוצץ נדבך הנחתו' ע"י כלי' משו' דאומרי' עמוד ונעש' מלאכתינו בכלי' האלו ולא מבטלי להו שם משא"כ בנסמוך ע"י אבני' אמנם הי' קשה לפי"ז לא יסתום ג"כ כלי בפתיחת החלון ויעי' בזה תוס' ב"ב ד"כ, אמנם מש"ק בתוס' שם בב"ב לחד תירוצ' דבמפתח שתקבל טומאה מיירי דוקא היינו לפי הה"א דאף דמה דחזי לי' ולא מבטלי חוצץ יע"ש:

וע"ד שאלתו שדעתו כדי שלא יתמעטו המי' שבתוך עוקת המקוה ובנוי' על כל צדי' מבנין לבינים לעשות תיבה ממתכות [צינק] ולשומו בחפירה אחת של המקוה וקודם קביעותה בארץ ינקב התיבה כמוצא רמון, כי כן ראה בשם ס' גידולי טהרה דבעי הנקב כמוצא רמון ולקבוע תחת הנקב חתיכת עץ מנוקב כשיעור הזה ולסותמו אח"כ בחתיכת עץ ארוך, והנה מתחלה חשבתי שרצונו לעשות תיבה זו מעץ ולצפהו בעשת המתכות הלזה וזה תליא בפלוגתא דבסוף חגיגה איתא דבטל הכלי לגבי הציפוי ולפי' הרמב"ם כיון דציפוי טהור אף הכלי טהור, וא"כ לא בעינין כ"א שלא יחשבו המים שאובין וסגי בנקב כשפה"נ אבל לשיט' רש"י ותוס' להיפך כיון דבטל לגבי הציפוי הוי כאלו כולו של מתכות ומקבל טומאה אף אם מחזיק מ"ם סאה בלח וא"כ בעינין נקב כמוצא רמון, ולא אאריך בזה כי היום שמעתי מפי התו' מו"ה ישראל נ"י שרצינו לעשות רק התיבה של מתכות והנה מש"כ בשם ס' גידולי טהרה אשר לא ראיתיו מעולם, כן מבואר ברשי' שבת דף ט"ז ע"ב, והנה לכאורה יש מקום לפקפק ולומר דוודאי בכלי שטף דפשוטיהן טהורים ואינה מקבלת טומאה אלא אם היא בת קיבול וכיון שניקבה שאינה ראוי' לקבלה יצאה מידי טומאתה משא"כ מתכת דגם פשוטיהם טמאין דלא אתקש לשק והא דמהני נקיבתה הוא משום דכיון שנשברה יצאת מתורת כלי, והיינו אם נוקבה לקלקולה משא"כ אי תחלת עשייתה היתה לשם כך, ועוד אפשר לומר דאף דנקיבה כמוצא רמון מטהרתה מכ"מ מקבלת טומאה מכאן ואילך כמ"ש רש"י בחולין דף קכ"ג ומדמי לכ"ח דשבירתה מטהרתה ושבריו מקבלים טומאה אמנם יש להביא ראי' מירושלמי שהובא בתוס' פסחים ד' ק"ט שהקש' על ים שעשה שלמה והלא כלי הוא ומתרץ דרגלי השוורים היו נקובים כמ"ר וכתב תוס' דלהכשיר המים שבים הי' די בשפה"נ כיון דמחובר למעין, ומוציא רמון בעי לבטל השוורים מתורת כלי שלא יקבלו טומאה עכ"ד, ונראה דס"ל לתוס' דאף דקיי"ל מה"ת מהני חיבור למעיין אפי' לטבול בתוך הכלי כמו שהוכיחו ר"ש ורא"ש רפ"ה מהא דשידה תיבה ומגדול שבתוך הים היינו דוקא אם אין הכלי מקבל טומאה, דשידה תיבה של עץ הוא וכיון דמחזיק מ"ם סאה בלח דהוא כוריי' ביבש אינה מטלטל מלא וריקן אלא דמכ"מ אסור לטבול בתוך כלי כמ"ש ה"ר יואל במרדכי דבעי' דומיא דמעיין ובור שאין כלי מפסיק [ולא כנוב"י מ"ת ששגה בזה במח"כ] לזה מהני חיבור משא"כ בים דשלמה דהיתה של מתכת והיתה מקבלת טומאה אף דבא במדה לכן בעינין נקב המטהרו עכ"פ חזינין דמהני נקיבה כזו דלא תקבל טומאה מכאן ולהלן ולכן אם התיבה נשארה מנוקבת ולא נסתם הנקב כ"א באבנים וצרורות שפיר דמי:

אבל רצון מעלתו להכין לה עץ ארוך מעוגל מתוקן לעגולת הנקב ויהי' ברזא הלזו להוציא ולהכניס, זה לענ"ד לא אריך למעיבד הכי דא"כ כיון שאף שאם הנקב פתוח א"צ מעשה אומן לתקנו ולסותמו סתימה יפה והדיוט יכול להחזירו א"כ לא יצאה התורת קבלת טומא' כדאיתא בסוגי' דזוג וענבל שבת דף נ"ח ובפרט לפי' התוס' שם דאף אי ניטל הענבל ולא חזי הזוג לחוד למידי מכ"מ כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמחברי דמי ואף ה"נ וכן במשנה ר"פ כ"ו דכלים סנדל עמקי וכוס של שנצות דא"ר יוסי דאעפ"י שהן מותרין, טמאין שהדיוט יכול להחזירו ובמנעול שע"ג איחוס בסנהדרין דף ס"ח פירש"י דטעמא דחכמים מטמאין כיון דאינו חסר מעשה אומן אמנם לזה הי' תקנה שנתקן העץ ארוך שיהי' מכוון לנקב שבתוך חתיכת העץ שיושם בין רצפת האבנים תחת נקב התיבה של מתכת, ולא יתחבר לכלי כלל עד אחרו שיקבענו בארץ ויהי' קובעו ולבסוף חקקו:

אכן גם בזה נפלנו ברוותא, כיון שעכ"פ לאחר שיסתום הנקב הידק הטב בברזא הלזו יעשה הכלי שלם ואף דקבעו ולבסוף חקקו הא לפי סוגיא הגמ' דב"ב לא מהני חיבורו לקרקע כ"א בשאיבה דרבנן משא"כ לענין טבילה בתוך כלי דהוא מדאורייתא כאשר כבר העירו גאוני בתראי ה"ה המרח"ש ונוב"י ותרכבת המשו' ומו' בחת"ס הביא כל תירוצים שנאמרו בענין זה והוסיף מדילי' טעם להיתר אבל התנה שלא יהי' הכלי נעשה מתחלה לשמש את הקרקע, וזה אינו במקוה שלו וגם בזה כ' להלכה בסי' ר"ה שלא יסמוך על היתר שלו אם לא יסמכו עמו גאוני הזמן. ולא ידעתי מה הצריכו לעץ ארוך הלזה שיהי' לברזא לסתום הנקב ולא סגי לי' מה שמבואר להדי' ברמב"ם וש"ע לסתום הנקב בבנין, ואם צריך הנקב לנקות המקוה מרפש וטיט שיצאו המים ע"י נקב הלזה כשמוציא הברזא הארוכה ממנה, לזה היתה העצה היעוצה לעשות ב' נקבים, האחד שיעורו כמוצא רימון ויוסתם בבנין אבנים וצרורות להכשיר התקוה, ונקב השני' עם הברזא הערוכה לה לפי מדתה להוציא המים כשירצו וזו בלי שיעור יעשו כמו שלבם חפץ:

ועתה עיינתי עוד הפעם בדברי שאלתו שכ' שרצונו לעשות תיבה ממתכות בחפירה אחד ונראה שדעתו לעשות חפירה אחרת לטבול בתוכה, וזו בציפוי מתכות היא רק להחזיק שיעור מ"ס להשיק בה מים שאובין שבחפירה שטובלין בה, ולזה בעי לקבוע בה ברזא הארוכה להוציא מגומתה כשירצה לחברה אל מקוה האחרת, וכיון שאין טובלין בתוך כלי הלזה, בטל הערעור של הרח"ש, אף דאכתי יש לחוש לפי"מ דקיי"ל דכולה שאוב מה"ת, ולא מהני תלוש ולבסוף חברו כ"א בדאיכא רוב מים כשירין, ונ"ל עפ"י מה שכתב בהג"ה בעל הנפש דשאובין שהמשיכוה כולה אינה אלא דרבנן, וא"כ אם יש הפסק בין שני המקוואות ג' טפחים והמים ימשכו מזו אל האחרת שיעור ג"ט דמה"ת כשירה אף אי הי' שאובין בכלי בתלוש ורק מדרבנן יש לחוש, ולאיסור דרבנן מהני תלוש ולבסוף חברו, ועוד דנראה דהא דהסכים הרמ"א לשיטה דכולה שאוב הוא מה"ת היא דעת הר"ש ולדידי' אין פסול מה"ת כ"א בשאובין בכלי דמקבל טומאה ומשום דהוויתו ע"י טהרה בעינין וכיון דתיבה זו אינה מקבלת טומאה כלל גם טרם שנתחבר' מטעם דנעשה מתחלה לשמש את הקרקע ורק לענין פסול שאובין לא מהני עשייתה לשם קרקע כמ"ש נוב"י מ"ת וא"כ לא הוי אלא פסול דרבנן ומהני החיבור כנ"ל:

וע"ד שאלתו אי כל הסילונות אינם מחוברים רק הסילון התחתון שממנו המים מקלחים לתוך המקוה הוא מחובר לקרקע וגם עשויה מתחלה לשמש את הקרקע לא ידעתי מקום ס' וודאי מועיל, ומה שכ' בכל הספרים שיעשו סילון הלזה של עץ היינו משום דאם היו המים באים לתוך המקוה בלא הסילון לא הי' צריכי' לתקנה זו כל עיקר כמ"ש הש"ך ס"ק ק"ג, אבל לא רצו בענין זה שא"כ כל הגשמים יקלחו לתוך המקוה וישטפו הבית לכן נעשים הסילונות באופן שיוציאו המים לחוץ רק אם מצטרכי' להורידן למקוה אז יניחו סילון זה תחת מוצא המים שבסילונת לכן בעי של עץ אבל אם אפשר לעשותו מחובר וודאי המקוה כשירה:

ומה שנסתפק מעכ"ת אם מהני אם יביאו שלג וקרח בכלי' הנקובים שלא יתקבצו ג' לוגין מהפשרתם תוך הכלי ולהניח' ע"ג נסרי' המונחי' בתוך החדר שהוסק שם ויפשרו טרם ירידתן לתוך הבור לא ידעתי מקו' ספיקתו ואדרב' מה שאנו נוהגין לתת השלג בתוך העוקה ולהפשירו שם ע"י אבן מלובן, הוא רק למאי דקיי"ל כר"י שעשה כן מקוה לכתחלה במידבא וכתב הראב"ד בס' בעה"נ דלא הכשיר אלא לכשיתפשר, וכתב שם דלת"ק גם לכשיתפשר לא מהני לכתחלה כיון דבעת ירידתו לתוך העוקה עדן לא הוי מים אמנם הלכ' כר"י דמעשה רב, ובזה שנתפשר מקודם גם לת"ק מהני אמנ' מדברי הש"ך שהרכיב דעת הראב"ד ורש"י והרז"ה להדדי לפסול קודם שנתפשר, ובאמת טעמא דהרז"ה, הוא משו' דהוא מים מעליא ונפסל משום שאובין, ועכצ"ל דגם להראב"ד הא דאין עושין לכתחלה מקוה של שלג הוא דוקא אם הובא בכלי ובאמת שכ"כ הב"י אחר שהביא דברי הראב' מש"כ בקיצור דמבואר מדבריו דאם עשה כל המקוה מהם דפסו' אי מדדו בכלי משו' שאוב עכ"ל והא דכשר אם נתפשר היינו משום דפנים חדשות בא לכאן, א"כ בנד"ד שהובא השלג בכלי הנקוב בשוליו גם לת"ק שרי, דלא פליג הת"ק רק דל"ל פנים חדשות, ודי למבין שעכ"ז דברי הש"ך אינם מדויקים דלדעת הרז"ה דהוי מים ממש ומפסלי משום שאובין גם לכשיתפשרו לא יחזרו להכשרם דלדבריו אין כאן פנים חדשות ולקצר אני צריך דמוכ"ז אץ עלי ויאמין לי מע"כ שאין לי העתק לא מתשו' זו ולא מתשו' שכתבתי לו ליישב הר"ש שבהג"ת ואמטי ליה אפריון למעכ"ת אם יצוה לא' מהעומדים לפניו להעתיק לו שתי התשובות ובזה אצוה את חסד ד' על ראשו ד' יחזקהו ויאמצהו בחלימות גופו ונפשו כנפשו:

יואל אונגר מרעכניטץ:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה