תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה נד
פאקש ר"ח שבט תרי"ט לפ"ק:
אהובי חתני כבני הרב מו"ה זוסמאן נ"י אבדק"ק האלאש יע"א יברך ה' חילך וישגיא שלותך ע"ע:
ואבא להשיבך על דברי תורה שכתבת לי הנה מה שהקשית לשאול לדעת התוס' ר"פ השוכר את הפועל והוא דעת היש מי שאומר רס"י קל"ב דאם מכר יי"נ בהקפה אינו אסור אלא להמחליף עצמו משום קנסא א"כ איך פשט בגמר' דס"ד דדמי ע"ז ביד גוי מותרין מדא"ל רבא להמתגיירים דיזבנו תחלה דלמא בהקפה ימכרו, נ"ל כיון דטעם התוס' משום דקי"ל משיכה בגוי קונה ונראה הא דחדית לן תוה"ק דמשיכה לחודא או מעות לחוד קונה בגוי היינו דווקא בדבר הנוגע לישראל כגון ישראל דזבין מגוי או גוי מישראל אבל בגוי שקנה מגוי לא חדית לן רחמנא ונשאר על סברא החיצונה דאין הקנין נגמר עד דלא מחסר מידי לא משיכת החפץ ולא משיכת הדמים ואף דראיית אמימר בע"ז דף ע"א מהני פרסאי דשדרו פרשדני להדדי כבר כ' התוס' דאין זה עיקר הטעם אלא מקרא קא דריש ולא הוצרך לזה לדעתי אלא שלא נאמר אף שמעיקר הדין קנה הגוי במשיכה מ"מ הישראל לא סמך דעתו עד שקיבל דמתיירא שלא ישנה דעתו דאשר פיהם דיבר שוא לכן הביא דלא רגילי להדר והא דמביא הראי' שם מהא דב"נ נהרג על פחות משו"פ והביא מסיפא דבא חבירו ונוטלו דנהרג אין להביא ראי' דגם השני קנאו במשיכה דוודאי אי הראשון לא קניא במשיכה א"כ לא נתרבתה ממונו וגם לישראל לא חיסר דפחות משו"פ לגבי ישראל לאו ממונא היא לכן היה פטור אבל אם הראשון קנאה מהישראל דגוי מישראל קונה במשיכה והשני אף דלא קנאו ולא נתרבתה ממונו מ"מ הא חסר ממונא דנגזל דלדידיה הוי פחות משו"פ ג"כ ממון, איברא דלשי' רש"י בעירובין ד' ס"ב ע"ב ע"כ דגם גוי מגוי קונה במשיכה ואפשר דרש"י ס"ל כשי' הר' אלחנן דכ"ז דהאיסור בעולם תופס דמיו ויש דבר הצ"ע בנקה"כ ליו"ד סי' רצ"ד במה שתי' על קושי' הט"ז ס"ק כ"ג דבשותפות הגוי אסור בלא התנה משום דנוטל חלקו אחר שבלע הא בעת ביאת החליפין כבר נאכל האיסור ואין כאן אלא איסור דמכירה והיא היתה קודם שב"לע:
מה שהקשית על שעה"מ שכת' טעם הרמב"ם דבקונם חליפין כמותו דשאני משארי אי' הנאה דהוי מתנה או גזל כמ"ש הירושלמי בשאין דמיהן אבל בקונם דראוי ללוקח והוי דמי האי' ממש א"כ בגוי שמכר לגוי אחר איסר הנאה הוי ג"כ דמי איסור הנאה ממש, דע דהא דצריך הירושלמי לתרץ בשאין דמיהם לא משום דבלא זה הוי כל אי' הנאה תופס דמיו אלא הפי' משום דאל"כ הוי אסור להמחליף מד"ת דהוא נהנה מאי' הנאה בעצמו אי יהנה מדמיהן אבל לכ"ע שרי משא"כ באי' דתופסת דמיה אסור לכל העולם ואפשר דאי גוי מכר אי' הנאה שלו לגוי אחר אף דלא הוי גזל ומתנה אי נתגייר אח"כ מותר גם לעצמו דכקטן שנולד דמי והוי כאדם אחר, והנה יש לעיין אי הישראל מכר אי' הנאה שלו לגוי למה לא יאסור להמחליף מה"ת דהא לא הוי גזל או מתנה דהא ראוי היא ללוקח וצ"ל כיון דאינו ראוי להמוכר גם הגוי לא מחייב ליה מידי דהוה זה נהנה וזה לא חסר ע"כ הוא מתנה או גזל אי משלם לי' והנה קי"ל דהיכי דחסר אפי' פרוטה מגלגלי' על הנהנה את הכל ולפ"ז אי הוי שו"פ להנות מהן שלא כדה"נ הי' הגוי מחוייב לשלם את הכל מה"ד ולא הוי גזל ומתנה רק דקי"ל דאף שלא כדה"נ אסור מדרבנן ולפיכך לא שווה מידי להמוכר ופטור הנהנה אבל בקונם שפיר פסק הרמב"ם דהתם כיון דלא הי' כוונתו אלא על דרך הנאתו אין בהנאת שלכ"ד אפי' אי' דרבנן, אמנם מה"ת דשלא כדה"נ מותר הוי אסור להמחליף וא"כ אנן דילפינן מהוא למעוטי ערלה וכה"כ שאם מכרן וקידש בדמיהן מקדושת ע"ז קשה למה היא מקודשת וא"צ לקדשה מחדש כקושי' הירושלמי ומדאורייתא אין לומר תיר' הירושלמי בשאין דמיהן, ובזה יש לתרץ הרמב"ם דפסק בע"ז אסורין חליפי חליפין וע"כ דהוא אתי למעוטי שארי אה"נ דאם מכרן וקידש בדמיהן והא בלא זה הוי ב' כתובי' דאי מב"כ לא הוי ידעינן אלא דאינו תופס דמי' ומותר לכ"ע אבל להמחליף עצמו אסור ואי קידש אשה צריך לקדשה מחדש דבדאוריי' לא שייך תי' הגמ' לחלוקי' בין לכתחל' ובין דיעבד לכן צריך הוא למעוטי דלשתרי אף להמחליף, והא דבגמרא לא קאמר הכי התם קאי אליבא דר"י דהוא אמר כל איסר שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדה"נ משמע דאי' תורה יש אבל אנן קי"ל כרבינא דעשה מעשה רב ושייף לברתי' בגוהרקי דערלא בדאשתו' צמירתא דהיא חולה שאין בו סכנה וע"כ דאינו אלא אי' דרבנן ומה"ת שרי וצריך קרא, ובגמ' דקידושין על הא דמכרן וקידש מנ"ל מדגלי' בע"ז, ופריך הגמרא ונילף מיני' והקשו האחרונים מדפריך מנ"ל אלמא דסבר' החיצונה שיתפיס דמים וא"כ מאי פריך הגמרא ונילוף מיני' א"כ לשתוק קרא מיני' ונשאר על סברא החיצונה ולדעתי לסברא החיצונה אין שום אי' הנאה תופס דמי' רק להמחליף אסור אי מכרו לגוי שאין הדמים גזל ומתנה לדינא דאוריי' וא"כ גם אי עבר ומכר וקידש לא מהני דבדבאוריית' אין חילוק בין לכתחלה ובין דיעבד ולכן שפיר פריך הגמ' מנ"ל דאף למחליף אינו אסור מה"ת ותי' דגלי' בע"ז דוודאי בע"ז אי כ"ז שהוא ביד המחליף אסור גם אי יבא ליד אחר ליכא למימר דיחזור להיתרו דהא כתיב כי חרם הוא כמ"ש הריטב"א דמזה נדע שאינו יוצא תו מידי איסורו ואי נאמר דכל אי' הנאה אסור למחליף הראשון תו נדע בע"ז דישאר באיסורו לעולם ולמה לי הקרא דוהית חרם כמוהו, אע"כ דבשארי אי' הנאה גם להמחליף מותר והדר פריך ונילוף מיניה נגד סברא החיצונ' דיתפוס דמיו ויהי' אסור' לכל העולם:
והנה גי' הישינה בקידושין היתה דמיעוטא לשארי אי' הנאה מכמוהו וכת' הריטב"א שם דאינה דבע"ז ילפינן מהוא יעי"ש במהרש"ל ובמהרש"א אמנם מלשון התוס' משמע דס"ל כגי' הישנה והנראה לבאר הדברי' לפי העולה מדברי מהרש"ל ומהרש"א אי חליפי חליפין אסורין בע"ז ליכא ב"כ דאי לא כ' כ"א בשביעית והוי ילפי' ע"ז מיניה הו"א דאחרון נתפס ואי הוחלפה שנית הותרה חליפין הראשונ' וא"כ מנ"ל למעוטי חליפי חליפין דלמא לעולם כפשטי' דקרא דכל שאתה מהווה וחליפין שניים אסורים והא דכ' היא למעוטי שארי אי' הנאה דהא כיון דחליפי חליפין אסורין ליכא ב"כ אמנם מיתורא דכמוהו [דקאי על התועבה דהיא שם משקל נקיבה הול"ל כמוה בלי וי"ו] ילפינן שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם א' וכמ"ש התוס' שם בקידושין וא"כ אי נאסרו החליפין השניים ע"כ דהראשונים הותרו וא"כ הוי דמי לגמרי לשביעית דאחרון נתפס ולא בעי הוא למעוטי שארי אי' הנאה דהא הו"ל ב"כ וע"כ דהיא אתי למעוטי שחליפין השניים מותרין וא"כ בלי ייתור הוי"ו דכמוהו הו"א דחליפין הראשונים וגם השניים אסורין ולא הוי ב"כ ואתי הוא למעוטי שארי אי' הנאה ואי לאו היא הו"א דכמוהו לא אתי אלא לאורויי דלא יעשה כיו"ב ב"פ כ"א פעם הראשונ' יחזור להתירו, וצריכין ב' התקראו' דלאחר דידעינן מכמוהו דאינו תופס כ"א פ"א הדר ילפינן מדאיצטרך הוא למעוטי שארי איס' הנאה ע"כ דכוונת הקרא דפעם הראשון נתפס ולא השני' דאי השני' ולא הראשונה א"כ הו"ל ב"כ ותייתר מיעוטא דהוא, כנ"ל ליישב גי' הישינה ולפי"מ דהריטב"א מוחקה קשה קושי' הנ"ל מנ"ל לאפוקי מפשוטי דקרא דכל מה שאתה מהווה וחליפין הראשונים גם השניי' יותפסו ולא כשביעית ולא הוי ב"כ וצריך הוא למעוטי שארי איה"נ ונ"ל דס"ל להריטב"א דא"נ לא הוי כתיב בע"ז והוי ילפינן דנכנסו חליפין השניי' משביעית מ"מ לא הוי טעי' דיצאו הראשוני' כיון דכתיב כי חרם הוא משמע דאינו יוצא לחולין לעול' ולא הוי אמרי' כיין דאינו יוצא לחולין מש"ה אינו תופס פדיונו דאינו תליא זה בזה דהא בשביעית הפרי עצמה נשאר באיסורה ואפ"ה תפסה חליפין הראשונים כן נמי בע"ז בחליפין השניים אמנם כל עיקר מ"ש הריטב"א דמשמעות הקרא כי חרם היא דאינו יוצא לחולין אינו לפי"מ דקי"ל סתם הרמים לבדה"ב והמה נפדין ויוצאין לחולין ע"כ יש ליישב פסק הרמב"ם כיון דפ' בפ"ו מה' עירוכין דסתם חרמים לבדה"ב א"כ לא הוי ב"כ אי חליפי חליפין אסורין וצריך הוא למעט שארי אי' הנאה:
חותנך אוהנ"פ יואל אונגר מרעכניטץ: