תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה נב
פאקש, יום א' פ' וארא תרי"ז לפ"ק:
אלוקים יחנך בני אהובי חתני כבוד הרב מו"ה זוסמאן אליעזר סופר נ"י אב"ד דק"ק האלאש יצ"ו:
דברות קדשיך מעולפת ספירים קבלתי למשיבת נפש, והמון טרדותי מנעוני מלהשיב לך ע"ע:
ע"ד שאלתך אי מותר לישראל לצוות לגוי לנחור לו בהמתו לזבנו לנכרים? תשו' הנה הב"ח או"ח סי' תקנ"א כ' דלשיטת רש"י ע"ז דף ט' דאסור להטריף בידי' בהמת חולין, א"כ כל מה שאסור לעשות בעצמו גם ע"י שליח נכרי אסור, ולענ"ד נ' דוודאי אין איסור זה אלא מדרבנן דוודאי אין לומר כדעתך משום צער בע"ח דבדבר שעושה טריפה איכא צער גדול, דא"כ גם בבהמה טמאה הי' אסור, ומכח זה הוכיחו תוס' שם דאין הטע' משום בל תשחית, לכן נרא' ברור דאינו אלא מדרבנן, וטעמא דאסרו חו"ל אפשר לי לומר עפימש"כ הכ"מ פט"ז מהל' טומאת אוכלין דאף דקי"ל דמותר לגרום טומאה לחולין שבא"י מכ"מ לטמא בידים אסור אא"כ כבר נתקנו התבואות, כן נמי בבהמה טהורה כ"ז שלא נשחטו ולא הורמו מתנותי' הו"ל כחולין שאינן מתוקנין ואסור לטורפן בידים דלא לבטל מנהו מצות מתנות כהונה, ויתיישב בזה דלא תקשי על רש"י קושי' האחרוני' מהא דפ"ב דחולין דאי צריך לדם ליניבא או ללכא דנוחר או מעקר עי"ש דדוקא גבי בהמה אסור אבל לא בחי' ועוף דלית בהו מתנות כהונה, וכן ל"ק מהא דאמרי' בע"ז דף י"ג ע"ב גבי הקדש בזה"ז דפה"ג ולישווי' גיסטר' אלמא דמותר לנבל בידים דהתם משום דהקדש ב"ה בזה"ז לא חזי ולא מידי ולא מפסיד לכהני' אמנם קשה על זה ממש"כ רש"י שם ע"א גבי נושא ונותן בשק של עכו"ם דקנסו חכמים דבהמה תעקר דאסור לטורפה בידים אף שהיא אסורה בהנאה, ואפשר דס"ל לרש"י דאף דקנסו חכמים לאסור בהנאה מכ"מ אם ימות ויפול לירושת בניו תחזור להיתירה הראשון דלא קנסו בנו אחריו, וע"י דמיטרפה מבטל מצות מ"כ לעולם, עכ"פ יהי' מאיזה טעם שיהי' מכ"מ איסור תורה וודאי אין כאן, ואמירה לנכרי ג"כ הוי רק מדרבנ' והוי תרי דרבנן, אף דלענין איסורי שבת. גם שבות דשבות כגון אמי' לגוי לעשות שבות דרבנן ג"כ אסור אם לא במקום מצוה מכ"מ בשארי איסורים, דבאיסור לאו איבעי' דלא אפשטא הוא, אבל באיסור דרבנן מנ"ל להחמיר, כן הי' נ"ל לסברה פשוטה ומצאתי און לי שכ"כ הפמ"ג או"ח במשבצות סק"ד, וגם בפתיח' להל' יו"ט פ"ב אות י"ז כ' כן, ולא זכר את דברי הב"ח, ולכאור' יש להבין לפי"ז דהא קי"ל במטיל מום בקדשים בזה"ז דאינו אלא אי' דרבנן כמ"ש בע"ז שם די"ג ובבכורות דף ל"ג, ואעפי"כ אסור לומר לגוי להטיל מו' בבכור כדמוכח בבכורות דף ל"ה במעשה דקסדור, ונ"ל דשאני התם דאפי' גרמא אסור דילפי' מקרא שם בבכורות דאסור להניח דבילה ובצק על האוזן שיבא הכלב א"כ אתי' לגוי עכ"פ גרמא הוי ואין האיסור משום שבות גרידא והוי רק חד דרבנן, משא"כ בשאר איסור דגרמ' אינו אסור אלא מדרבנן, ואם כל האיסו' אינו ג"כ אלא דרבנן הוי תרי דרבנן, וכ"ש בנ"ד לפי"מ שכתבתי בטעמא דרש"י דדוקא להטריף בידים אבל לגרום טריפות אפי' אי' דרבנן ליכא, ואינו רק משום שבות דאתי' לגוי דהוי כשלוחו:
והנה בשבת דף קל"ט דרב משרשי' זרע ע"י קטן גוי אבל גדול לא דאתי לאחלופינהו בישראל, והנה תוס' שם הקשו דהא הלכה כר"ט, ותי' דלא היו שם בני תורה, חזינהו לדעתם דס"ל דעובדא הוי בכשותא בכרתי וכן כ' הרא"ש הל' כלאים סי' ג' ואפשר לומר דדוקא התם דאינו אלא חומר' בעלמא לכן חיישי' דאתי לאחלופי בישראל, אבל היכי דמדינא אסור מדרבנן ל"ח לאחלופי ומותר אפי' ע"י גוי גדול, ואפשר לומר להיפוך דהיכי דמדינא אסור אפי' ע"י גוי קטן אסור, אמנם הכ"מ פ"ח מהל' כלאים כ' דרב משרשי' בעי לזרוע חטה ושעורה וחרצן במפולות יד דבא"י הוי כלאים דאוריי' ובחו"ל דכלאים מד"ס הוא התיר ע"י גוי קטן, וכ"כ בטו"ז י"ד ססי' רצ"ו דאף דבסירוס אסור אפי' ע"י גוי קטן שאני התם דאי' דאורי' הוא עי"ש, וק' לפי"ז מאי מיבעי לי' בב"מ פ' הפועלים בחסום פי פרתי ודש בה הא אי"נ ליכא משום אמי' לגוי באי' לאו, הא אסור משום דאתי למחלף בישראל, ודוחק לומר דבגוי קטן קאמיבעי, ע"כ נ"ל דוודאי למאן דאתי למלוך ואין מתירין לו לעשות הדבר רק ע"י גוי ליכא למיחוש שיטעה דגם ישראל מותר לעשות כן, אלא דאנן חוששין מפני הרואין וכעין דחיישי' רסי' רמ"ד כיון דמלאכת פרהסי' במחובר הוא, והרואה שהגוי זורע כרמו של ישראל בזרעוני כלאים יטעה שגם ע"י ישראל מותר, אבל במלאכת תלוש בצנעה בביתו של גוי [אי לא גזרו שבות דאתי' לגוי באיסור לאו הי'] מותר, דדבר שלא אסרו אלא מפני מראות העין אינו אסור בחדרי חדרי' באי' דרבנן, וגבי פרה חסומה ליכא משום מראית העין דמי יימר דהישראל צווה לו לחסום, יצא לן מזה דבשארי איסורי' באי' דרבנן ליכא משום אמי' לגוי ולא כהב"ח רק אי דבר של פרהסי' הוא אסור מחשש הרואים וע"י גוי קטן שרי (ויש לעיין במ"ש הכ"מ דרב משרשי זרע לזבוני לגוים מנ"ל הא, הא קי"ל המסכך גפנו על תבואת חבירו לא קידש וטעמא דכרתך כתיב ולא של אחרים כמ"ש הר"ש, והכא אעפ"י דמדעתו נזרע מכ"מ הא אין שליחות לגוי וגם אין שליח לד"ע, אמנם הרמב"ם ס"ל דלחומרא יש שליחות לגוי ושליח לד"ע לא שייך בגוי כאשר נבאר להלן, וגם בלא"ה אסור משום מקיים כלאים, ואפשר לומר הסברה דבכלאים חיישי' לדלמא אתי לאחלופינהו בישראל לא שיטעה לזרוע בעצמו אלא ע"י שליח ישראל דיסבור כרמך למעוטי של אחרים גם אאיסור הזריעה קאי ושליח לא הוי דאין שליח לד"ע אפי' במקום דאין השליח בר חיוב דקי"ל כרב סמא]:
והנה באבל קי"ל דכל ג' ימים הראשונים אין מלאכתו נעשית ע"י אחרים אם לא בדבר האבוד אף דאי' דרבנן הוא, והנה ע"י אחרים ישראלים י"ל דלאו משום שבות אלא מדינא דשליח גמור הוא אף דקי"ל כרב סמא דאף אם אין ב"ח ג"כ אשלד"ע, די"ל דבדרבנן לא אמרי' אשלד"ע כמ"ש המהרימ"ט הובא במל"מ פ"ב מהל' רוצח אבל ע"י גוי דג"כ אסור כמ"ש הרמ"א סי' ש"פ דוודאי לא הוי אלא מדרבנן והוי תרי דרבנן, והנה וודאי מלאכת מחובר שהוזכרו במ"ק דף י"א, י"ל מחשש הרואים ואתי לאחלופינהו בישראל, אבל מלאכת תלוש דאיתא שם היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו, וכ' רש"י בטעם השני שלא יאמרו בימי אבלו השכירו לזה הפועל, וקשה לפי הנ"ל הא הוי אמירה לגוי באיסור דרבנן, ועוד דגם בבית האחרים דשרי כ' שם הג"א דדוקא אם מסר לו קודם אבילתו, וכך הובא בש"ע סי' ש"פ בשם המרדכי, ולמה לא נתיר לו גם בימי אבלו, וצ"ל דלשכור הפועל היא גופה מלאכה האסורה לו, דעי"ז מסיח דעתו מאבילות, ולפי"ז גם לשכור פועלים לעשות מלאכתו אחר שיעברו ימי אבלו אסור, ולא מצאתי עוד דין זה, והנה הא דאי' באו"ח סי' קנ"ב דאסור לסתור דבר מבהכנ"ס שלא ע"מ במות וודאי דאינו אסור אלא מדרבנן, דעיקר קדושת ביהכנ"ס כ' הר"ן פ' בני העיר דאינו אלא דרבנן, ואם יאמר לגוי לסתור הוי תרתי דרבנן, והתם נמי גרמא שרי' כדאי' שבת דף ק"כ מדכתיב לא תעשון כן לד' אלוקיכם עשי' הוא דאסור הא גרמא שרא, מכ"מ כיון דמלאכת מחובר הוא אסור ע"י גוי גדול דאתי לאחלופינהו בישראל ומחשש הרואין:
ויש להביא עוד ראי' דבאי' דרבנן שרי אמירה ממש"כ הרמב"ם פ"ט מהל' נזירות הלכה ט"ו ואין אלו מגלחין פאת ראשיהם אלא אם היו קטנים או נשים, וק' הא קי"ל המקיף את הקטן חייב, ושמואל דמתרץ כן ס"ל כרב אדא ב"א כמש"כ תוס' שבועות דף ג' ואנן הא קי"ל כרב הונא, וצ"ל דמקיפן אשה ואף דהוי שליח מכ"מ הא קי"ל כר"ס דבכה"ג אשלד"ע, וקשה דעכ"פ יהי' אסור מדרבנן מטעם אתי' אלוו דאמי' באי' דרבנן לא אסור, ואפשר דשא"ה דאתי' לאשה לא אסרו חז"ל כיון דאין שלד"ע, משא"כ בגוי דנעשה שליח לחומרא, ושלד"ע ל"ש בגוי כאשר נבאר, ובזה נ"ל לתרץ קושי' תוס' ר"ה דף כ"ה גבי ר"ג דאחרים עשאן לו הא אסור משום אמי' לגוי, דנלענ"ד לדקדק מלשון הרמב"ם פ"ג מהל' ע"ז דאף דעשי' צורות לעבדם אסור לעשות גם לאחרים, אבל עשי' צורות לנוי אינו אסור אלא אם עושים לעצמן, ומלשונו בס' המצות מדוקדק יותר שבמצוה ג' כ' שהזהירנו מעשות ע"ז לזולתינו כדי שיעבוד אותה, ובמצוה ד' כ' שהזהירנו מעשות צורות בע"ח מעצים ואבנים ואעפ"י שלא יעשו להעבד ע"כ ולא כ' לזולתינו וטעמא דמלשון המכילתא שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים ת"ל אלקי מסכה לא תעשה לך משמע אבל לאחרים שרי, אבל בעושים כדי לעבדם דילפי' מאלוקי מסכה לא תעשו לכם דפ' קדושים ל"ל דלאחרים שרי דלעשות לעצמו בלא"ה אסור משום לא יהי' לך כמ"ש רש"י שמות י"ט ד' עי' רא"ם שמות כ' ג' ולכן י"ל דוודאי אי גוי עושה לנוי בשביל הישראל אסור משום דיש שליחות לחומר' לגוי ושלד"ע לא שייך בגוי משא"כ ע"י ישראל שרי דהעושה אינו עובר וגם המצווה לעשות אין עושה איסור דאשלד"ע:
והנה הפנ"י בתשובה הקשה על איבעי' הגמר' דחסום פי פרתי דהא לשיטת הר"ח ורש"י והרמב"ם יש שליחות לגוי לחומרא ותיר' דהאיבעי קאי למאן דאי"ל דכל היכי דאיבעי לא עביד אף דאין השליח בר חיובא מכ"מ אין שלד"ע. והקשה לפי"ז למ"ד דלאו ב"ת נעשה שלד"ע א"כ הא דפשוט בכל הש"ס דאמי' לגוי גבי שבת רק משום שבות ת"ל משום שליחות, ות' בס' בית מאיר סי' ה' דלענין שבת דמצוה מוטל על גופו של אדם לשבות ואין הקפידה על המלאכה שלא תעשה, ובמצות שבגופו לא אמרי' שלוחו של אדם כמותו, והנה בתירוצו עדיין אין מתורץ קושי' הראשונה דבדישה בפרה חסומה פה המעשה היא התועבה. וע"כ דגם הוא מודה לתי' הפ"י דהאיבעי קאי רק לרבינא דתלי' אי השליח בר חיובא ובמח"כ תורתן של ב' הגאונים אין דבריהם נשמעים, דבגוי אף לר"ס דתלי' באיבעי עביד נעשה שלד"ע וכמו שהוכיח בעל המל"מ פ"ה מהלכ' מלו"ל הלכ' י"ד, והא דשרי ללוות בריבית ע"י ישראל לשי' רש"י ולא ע"י גוי אף דקיי"ל כרב סמא עיי"ש, ונלענ"ד דעיקר פלוגתת רבינא ור"ס, דרבינא סבר הא דאין שלד"ע מגזה"כ דיליף משחוטי חוץ, ודוקא דומיא דהתם דאותו העונש שהי' על המשלח אי הוי אמרי' דהשליח כמותו, הוא עתה על השליח, לכן אי השליח לאו בר חיוב באותו עונש דוקא לא גלי קרא לפטור המשלח, ור"ס סבר מטעם דברי הרב וכו' דר"ל דסבר שלא ישמע לו, לכן היכי דאיבעי לא עבוד לא הוי שליח דסבר ג"כ שלא ישמע לו לעבור על לפני עור, וע"ז אמר דנ"מ באמר לאשה אקפי לי קטן דאי חל השליחות חייב המשלח מלקות ואי אין שליחות אין על השליח כ"א איס' דרבנן דלרבינא כיון דלא בר חיובא דמלקות נעשה שלית ולר"ס לא הוי שליח דסבר דלא ישמע לו לעבור על אי' דרבנן ומתורץ קושי' המל"מ פ"ב מה' רוצח דהתם בב"ק אותו איסו' דרבנן שהוא על השליח, יהי' על המשלח אי יחול השליחות משא"כ באקפי קטן ועיין, ולכן בגוי דאינו מצווה על לפני עור, גם לר"ס נעשה שליח, ואף שבתה"ד סי' רצ"ט כ' דאם מוכר בהמה לנכרי החשוד על הסירות דאם אינו מסרסו בעצמו לא הוי אלא לפני דלפני אף שמסרו לשליח דאין שלד"ע, אלמא דאף בגוי אמרי' אשלד"ע, י"ל שאני התם דקאי באותו שיט' דגוי מצווה על הסירוס אבל אין בדבר שאין הגוי מוזהר עליו ואם עשה בשליחות הישראל לא קאעביד שום איסו' דאלפני עור ג"כ אינו מצווה, אמנם קשה על דברי התה"ד ממה שאית' במ"ר בראשית פ' ל"ד מיד איש אחיו זה השוכר את האחרים להרוג את אחיו, ואיתא עוד שם באותו פרשה אר"ח כולהם בהלכות ב"נ בע"א, בדיין א', בלא התראה, ע"י שליח, אלמא בב"נ אף בדבר שהוא ג"כ בר חיובא נעש' שלד"ע, ואפשר לומר דשאני התם דאפי' גרמא אסור בב"נ דהא קיי"ל בשיסה בו את הכלב אינו חייב אלא בד"ש דהו"ל גרמא בעלמא, ובב"נ איתא שם במדרש על פסוק דמיד כל חי' אדרשנו דזהו המוסר חבירו לחי' להרגנו משא"כ באי' סירוס דגרמא שרי דכתוב בארצכם לא תעשו כן משמע דוקא עשיה ולא גרמא, וכן מוכח מדברי התוס' כתובות דף ע' ע"ב דבגוי ל"א אשלד"ע דהקשו בד"ה ופרנס וכו' אברייתא דע"ז דף ס"ג דשרי לומר לחנוני שאין מקיפו ליתן לפועליו לאכול ולשתות ואינו חושש לא משום יי"נ ולא משום שביעית, דהא החנוני שליחות דבעב"ה קאעביד, ולכאורה לק"מ דהא אין שלד"ע, וקושי' הגמרא אפרנס וודאי לא הוי אלא ממה דקיי"ל דיש מעילה בקונמות ובמעילה גלי לן קרא דיש שלד"ע משא"כ בע"ז דלא אסור משום שליחות כיון דאשלד"ע א"וו מחנוני גוי דחיישי' לי' לענין יי"נ קאתקשו דבגוי לית ביה משום אשלד"ע, וכן מוכח עוד מדברי הרשב"א ב"ק דף נ"א דהקשה על הא דפה"ג בור של ב' שותפים המ"ל אי דשווי שליח הא אשלד"ע, דהא משכחת בדשווי' לגוי לשלוחם, ולכאור' מאי קושי' דלמא קושי' הגמר' לר"ס דאף דאינו ב"ח ג"כ אשלד"ע, א"וו כמ"ש דבגוי ליכא משום שלד"ע:
ולתרץ גוף קושי' הפנ"י נ"ל דרש"י נזהר מזה דכתב בפ' הפועלים דהאיבעי היתה בחסום פרתי ודש דישה שלך, משמע בדישה של ישראל לא מספקא לי' כלל דמדינא ולא משום שבות והוא נגד כמה סוגיות בגמר' דגם מלאכתו של ישראל אינו אלא משום שבות, וגם קשה קושי' הלח"מ מהא דפשי' מהלין תורא דגנבין ארמאי והא התם לטובת הישראל קאעביד ועי' מהרש"א ונ"ל דס"ל לרש"י דשליחות לא שייך אלא אם מצווה שיעשה דבר לצורך ולטובת המשלח, אבל אם אומר עשה כך לצורך ולטובתך אינו אלא מסית ולא שליח, ודמי להא דאמרי' לא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב, וכמדומה שכ"כ הריטב"א באקפי לי קטן ולא אקפי לך קטן, לכן כתב רש"י דבדישת ישראל לא מסתפקא לי' דיש שליחות לגוי לחומרא וכקושי' הפנ"י, ואין שלד"ע לא שייך גבי גוי כמ"ש, רק בדישה שלך, וע"ז פשוט לי' מהלין תורא דלא עשאן שליח בפירוש דנאמר שלוחו ש"א כמותו, רק דידעו הארמאי דניחא להו להבעלים ועשאו בשבילם, ורש"י לטעמיה דס"ל דמלאכה הנעשה בשבת בשביל הישראל אינו מגזי' שמא יאמר אלא כדי שלא יהנה מהעבירה והיא גופה שבות ושפיר פשיט ליה דאיכא שבות גם באיסור לאו, משא"כ בשבת דלית ביה שליחות כסברת הבית מאיר, לכן גם במלאכ' ישראל אינו אלא משו' שבות ובאמת גם הילך בשר ובשל לעצמך אסור לרש"י ודו"ק:
והנה רש"י בע"ז דף ט"ו ע"א כ' דהא דאסור לומר לגוי בשבת עשה לי כך הוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר עי"ש, ומשמע מרש"י דדוקא לומר עשה לי אסור והוא סותר ד"ע דמפ' הפועלי' מוכח מדבריו דאף עשה לעצמך אסור, וגם קשה אי כל האיסור משום ודבר דבר, א"כ בשארי הי' מותר ובגמ' מסתפקא בזה, וגם למ"ל לחלק בין אי' סקילה לאי' לאו, הו"ל לומר דשא"ה דדיבור אסור, וע"ק דסותר ד"ע דבפ' מי שהחשיך דף קנ"ג אקושי הגמרא מ"ט שרי למיתב כיסי' לגוי דהא שלוחו הוא לישאנו בשבת, ונלענ"ד דוודאי אי כל האיסו' משום ודבר דבר אינו אסור אלא לומר בשבת, אבל בע"ש הי' מותר לצוות לגוי שיעשה בשבת והוא באמת שיט' הרא"ש בפ' הפועלים, ואזיל לטעמי' דמפרש שם בר"פ מי שהחשיך דנותן כיסו לגוי משהחשיך, אבל רש"י שם דמבעוד יום מיירי ואפ"ה פהג"מ מ"ט שרי ליה רבנן ע"כ דס"ל דגם מע"ש אסור אמירה לגוי שיעשה בשבת, ואי משום ודבר דבר הלא הדיבור הי' קודם שבת, וע"כ צ"ל דרבנן אסרו משום דמחזי כשלוחו אף דמדינא אין שליחות בשבת כסברת הב"מ, ואי משום שליחות לא הי' אסור אא"כ מצווה שיעשה בשבת, אבל אם אינו מקפיד שיעשה בשבת אף דהגוי אדעתי' דנפשי' קאעביד בשבת הי' מותר, וכמ"ש תוס' כתובות שהבאתי שאם אינו מצווה שיתן להם יי"נ אף נותן להם יי"נ אינו אסור משום שליחות, והי' זה מותר אפילו לצוות בשבת, ובאמת מוכח מהא דמתיר ב"ה ליתן עורות לעבדן עם השמש דבשבת אסור אף דאינו מקפיד שיעשה דוקא בשבת, וע"כ היינו טעמא דאסור בשבת משום ודבר דבר וא"כ בר"פ מי שהחשיך דאינו מצווה בשבת ואפ"ה אסור כ' רש"י משום שליחות כיוון שמצוה לישא בשבת, ובע"ז מיירי דאמר לו עשה לי כך ולא מצווהו שיעשה כן דוקא בשבת דליכא משום שליחות כתב רש"י משום ודבר דבר, ובהא הוא דס"ל לרש"י שאינו אסו' אלא אם אומר לו עשה לי אבל לצורך הגוי הי' מותר דדוקא בחפצי עצמו אסור הדיבור, משא"כ בפ' הפועלים דודאי טעם השבות משום שליחות דאף דמדינא אם הוא לצורך השליח לית ביה משום שליחות מכ"מ רבנן אסרו דמחזי כשליח לכן כ' רש"י שם דבדישה של גוי מיירי, ודישת המשלח הי' אסור מדינא, כן נ"ל:
ובאמת נ"ל דלא צריכין לסברת הבית מאיר דבלא"ה כ' הראב"ן דלא לכל מילי אמרי' יש שליחות לנכרי לחומרא רק בריבית אמרי' כן משום דלא יתלה כ"א מעותיו בנכרי, ואין זה מספיק אלא הא דאמרינן דאם הגוי שלוחו של המלוה אבל אם הוא שלוחו של הלוה לקבל המעות ממלוה ישראל ע"כ צריך לטעם אחר דבשארי ענינים וודאי לא אמרו דיש שליחות לגוי לחומר' דא"כ אם עשה לגוי שליח לקדש אשה הו"ל דניחוש לקידושין לחומרא ובטוש"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף וי"ו דחש"ק וגוי אינם כשירים לשליחות ומשמע דאין חוששין לקידושין כלל כמו שליח חש"ו, ואין לומר דהתם הטעם משום דאינו בתורת קידושין דא"כ קשה מסי' קל"א דכ' שם הכל כשירי' לשליחו' הגט חוץ מחש"ו עבד ונכרי ויש מי שאומר שאם עבד הוא שליח להולכה הוי ספק והיא דעת הרי"ן מג"ש דאם עבר והביא פסול' לכהונ' משמע דבשליח גוי לכ"ע אינו פסולה לכהונה, ואמאי הא לדיעה זו אף מי שאינו בתורת גיטין פוסל בשליח הולכה, וע"ק מדברי תוס' גיטין דף כ"ג ד"ה נכרי וכו', דלפי הנ"ל הא דנקיט הש"ס דלאו בר היתירא דלא ניחוש לחומרא, אלא וודאי מוכרח כשיט' הראב"ן, וטעמא נראה דהחמירו בריבית דהנה המחנה אפרים נסתפק אי גוי נעשה שליח בשכר כדאמרי' בש"ס שאני פועל דידו כיד בעה"ב, והסכים עמו בס' נתיבות המשפט סי' קפ"ח ואם כי דבריהם אינם נוחין לי והראי' מדברי תוס' גיטין שהבאתי דא"כ לא הי' קשה מידי קושייתם דלהכי נקט דלאו בר היתיר' למעט אפי' גוי בשכר, אבל כ"ז בפועל דניטל השכר עבור טרחתו ואינו תלוי בחלות השליחות, אבל בנד"ז שהגוי הלוה הראשון הי' כל אחריות המלוה עליו, וע"י שעשה שליחותו להלוות לאחר יפטור מאחריותו אי יחול השליחו' אבל אי לא יחול השליחות עדיין יהי' האחריות עליו, וכיון דלענין שיפטר מאחריותו וודאי דמהני ציוו המלוה כמו שמוכח בח"מ רסי' קכ"א דהוי כמו שאמר הנח ע"ג קרקע והפטר דמחילה א"צ קנין ונהנה הוא מחלות השליחות, ובזה הוא דהחמירו חז"ל, ולכן ס"ל לרש"י בחסום פרתו ודש בה דישה שלי ג"כ הוי אמרי' שיש שליחות לגוי לחומרא דנ"ל וודאי אם לא הרשהו שיחסום פרתו לא הי' יכול להרעיב נפש בהמתו ולהכחיש' מבשרה, ואם הי' רזה ודלה ע"י שהרעיב' הי' חייב לשלם לבעל הבהמה הנזק, ורק ע"י שציווה לו לדוש בחסימת פיה, הו"ל כאומר זרוק לים והפטר ומהני השליחות לזה שיפטר מנזק הבהמה ע"כ מהני ג"כ לעיין שיחש' כאלו עשאו בעצמו לחומר' מדרבנן:
המורם מדברינו דלענין שבת לא מיבעי אי אמר בשל לעצמך דלית בי' אלא משום שבות דשליחות ליכא דלא הוי אלא מסרת, אלא אפי' צווה לו לעשות מלאכה לעצמו ג"כ אין שליחות לגוי מדונא, וכ"ז אם ציווה לו בע"ש, אבל בשבת יש חילוק דבמלאכת לצורך גוי ליכא אלא שבות בעלמא, אבל במלאכת ישראל איכא משום ודבר דבר דהוא מדברי קבלה, ובמקום שאינו אלא משום שבות אינו אלא דוקא באמירה לגוי דאף דאין שליחות לגוי אסרו רבנן דמחזי כשלוחו, אבל בישראל דאין נעשה שליח לד"ע לית בי' משום שבות, והנ"מ במה שאבאר דברי הרשב"א בססי' רס"ג דכ' דאם א' קיבל שבת מבע"י מותר לומר לחבירו שלא קיבל עדיין שבת עליו לעשות לו מלאכה, וראייתו מהא דמותר לומר לחבירו שמור לו פירות שבתחומך משום דיש היתר ע"י בורגנין כן ה"נ הי' מותר בלא קיבל, והדבר תמוה מאד דהא לאמר לגוי שיעשה בשבת גם בדבר שהי"ל היתר בשבת אסור כמ"ש המג"א סי' ש"ז סקי"ב ובטו"ז שם סק"ז ובשמור פירות שבתחומך לא עשה האחר איסור וגם הוא עצמו הי' מותר לו לשמור רק שלא הי' שם וה"א דאסור משום ודבר דבר וע"ז מהני מה שיש בו צד היתר, וצע"ג, ולפי דברים הנאמרי' י"ל דדוקא גבי גוי דלית בי' משום אין שלד"ע, רק דאין שליחות לגוי ואסרו חז"ל דמחזי כשליח, אבל לומר לישר' דאין נעשה שליח לד"ע למאן דפ' כרב סמא אפי' במקום שאין השליח בר חיוב בזה לא אסרו, וע"ז לא הי' צריך הרשב"א לטעם שכ', אמנם זה ניחא אם הי' מצווה לו קודם שקיבל שבת שיעשה המלאכה אחרי שיקבל עליו אבל כיון שאחר קיבולו שבת ציווה לו וכבר מוזהר על ודבר דבר, לזה כ' הרשב"א כיון דהי' צד היתר אם לא קיבל לית בי' משום ודבר דבר, וליכא אלא השבות דעשיית שליחות, וזה ליכא בישראל, כן נ"ל נכון, ועי' במג"א ססי' תקכ"ז סקכ"ב בחי שמתענה ביו"ט דאסו' לו לבשל ביו"ט לשבת, אבל אחרים אופין ומבשלין לו, וצריך טעמא דהא כל מה שאסור לעשות בעצמו גם ע"י אחרים אסור משבות דאתי' לגוי, ולפי האמור ניחא דדוקא בגוי החמירו חז"ל אבל לא בישראל אחר שאין עושה איסור, והא דבלא הניח ע"ת אין אחרים אופין ומבשלין לו הוא מטעם קנס דהוא נאסר וגם קמחו נאסר משא"כ בזה, אמנם למאן דס"ל כרבינא דהיכי דהשליח לאו בר חיוב' ונעשה שלד"ע א"כ בכה"ג דהרשב"א או במי שמתענה ביו"ט הי' מדאוריי' אסור ע"י ישראל דשליח גמור הוא, ואמינא בזה ליישב דברי רש"י חומש פ' בא שהביא המכילתא דכל מלאכה לא יעשה דאפי' ע"י אחרים ע"כ והשיג הרמב"ן עליו שאם האחרים ישראלים הם, הן עצמן מוזהרין ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו אלא שאם תטעה איתו מוזהר משום ולפני עור, ואם אחרים גוים הן אין בהם אלא משום שבות עיין עליו, ונ"ל עפי"ד רש"י ר"פ אין צדון דלכן צידה וקצירה ובצירה וטחינה ודומה להן אסור ביו"ט משום דאפשר לעשותן קודם יו"ט ומבואר רש"י עירובין דף ל"ט ע"ב דצידת צבי מה"ת אסור, ובביצה דף כ"א בתוס' ד"ה חזינין כ' קמחא דבני חילא וטורח אפי' הי' מוטל על בני באגא, ולא הי' רשאין ליטול מעט מהקמח לצורך עצמן רק אחר שאפו לבני חילא לא היו מקפידים אם נוטלין קצת לינוקא דזה שרי כיון דא"א לו למפלגא בלישה עיי"ש, א"כ אף אנן נמי נאמר דאף שאין בעל הכרם רשאי לבצור כרמו ביו"ט כיון שהי' אפשר לי' למיעבד מאתמול, מכ"מ אם מצווה לישראל אחר לבצור, והפועל יכול לאכול מפירות הבציר' כדין הפועל במחוב שעושה ואוכל שאין השליח עובר על ל"ת מלאכה, כיון דהוא לצורך או"נ, ואף דבעל הכרם עצמו לא הי' מותר בו, דהוא לא הי' אפשר לא לבצור חלקו קודם יו"ט דכ"ז דלא בצר לבעל הכרם אין לו רשות ליטול ממנו, אמנם אף דאין השליח עובר מכ"מ המשלח עובר דשלוחו כמותי, ודוקא אמי' לגוי לא הוי אלא שבות דאין שליחות לגוי, אבל בישראל הוי שליח גמור ואף דאין שלד"ע אפשר דרש"י פוסק כרבינא דבמקום דאין השליח ב"ח שפיר נעשה שליח, ומדוקדק ג"כ למה נאמר האי' ביו"ט ולא בשבת, דבשבת אין משכחת וכקושי' הרמב"ן:
והמורם מדברינו דב' טעמים יש באי' אמירה לגוי א' משום ממצוא חפצך ודבר דבר והוא מדברי קבלה, וזה דוקא בשבת, ועוד יש טעם מצד דמחזי כשליחות והוא אסור אפי' בע"ש אמנם אינו אלא שבות בעלמא, והנה אנן קי"ל דשבות אמי' לגוי אסור אפי' במקום מצוה דלא כבעל הג' גבי ינוקא דאשתפך חמימי, והוא ע"כ מטעם שליחות, דהא בחפצי שמים מותר לדבר, לכן נ"ל דהא דקי"ל דאפי' שבות דשבות שלא במקום מצוה אסור, הוא משום דברי קבלה דאתי' בחפציו, דאי משום שליחות הוי תרתי דרבנן כמו שהוכחנו דבשארי איסורים אינו אסור אמי' לגוי באי' דרבנן ה"ה גבי שבת, ואינו אסור שבות דשבות אלא מטעם ודבר דבר ולכן קי"ל דבמקום מצוה שרי שבות דשבות, דבחפצי שמים אין אסור הדיבור, ואם דברי כינים בזה יצא לן דין חדש דהיכי דיש לו צד היתר דאין אסור הדיבור מותר שבות דשבות וצ"ע:
עוד יצא לן מזה דלפי האמור מותר לומר בע"ש לגוי לעשות אי' דרבנן, ובעל המל"מ פ"ו מהל' שבת מביא ראי' לאסור מהא דהגמ' דלא יאמר לגוי הילך מעות וקנה בשבת, גם הרב בעל פמ"ג סי' ש' כ' דשבות דשבות מע"ש לא מצינו בגמ' רק מהא דהגמ' ומסיים בצ"ע דלמא דוקא בהילך מעות אסרו ולי ההדיוט נרא' דאם הישראל נתן לו מעות וקנה ממש במעותיו של הישראל. דאז אף דאין שליחות לגוי קנה הישראל, והוא ממה שאי' בח"מ סי' קפ"ג סעי' ג' דאם השליח קנה לעצמו במעות המשלח קנה המשלח, ואם חזר השליח משליחותו לפני עדים בזה מחלוקת הפוסקים שם, ומטעם דהמוכר תקנה לבעל המעות ואף שביטל שליחותו ולא הוי עשייתו כעשייתו, וגם דעת החולקים שם אינו אלא משום דלאחר ששלח יד בממון של חבירו ונעשה עליו גזלן ומקרי הוא בעל המעות, משא"כ בזה אף דמדינא לא חל השליחות מכ"מ קנה המקח מטעם שהמוכר הקנה ע"י זה המקח לבעל המעות, וכיון שנעש' מחשבתו דנקנה לו המקח מחזי יותר כשלוחו דדמי יותר להא דריבית דאמרי' בי' שליח גוי הוי שליח לחומרא ועיין, ובתשו' הרשב"א סי' תתע"ה כ' ג"כ ישראל שנתן מעות לגוי לשכיר לו פועלים, דנראה דאסור לדברי ס' התרומה דאוסר אמי' לגוי אפי' בע"ש ע"כ והתנה ג"כ שנתן לו מעות:
והנה הרב בהג"ה י"ד סי' רצ"ז סעיף ד' הביא דעת הג"ה מרדכי דשבת דאמיר' לגוי שיעשה מלאכה להנאת עצמו שרי, וכפי הנראה מדעת הש"ך היא עצמה דעת הא"ז שהובא בהג"א בפ' הפועלי', ולפענ"ד דדעות מחולקות ננהו ופליגו בב' דברים, הנה דעת הגמ' דאין חילוק בין שבת לשאר איסורי' דהאיבעי נפשטא לחומר' רק דס"ל דכל עיקר שבות דאמירה אינו אלא במלאכת ישראל וכמש"כ הרמב"ן בתור' פ' בא והרבה מהראשוני' והאיבעי היתה אפי' בדישת הגוי דע"י שהורשה לחסום תתרבה שכרו של ישראל אבל דעת הג"א היא כדעת רש"י עפי"מ שביארתי דהאיבעי היתה רק בדישה שלך אבל בדישת תבואת המשלח פשוט לי' דאסור מטעם דיש שליחות לגוי לחומרא, והאיבעי לא אפשיטא ודייני' בי' לקולא, לכן מותר בדישה שלך, אבל בשבת אפי' במלאכת השליח אסור, כן נ"ל להוכיח מדבריו, והרמב' שכ' בפ"א מהל' כלאים שמותר לומר לגוי לזרוע כלאים ואסור לומר לו שירכיב אילן כלאים, וכן כ' סמ"ג דחילוק יש בין זריעת להרכבת כלאים שזה אסור ע"י גוי וזה מותר, וכ' הכ"מ בשם מהר"י קורקס דבשדה של הגוי מיירי, ונ"ל דס"ל כדעת הגמ' דהאיבעי היתה דוקא אי נהנה הישראל ממלאכת הגוי והאיבעי אפשיטא לחומרא לכן לא חילק בהל' שכירות בין דישה שלי לדישה שלך דגם בדישה שלך השכר מתרבה, לכן מתיר אמי' לגוי לזרוע שדה שלו כלאים, והא דאסור בהרכבת אילן הוא משום לפני עור, דב"נ מצווה על הרכבת בהמה ואילנות, ושגגה יצא מפי השליט הרב הש"ך זלל"ה שם סק"ג שכ' שאין רמיזה בדברי הרמב"ם שב"נ מצווה על הרכבה ואדרבה מדבריו פ"ט מהל' מלכים משמע דלא נצטוו, ונעלם ממנו שבפ' יו"ד כ' הרמב"ם להדי' דנצטוו אלא שאין נהרגין עליו, יצא לן מזה שמחלקים בין הרכבת אילן לזריעה, דבהרכבה משום לפני עור, ונר' לענ"ד דאינו אסור אלא להושיט האיסור לפני מי שירצה לעבור עליו, אבל באמירה בעלמא לית בי' ממשא דאינו אלא מסית שאינו מוזהר אלא בע"ז כמ"ש תוס' סנהדרין דף ס"ט ומשום שליחות ג"כ ליכא כיון דאינו להנאתו וכמו שכ' למעלה, וא"כ ע"כ בהרכבת אילן מיירי במושיט לו יחור להרכיבה בא' מאילניו שלא במינו, וכה"ג בזרעים שמושיט לו זרעוני כלאים מותר ולא כמש"כ המג"א ססי' ש"ז ס"ק כ"ט ועיין:
אמנם אי לא דמסתפינא הוי אמינא דהרמב"ם מתיר אמיר' לגוי אפי' לזרוע כלאים בשדה של ישראל, דאפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא בשבת גזרו חז"ל על שבות דאמי' אף דאין שליחות לגוי דדוקא בריבית חששו לחומרא לשליחות גוי וכמו שכתב למעלה, משום דמצינו גבי שבת כמה מלאכות שאינן נעשות ע"י ישראל כמו פורס מצודה ונכנסות החיות לתוכן דחייב משום צידה אף דהוא לא צדן, והמדבק פת בתנור דחייב משום מבשל אף דהוא לא אפה כ"א התנור ונותן חיטים ברחים של מים דהמים הם הטוחני', וזורה ורוח מצוי' מסייע שבכל אלו המלאכות לא נגמרו ע"י הישראל והוא רק הגורם ואפ"ה חייב משום דעכ"פ נעשה מחשבתו ומלאכת מחשבת אסרה התורה, ומה"ט כ' האבן העוזר דהמעמיד עלוקה בשבת דחייב אף דבשיסה בו הכלב לענין נזקין פטור ולכן אף דשליח גוי גרע מכלב דאדעתא דנפשיה עביד מכ"מ אסרו חז"ל דמחזי כשלוחו וכאלו עשאו רק אדעתיה דישראל ולכן גם בהטלת מום בקדשים דאסור גרמא אסור גם אמי' לגוי, וכן בהסיתת פרה דהוא משום צערה דבהמה אף דהוא אינו אלא גורם הצער, ולכן אסרו גם האמיר' משום שבות דמחזי כאלו הוא שליח ממש אף דאין חלות בשליחות גוי מכ"מ הוי הישראל גורם שע"י ציווי שלו נעש' התועבה משא"כ בזריעת כלאים דדוקא עשי' ולא גרם אסור, וכיון דאין עשיית השליח כאלו עשאו בעצמו אין לנו טעם לאסור:
ודברי הלח"מ פ"ג מה' עכו"ם הלכ' ט' צ"ע דכ' דלהכי אם צווה לאחרי' לעשות לו פסל כדי לעובדה דלוק' אף דלאו שא"ב מעשה הוא דכיון דאחר עשאה בשליחותו הו"ל כאלו עשאה בעצמה וקש' הא אין שלד"ע, ונלע"ד כעין מ"ש הריטב"א מכות דף כ' דאף דמסייע אין בו ממש מכ"מ בניקוף דבלאו סיוע יש בו לאו ולא בעי הסיוע אלא ללקות שיחשב יש בו מעשה, כן ה"נ בשארי איסורי' בלא שליחות לית שום איסור על המשלח משא"כ בזה דאף לקיום העשוי' כבר יש בו לאו ולא בעי' שיהי' השליח כמותו רק לענין שיחשב י"ב מעשה ולא גרע מה שעשה השליח רק לדעתו ועפ"י ציוויו ממסייע גרידא: