תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה לג
להנ"ל
פאקש יום ד' פ' בהעלותך תרכ"ה לפ"ק:
את כתבך קבלתי אתמול בערב ולא אחר מלהשיבך לאפרושי מאיסורא להנות מחמץ שע"ע הפסח, וודאי אסור להמוזג הלזה לסייע ידי עובר העבירה, ומש"כ הפמג"ד בסי' קס"ג במקום דיכול ליטול מעצמו דליכא ל"ע רק משום מסייע לא גזרינן באיסר דרבנן ליתא דבע"ז דנ"ה למשנה ראשונה אסור לדרוך ע"י ישראל העושה בטומאה משום דמסייע לעובר עבירה דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י והתם ליכא אי' תורה, וראי' מרמב"ם דהל' מעשר אי כדבריו דליכא משום מסייע בדרבנן גם לפיו הי' מותר ליתן, דכל העבירה נעשית ע"י האוכל ואינו אלא מסייע, ועוד דראי' הרא"ש ריש שבת מקטן דב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו, ואי נימא דמותר לסייע ידי ע"ע דרבנן א"כ כ"ש דמותר להושיט לידי הקטן איס' דרבנן אם יכול ליטול מעצמו, ונאמר דהאי דאי' בש"ע סי' שמ"ג דאסור לספותו בידים אי' דרבנן הוא כשאינו יכול ליטול מעצמו וקשה א"כ בשבת ס"פ ר"ע דחגב טמא אין ראוי' להצניע ליתן לקטן לשחוק, ואמאי הא יכולים לתנם לו כשהוא מונח במקו' שיכול ליטול מעצמו ובדינא דהרמב"ם בהל' מעשר וודאי לא התירו כ"א לחול' וכמו שהתירו להאכיל לעניי' דמאי, ועוד דאי נמי כדברי הפמג"ד דמותר ליתן לתוך ידו איס' דרבנן אבל לסייע ממש במלאכה וודאי דאסור, וראיה דהא לב"נ מותר להושיט אמה"ח בדלא קאי בתרי עברי דנהרה ואפ"ה אסור לסייעו במה שהוא מוזהר עליו כמ"ש רש"י בע"ז דנ"ה, וטעמא אפשר עפימש"כ הריטב"א דע"ז דאיסר ל"ע איכא גם במושיט אף דאפשר שלא יאכל משא"כ במסייע גרידא דוקא אם שאל ממנו כדי לאכול, וע"כ יש לפרש בדברי הרמב"ם שמחלק אם ניתן לידו אפשר שלא יאכל משא"כ לתוך פיו, דזהו אף בדרבנן אסור, ולכן גם בנ"ד אסור לסייע בסיועת וודאי שיש בו ממש:
והנה הרי"ף ס"פ א"ד והרא"ש פ' כל הבשר גרסו א"ר זירא לא יתן אדם פרוסה לשמש אלא אם יודע שנטל ידיו ולא גרסו כדאי' בש"ס לתוך פיו והדר מביאין הבריית' דהשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לחוך פיו, ותימא לכאורה אחרי שהעתיקו גם בספק לו אם נטלו דאסור כ"ש אם ידוע שלא נטלו, ונראה דוודאי השמש א"א לו ליטול מעצמו אם לא יתנו לו ולא כפמ"ג דהא זמנין דהוי נמלך שאין יודע אם יחנו לו, ואית בי' משום ל"ע אם יאכל בלי נטילה, וגם אם אין ידוע לנו אם נטל הלא מספק אין לעבור על לאו דלפ"ע, אבל נלענ"ד אף דהעלה המל"מ פ"ד דהלכ' בכורות דספק אם נטל אסור לאכול דהוי כספק הניח דריש סי' שצ"ד אבל באוכל מחמת מאכיל דלא הצריכו נטילה אלא מספ' דשמא לא יהי' יוכל להזהר מליגע, אבל אם ספק הוא אם נטל לית לן בה דהוי ס"ס דלמא נטל וידיו טהורות ואת"ל לא נטל דלמא לא יגע, והנה כעין זה ג"כ במאכיל לאחרים, אם ספק לן אם נטל אסור לן להאכיל דאיכא ספק לפ"ע, משא"כ בתושיטו לתוך פיו אין אסור אלא אם ידוע שלא נטל דליכא אלא ספ' א' דלמא יגע, אבל באין ידוע שרי כן נ"ל אבל באחר דיכול ליטבול בעצמו ואין בו לאו דלפ"ע רק מסייע דרבנן אין איסור באין ידוע בוודאי וכמו שהבאתי בשם הריטב"א, ויצא לן תבנא לדינא בנדון שלנו אם יש לספק דהיי"ש שנותן לו הרשע הלזה למזוג שהוא נשרף אחר הפסח, אף דלא ניחא לי דינא דהח"י בסי' תמ"ט דס' חמץ שע"ע הפסח, ברשע כי האי דאתרע חזקתי' דלא שביק היתירא ואכל איסורא דאסור בהנאה, וכאשר כתבתי בתשוב' אחריתי זה שנים רבות להניח דגם למאי דאמר בחולין ד"ד דברייתא דחמץ של עוברי עבירה ר"ש היא ג"כ לא מתירין מספק אלא מפני חזקה דלא שביק היתירא, מכ"מ המוזג הזה דאינו אלא מסייע דאיס' דרבנן הוא דהא לפ"ע ליכא דאם הוא לא ירצה למזוג יתן לאחר למזגו אין כאן איסר:
אמנם יש כאן עוד איסור אחר דמשתכר באיסור הנאה כיון דיש להמוזג שכר מכל הין והין שימזוג יטול כך וכך שכר טרחו, והוי כפועל ששכרו לעשות באיסור הנאה, אף שהר"ן ר"פ השוכר את הפועל כ' דאף למה דמסקינין דקנסו חז"ל בחמרין וביי"נ אטעמא דתפיסת דמיו סמכינין דאל"כ לא הי' אסור בהנאה לאחריני עי"ש, היינו לענין איסור השכר בדעיבד, אבל לכתחלה בכל איסורי הנאה אסור להשתכר, וכן כתב תוס' בפסחים דכ"ב ע"ב ד"ה ואמה"ח דאף דשכרו מותר, מכ"מ אסור לכתחלה וכ"כ הרשב"א בתשו' המובא בב"י סי' ת"מ וכ"פ האגור בסי' ת"ן דאסור להשכיר חמורו לגוי להוליך חמץ והמתירין לא התירו לדעת המג"א שם כ"א בשכרו סתם ולא הזכיר חמץ בפירוש ואפי' לדעת הר' אבי עזרי המובא במרדכי ר"פ כל שעה שפוסק כהתוספתא דמותר לשכור חמורו להוליך חמץ ומשמע שם דאפי' בפי' לשם חמץ דכ' דכן משמע בפ' השוכר דדוק' ביי"נ החמירו ולא בשארי איסורי הנאה, מכ"מ אם האד' בעצמו עוסק במלאכת אי' ההנאה מודה דכן מוכח מתשו' הרשב"א שהבאתי דכ' דמגמ' דילן ביחד לו בית מוכח דפליג אירושלמי וסובר כברייתא דהתוספתא וכ' א"כ יש לי לומר דההיא דירושלמי ביושב ומשמר דאסור עכ"ל ואין לומר דה"ט דאסו' ביושב ומשמר לא משום דמשתכר כ"א מחשש דשמא יאכלנו, או מפני חשדו דיסברו הרואי' דחמצו שלו הוא, שכן נר' לפרש דברי הירושלמי פ' כל שעה דפריך אמאן דמתיר חמצו ש"ג להנות ממנו בפסח מהא דלא ישכיר בהמתו להביא עלי' חמץ ופתח לה בבא עמו, והיינו מא' מן הטעמים שכתבתי (ודברי המפרש שם תמוהים] אבל אהרשב"א א"א לומר כן דהא לא אסר כ"א במשמר בשכר, לפי הטעמים האלו אפילו בחנם נמי, ועוד דכ' בתר הכי דאע"ג דבדיעבד שכרו מותר כדאי' בהשוכר מכ"מ לכתחלה אסור אלמא משו' משתכר אוסר הרשב"א, ומנ"ל להרבות מחלוקת ונאמר דאף האביעזרי לא התיר אלא שכר בהמתו ולא שכר גופו, ואם ירצה לבתר על שכר טרחו ולא ליקח שכר מזוגתו כ"ז שחושב דהיי"ש שעבר עליו הפסח קיים כדי להרוויח שיכלכל עצמו אחר כלות החמץ האסו' מהיתיר' ג"כ אסו' לו לפמש"כ תוס' פסחי' שהבאתי דאף להחזקת טובה שעושה עמו בחנם חיישי' וכן מבואר להדי' בי"ד סי' קל"ג דאסור לשמש ולמזוג יי"נ של גוי אף בחנם:
ועוד אף נימא דדעת האביעזרי להתיר לכתחלה להשתכר באי' הנאה, וצ"ל דס"ל דהוא אינו נוטל אלא שכר טרחו, ואיסור ההנאה אינו אלא גרמא לחודא שישתכר בעד טרחתו, מכ"מ הלא ידוע שעיקר הריווח של המוזג הוא מה שמשתכר ע"י המדה, שאם נותנים לו הין המחזיק מ"ם מדות למזוג על יד, הוא מקטין מדתו ומוכר מ"ב מדות, וכיון שמכר המ"ם מדות והכניס מה שיש עליו לשלם אל הארענדאר, נשאר לו ב' מדות לשלל והם שלו ואיך ימכרם והם אסורים בהנאה לכ"ע ואין תקנה לזה כ"א אם ישפוך כל המדות הנשאר' לנהר, וגם יטול מהארענדאר שכר מזוגתו וישליחם לים המלח, כ"ז שאומד דעתו שהחמץ שנותנים לו למזוג הוא מן האסו', ולא ירוויח רק מה שנשאר בחניות זה שיפרנס עצמו אח"ז בהיתר:
וגם על זה עוד יש לפקפק מטעם דרוצה בקיומו, ויש להתיר לפמש"כ בס' מק"ח סי' ת"ן ואין לי להאריך עוד, כי אני מוטרד כעת ואסיים בשלום:
חותנך ומוקירך ואוהבך יואל אונגר מרעכניטץ: