אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה נה

תשובה נד

להנ"ל

ע"ד מקוה שכולה שאוב והושק למעיין או למקוה כשיר' שיש בו מ' סאה ע"י נקב כשפה"נ, ונסתם הנקב עד שלא טבלו, דעת הטוש"ע להכשיר, אבל ה"ר ירוחם כ' שנסתפקו בו המחברים, הובא בב"י ובש"ך ס"ק י"ב גם בס"ק מ"א כ' הש"ך גבי מעין ששאבו לתוכו והלכו המים שהשליכו בו למק"א דכ' ר' ירוחם דיש מתירים, משמע דיש אוסרים עכ"ל והנה לא קשה לשי' זו ממשנה ח' בפ"ו דמקואות דהי' בעליון מ"ס ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ"ס, די"ל לשיטה זו התם ה"ט כיון דא"א לשאת בכתף יותר ממ"ס בפ"א א"כ קמא קמא בטל, משא"כ במעיין שיש בו מים כ"ש ומשליך לתוכה בקילוח א' יותר ממה שהי' בו דלא נהפוך השאוב למחובר ואינו כשר אלא בעת שהיא מחובר וכאשר יפסיק החיבור חוזר לפיסולו, אבל ראיתי שהרא"ש בתשובה כלל ל"א הביא ראיה ממשנה ג' פ"ו ג' מקואות דהשאוב מן הצד דהמקואות טהורין, והיא ראיה גמור' וברורה, גם הנוב"י מהד"ת סי' קמ"א שתמה על האוסרי' איך יפרנסו משנה הלזו:

ולחומר הנושא נלע"ד שדעתם דאף דהמים שהוכשרו פ"א ע"י השקה וחזרו ונפסלו ע"י שנפסק חיבורן פסולין לטבול בהן אבל אם יתרבו עליהן מי גשמי' שלא היו מן המים שחזרו לפסולן כ"א י"ט סאין ונתרבו עליהן כ"א סאין מי גשמים דטהורין ברביי' כמו שאובין שהומשכו מתטהרין ברבי' וטעמא דגלי' ממ"ש הסמ"ג הובא בב"י גבי שאובין שהגלידו ונימוחו דאית' בתוספ' דכשר להקוות עליהן, דלשיטת השאלתות דכולו שאוב שהומשכו לא פוסלין ולא מעלין עד שיומשכו לתוכו מ"ס מי גשמים כן נמי הוגלד ונימוח חשיב כשאובין שהומשכן והובא סברא זו בב"י ולכן נמי י"ל כמו גלודין שנימוכו דכיון בעודן בגלידתן בטל מינייהו דין שאובין ולכן אף אחר שנימוחו וחזרו לפיסולן לא פוסלין בג' לוגין כ"א דינם כשאובין שהומשכו, כן נמי אם נטהרו פ"א ע"י השקה וחזרו לפיסולן לא יפסלו עוד בג' לוגין מהם ויתטהרו ברבות עליהן כ"א סאין מים כשרים ולכן בהנך ג' מקואת דלא הי' בשאוב רק כ' סאה ובעת התערב עם המקוה שבצדה וירדו מאחת לחברתה והיו כולן טהורין ולאחר ששבו למקומן לא הוחזר לפיסולו כל הכ' סאין שכבר ירדו מהם למקוה שבצדה וכי יתמלאו עד מ"ס יהי' רוב מן הכשירי', או דס"ל להאוסרי' ג"כ כשי' השאלתות והמקוואות טהורין דהיינו להקוות מ"ס שלחים כן נ"ל לדחוק:

והנה נ"ל דגם להרא"ש וטוש"ע דקיי"ל כוותייהו לא מכשרינן הושקו וחזרו וסתמו, רק בשאובין ע"י כלי גללים דלא מקבלי טומאה, או אפי' ע"י כלי מתכות ושטף אם לא קלחו מהכלים להדי' למקוה כ"א ע"י צינור הומשך המים מן הכלי לתוך המקו' אבל אי באו המים מן הכלי המקבל טומא' להדיא למקוה דפסול מטעם דהווייתו ע"י דבר דמקבל טומא' וע"י השקה למעין או למקוה דמ"ס הותר לשי' הרא"ש מובא בש"ע סעי' מ"ט, בעינן דווקא שלא יסתום הנקב ולא יופסק החיבור עד אחר הטביל' וכן דעת הגה' פרישה ולא כש"ך שחולק עליו בס"ק נ"ה, דאין לדמות לשאובה דרבנן וזה דאוריית' ועוד דשאובה דפסול' מצד שהיא תלושה וע"י השקה הוי זרוע ונעשה מחובר עי' במ"ש התה"ד הובא בט"ז סק"ג משא"כ אי פסולה מצד הוויתו בטומאה ולא מתכשר אלא מטעם דהמחובר לטהור טהור הוא, ודווקא כל זמן שהיא מחובר ועי' מ"ש הש"ך בס"ק קי"א בשם הב"ח דבחסר לא מהני השקה שפסקה דלא יהי' אלא שלימה שנתחסרה א"כ ה"נ נאמר הרי לדעת הר"ש בש"ע סעי' נ' מקוה שהיתה כשירה ונפרץ כותלו ופקקו בדבר המקבל טומאה פסולה ואף הרא"ש לא פליג אלא מטעם דמניעה לא הוי הווייה, אבל אי המניעה הי' מקרי הווייה הי' מודה דמפסיל אף שהיתה כשרה פ"א ודמי לחסר, והנני מביא ראיה שלפענ"ד היא ברורה דהנה הרא"ש הוא הפוסק וממנו יצאו הדברים להכשיר המושק ונסתם הנקב סותר לפום רהיטא דברי עצמו שכ' בפירושו למשנה ח' פ"ו גבי מטהרין העליון מן התחתון וז"ל וכשיסיר ידו נמצאו שני המקואות מחוברי' במים ברוחב שפה"נ רגע א' וכשירדו המים למטה ישארו מושקין כשערה ודיו עכ"ל, אלמא דאם לאח"כ לא היו מושקין כלל לא תתטהרו, ועדן לא ראיתי מי שהרגיש בסתירה זו, ונראה לפרש דבריו דהנה הר"ש במשנה זו ובפירושו לטהרות ס"פ ח' הוקשה לו למה מהני השקה כשערה הא בעינן שיהי' הנקב כשפה"נ וגם המים כרוחב שפה"נ ומתרץ דבשאובי' הקילו ומהני השקה כשערה והנה הרא"ש חולק על זה שכתב בסוף נדה בה' מקוואות סי' ט"ו עירוב המקוואות כשפה"נ שפירושו שאוב בצד מקוה כשר ולפ"ז קושי' הר"ש במקומה עומדת, ועוד קשה אי נמי נימא כסברת הר"ש דבשאובה דרבנן סגי' בהשקה כשערה, הא הרשב"א הקשה על הא דמביא סילון של אבר הא פשוטי כלי מתכות מקבל טומאה והוי הווייתו ע"י טומאה ותיר' דבמחובר לקרקע מיירי והרא"ש לא הונח לו בכך דסובר דלשון מביא משמע שמניח שם ולא מחברו בבנין, לכן כתב בה' מקואות סוף נדה דטעמא דמתני' משום שהושק למקוה היא שמביא ראיה ממשנה דהשקה מהני גם למקוה שנהווה בטומאה, וקשה א"כ הא בלי שהושק הי' המקוה פסולה מה"ת ולהכשיר פסול דאוריי' וודאי לכ"ע בעינן שיחובר כשפה"נ ולמה מהני השקה כשערה, וכדי לתרץ קושיא החמורה הזאת וכל קושי' התוס' בפ"ב דגיטין דף ט"ז חדית לן הרא"ש סבר' חדתא דדוקא לחבר ב' מקוואות שהיו פרודים זה מזה וע"י השקה יחשבו לאחד בעינן שיתחברו על ידי נקב וכשפה"נ וכן שיעור המים המחברים המפורדים אבל אם כבר נתחברו והי' לא' ע"י כשפה"נ, ונסתם מקצת הנקב ואין כאן עוד שיעור כשפהנ"ד דמהני לענין שלא יתפרדו המחוברי' לר"י טופח ולרבנן אי אית מים צלולין כשיעור שערה ועודם מחוברים התה, ולכן כתב דלאחר שהיו מושקין רגע א' ברוחב שפה"נ ואף לאחר שירדו המי' נשארו מושקין כשערה דיו שלא להפריד המחוברים וסברא זו כ' בעל פנ"י בגיטין שם מסברת עצמו אלא שירא לחדש דבר נגד רבותינו בעלי התוס' ובחנם ירא לנפשו כי ברור לענ"ד שהיא דעת הרא"ש:

והנה שמעתי שהאחרונים הביאו ראיה לשי' האוסרין שבר' ירוחם מתוספת' דסוף עירובין והובא ברמב' פ' כ"ב מהל' שבת בשתי מטהרות זו ע"ג זו דנוטל הפקק שביניהן בשבת להשיקן ומחזיר הפקק למקומן וכ' הכ"מ דלכן לא חיישינן לשמא יהדק יפה ויבוא לידי סחיטה דוודאי לא ידחוק הפקק שלא ימלא הנקב ולא תפסוק השקתן ונראה דעת האחרונים האלו דראייתן לפי סברתם דע"כ בהשקה להכשיר השאובי' מיירי דאי בהשקה לחבר מקוה החסר א"כ מאי מהני אם יחזור הפקק וימעט מכפי שפה"נ, אלא להשקות השאובי' דא"צ אלא למים כשערה מיירי, ולי נראה להוכיח אפכא דמיירי בב' מקוואות שאין בא' מהן מ"ס וצריכין להתחבר למלאות שיעורן, דאי בכל א' מהן יש מ"ס שלימות רק שארה מהן נתמלאו משאובין בכלי א"כ למה התירו לן להשקותן בשבת ולתקנם כדי שיטבול בהן הלא כאן מקוה כשרה לפניו דכן איתא בביצה דף י"ח גבי משיקן בכלי אבן לטהרן דפריך אי אית לי' מים יפים הני למה לי' ופי' הפשוט דכיון דלא צריך להו לא התירו לו לתקנם, אי משום טרחא שלא לצורך או משום דהוי מתקן ולא התירו אלא לצורך סעודת היום, ואם אפשר לו בלי תיקון הזה לא שרי לתקן א"כ הכי נמי, וכן מצאתי באור זרוע בה' שבת שכ' בשם הר"א ממיץ בברזא שיש בה נעורת פשתן והנעורת בלוע מיין יזהר שלא יסחט הנעורת להוציא יין שבו ואם א"צ למשקין הנסחטים מותר ואם יש לו יין אחר שא"צ לאותו שבת למשוך בברזא שי"ב נעורת אסור ומדמה למה שאיתא בשבת דף קמ"ה סוחטין כבשים לצורך השבת, לצורך שבת אבל לא למוצאי שבת, ונ"ל דהא דאסור לשחוט כבשים לגופן לצורך מו"ש אין הטעם משום טרחא לצורך לחול דהא קי"ל בש"ע סימן שכ"א סעי' י"א דמותר להשקות זרעים התלושים שלא יכמושו וכ' הרשב"א הטעם כיון דאפשר לאוכלן ביומא מותר להשקותן, משמע אף שאין צריך להם שיש לו אחרים ואינו שורה אותן כ"א לצורך מו"ש מ"מ שרי א"כ למה אסור לסחוט כבשים לגופן לצורך מו"ש, אלא הטעם בכבשים משום שמתקנם דטובים יותר לאכול אחר שנסחטו מימיו, משא"כ בהפקת זרעי' דאינו מתקן דאכתי לא נכמשו ואינו משום טרחא לצורך מו"ש שפיר שריא לי' הואיל ואי בעי אכיל להו ביומן, אבל במקום שהוא מתקן אלא דהתירו לצורך סעודת שבת ובמקום שא"צ שיש לו כיו"ב לא הותרה לו, והנה באס"ז לביצה נתקשו הראשונים למה משקין מים טמאים בשבת ולא אסרו משום מתקן כמו טבילת כלים ותרצו דדוקא בתיקון מנא דהוי מכמכה בפטיש אסרו ולא באוכלין ומשקין ותי' זה לענ"ד מוכרח שם בסוגיא דאין לתרץ דלהכי משיקין בשבת ולא מחזי כמתקן דהוי כמו אדם דנראה כמקיר ה"ה לפעמים כשהם חמים מקירין אותן במים מלוחין הקרין כדאיתא במשנה שבת דף קמ"ו ע"ב נותנין מים היפים ברעים כדי לצננו, והוי נראה כמתכוון להקר דאי אפשר לומר כן דא"כ הי' קשה למה אין מטבילין כלי אגב מימיו בשבת, ולנדה התירו לטבול בבגדיה דרש"י כ' גבי מדלין בדלי טמא דלא דמי למטביל כליו אגב מימיו דהתם לא בא אלא לטהר בין הכלי ובין המים, וצ"ל דנדה דג"כ כל עצמה לא באה אלא לטהר עצמה וגם בגדיה ואפ"ה שריא משום דנראה כאלו באה רק להקר עצמה ולא נתכוונה לטהר' לא לעצמה ולא לבגדיה, ואי נימא דגם בהשקת מים מחזי כאלו בא רק להקר המים, א"כ הרוא' לא ידע כלל לא מטומאת המים ולא מטומאת הכלי, אע"כ דגבי השקת מים לא שכיחא להקירם ע"י השקתן למים רעים, ומחזי כמתקן ולא חשו לתקון האוכל לצורך סעודת שבת דהא אפי' למאכל בהמה מה שהיא לצורך היום פסקינן בשבת ד' קנ"ה ע"א דשווי' אוכלא משווינן וכל שכן מה שצריך לסעודת עצמו ולעונג השבת והא דאסור להגביה תרומות ומעשרות בשבת משום דמתקן ולא התירו לו אם אין לו שאר פירות כיו"ב וצריך להם לסעודת היום וכן הקשה בצל"ח, נ"ל דוודאי אי לא הי' מתקן כ"א פירותיו שהם צריכין לו לא הוי אסרו רבנן אבל בתיקון הלזה מתקן גם הפירות שהופרשו דמתחלה היו אסורים לכל משום איסור טבל ועכשיו נתקנו שהותרו לכהנים, ומתקן הפירות שאין צריך לו כלל, וכן מורין דברי הרמב"ם פי"ג מה' שבת ה' י"ד וז"ל ואין מגביהין תרומה ומעשרו' שזה דומה למקדיש אותן פירו' שהפריש ועוד מפני שהוא כמתקן אותן בשבת עכ"ל משמע מלשונו שמתקן אותן פירות שהזכיר מתחלה שהם אשר הפריש לתרומה ומעשר והא דאין שורין בחמין קוליות האספלניות בשבת הוא משום מבשל ולא משום תיקון כלי ולא כהפרישה שם המובא בא"ר [וכוונת הפרדס שהביא הב"י דמליח ישן וקולית באין נאכל מחמת מלחו עד שיודח בחמין לכן אם הדיח חייב משום מבשל אבל אם נאכל מחמת מלחו דלא נכנס ציר החזק בגופו רק דצריך להשטיף המלח מעליו וסגיא בהדחת צונן מ"מ אסור מדרבנן להדיחו בחמין דמחזי כמבשל אבל בהדחת צונן כמו שמדיחין הערינג' שרי]:

עכ"פ יצא לן מכל מה שכתבתי שאם היה לפניו ב' מקוואות שלימים בכ"א יש מ"ס ורוצה להשיק השאוב במקוה הכשירה בשבת דאסור מתרי טעמא חדא משום טרחא שלא לצורך דהרי אפשר לו לטבול באחרת אף דמימיו מלוחים ורעים, ועוד דהוא מתקן המים שאינם נצרכים לסעודת היום, וע"כ הני ב' מטהרות דתוספתא מיירי דהיו שניהם חסירים והוצרך להשיקם כדי שיתמלא השיעור, ועוד אני אומר הרי הא דאדם הטובל לא מחזי כמתקן משום דנראה כאלו בא להקר ואם ישיק המים שחלואים להשטיף בו כל גופו הרי נראה דאין כוונתו רק להקר כ"א לטהר מטומאה וכעין שכ' המג"א בסי' שי"ג סקי"ג גבי טבילת כ"ח דע"י הערמה לדלות בו מים דשרי דלא יברך, דע"י הברכה יהי' ניכר דכוונתו להטביל כן ה"נ, אבל לפירוש שלי שלא היו במים כדי להשטיף כל גופו בהן והוא טובל בתחתונה יהי' נראה כמקיר והא דהסיר הפקק כדי שירדו המים למטה ויהיו כשיעור להשטיף כל גופו, ועוד יש לדקדק ממה שכ' הרא"ש בתשובה בכוונת הר"ש דבמשנה ב' פ"ג דמקוואות כ' דהאי דנטהרו העליונים מהתחתונים אתי' כר"מ דאית לי' גוד אסיק, ועל התוספתא שהביא הר"ש שם במשנה א' כ' דשתי בריכות של מ"ס זו על גב זו כ' דאתי' כר"י וכגון דלא גבוה כולי' האי דלאחר שנתערבו נעשו הם אשבורן, וכ' הרא"ש דזו ע"ג זו משמע דלא גבוהו כולי האי מחברתה אבל לשון המשנה העליוני' ותחתונים משמע דגבוה א' מחברתה שאינם מתחברין כ"א ע"י הקילוח היורד עכ"ד הרא"ש, והנה עיקר הוכחתו אינה מלשון המשנה מדנקט עליונים ותחתוני' משמע כן דבלא"ה מוכח דאי לאו דגבהו כ"כ מ"ט דרב"ע דפוסל, אבל ההוכחה מלשון התוספתא דשינה מלשון המשנה ולא נקט ג"כ עליון ותחתון, משום דהוי משמע דגבוה כ"כ מחברתה ולא הי' כשר לר"י לכן נקט זו ע"ג זו, וא"כ בתוספתא דעירובין דנקט ג"כ לשנא דזו ע"ג זו ולא כלשון המשנה עליונה ותחתונה דא"כ הוי קטפרס דלא הוי חיבור לר"י, ואי נימא דרק להכשיר השאוב הי' השקה הא בשאיבה דרבנן הוי קטפרס חיבור כמ"ש הר"ש במשנה ח' פ"ו דמקוואות אלא וודאי דמיירי ששתי המטהרות לא היו בא' מהן מ"ס וע"כ השיקן להתחבר אותם והי' בנקב כשפה"נ ואח"כ כשפקק הנקב ומיעט מוצא המים בנקב לא הי' מהדק יפה כדי שבשעת טבילה יהי' עכ"פ טופח להטפיח לר"י או מים כשערה ואתי שפיר לדעת הרא"ש, ולדעת ר"ת שבר"ש טהרות ותוס' גיטין ג"כ א"ש דכיון דהן זו ע"ג זו וסופו לירד הוי כאלו התחתונה מליאה, והוי כאלו נתחבר חסירה עם שלימה והנקב צריך להיות כשפה"נ ובמים ל"ב כ"א כשערה ולשי' הרשב"א והר"ש דבעי לחבר החסר גם במים כרוחב שפה"נ רק לענין שאובין הקילו בהשקה כשערה והברייתא דבחסירים מיירי, צריך לפרש דלכן לא מהדק יפה כדי שבעת הטבילה יכול להוציא הפקק בנקל ויתחברו יפה, ואם כי היא דחוק, אמנם מדברי התוספתא שהובא בר"ש משנה א' פ"ח וז"ל שם מרחץ שבלנים גוים וישראל נכנס לשחרית ומשיקה אעפ"י שזה נכנס וזה יוצא טהורה נעלה או שנתייחדה לרשותו טמאה, ופי' הר"ש דאעפ"י שזה נכנס וגוי יוצא לא חיישינן שמא הפסיק ההשקה דאימת ישראל עליו וטהורה עכ"ד משמע דאי הי' הגוי מפסיק להשקה לא הי' מתטהר, אמנם זה התוספתא בלא"ה תמוה דלמה ניחוש לשמא הפסיק ההשקה הא ספק שאובין לכ"ע אפי' לר' יוסי דאזיל רפ"ב דמקואות בתר חזקת טומאה דיינינן להקל ומטעם שכ' המל"מ פ"י מה' מקוואות, וע"כ צ"ל דהתם הספק דלמא הבלנין היו ממלאין בכתף ונותנין לתוך המקוה להדי' דבא ע"י אדם או ע"י כלים המקבלין טומאה דהווייתן בטומאה ופסולה מדאורייתא אי לא הושק והוי ספק בדאורייתא ולכן לא מהני אם נסתם הנקב או שנפסק ההשקה קודם הטבילה וכמ"ש בשם הג"ה פרישה:

והנה על המשנה דרפ"ח דמן המפתח ולפנים דפסולי' לכל הטמאים ל"ק הא הוי ספק מים שאובים, דלפי הנראה מדברי הרמב"ם בפ"י משמע דלא הוי ספק כלל דבחזקת שאובין הם שאנשי המדינה מכבסין בהן ומטילין לתוכן מים שאובין תמיד ולשי' המהרי"ט י"ל דה"ט דלא מטהרינן ס' שאובין אלא אם הי' להן חזקת כשרות, ומקוואות שבתוך המפתח לא הי"ל חזקה כלל, אבל על התוספתא דכבר הושקו ונטהרו, ואם אח"כ יופסק השקתן ויחזרו לאיסורן כשי' האוסרין שרב' ירוחם הנ"ל ספק שאובין שכבר הוחזקו בכשרות אלא וודאי כמו שכתבתי דכאן היא ספק בדאוריי' דלמא נתהוו בטומאה:

אמנם לפי"ז ק"ל רישא דברייתא שם דתני' מרחץ שבלני' עכו"ם בזמן שמטהרת שלה פתוחה לרה"ר טהורה, ופי' הר"ש הטעם משום דספק רה"ר ספיקו טהור, וקשה הא מוכח ריש נדה דהא דספק דרה"ר ספיקו טהור דוקא במקום דליכא חזקת טומאה דגברי נגדה, אבל במקום חזקת טומאה לא מטהרינן דאף דילפינן מסוטה לטהר ספק טומאה דרה"ר אפי' במקום דליכא חזקת טהרה מ"מ במקום חזקת טומאה לא גמרינן וא"כ למה מטהרין כאן הא איכא חזקת טומאה נגדו, ונ"ל עפ"י מ"ש בערוך ובר"ש פ"ו מי"א דמטהרין שקתות המים סביב למרחצי החמין להשטיף הגוף בצונן אחר רחיצתם בחמין והנה מים החמין הם מסתמא שאובין כדאיתא בתענית דף י"ג טבילה בחמין מי איכא הא שאובין נינהו, ומי שבא ראשו ורובו בשאובין אף אי היה טהור מתחלה נטמא לתרומה ובעי טבילה במקוה כשרה, והנה הטהור שנכנס למרחץ הלזו ונטמא ע"י השאובין ורצה לטהור עצמו בטבילה במטהרות, אך נסתפק דלמא גם המטהרת נשאבו ע"י כלים המקבלים טומאה לכן מטהרין ברה"ר, כיון דלא נטמא כ"א בטומאה דרבנן וס"ל לתנא דתוספתא זו כת"ק דר"י דבפ"ב דבטומאה קלה ספיקו להקל, אבל הסיפא מיירי דטמא ירד לטבול עצמו במטהרת לטהר מטומאתו:

עכ"פ יצא לנו הדין דאם לא נתנו מים השאובין להדי' למקוה דהיינו שישימו סילון של עץ תחת הברזא של הקומקן להוריד ע"י החמין לתוך המקוה מהני השקה אף לאחר שיסתום הנקב ואין לחוש לדעת המסתפק ברבינו ירוחם במקום שרוב הפוסקי' מקילים ואין ספק שלהם מוציא מידי וודאי של רוב הפוסקי' וגם ראייתן מוכרחת, וכן ראיתי לאדמ"ו בחת"ס סי' רי"ב שכ' דאין לחוש למ"ש הש"ך סקמ"א וסקקי"ב אבל אם יפלו המים מן המקימקם של חמין להדי' למקוה דפסולה מדאורייתא דנתהוו מטומאה, לענ"ד הדין עם הג"ה פרישה דלא מהני החיבור שנסתם, ואין להכשיר בנפלו מתוך הקומקם כיון שהיורה מחובר לקרקע, דהא בדף של מתכות אמרי' בב"ב דף ס"ו דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין טומאה וא"כ עדיין נתהווה בטומאה, והא דכ' הרא"ש בסילונות דמתכות דמהני ע"כ בשנעשו מתחלה לכך אבל היורות הנלקחין מן האומנין דיש שנעשו לבלנין להתחבר אל הקרקע, ויש שנעשו לעגלות של אייזענבאהן, ונעשים סתם אי מהני מחשבת הקונה לחברם בקרקע להורידן מידי קבלת טומאתן בזה חדית המל"מ והסכים עמו הנוב"י דמחשבה בזה מוציא מידי טומאה, ואני הבאתי ראיות נגדם שלענ"ד נכוחות וברורות הן, גם מ"ש אדמ"ו בחת"ס שאותן היורות אינן מקבלין טומאה בעת שהברזא פתוחה עי"ש בסי' רי"ד ובסי' ר"ו כ' כן בשם הר"ו מרגליות שהוכיח כן נגד דעת הנוב"י והנה ספרו של הגאון מהר"א מרגליות ז"ל לא ראיתי, אבל כבר כתבתי בתשובה א' להביא ראיה לדעת הנוב"י והבאתי ראיה מר"פ כו' דכלים דכל שא"צ אומן לתקן דהדיוט יכול להחזירם מקבל טומאה אף בשעה שאינו מקבל, ולכן לדעתי צריך במקוה כזו להשים סילון של עץ תחת הברזא דנחושת הקבוע בקומקם של החמין:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה