תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה נא
החיים והשלום וכ"ע ירדופו וגם ישיגו את ראש אהובי ינ"פ הרב מהור"ר דוד נ"י יכהן פאר בבית תפארתינו:
זה ימים כבירים אשר קבלתי מכתב קדשו פלפול עצום בנדון נט"י והיה מן הראוי' להשיב מפני הכבוד, אמנם ראיתי כי כל דבריו בנויים על מכתבי העבר אשר השיבותי בחפזי כמעט בלי עיון, ושלא להשיב ריקם עברתי על הערותיו והשבתי אשר עלה בלבי במושכל הראשון ואין לי העתק מכל הדברים גם אינני זוכר מכל האמור שם, על כן לא אוכל לדון עליהם, אבל ראיתי ממה שעמד מע"כ על הערות שבהן שעמדתי על הרבה דברים שראוי' לעמוד עליהן ע"כ אחלה פני שימחול לצוות לא' מתלמידיו להעתיק דברי הראשונים ולשלחן הנה, אמנם את זה ראיתי שעמדתי להקשות על רבינו הרשב"א בתה"א שכ' על מתני' דפירות שנפלו לתוך המים ופשט מי שידיו טמאות דדייקינן מני' דלחולין ל"ב כוונה ולסברתו לנט"י בעי כוונה לכ"ע, ותי' דההיא מיירי לנגיעה דחולין שנעשו עט"ת, וכ' עלה וז"ל ואע"ג דידים שניות הן ואין ב' עושה ג' בחולין, הכא בידים שנכנסו לבית המנוגע דהוויין תחלות עכ"ל, והקשיתי דגמ' ערוכה היא בחולין דף ל"ג דשני עושה ג' בחולין שנעשו עט"ת וכי הי' נעלם מעיני הרשב"א דברי ש"ס מפורש בסוגי' שהיא עוסק בה, והיא לכאורה קושי' עצומה ונפלאה, ועתה האיר ה' את עיני וראיתי דברי הרשב"א ראויין איליו ודעתו דעת הראשונים שאין סתם ידים דשניות הן פוסלין לחולין שנעשו עט"ת דהנה תוס' נדה דף ז' הקשו על דין זה דשני פוסל חולין שנעשו עט"ת מסוגי' דשם דמוכח דחולין שנעשו עט"ת קילי מחולין הטבולין לחלה דפתיכא בהו תרומה, וכיון דבטבולין לחלה שנינו דטבילת יום לשה את העיסה כ"ש שלא יפסול טבו"י חולין שנעשו עט"ת והלא טבו"י שני הוא, וכתבו לתרץ דע"כ טבו"י קיל טפי משאר שני, והר"ש פ"ד דטבול יום משנה ב' כ' דהגמ' הי' יכול להקשות מרישא דמתני' שם דאוכל מעשר שנגע בו טבו"י דמפרישין ממנו תרומות מעשר אלא דניחא לי' לאתוי' חלה אחלה עכ"ד והנה ברישא שם איתא ג"כ דאם נגע בו ידים מסואבות דאין פוסלין לחולין הטבולין לתרומת מעשר אף דפתיכא בי' תרומה, וכ"ש דלא יפסלו בנגיעתן לחולין שנעשו עט"ת כהוכחות התוס' וס"ל להרשב"א דאף דלתי' האיבעי' אימא בנדה לא מוכח דנעשו עט"ת קילי מטבולין לחלה, מ"מ לא מסתבר לומר דלתי' הב' יהי' נעשין עט"ת חמירי מטבולין שא"כ יהיו סברותיהן מהופכת לכן שפיר פסק דאין סתם ידים פוסלין לחולין הנעשים עט"ת:
ועל של עתה באתי להשיב על מה שהאריך במכתבו האחרון להוכיח נגד פסק הרמ"א לפטור בית שדרים בו ישראל וגוי בשותפות ממזוזה, והנה במה שהכריע להקל במצוה דאוריי' כדעת המרדכי נגד שי' הרשב"א שהובא בבדה"ב כבר תמהו האחרונים יעי' תשו' שבות יעקב ח"ג סי' פ"ט ויבואר לפנינו, ומה שכ' מעלתו דר' אביגדור ור"ח חמיו עיקר סברתם לפטור מטעם דס"ל דשואל ושוכר אינם חייבים כ"א מדרבנן ולזה כ' הר"א ומביתך לא מצי מפיק דא"כ ימין מנ"ל ואין לומר מביתך השני' דההיא למעוטי שואל ושוכר, אלמא אי לאו דממועט שואל ושוכר כיון דלשמירה עשוי' א"כ גם שותף של גוי מחויב דשמירה בעי וכיון דקי"ל דשואל ושוכר מחוייב מה"ת ע"כ דקי"ל כרשב"א זהו תורף דעת מעכ"ת והנה פירוש דברי הר"א במחכ"ת אינו כן כ"א להיפוך אי לאו דבעי ביתך השני' למעוטי שואל ושוכר הוי מוקמינן לה למעוטי שותפות גוי ולא הי' מסתפק כלל, ומה דפשוט לי' למע"כ דהלכה כפוסקים דשואל ושוכר חייבים מה"ת לא כן אנכי עמדי דלדעתי כמעט כל הראשונים פוטרי' מה"ת, וכמעט הדבר מפורש בש"ס שבת דף קל"א דאיתא שם דמודה ר"א בצייץ טליתו וקבע מזוזה לפתחו בשבת דחייב מטעם דבידו להפקירן אלמא דאם הפקיר ביתו אף שדר בו פטור מה"ת ואין לדחוק ולומר דמיירי שם בבית שקנה מחדש ולא דר בו עדיין ל' יום וכיון דהבית שלו מקרי דירת קבע מיד ולאחר שיפקירו יעתק מדירת קבע לדירת ארעי ואם כן אם כבר דר בתוכו ל' יום הוי מותר לר"א לקבוע מזוזה בשבת וא"כ אינו דומה קובע מזוזה לפתחו לציין טליתו, דבציצית אין חילוק בין הוא טליתו מכבר או שהיא תוך ל' לקניותו דהתם בכל ענין שאולה פטורה מה"ת וצ"ע, ואפשר דס"ל להנך פוסקים דהפי' בגמ' שם בענין אחר דלכן אין מזוזה דוחה שבת כיון דחובת הדר היא אפשר לו לצאת מן הבית ולעתוק דירתו משם, ואי דמונח שם חפציו דא"א להוציאן בשבת ועדיין חייב כמו בית התבן ובית האוצר ע"ז קאמר דבידו להפקיר החפיצים, ולפ"ז להרמב"ם דסובר דבית התבן פטור בסתם ע"כ דסובר ג"כ דשואל ושוכר פטור מה"ת, אמנם באמת נראה דאף הסוברים דשואל ושוכר חייב מה"ת מ"מ מודה בדר בבית של הפקר דפטור דס"ל דמביתך לא ממעטינן אלא בית של גוי או של הפקר ולא בית של ישראל חבירו דהנה מצינו לענין חמץ לדעת הת"ת בחמץ של ישראל חבירו עובר הנפקד אף בלא קיבל עליו האחריות דלא ממעטינן מלך אלא של גוי ושל גבוה וגם בשל הפקר אינו עובר דמטעם זה מהני ביטול, ומ"ש הפנ"י דלשיטתו בהפקר עובר תמוה דהא אמרינן עשאו הכתוב כאלו היא ברשותו אלמא דאי לאו גזה"כ לא הי' עובר כיון דהוי הפקר, וכן מצינו גבי בכור דאף דהלוקח עובר פרתו של ישראל חבירו לא מפטר מבכורה מ"מ מצינו בתוספתא בהמת מדבר והקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורה מן הבכורה דממועט מבקרך וצאנך, וכן מצינו במירוח גוי והקדש דממעטינן מדיגונך ולא ממעט ג"כ דיגון של ישראל חבירו דהא דקונה תבואה ממורחת מחבירו דפטור לדעת הר"ת והרמב"ם היא מקרא אחרינא דתבואת זרעך ולא לנקח בב"מ דף פ"ח הה"נ דביתך דפ' שני' לא ממעט אלא שוכר מגוי או דר בבית של הפקר, וזהו דעת הר"י שבהג' מיימוני דשוכר בית מגוי דפטור ממזוזה, וסובר בעל הג"ה דדעתו דבשוכר מישראל חייב מה"ת והקשה עליו למה לא נמעט גם שוכר מישראל כמו גבי ציצית, ובאמת צריך להבין אכל הני שהבאתי דלא ממעטינן רק של גוי ושל הפקר ולמה אין אדם יוצא בלולב של חבירו, ונראה לענ"ד דוודאי בכ"מ שהקפידה התורה שיהי' שלו אין לנו לחלק מדעתינו בין שואל מישראל או מגוי אבל כיון דמסברה החיצונה בכ"מ ששאול פסול ה"ה דשותפות פסול כמ"ש התוס' והר"ן סוכה דף כ"ז דלהכי כיון דאתרוג השאול אין יוצא בו ה"ה בקנו בשותפות רק בציצית דגילה לן הכתוב לחייב בשותפות אף דשאולה פטורה והיא גזה"כ נגד סברה חיצונה יעי"ש, וטעמא כמו שכ' הריב"ש סי' שמ"ז דאתרוג אחר רחמנא ולא חצי אתרוג ובשותפים הלא החצי שאולה בידו ואי אפשר לו לצאת י"ח בחצי שהיא שלו יעי"ש והנה לא קשה מהא דאתרוג החסר שאינו פסול אלא משום דבעינן לקיחה תמה אלמא דבלא"ה הי' יוצא גם בחצי אתרוג ונ"ל דהיא עפמ"ש תוס' רשב"א והר"ן בחולין דף קל"ב גבי המשתתף עם הגוי ועם הכהן דפטור ממתנות דאף דקי"ל שה ואפי' מקצת שה וא"כ ה"נ לחייב בחצי מתנות וכ' דדוקא גבי תייש הבא על הצבי' דכל שיות שבו מחייב משא"כ בזה דאיכא כאן כל השה ומקצתו ממנו פטור א"א לחייבו ממקצת האחר וזהו ג"כ סברת התוס' בב"ב דף נ"ו ע"ב גבי חצי כופר יעי"ש, א"כ ה"נ גבי אתרוג אף דאם הי' חסר מקצת האתרוג הי' יוצא בה אי לאו דבעינן לקיחה תמה מ"מ היכי דאיכא כאן כל האתרוג ומקצתו אינו ראוי' לצאת בו גם בחצי השני אינו יוצא, ולכן גבי בכור אי נימא היכי דכל האם של ישראל חבירו פטור מהבכורה, גם אי מקצת האם הי' של ישראל חבירו ג"כ הי' פטור מסברה החיצונה אף דאי היה חסר אבר מהאם לא הי' מפטר מ"מ כיון דאיכא כל האם ומקצתה לא מתחייב גם מקצת האחר לא לתחייב, וכיון דגלי' קרא מבכורות בקרכם לחייב בשותפות ישראל כדאיתא בבכורות דף נ"ו ע"ב על כן לא ממעטינן מבקרך וצאנך כ"א לוקח עובר פרתו של גוי או עובר של בהמת הפקר כדי דלא נצטרך לדחוק ולומר דכאן גזיה"כ הוא לחייב בשותפות אף במקום דכולו של חבירו הי' פטור וכן גבי חמץ כיון דריבה הכתוב לחייב בשל שותפות כמ"ש הח"י בססי' תמ"ה דאף דכתיב לך לא ממעטינן שותפות מדכתיב בבתיכם לרבות שותפות ולך למעוטי של גוי והפקר עכ"ד ואי הוי ממועט ג"כ של ישראל חבירו א"כ גם בשותפות עם ישראל חבירו לא הי' מתחייב היכי דליכא כ"א כזית א' בשותפות לפי סברה החיצונה [ולהיכי דאיכא שיעור בחלקו לבד לא מצריך קרא לרבות שותפות ישראל כמו שנבאר לקמן לרבנן דר' אלעי] ע"כ כי היכי דלא נימא גזה"כ היא מוקמינן המיעוט אשל גוי ואשל הפקר וכן גבי מירוח כיון דגלי' קרא מתרומותיכם דשותפין חייבין בתרומה, והנה חיוב התרומה אחר שנתמרחה היא, ואם היינו ממעטינן מירוח ישראל חבירו הי' לנו למפטר מסברא החיצונה גם שותפים שלא חלקו עד אחר המירוח כיון דאין ברירה ובכל חטה יש לחבירו חלק בו ובשעת החלוקה הוא דקנה ממנו חלקו של חבירו בעד חלקו ובחלק של חבירו הי' פטור דמורוחו של חבירו הי' פוטרו והיה לן לומר טבל וחולין מעורבין זב"ז וכיון דגלי' לן קרא דחייב כל חלקו, ע"כ כדי שלא נצטרך לומר גזה"כ היא לחייב שותף יותר מכולו של חבירו היינו ממעטים מירוח של גוי ושל הפקר ע"כ בעי קרא דתבואת זרעך למעט ג"כ מירוח של ישראל חבירו אף דשותפין חייבין דגזה"כ היא כמ"ש התוס' והר"ן גבי האזרח לכן אף אנן נימא גבי מזוזה אי נמעט מביתך השני' שאול ושכור מישראל חבירו גם בשותף עם ישראל חבירו הי' פטור מצד סברה החיצונה דבית א' אמר רחמנא ולא חצי בית אף דבית חצי מקורה וחצי אינו מקורה חייב במזוזה כמ"ש הרמב"ם וש"ע היינו משום דחלק שאינו מקורה לא מקרי בית וכל חלק שנקרא בית חייב ודמי למקצת שה בתייש הבא על הצבי' משא"כ בכולה מקורה ומקצתו פטור לא מסתבר לחייב מקצת ממנו, ע"כ לא מוקמינן המיעוט דביתך כ"א למעט שאול ושכור מגוי או הדר בבית של הפקר ולא קשה כ"א קושי' בעל הגהמיי' דא"כ גבי ציצית נמי נימא כיון דגלי' קרא דשותפות אינו פוטר וע"כ באין בכל חלק מהבגד שיעור לבדו היא דבעי קרא דאם יש בכל חלקו שיעור לא בעי קרא לרבות שותפות של ב' ישראלים לרבנן דר' אילעי דלא ממעטי בכל מקום רק שותפי' גוי וכיון דחצי השיעור של הבגד שאול משותפו היא הוי מפטר מסברא החיצונה רק דגזה"כ היא לחייב בשותפ' נגד סברא החיצונה כמ"ש התוס' והר"ן ולמה לא נימא ג"כ דלא מיעט קרא כ"א שאול מגוי ולא נצטרך לומר גזה"כ נגד סברא הפשוטה, ונראה דשאני טלית דבלאו המיעוט דכ' קרא כסותך ג"כ הוי ממעטינן שאול מבגדיהם, כמו דממעטינן תועשו להם שיהי' הציצית משלהם ואינו יוצא בציצית השאולין לו להחזירם בעין כמ"ש במג"א סי' י"א ס"ק י"א אלא דלא הוי ממועט כ"א שאול מגוי מה"ט שכתבנו כיון דריבה שותפו' [ובציצית דממועט גם שאול מישראל חבירו נראה לענ"ד דבאמת אינו יוצא בציצית שיש לישראל חבירו חלק בו ודמי לאתרוג השותפין] וכן מצינו במס' ר"ה דף י"ג דקצירכם אמר רחמנא ולא קציר עכו"ם וע"כ הא דבעינן המיעוט של כסותך אינו אלא למעט שאול מישראל חבירו, כן נראה לתרץ דברי הסוברים דשאול ושכור חייב מה"ת דהם סוברים כדברי הר"י לפי הבנת הגמי"י:
אמנם קשה לי קושי' עצומה לשיטת הגמי"י מסוגי דספ"ק דע"ז דף כ"א דכמו דאין משכירין שדות משום אפקעתא דתרומות ומעשרות ופי' התוס' שם ובגיטין דף מ"ח דכ"ז דהי' של ישראל כל מי שזרעה הי' חייב במעשרות ולאחר שזבנה לנכרי גם ישראל הזורעה פטור דס"ל יש קנין, א"כ ה"ה בבית לשיטה זו כ"ז שהבית הי' של ישראל כל מי שהי' דר בתוכו הי' חייב במזוזה ולאחר שיזבנה לגוי גם ישראל אם ידור בתוכו יהי' פטור, וע"כ דס"ל כפי' הראשון בתוס' שם אי סבר ר"ח אין קנין וכבר נדחה פי' זה שם בתוס' ובעיקר דברי הגמיי' נראה לענ"ד דלא מבין כראוי' סברת הר"י דלדעתי גם הר"י סובר ככל הנביאים שהתנבאו כאחד דמה"ת לא מתחייב אלא בעל הבית שדר בתוכו דתרתי בעינן שיהי' שלו וגם ידור בתוכו אבל מדרבנן מתחייב שואל ושוכר לאחר ל' דמחזי כשלו והיכי דבעה"ב הוא גוי גם מדרבנן לא מתחייב דקלא אי"ל, ומירושלמי דסוף מגילה דשוכר בית מגוי חייב במזוזה וודאי דאיכא תיובתא לשי' הר"י לפי פירושי דאף מדרבנן פטור, ונראה ליישב דהירושלמי בא"י מיירי דאין קנין לנכרי להפקיע ממצות וכמו שנבאר לקמן והר"י אשכונתינו בח"ל הוא פסק דינו:
וראיתי להרשב"א בחידושיו לשבת שם דכ' דבית של הפקר פטור ממזוזה כדאמרי' בשוכר דכל ל' יום פטור ואע"ג דלאחר ל' יום חייב היינו מדרבנן דאלו מה"ת אין הפרש בין תוך ל' לאחר ל' וא"ת הא דאמרינן בר"פ ראשית הגז אלא ביתך למאי אתי ופרקינן לכדרבה לשני' לי' למעוטי שאולה כדמשני בציצית, י"ל דאין ה"נ אלא חד מב' טעמי' נקט עכ"ל וא"כ הפי' בגמ' "אע"ג דכתיב ביתך דידך אין דשותפות לא" היינו דנמעט בית של ב' שותפין אף דאין דר בו אלא א' וקושי' הרשב"א בחולין שם ג"כ כעין זה דנמעט שותפות דגוי בבית אף דאין דר בו אלא הישראל לחוד, ובזה מתרץ שם כיון דחובת הדר היא והדירה אינה בשותפות אין סברא לפטרו כיון דלשמירת הדר היא והדר הוא ישראל יחידי אבל אם הדירה היא בשותפות אף אם הבית היא של ישראל הדר בתוכו, כיון דדר עמו גם נכרי אפשר דגם הרשב"א מודה כיון דהתורה לא רבתה שותפות אלא מירבו ימיכם מסתמא לא נתרבה אלא בששניהם ישראלים שהקפידה התורה אריבוי ימיהם דתרווייהו כדעת המרדכי, ולא מוכרח כלל דפליג הרשב"א אהמרדכ' ותימה על הב"י מנ"ל לשווי' פלוגתא בין הפוסקי' ואפשר דס"ל להב"י כיון דלדעת הרשב"א אם הבית כולו אינו שלו לא מתחייב מה"ת גם אי חצי הבית אינו שלו אף דדר בו לבדו לא מתחייב מה"ת אף אי הי' דר בו לבדו דדמי ממש למשתתף עם הגוי או עם הכהן דפטור ממתנות כיון דבעי שיהי' הבית של הדר וכיון דמקצתו בשאולה או בשכירות בידו אמרינן בית שלם א' אמר רחמנא ולא חצי בית אי לא גילה לן קרא לחייב בשותפות כזה, וע"כ סובר הב"י דהרשב"א מיירי דהבית כולו של ישראל הדר ג"כ אלא שדר עמו גם נכרי בשאולה או משכירות ממונו ובכה"ג מחייב הרשב"א מה"ת דלא ס"ל דלא הקפידה התור' אלא על ריבוי ימיהם דכל הדרים לכן כ' דהרשב"א חולק על המרדכי, אבל לענ"ד נראה כמ"ש למעלה דהרשב"א בשותפות גוי בבית ולא בדירה מיירי ואף דאי הי' כולו של הגוי הי' פטור מה"ת מ"מ לא מוכרח לפוטרו גם בשוטפות הגוי בבית וכמו שאבאר:
דהנה התוס' בחולין דף קל"ה ע"ב בד"ה ואוב"ע כ' דדוקא לפי' הא' ברש"י שם מוכרח סברא זו דהיכי דפטור בכולה של גוי ה"ה בשותפות הגוי אבל לפי' הב' דרש"י שם ע"כ דלאו ס' היא כלל דאף דידעינן דכולי של גוי פטור אכתי לא נדע דשותפות של גוי פוטר והנה הפי' הב' דרש"י שם היא מוכרח דלפי' הא' דטעמא דרבנן מחייבי בשותפות הגוי משו' דלא דרשי דגנך ולא דגון נכרי כ"א למעט דיגון גוי וא"כ למאן דסובר יש קנין לגוי להפקיע דדרוש דגנך ולא דגין גוי הי' באמת פטור גם חלקו של ישראל וא"כ קשה טובא דבגיטין ד' מ"ח רצה למפשט מברייתא זו דיש קנין מדפטור חלקו של גוי והל"ל ולטעמך אי יש קנין גם חלק הישראל לפטור, וצ"ע ליישב, וע"כ כפי' הב' א"כ חזינן דלא תלי' הא בהא וקשה מהא דמשתתף עם הכהן, ואין לומר דלאחר דגילה לן קרא בראשית הגז דשותפות הגוי פוט' ילפינן נתינה נתינה למתנות דקשה אדרבה נילוף לחומר' מתרומה ועוד רבנן דר"א דמתנות וראשית הגז נוהג בח"ל לא ילפי נתינה נתינה אשר על כן נ"ל דדוקא גבי מתנות דא"א לן לחייבו שותפו של כהן כ"א בחצי מחנה ואמרי' מתנה אמר רחמנא ולא חצי מתנה כסברת התוס' במס' ב"ב דף נ"ו משא"כ בתרומה אי נחייב לישראל להפריש מחלק המגיע לו יפריש תרומה שלימה וכן בראשית הגז אי מגיע ה' צאן לחלקו של ישראל יכול להפריש מתנה שלימה מהמגיע לחלקו וכן בחלה דאית' במתני' בעיסה בשותפות הגוי אי בחלק הישראל לבדו כשיעור דחייב בחלה וא"כ גם במזוזה אי הישראל לבד דר בתוך הבית אף אי הבית חציו של גוי אי בחלק הישראל לבדו ד"א שיעור בית אף למאן דפוטר שואל ושוכר אפשר לחייב:
ובזה מיושב מה שהקשה היש"ש לשי' המרדכי דשותף הגוי פוטר ממזוזה א"כ לרבנן דר"א דלא ממעטי בכ"מ כ"א שותפות גוי ולא שותפות ישראל למאי צריך ריבוי דימי בניכם אי לאו לחייב גם שותפות גוי, ולפי האמור מיושב בעינן לשותפות ישראל היכי דליכא בכל הבית כ"א דע"ד מצומצם שאין מגיע לחלק הא' כשיעו' ורבנן לא פליג אר"א כ"א היכי דתגיע השיעור לכל חלק וחלק, וכן יש להוכיח מהא דאין אדם יוצא באתרוג של שותפות והלא לרבנן דר"א לא נמעט מולקחתם לכם כ"א שותפות גוי, אע"כ כמ"ש דשאני גבי אתרוג כיון דאין מגיע לחלק הרוצה לצאת בו כ"א חצי אתרוג וחצי הב' שאול היא בידו הו"ל חצי אתרוג, וזה נ"ל טעם הרמב"ם בפ"י מה' ביכורים ד"ה צאן של שותפין פטורי' מראשית הגז ודחק הכ"מ למצוא מקור לדבריו, ולפי הנ"ל הוכיח כן באתרוג, ובהכי ניחא מ"ש הרמב"ם פ"ג מה' ציצית דכסות של שותפים חייבת בציצית שנאמר על כנפי בגדיהם ובגמ' לא קאמר כן אלא לר"א אבל לרבנן בלא זה לא היינו ממעטינן אלא שותפות גוי, ולהנ"ל ניחא דהגמ' קאי אפי' אי יש בחלק המתעטף בו לבדו כשיעור דאפ"ה הוי פטור מכסותך לר"א ובעי בגדיהם גם לזה, אמנם לרבנן בעינן הריבוי להיכי דאין בחלקו לבדו שיעור בגד שלם ובהכי ג"כ ניחא הא דבכורו' דף נ"ו יליף מבכורו' בקרכם וצאנכם לרבו' שותפו' והא לדידן דקיי"ל כרבנן דר"א לא בעינן ריבוי לשותפות ישראל [ולזה י"ל דאי לא ריבה קרא בקרכם הוי דרשי' יהי' לך למעוטי שותפות ולאחר שריבה שותפות ע"כ תנהו ענין למעש' בהמה] ולפי האמור שפיר בעינן קרא כיון דאין לחלק הא' כ"א חצי בכור, וזה ג"כ טעם הרמב"ם דכת' גבי מתנות דשותפין חייבין מקרא דזובחי הזבח והקשו עליו דבגמ' מסיק דלזה לא בעי קרא דנקיש לתרומה, ולדידי א"ש דל"ד לתרומ' דהגיע לכל לחלק וחלק שיעור המחייבו משא"כ במתנות דאין בחלק הא' כ"א חצי הזרוע וחצי הלחיים והגמ' לר"א קאי דלא מחלק:
אח"ז בינותי בספרים ומצאתי להר"ן בחידושיו שהביא קושי' הרשב"א ותירוצו וראיתי מתוכו שהבין ג"כ בדברי הרשב"א כמ"ש אנכי דמשותפות הבית איירי אלא שדבריו תמוהים שכ' וז"ל ותי' הרשב"א משום דמזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשוי' אפי' בשותפות גוי ישראל הדר בה חייב דאטו מי גרע מבית של גוי שישראל הדר בו חייב עכ"ל, וקשה א"כ דברי הרשב"א אלו סותרים למ"ש בשבת דשואל ושוכר פטור מה"ת, גם הריטב"א בחידושיו כ' דלי"ל דאתי למעט שותפות גוי דאפי' הי' הבית כולו של גוי וישראל דר בו חייב דקי"ל חובת הדר היא עכ"ל, והוא בעצמו כ' בחידושיו לב"מ דף ק"א הובא דבריו באס"ז שם דמה"ת תרתי בעי שיהי' הבית שלו וגם דר בו ומדרבנן כל הדר בו חייב וגם דבריו סותרים אהדדי, ולחומר הנושא נ"ל עפ"י מ"ש התוס' במס' ב"מ ד' פ"ח לשיטת הריב"ם דהא דלקוח פטור ממעשר דוקא בקנה קודם המירוח ובגוי הדין להיפוך דהקונה ממנו קודם המירוח חייב למ"ד אין קנין הרי דס"ל דאף דממועט מתבואות זרעך לוקח היינו דוקא לוקח מישראל דמקרי תבואות זרעו של חבירו משא"כ בקונה מן הגוי כיון דאין להמוכר קנין ולא תבואת זרעו של המוכר היא, א"כ היא תבואת זרעו של הלוקח, וסברה זו נ"ל דהיא מוכרחת לכל השיטות דהנה בגיטין דף מ"ח במשנה דהמוכר שדהו לגוי הלוקח ממנו חייב להביא ביכורים ובגמ' שם ע"ב ד"ה דאי אין קנין חייב מה"ת להביא, וקשה הא במס' ב"ב דף פ"א אמרינן דאף לר"מ דס"ל דקונה מישראל חייב להביא, אדמתך למעט אדמת גוי וחזינן אף מאן דמחייב קונה פירות מישראל מודה בלוקח פירות כ"ש וק"ו לדידן דקי"ל דלוקח מישראל פטור דממועט מביכורי אדמך דלא נחייב הלוקח פירות מגוי, ולפי סברא הנ"ל י"ל דדוקא לר"מ דס"ל יש קנין הוויין ביכורי אדמתך של גוי המוכר, לכן יותר מסתבר למעט פירות מאדמת גוי מאדמת ישראל אבל לדידן דאין קנין יותר מסתבר למעט פירות מאדמת ישראל דביכורי אדמת המוכר משא"כ קונה פירות מאדמת הגוי כיון דלמוכר אין לו קנין הוי שפיר ביכורי אדמת הלוקח וכסברת ריב"ם הנ"ל, ועפי"ז יש מקום ליישב קושית היש"ש על הרמב"ם דכ' גבי ראשית הגז וגבי ביכורים דחייב בשותפות ולא כתב בראשית הגז דשותפות גוי פטור וכ' ואם נאמר דסתם חייב בשותפות משמע בשל ישראל ולא בשל גוי א"כ קשה גבי ביכורי' דכ' נמי חיי' בשותפות והתם אפי' בשותפות גוי חייב דהא אמרינן ארצך למעוטי ח"ל ולא אמר למעט שותפות גוי וכיון דאפי' לר"מ פשוט להש"ס דחייב בשותפות הגוי כ"ש לרבנן דר"א ונ"ל ונקדים דהנה במתני' דפ"א דביכורים דמבריך בשל חבירו אינו מביא דממועט מביכורי אדמתך שיהיו כל הגידולים מאדמתך, ובזה יפה כיוון השאג"א לתרץ קושי' התוס' על רש"י גיטין דף מ"ח דס' אי א"ב בכל חטה וחטה יש לשותף חלק בו דא"כ אף ק"פ לאו כקה"ג שפיר מביא חלקו ותירץ דגם בכל חלק מהקרקע יש לאח הב' חלק בו ולא באו כל הגידולים מאדמתו, ובמק"ח סי' תמ"ח כתב עליו דנעלם ממנו ש"ס ערוכה דשותפין חייבי' בביכורים, ול"נ דהדין עם השאג"א דנ"ל דכל הני דריבה הכתוב שותפות ישראל היינו לומר דעל כל השותפי' יחד הטיל הכתוב החיוב שבין כולם יחד יעשו המצוה הזאת כאלו היו איש א' ולכן במצוות הבאת ביכורים אם שניה' שווים שיש להם קה"ג וקה"פ בשדה שלהם חייבם הכתו' אף דפירות שהגיעו לחלק הא' ינקו מקרקע גם מקרקע של האחר כיון דהמצוה מוטלת על שניהם יחד משא"כ באחין שחלקו שבחלק של האחד יש לו במחצית קה"ג ובמחצית האחר רק קנין פירות וא"כ אין כל הגידולים מאותו חלק שי"ל בו קה"ג לבד, ואין לומר גם אח השני מצווה בו הא לאח השני אין לו קה"פ בזה החלק דהא למ"ד ק"פ לאו כקה"ג שניהם פטורי' זה מפני שאין לו קה"ג וזה שאין לו חלק בפירות, עלה לן דהא דשותפי' חייבי' בביכורים היינו דהמצוה על שניהם יחד דאל"כ כל א' יפטר כיון דפירותיו ינקו מחלק חבירו ג"כ ואין כל הגידולים שלו ותתועט מאדמתך ולכן א"א לומר לר"א דארצך למעוטי שותפות גוי דלזה ל"צ ארצך דמאדמתך דילפינן מיני' דבעינן שיהיו כל הגידולי' משלו נדע כן כיון דגוי שותף בקרקע א"כ ינקו גם חלקו של ישראל בפירות גם מחלק אדמת הגוי, ואף דכתבתי דדוקא אי ינקו מאדמת ישראל לא מקרי ביכורי אדמתך אבל בגוי כיון דאין לו קנין שפיר מקרי ביכורי אדמתך בעל הפרי זה אינו דהא לר' אילעי ע"כ יש קנין דהא אמר רבא דבתרומה דגנך אתי למעוטי שותפות גוי לכן משני דארצך למעוטי ח"ל והנה קשה לי דבמס' קידושין דף ל"ז משמע דלמ"ד מושבות אחר ירושה וישיבה אין חדש נוהג בח"ל דכיון דבא"י גופא בי"ד שנים דכבישה וחלוקה לא הי' נוהג כ"ש ח"ל א"כ גבי ביכורים דכתיב ביה בהדי' ירושה וישיבה ולא מחייבי עד שנחלקה וכ"ש ח"ל דפטור ול"ל קרא למעוטי, ונראה ליישב דשאני התם גבי חדש דאין לנו שום טעם וסברא להתיר בי"ד שנים דכבוש' וחלוק' כ"א מחמת דלא נגמרה עדיין קדושת הארץ והוי שפיר ק"ו לח"ל משא"כ בביכורים אפשר דגם בח"ל אי יש לו בקרקע שינקו פירותיו ממנה קה"ג מחייב והא דלא מתחייב עד גמר החלוקה כיון דהקרקע שינקו פירותיו ממנה לא הי' שלו ולא הוויין ביכורי אדמתך אף דהי' לו חלק בה כמו כ"א מישראל ל"ד לשותפין דחיובים בביכורים כמו דאמרינן ביומא דף י"ב אף דבבה"כ של הכפרים מטמא בנגעים דהוי כבית של שותפי' אבל בהכנ"ס דכרכים דאין הבעלים ידועין לא מקרי שותפין וכן ירושלים למ"ד דלא נחלקה לשבטים כן ה"נ בכל הקרקעות כ"ז שלא נחלקו והוויין של כל ישראל, לכן שפיר בעינן ארצך למעוטי ח"ל, אמנם זה ליתא דהא חזינן לדידן דקי"ל אין קנין לא ממעטינן מאדמתך אדמת גוי והלוקח מגוי מביא מה"ת אף דלא גדלו על הקרקע שלו מ"מ כיון דלגוי אין קנין וקדושת הקרקע ההיא לכל ישראל היא שפיר מקרי ביכורי אדמתו של זה שקנה הפירות א"כ הה"נ אף דאין הקרקע מיוחדת לו כ"א לכלל ישראל היא, כיון דיש לו עכ"פ הפירות שזרע הי' יכול להביא אם לא דלא נגמרה עדיין קדושת הארץ וא"כ הדק"ל למה לי קרא למעט חו"ל אכן הגמ' בשי' ר' אילעא קיימי דס"ל יש קנין, ונראה לענ"ד דלמאן דס"ל יש קנין לא אמרינן דלכן פטורה דבטלה קדושת הארץ משנכנסה לרשות הגוי דא"כ גם כי הדר וזבנה ישראל לא ליעול בקדושה דהו"ל כיבוש יחיד וקי"ל דל"ש כיבוש וא"כ קשה מבריית' דגיטין דף מ"ז ישראל שלקח שדה מגוי עד שלא הביאה שליש דחייבת דמקשה מיני' למ"ד אין קנין ולמ"ד יש קנין ניחא ואמאי הלא בטלה קדושתה ואינה חוזרת לעולם, אלא וודאי דאף למ"ד יש קנין ס"ל דלא בטלה קדושתה וקדושת הכללית אינה מחייבה להקונה וא"כ י"ל מה"ט גופא דלא מחייבה בביכורים קודם גמר החלוקה [וזה א' מהטעמי' שכ' רש"י בכתובו' כ"ה בטעמא דתרומות ומעשרות לא נהג עד אחר גמר החלוקה דכתיב דגנך תבוא' זרעך המיוחדת לך] ואין ללמוד ממנה למפטר ח"ל ושפיר בעינן ארצך למעוטי אבל לדידן דקי"ל אין קנין באמת ל"ב ארצך למעוטי חו"ל כי אם בא למעט שותפות גוי ואף דל"ל דעל שניה' הטיל הכתוב החיוב מ"מ הא' דהישראל יתחייב להביא מחלקו אף דינקו גם מחלק הגוי מ"מ הוי כל גידולים מארצו כיון דאין לגוי חלק וכנ"ל לכן שפיר כ' הרמב"ם דשותפין חייבין דמשמע דוקא שותפין ישראלים אבל לא שותף של וי וכמ"ש היש"ש:
ומעתה לא רחוק' היא לתרץ סתיר' הרשב"א והריטב"א ולומר דאף דס"ל דאין הדר מחוייב מה"ת כ"א בבית הדיר' הוא שלו מודים בא"י בדר בבית שקנה גוי מישראל דכיון דאין לגוי קנין בא"י לא מקרי דר בבית של אחר וגרע ג"כ מבית של הפקר אף דגם אין להבית בעלים ידועים מ"מ הא כל אדם יכול לזכות בו משא"כ כאן וראי' לסבר' זו מבהכנ"ס שנ כרכי' דפטור' ממזוזה כיון דאין הבעלי' ידועי' ואפ"ה אי יש זו בית דירה חיי' מה"ת וע"כ במקום דאין להבית בעלים מיוחדים מקרי בית של הדר בו:
עכ"פ יצא לן דדעת רוב הפוסקים דשוכר ושואל פטור מה"ת הלא המה הר' אביגדור ור"ח חמיו הרשב"א והריטב"א וכן דעת הרא"ש המובא באס"ז שם וכן דעת הר"י שבהגמ"יי לפי אשר ביררתי דבריו, וכן דעת הר' יהודא שתוס' ע"ז דף כ"א ד"ה אף שהקשה לשי' הרח"כ דאין חשש הבאת ע"ז לבית ישראל שבחו"ל דלא מקרי בח"ל דכי נאמר דמי שיש לו בית בחו"ל יפטור ממזוזה וע"כ דסובר דבעי' ג"כ שיהי' ביתו [וראיתי להריטב"א קידושין דף ל"ט גבי שדך למעוטי חו"ל שהביא שיטת רח"כ זו בשם ר"ת וכ' אע"ג דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפ"ה נוהגת בחו"ל התם הא קיי"ל חובת הדר היא עכ"ל וכן כ' ג"כ בספ"ק דע"ז והיא וודאי סתירה למ"ש בב"מ] וכן דעת הר' אלחנן שבתוס' ע"ז שם אלא שלשונו מגומגם במ"ש אבל השוכר בית וכו' והוא א"צ להביא ראיה כ"א מה שפטור מי שיש לו בית ואינו דר בתוכו ולא מפטר השוכר, ויש ליישב דבל"ז הו"א דהא דבמזוזה בעי' שידור בתוכו משום דכתיב ביתך דהיינו ביאתך וכמ"ש רש"י שם ולא בעינן ביתו כלל לכן הביא דהתם נמי בעינן ביתו ודוחק, ולענ"ד נראה להביא ראיה גדולה לשיטה זו תהא דאמרינן ביומא בבהכנ"ס של כרכים כמו דמחייב במזוזה ביש בו דירה כן נמי מטמא בנגעים ולפי שיטה המחוייבים לדר בבית שאינו שלו קשה מה ענין זה אצל זה בשלמא במזוזה אף שאין לביהכנ"ס זו בעלים ידועים מ"מ חייב הדר בו משא"כ בנגעים דלא אזלינן בתר הדר כ"א בתר אשר לו בית וכ"כ המל"מ פי"ד מה' טומאת צרעת בשם הקרית ספר דישראל ששכר בית מגוי לא מטמאה בנגעים וגוי ששכר בית מישראל דמטמאה, וכן תוכח מרש"י עירוכין ד' כ' שכת' בית המושכר שנתנגע מזלי' דמשכיר גרם שנחשד על הגזל ועל צרות העין ע"כ, אלא דבתר בעה"ב אזלינן והכא ליכא בעלים ידועים, אע"כ כשיטה זו דגם במזוזה אינו חייב מה"ת אלא חי שהבית שדר בתוכו הוא שלו ושפיר מביא והוא מטעם שכתבתי כיון דלאחר אין לו קנין מיוחד מקרי ביתו של הדר בתוכו, ואין להקשות דא"כ מ"ט דירושלים אינו מטמא בנגעים למ"ד דלא נתחלקה לשבטים הלא עכ"פ אין להם בעלים מיוחדים ומקרי הדרים בעלי הבתים, בלא סברה דידי נמי יש להקשות למה בהכנ"ס דכרכים מטמא ביש בו בית דירה ולמה גרע מירושלים, רק דיש לדחוק ולומר דהא דכרכי' מיירי שבנו משלהם ולא סייעום שחוץ לעיר בהוצא הבנין ואפ"ה יש לה דין דכרכים דבני העיר הקדישום לכל העולם כמ"ש התוס' ורא"ש בפ"ד דמגילה, וא"כ י"ל דבית דירה שבו לא הקדישום שצריך להם לחזן והיא רק לבני העיר שבעלים נכרי' והוי כבית השותפין, אמנם לסברתו דכל שאין שום בעלים ידועים ויד הכל שוה בבית הזה מקרי ביתו של הדר בתוכו א"כ גם ירושלים למה לא נקרא על שם הדרים די"ל דשאני בתי ירושלים דגם הדרים אינם נכרים וידועים, דאין משכירין בתים וכל עולי הגולה יש להם חלק בדירות הבתים ע"כ גם חובת הדר לית כאן לא מבעי' לשיטת הרמ"א דישראל וגוי שותפין בדירה דפטור דה"נ כיון דדרי עולי הגולה שבו פטורים דלהם דירת ארעי היא גם הדר שם בקבע בשותפות עמהם אין לחייב, אלא אפי' לשי' הב"י דמחייב כה"ג מ"מ דאינו בעל הבית לא מחייב מה"ת דאין לומר כיון דאין בעלים אחרים מיוחדים מקרי בית של הדר כיון דגם הדרים אינם מיוחדים כמו הבעלים כן נ"ל, עכ"פ מדמינון טומאת נגעים לחיוב המזוזה ביש בית דירה יש להכריח כשיטה זו דגם במזוזה לא אזלינן בתר הדר לחודא כ"א בעינן ג"כ שיהי' הבית שלו:
הדרן למה שהתחלנו בדין הרמ"א ישראל וגוי שותפי' בדירה דדעת ר' אביגדור ור"ח חמיו לפטור, ומדברי הרשב"א אין הכרח שחולק עליו כמו שכתבתי, ולדעת הפוסקים דשואל ושוכר חייבי' מה"ת וודאי פטור בזה דתרי ביתך כתיב, חד לדרך ביאתך וחד למעוטי שותפות גוי, וכן נראה מרש"י יומא דף י"א דכ' אהני אבולי דמחוזא דפריך מ"ט דלא קבעו בה מזוזה דרובא ישראל משמע דבלא"ה היו פטורים מחמת שותפות הגויים והא דמחייב ברובן ישראלים נ"ל דסובר רש"י כתי' האיב"ע בבכורות דף ג' ע"א דבכור רובא משמע ולכן ה"נ אף דמחצה גוים פטור דבית א' ולא חצי בית מ"מ ברוב בית חייב, וכן יש להכריח קצת מדמתמה על אבולי דמחוזא, והלא כמה כרכים ועיירות הי' להן דמוקפין חומה ושערים להם כגון נהרדע ופומבדיתא ומתא מחסי' ואי הי' קבוע בשטריהן מזוזות למה לא חשו ג"כ לסכנה שיאמרו כשפים הן עושין ואי לא קבעו ג"כ למה מתמה דוקא על מחוזא אלא וודאי דבשארי עיירות שבגולה הן רובן גויים משא"כ במחוזא, ומה דמתמה היש"ש דא"כ לרבנן דר' אילעי למה לי לרבויי' שותפות מירבו ימיכם אי לאו דמרבי שותפות גוי כבר תירצתי לעיל, ובל"ז י"ל כיון דשותפות גוי בלא מיעוטא פוטרת מטעם דבית א' אמר רחמנא ולא חצי בית א"כ גם שותפות ישראל בדירה אף שאין הבית אלא של א' מהן, ודוקא בכל הדרים ישראלים דקפיד אריבוי ימיהם ולא בא' מהן גוי, ויש להקשות איש"ש דלדבריו מי ניחא בנגעים למה לי קרא אחוזתכם לרבות שותפות כיון דשותפות גוי באמת אינו מטמא ושותפות ישראל לא היינו ממעטי' לרבנן דר"א, וצריך לומר דהיש"ש סמך על סברתו שכ' מקודם לחלק בין נגעים לחיוב מזוזה דבנגעים כיון דא"ב אין סברא כלל לחייב דלמא אין נגע בקורותיו א"כ י"ל דהתם אי לאו ריבוי לטמא בית של שותפות הו"א דאשר לו הבית אתי למעוטי שותפות ישראל דלשותפות גוי ל"ב קרא דמסברא חיצונה אינו מטמא משא"כ כאן דמסברא חיצונה לא ידעינן למפטרה בלא ריבוי דימיכם ג"כ הוי מוקמינן לביתך למעוטי שותפות גוי ולא של ישראל, אבל מכל מה שכתבתי נראה דסברת הר"ח נכונה דבית ושער שלם אמר רחמנא ולא חצי בית והוי דומיא דנגעים ושפיר הוי ממעטינן שותפות ישראל אי לאו ריבוי דיתיכם ע"כ נ"ל דינא דהרמ"א נכון ותל"מ:
וכעת אסיים בברכת השלום יואל אונגר מרעכניטץ: