תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה נג
שלום לחתני האהוב הרב מו"ה שלמה קליין נ"י אב"ד ק"ק סענטא יצ"ו:
ע"ד השאלה אם אין איסור לתת מעות לנכרי לקנות חזירים ולגדלם ברשות הגוי גם יקראו על שם הקונה, וכל המסחר יהי' ע"י גוי המשותף, ולא יתעסק הישראל לא במקח ולא במכירתם אחרי שיחכטתו רק הריווח יהי' לאמצע:
תשובה הנה סחורה בדבר איסור העומד לאכילה ולא הי' לו שעת הכושר, לדעת רוב הפוסקים הוא איסור תורה ואף שכת' הרשב"א בטעמא דקרא דשמא יבוא לאכלה אין להתיר משום זה במקום דאין לישראל התעסקות באותו דבר דלא דרשי' טעמי' דקרא להתיר במקום שאין הטעם שייך כמש"כ האחרונים, אבל אם כל המו"מ נעשה ע"י גוי עפ"י ציוויו של הישראל נחזי אנן. הנה בשבת ד' ק"ל לא יאמר לחבירו לשכור לו פועלי' ואמר ר"פ חבירו גוי ופריך ר"א אמירה לנכרי שבות וכ' רש"י וכבר סתמה למתני' דנכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה. והנה התם מיירי דאמיר' לגוי הוי בשבת דאסור מדברי הקבלה משום ממצוא חפצך ודבר דבר, וע"ז פריך דמוכח כן ממתני' דלא יאמר בשב' כבה, וכן כ' רש"י בע"ז ש"ו ע"א דאיסו' אמירה לגוי משום ודבר דבר, אמנם בריש מי שהחשיך דשרו ליה לתת כיסו לגוי ופי' רש"י דהיינו מבע"י וקאמרו מ"ט שרו ליה רבנן אלמא דאף לצוות מע"ש לעשות מלאכת ישראל בשבת אסור ופירש"י הטעם דהרי הוא שלוחו לישא בשבת, אף דאין שליחות לגוי, וצ"ל דעכ"פ שבות דרבנן הוא, ואין להקשות לשיטתי' מנ"ל באמת דגזרו חז"ל שלא לעשו' שליח את הגוי לעבוד בשבת ונ"ל דכן מוכח מסתמא דמתני' דף קכ"א דנכרי שהדליק נר לצורך ישראל דאסור לשמש לאורו, ורש"י לטעמיה דבר"פ אין צדין לא ס"ל הטעם דאסור משום גזירה שמא יאמר לגוי אלמא דמה שנעש' לטובת ישראל אסור משום שבות ולפי"ז לדידן דאי"ל גזירה דשמא יאמ' י"ל דוקא התם חיישי' לשמא יאמר בשבת להדליק דאסו' משו' ודבר דבר, ועוד דהרא"ש חולק שם על רש"י ופי' דשרי לתת כיסו לנכרי משתתשך, א"כ מנ"ל דאסרו רבנן לצוות קידם שבת שיעשה מלאכה בשבת אמנם בב"מ ד' צ' איבעי' להו באומר חסום פרתי ודש בה מהו כי אמרי' אמירה לגוי שבות דווקא בשבת דאיכ' אי' סקילה אבל בחסימה דאיס' לאו לא וכו' ואם נימא דגם באי' שבת לא אסור רק אם מצווה בשבת וזה אסור מדברי הקבל' ומעולם לא גזרו שיהי' שליח גוי כמותו ולמה יהי' אסור בלאו דחסימה ונ"ל שזה כוונת ר"ס גאון שכ' דמזה מוכח דאסור לומר לגוי הילך מעות לקנות בשבת, לא משום דהחסימה קדמה לדישה וכמו שהבין הרא"ש ולכן דחאו אלא הכוונה כמו שכתבתי, ולפי דקיי"ל דאין ב"נ מצווה על הסירוס אפשיטא האיבעי' דאף באיסורי לאווין אסו' אמירה לגוי, וק"ל בגמ' דר"ה דף כ"ד דר"ג הו"ל דתות צורות הלבנה ואמרי' דאחרים עשאן לו והקשו בתוס' הא אמי' לנכרי שבות ותי' דהכא לא גזרו משום מצוה, וא"כ מאי פה"ג מר"י דהי"ל צורה בטבעתו ואחרי' עשאו לו ואמר שמואל סתו עיני' דלמא התם אסרו להשהותו משום חשדא שציווה לגוי לעשות ועבר על שבות דאמי' משא"כ ר"ג דצריך לה למצוה, וע"ז לא יחשדוהו שיעשה בעצמו, ועל ר"י ל"ק איך עבר על שבות דאמירה לגוי דכבר נשמר הרא"ש פ"ג דע"ז לזה שכת' שקנה מאחר ולא שציווה לעשות:
והנה לפי"מ דקיי"ל דאפשיטא האיבעי' וגזרו על שבות דאמירה לגוי גם באיסורי לאווין, וכתב הפמ"ג במשבצות לאו"ח דפשיטא לי' בשארי איסורין דיש להתיר שבות דשבות אך נסתפק בשארי אי' באי' עשה אי אסור לצוות לגוי לעשות וכ' דנ"מ בע"פ אחר שש שנתן מעות לגוי לקנות חמץ ולהעמיד החמץ אצלו עד אחר הפסח דאחר שש אינו עובר על ב"י רק על עשה דתשביתו עכ"ד ודבריו אינם מובנים דממ"נ אם סובר כיון דלענין ממון אין הגוי נעשה שלוחו דישראל ולא קנה הישראל החמץ ועודנו הוא חמצו של הגוי וא"כ אף קיבל הישראל אחריות מכ"מ הוי חמצו דגוי וברשות הגוי דאף דאחריות על הישראל אין בו איסור כלל, דאף דקונה חמץ בפסח לוקה היינו אם הואיל הקניין אבל זה הא לא קנה החמץ כלל, ואם ס"ל להרב דאם גזרו על אמיר' לגוי שיועלו מעשיו ויהי' שליח הגוי כמותו גם לענין ממון וא"כ קנה ישראל המשלח את החמץ, א"כ אף שמונח ביד השליח כל ימי הפסח מכ"מ עובר על ב"י מדרבנן אף אם אינו באחריותו דישראל דהוי כאלו הפקיד חמצו ברשות הגוי וקיבל הגוי אחריות עליו דעובר מדרבנן כמש"כ הר"ן ואם כיוונתו כיוון דמה"ת אינו עובר כדממעט במכילת' מבתיכם אף אי הי' החמץ שלו, וכיון דמה"ת דאין הגוי נעשה שליח, רק מכח שבות יקנה החמץ והוי אמיר' לגוי באיסו' דרבנן דהוי כמו שבות דשבות א"כ גם אם בתוך הפסח נתן המעות להגוי לקנות החמץ ולהשהותו ברשותו עד עבור ימי הפסח ג"כ לא הוי איסור כלל, ויעי' בריב"ש סי' ת"א והובא במל"מ פ"ד מהל' חמץ:
ובעיקר ספיקו של הפמג"ד באמי' לגוי באיסר עשה נ"ל לפשוט דהנה החורש בשביעית קיי"ל דאין לוקין, אבל כתב הרמב' פ"א מהל' שמיטה דעוב' על עשה דבחריש ובקציר תשבות, [דס"ל דלא כר' ישמעאל דעש' בתוספות שבועות, דתוס' שביעית לא ידעי' אלא מהלכתא דעשר נטיעות דמדשרי בילדה מכלל דזקינה אסור, ולא הוי אלא חיסור בעלמא כמו ח"ש, אבל שביעית עצמו חמירה דעובר על עשה, ונרא' דהוכיח כן ממתני' דמס' מכות דכ"א דוש חורש תלם א' וכו' וכה"ג ולחשוב נמי דאמר שבועה שלא אחרוש ומסיק דהאי תנא אי' כולל לית ליה והקשו המפרשים א"כ איך חל יו"ט אשביעית ואף דאינו אלא באיסור עשה מכ"מ חשוב מושבע ועומד כדהוכיחו תוס' בשבועות דף כ"ג ותירצו דמיירי בר"ה של שביעית דאיסו' מלאכ' דיו"ט ואיסור חרישה בשביעי' בב"א באו, ואי נימא כר' ישמעאל דעשה דבחריש תשבות על תוס' א"כ הקלמ"ד איך חל יו"ט אאיסור דחרישה דקוד' ליו"ט ל' יום אלא וודאי דבזמן התוס' אינו אלא איסור בעלמ' כמו ח"ש דלא מיקרי מושבע ועומד כמש"כ התוס' שם בשבועות, ומ"ע דבחריש תשבות לא בא כ"א בשכניסת ר"ה] ואם נימא דבמ"ע שרי לצוות לגוי א"כ הי' מותר לצוות לגוי שיחרוש שדהו בשביעית וזה וודאי אינו דאיתא במתני' פ"ד דשביעי' דחוכרין נור מן הגוי כדי לזורעה במוצאי שביעית ואף שגורם שיחרוש הגוי בשביעית יעי' בר"ש ורא"ש שם אלמא דוקא בשדהו דאדעתא דנפשיה עביד להוסיף מכירתו ע"י ששדהו חרושה, אבל לחרוש שדהו של ישראל לא התירו, ומוכח מזה דגם באיסור עשה אסרו אמי' לגוי, אבל באיסור תורה גרידא דאם בעצמו עשאו ג"כ לא עבר אפי' על עשה לא מצינו שיהי' אסור אמירה לנכרי לעשות ולפי"ז בנדון השאלה אף לאותן הפוסקים דאיסור סחורה הוא מדאוריית' מכ"מ ע"י גוי שעשאו בשליחות ואין לישראל שום התעסקות אפשר דשרי:
ולכאורה הי' נרא' לה"ר דאפי' באיסור בעלמא אפי' רק דדבריה' אסור אמי' לגוי דהנה הרמב"ם פ"ו מהל' מלכים כ' דדוקא השחתת עץ עושה פרי עובר מה"ת על בל תשחית אבל השחתת שארי דברי' אינו אלא מדבריהם וקשה מריש חולין בכודניתא דרבי דאמר לר"פ בן יאיר קטילנא להי אמר רפב"י איכא בל תשחית ולא מצא תקנה ולמה לא יעצו לצוות לגוי, וודאי על הא דאמ' עקרנא להו אחר איכא צער בע"ח, ל"ק לפי"מ שכתבתי דבאיסור גרידא לא גזרו על שבות דאתור' א"כ יצווה לגוי לעקור דשא"ה דילפי' מן פרוקה לצער בע"ח אלמ' אם גם בלא מעשה דידי' היא רובצת תחת משאו מחוי' הוא לפרוק להקל צערה ואיך יותר שע"י ציוויו יצטער, אבל להמית לכאורה קשה:
ונראה לתרץ דדוקא גבי שבת דאסר רחמנא לעשות מלאכה הא גרמא שרי כדאית' בשבת דף ק"כ ע"ב, לכן באמי' לגוי דלא הוי שלוחו כמותו וכאלו עשאה בעצמו דאין שליחות לנכרי מה"ת אף שהמלאכה נעשית ע"פי ציווי שלו לא הוי אלא גרמא בעלמא, ולכן לא אסו' אלא משום שבות, אבל בלאו דבל תשחית דאסר הכתוב למנוע אמת המים מאילנו' כדי שייבשו וכמש"כ הרמב"ם פ"ו מהלכ' מלכים אלמא דאף גרמא אסור מה"ת לכן אם נעשה עפ"י ציווי שלו לא גרע מגרם בעלמא, ולכן גם בשארי דברים שמדרבנן אסור להשחית כעין דאורי' תקנו, אפי' להגרום ההשחתה והה"ד אמירה לגוי, ובזה מיושב מה שהעיר הרא"ש בב"מ שם בשם הראב"ד מהא דאסור להטיל מום בבכור בזה"ז אף ע"י עכו"ם, דשאני איסור זה דכ' רחמנא לא יהי' לאסור גרמא, ואיסור זה בזמן המקדש מה"ת לא משום שבות לכן גם בזה"ז כעין דאוריי' תקנו, וסברה זו מוכחת דבב"מ שם דבעי למפשט מהנך תורי דגנבי גונבין דמביאו תוס' בשם השאלתות דקשרו דנרין בכיס השור ואינו מובן איך רצה לפשוט מיני' אמירה לגוי והא לא ציווה לגנבים לגנוב הדנרין ולפמש"כ ניחא דמוכח מהם דגרמא בעלמא אסרו חז"ל וממילא ה"ד אמירה לגוי:
אבל ראיתי בתשוב' מ"ע סי' ל' בישראל ששכר שדות מנכרי ונתנה לגוי אחר באריסות ועל השדות רועין חזירים וצריך להשיב להשר את החזירים במשלם הזמן והשבח להשוכר ולאריסו לאמצע וכ' דאסור דאף שאין הישראל מתעסק בו מכ"מ הא שליחותיה עביד עכ"ד, אלמא דאף דמן הדין אין שליחות לנכרי מכ"מ אסור מצד שבות דאמירה לנכרי, אף דאי' סחורה אינו בלאו ולא בעשה, אלא דקשה דא"כ דכל כוונתו לאסור משום שבות א"כ הא בשבת גופא מותר לתת שדהו באריסו' דאדעתי' דנפשי' קאעביד וכן ה"נ אריס אריסותיה קאעבד, ואם כוונת המ"ע דעכ"פ כיוון דקבלם בשומא וקנה אותן ברעותן בשדות השכורים לו וכדעת רוב הפוסקי' דחצר השכורה קנה לשוכר, ואף שמסרו לארוס דמה שיתעסק בהם להלאה כבר עבר על איסור סחור' בדבר האיסור, דא"כ גם עצתו שיתנה עם האריס שתהי' שומת המשכיר עולה לגורלו והוא יטול כנגדם תן מינים הטהורים, אכתי לא פלט מן האיסור שלקח דבר האסו' ומוכרו לאחר, וע"כ דכוונתו דאיסור שעבד כבר עבד ואין תקנה לעיוולו רק שלא יעבור עוד מכאן ולהלן בכל העסק גידולם ופיטותן ואי כוונתו משום שבות דאמיר' לגוי הלא אריס בעבידי קאעסיק וגם בשבת שרי במידי דלאריסות קיימא, ע"כ נראה דכיון לד"א, דהנה בתשו' פנ"י חקר לדעת רש"י בב"מ דף ע"א גבי ריבית דיש שליחות לנכרי לחומרא, א"כ למה הצריכו חז"ל לגזור משום שבות לומר לגוי לעשות מלאכתו בשבת הלא שלוחו כמותו, [ואין שלד"ע לא שייך גבי גוי אף למאן דס"ל אי"ב עבוד לפי"מ שכ' הב"י בשם התשב"ץ בסי' שפ"ח] ותיר' הבית מאיר בסס"י ה' דבאיסור שבת ל"ש כלל שליח וש"א כמותו, דהמלאכה בעצמה אינה מתועבת לפני דהא נחתום ממלא קיתון מים שיתחמו בשבת רק קפידת המקום שישבת גופו ממלאכה וגופו של שליח אינו כגופו של המשלח, ובאמת לא הועיל כלום בתירוצו דא"כ בלאווי דחסימה דמיבעי להו הקושי' במק"ע [וודאי כוונת הב"מ דזה תלי' בשלד"ע במקום דאין השליח בר חיוב ואיבעי' היתה למ"ד דבאי בעי לא עביד אין שליח לד"ע וקושי' רק לאידך מ"ד משבוש דשבת] לשי' הרשב"ץ שהבאתי, והנלענ"ד דרש"י לטעמי' דסובר יש שליחות לנכרי דפי' כאן בדישה שלך, דהנה נראה מסברה דהא דשלוחו ש"א כמותו אם מצווה לעשות חפצו ורצונו כמו לקדש או לגרש או לתרום כדי לתקן פירותיו שרצה שיעשה האחר רצונו וע"י מעשה השליח נעשית חפצי לבו, ולכן אם הי' מצווה לגוי שיחסום פי הפרה כשדש תבואתו דחפצו שלא תאכל מדישתו, הי' מעשה השליח כאלו עשאו בעצמו כיון דע"י מעשה השליח נשלם חפצו, משא"כ במשאיל פרתו לגוי לדוש בו דישה שלו ואינו מקפיד ע"ז שיאכל אותה מדושתו וגרנו כי אם רצונו לחסום פי פרתו ותיזון הבהמה משל המשאיל, בזה אין לומר דשלוחו כמותו, וכי זה חפצו ורצונו שתהי' חסימת פה בדישתו הלא טוב לו אם לא ירעיב השואל נפש בהמתו וכשארי השואלים דמזונות הבהמה על השואל במשך זמן השאלה, כן נלענ"ד דלכן אינו אסור מצד שליחות רק מטע' שבות והני תורי דסרסו הגנבים דאמר הערמה קאמתעביד בהו לא שציוה לגנבי' שיעשו כן דבזה הוי אסור בלא שבות למ"ד יש שליחות לגוי לחומרא, אלא שבלא ציוה שלא עשאו כן לטובת בעל השוורים וכשהחזירו לא קפיד ע"ז שסירסו בהמתו והחזיק להם טובה על מעשיהם שנוחה לעבוד בתו לכן אין האיסור מצד שליחות כיון שלא ציווה אף דגלי דעתי' דניחא לי' דכמו דאמרי' בתרומ' מה אתם לדעתיכם אף שלוחכם מדעתיכ' ולא מהני מעשה השליח אף דניחא וכמש"כ הרשב"א בחי' לנדרים דף ל"ז ורק משום שבות אסור כמו גוי בהדליק נר לצורך ישראל בלא ציווה שלו ולכן י"ל דהמ"ע קאי בשיט' רש"י ורמב"ם דיש שליחות לגוי לחומרא ולכן אסר אף במקום דגוי אדעתא דנפשי' קאעביד דשרי גבי שבת משום דבשבת ל"ש שליחות כסברת הב"מ, משא"כ באיסור סחורה:
הדרן לנידון דידן דנלענ"ד דתלי' בפלוגת' זו דקדמוני' דלדעת ר"ת דגם לחומרא אין שליחות לגוי א"כ גם אם הגוי קנה החזירים במעותיו של היהודי לא קנה אות' המשלח, וכל עסקו של הגוי בגידול ובפיטום בדדי' קאטרח, והיהודי רק שכר מעותיו עומד ונוטל, ואף אם הם באחריותו של ישראל לא הוי כאלו הם שלי, ויהי' אסור אם הגוי מתעסק בהם לטובתו מטעם שבות דאמי' מטעם דאף לר"ש דס"ל דבר הגורם כממון דמי מכ"מ כל כמה דלא נגנבו ולא נאבדו לא הוי כשלו כדאי' בפסחי' דף וי"ו ע"א, ואף אם ניחוש לדעת המג"א סי' תקפ"ו דע"י אחריות מיקרי שלו, מכ"מ אין לאסור מטע' שבות דדוקא באיסורי לאווין ועשין מחמירי' שבות דאתי' לגוי ולא באיסורין גרידא, וכמש"כ לעיל, אבל למאן דחש לדעת רש"י והרמב"ם דיש שליחות לנכרי לחומרא א"כ מחשבינין שקנה אותן המשלח, ובשליחותו נתגדלו וכל העסק בחלקו של הישראל נעשה ע"י השליח דהוא כמותו ואף דאינו מתעסק בו בעצמו ואין חשש שמא יבוא לאכלה, הכ"מ הא לא דרשי' טעמא דקרא לקולא להתי' סחורה במקום דלא שייך הטעם שנראה לנו, דדלמא גזה"כ הוא, וכמש"כ הפוסקים ולצרף דלמא הלכה כר"ת ודכוותי' דעת הפוסקים בי"ד סי' קע"ב דאין שליחות לגוי אף לחומרא, ועוד דאפשר דטעם הנראה לנו דאסר הכתוב לסחור משום תקלה אמת, ועוד דלמא דעת הגליון בתוס' דאיס' סחורה רק מדבריהם והוי שבות דשבות, ולכן בוודאי אין למחות ביד העושה כן, אמנם להורות לכתחלה להכניס בספיקא ספיקות, כדי להרוויח, לא אריך למעיבד, רק אם באנו למנוע מהפסד אנו מחפשים צדדים להתיר אבל להרוויח אין מעצור לד' להמציא פרנסה ורווחים מצ"א: