אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה לב

תשובה לא

פאקש, א"ח של פסח:

ד' ישפות לך שלום חתני אהובי כנפשי הרב מו"ה זוסמאן סופר נ"י אב"ד ק"ק האללאש יע"א:

שאלתך בא לכאן במועד ע"כ נתאחר דברי תשובתי, ע"ד איש שנסגר חנותו שיש בו חמץ מחמת שמטה ידו ואין לי לשלם לנוגשיו הקפותיו ועבר עליהם הפסח, הנה מפלפולך נראה שנסתפקת אם המלווים עברו על ב"י ובזה אין ספק כלל כיון שלא בא החמץ לרשותם לא קנו עדיין כלל דאף אם כבר הוחלטו להם חמצו של הלוה מ"מ הא לא קנו דמעות אין כאן לשי' רוב הפוסקים דמלוה במכר לא קנה ומשיכה אין כאן ואף אם באנו לחוש לשי' הרמב"ם דקונין במלוה מ"מ הא חכמים עקרו לקנין מעות במטלטלי' ודמי להא דאתנן בע"ז פ' השוכר דף ס"ג, ועי' בלח"מ בפ"ב מכירה דפי' דברי התוס' שם לחלק בין הא דאתנן ובין הדין דמעילה במס' ב"מ, אמנם אפשר דיש בין המלווים שנתחייב להם בעד סחורות שקנה מהם והוי מלוה הבא ע"י מכר דלכ"ע קונה בלא משיכה כדאי' בסי' ר"ד, אבל באמת גם לזה אין לחוש דעדיין לא הוחלט להם החמץ ויכול הלוה לסלקם במעות ומכאן ולהבא הם גובים, ואף לשי' הר"י ברצלוני בסי' ק"ג דמשעבר זמן הפרעון למפרע הם גובים מ"מ זהו אם היו מחליטים להם גוף החמץ לבסוף אבל בנדון זה לא יבואו גוף החמץ לרשות הנושאים כ"א ימכר ורק מכיר הסחורות יבוא לידם וא"א לומר על גוף החמץ שיגבו למפרע ובפרט שעדיין לא נושמו ואיך יזכה בגוף החמץ מי שם להם:

אבל יש לדון על הלוה אם הוא שהגוף החמץ שלו וגם מונח ברשותו אם עבר על ב"י, הנה אם הורהין אצל המלוה כ' הט"ז ססי' תמ"ג דהחיוב לבער היא על הלוה שעיקר החמץ שלו ודבריו תמוהי' לכאורה שהם נגד הש"ס דאמרינן בגוי שהלווה על חמצו של ישראל דגוי מישראל אינו קונה משכון משמע אבל אם היה קונה לא היה הלוה עובר, ומה שהקשה ע"ז הלא גוף המשכון של הלוה היא במכ"ת אשתמיטתי' דברי התוס' ב"מ דף פ"א ע"ב ד"ה והא שכתבו וז"ל וכן גוי שהלוה לישראל על חמצו אי לאו דגוי לא קנה לא הי' נאסר אף משכון בשעת הלוואה דלא קנה כיון דלא בשעת הלוואה קני לגמרי גם בשעת הלוואה אלים שיעבודו דגוי דאע"ג דהוי דישראל וקרינא בי' שלך מ"מ מדאפקי' קרא מלא ימצא לא מיחייב אלא כמצויי לו לגמרי וכיון דאלים שיעבודו דהאיך לא מצויי אצלו לגמרי עכ"ל אבל עם כ"ז אין לדחות דברי הט"ז לגמרי והיא עפמ"ש הריטב"א בקידושין דף ח' בשם הרמב"ן והובא ביתר ביאור בריב"ש סי' שצ"ו דבמשכון דקנה שלא בשעת הלוואה לגמרי מדר"י גם בשעת הלוואה אלים שיעבודו דמלוה דאם הוחלט בידו ע"י ב"ד או מדעת הלוה לבסוף אמרינן דלמפרע משעה שהרהינו הוא גובה, אבל גוי מישראל דל"ק מדר"י לא אלים שיעבודו ואף אם הוחלט בידו לבסוף מכאן ולהבא גובה וא"כ הגמ' מיירי דגבאו לבסוף לכן הוצרך לומר דגוי ליק תשכון אבל הט"ז ע"כ מיירי דלא בא לידי גיבוי לבסוף דיהי' גובה למפרע ויהי' אסור בהנאה לכן כ' שפיר:

והנה הרא"ש בפ"ק כ' דישראל שהפקיד חמץ אצל אחר דעובר על ב"י מדאוריי' וכדעת הר"י ומטעם שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת הפקדון ומכילתא מיירי בהלוואה, והקשה הט"ז א"כ סיפא דחמצו דגוי ברשות ישראל ג"כ במשכון מיירי ואמאי לא עבר הא משכון ישראל ג"כ במשכון מיירי ואמאי לא עבר הא משכון באחריות דמלוה היא, וזה וודאי לק"מ דהא דמשכון חייב באחריות משום פרוטה דר"י ובהלוואה לגוי לא עשה מצוה, ולשי' התוס' דפסקו כרבה ומטעם דנגד דמי החוב הוי כאלו פריש הוכיחו התוס' בשביעית דע"כ לאותו שיטה בעי אחריות דאונסין, וכאשר נפרש ברייתא דגוי שהלווה לישראל על חמצו כן נפרש המכילתא אבל זה קשה דהא דחמצו דישראל ברשות גוי בהרהינו ע"כ במעכשיו וגבאו לבסוף וא"כ הה"ד בחמצו דגוי דהרהין אצל ישראל וגבאו לבסוף אמאי אינו עובר, והיה נראה לכאורה להביא ראיה מזה למ"ש המג"א סי' תמ"א סק"ד דאף בהרהין גוי אצל ישראל במעכשיו דעובר היינו לאסור לאחר הפסח אבל אינו מחוייב לבער דשמא יפדנו, וא"כ א"ש דהמכילתא מיירי לענין לעבור בפסח על ב"י ומטעם שאינו יכול לבערו משום שמא בדעת הלוה לפדותו ומדמי לנפל על חמצו מפולת, ואפ"ה אסור לאחר הפסח אף דלא עבר על ב"י ואפשר דמזה למד הרמב"ם דינו דאף אם היה אונס על הביעור דאסור בהנאה לאחר הפסח, וא"כ בדינא דהט"ז אף שלא עבר המלוה על ב"י דשמא יפדנו וגם הלוה לא עבר דהי' אונס על הביעור מ"מ אסור בהנאה לאחר הפסח, והנה הה"מ כ' דלמד הרמב"ם דין זה דקנסו אף להי' אונס על הביעור מדין ישראל שהרהין חמצו אצל גוי, וכ' הכ"מ דרצונו דשם הי' אונס דלא היה ביכלתו לפדות משכונו ולדעת הר"ן שאם לא עבר על ב"י כגון ששכח דמותר ע"כ דההיא דישראל שהרהין ביש לו מעות לפדות מיירי, והקשו האחרונים על ראיית הה"מ דלמא התם אף דאונס הי' על הביעור מ"מ פשע שלא ביטלו אבל בעובדא דהר"ן דשכח והי' אונס גם על הביטול דלמא בזה לא קנסוהו כלל, ונראה לענ"ד דס"ל להה"מ דאם חמצו ממושכן אצל אחר אינו ברשותו קאי לבטלו דהנה במשכנתא פליגי הפוסקים אי יכול להקדיש מה שיתר על החוב והש"ך בח"מ סי' רי"א כ' דבמכירה כ"ע מודה דיכול למכור, ונראה מדבריו דג"כ לא מודו לענין מכירה אלא בששווה יותר מן החוב אבל אם אינו שווה יותר לא יוכל להקדיש ולא למכור וק"ו במשכון דמטלטל, שהורהן בבית המלוה וכמו שאינו ברשותו להקדיש ולמכור כן נמי אין ברשותו להפקיר, ולא עוד אלא שהיש"ש בפ"ה סי' ל"ד כ' דדווקא קרקע המושכנת דקרקע לעולם ברשות הבעלים קאי אבל מטלטלים לא יכול להקדיש מדר' יוחנן דמה ביתו ברשותו ואף הרי"ף לא כ' בפ"ק דב"מ שיכול להקדיש מטלטלי' שאינו ברשותו רק בפקדון דלא כפרי' אבל לא שיש לאחר קצת שיעבוד עליו עכ"ל, ואף שכ' שם ג"כ דמטלטלי' המושאיל אינו ברשותו להקדיש ובזה וודאי לא צדקו דבריו כמו שהוכיח הקצה"ח סי' רי"א והדין עם הקצה"ח שכן מבואר להדי' ברמב"ם פ"ב מה' שכירות הל' ה' וז"ל וכן אם השאילו חולין ואח"כ הקדיש והוא ביד השואל עכ"ד מ"מ במשכון נ"ל דדינו אמת ולכן שפיר הביא הה"מ דאף אם הי' אונס על הביטול ג"כ מ"מ אסור בהנאה, ובזה יש ליישב דברי הרא"ש הנ"ל דכ' דחמצו של ישראל ביד הגוי מיירי בהרהינו אצלו וכתבנו דע"כ במעכשיו מיירי וא"כ קשה חמצו דגוי ביד ישראל אמאי לא עבר, ולפי"ז יש לומר דהרא"ש סובר כרמב"ן ור"ן דאף דמה"ת לא עבר מ"מ לאחר הפסח אסור מצד שעבר על דרבנן רק דחולק דהם סוברים דבפקדון ג"כ אין עובר המפקיד מדאורייתא והוא כ' דעיקר מה"ת דהשאיל להמפקיד ביתו והמכילתא מיירי בהלוואה דאין המלוה משאיל מקום, ולכן אף אם לא אמר מעכשיו אף דמכאן ולהבא הוא גובה והוי חמצו של ישראל מ"מ אינו עובר מה"ת כיון דלאו ברשותי' דלוה קאי דהא אינו יכול להקדיש ולמכור, והא דאיתא בברייתא דאחה"פ אסור בלא מעכשיו משום דעבר על דרבנן:

והנה בנדון השאלה הלזו הנה כתבתי שמצד המלווים המה לא עברו על ב"י ומצדם אם הי' הלוה גוי לא הי' החמץ נאסר כלל אבל כיון דעל הלוה הי' חל חיוב הביעור ולא ביערו שנאנס, וגם לפי"מ שכ' גם ביטולו לא הוי ביטול כיון שלא הי' ברשותו למכרו ולהקדישו א"כ החמץ עכשיו לאחר הפסח אסור בהנאה, וודאי אי היה מהני עכ"פ הביטול הי' מקום להתיר דהנה הירושלמי כ' דאף בביטול אסור לאחר הפסח אי משום דר' יוסא דבעי דאתי לרשות זוכה או משום חשש דהערמה ומה נפק מבינוהין נפל עליו מפולת דהערמה ליכא, א"כ אנן דקי"ל כר"מ וליכא אלא משום הערמה יהי' מותר במפולת והמג"א בסי' תל"ג מביא תשו' הרשב"א דרבינו האי אוסר במפולת וכי יחלוק על הירושלמי, ונראה דהירושלמי מיירי דנפל עליו גל גדול דאין עומד להפנות בשביל חתיכת חמץ הטמון בתוכה והוי כאבוד ממנו ומכל אדם דהוי הפקר כאלו נתייאש אבל הרמב"ן בפ"ב דב"מ כ' דלא מהני יאוש באבידה כ"ז שמונח ברשות בעלים, וא"כ הה"ד בזה דווקא אם שטף הנהר מרשותו הוי כאלו נתייאש אבל כ"ז שמונת בביתו אף שאין עומד להפנות והוי טמון בבורו מ"מ עדיין שלו היא והנה חשש הערמה שבירושלמי היא שיהי' דעתו על חמץ זה לחזור ולזכות בו ואינו מפקירו בלב שלם, והקשה הנוב"י מה בכך הלא דברים שבלב שסותרים מה שבפיו אינן דברים וכיון שאמר בפיו שמבטלו מה לנו לחוש לכוונתו אבל שפיר חזי הפמ"ג בסי' תמ"ח דאף שביטל בפיו יצא מרשותו אבל אח"כ כיון שדעתו עליו וחוזר וזוכה בו מטעם חצר, והנה וודאי אם לא ביטל ונפל עליו מפולת לא יצאה מרשותו אף שהיא אבוד ממנו ומכל אדם אבל כיון שביטל בפיו ואז יצאה מרשותו וא"א לחצירו לזכות כיון שמונח במקום האבוד וזה דווקא אם נפלה עליו מפולת שאין בדעתו לפנות וליטול החמץ הטמון בתוכה, אבל הרשב"א מיירי בכריו של חיטין ותחתיתו איזה גרעינים תחמצים שדעתו לפנות האוצר וליטול החמוצים ג"כ בזה שפיר כ' דאסור לאחר הפסח ומחשש הערמה, וא"כ בנדון זה אם היה ביטולו מועיל לא הי' החמץ נאסר כלל דחשש הערמה לא שייך בזה שיתכווין לחזור ולזכות בו דאין לו תועלת בזיכוי הלזה דלא לו יהי' החמץ ואם ישאר בהפקירא יגבו המלווים מן ההפקר דאף דאין המלוה גובה מן המטלטלי' שמכר הלוה אבל הפקר דמטלטלי אין מוציא מיד שיעבוד שכן כ' הה"מ בפ"ב מה' זכייה בשם בעל העיטור, אבל לפמ"ש דביטולו לא הועיל כלום א"כ גוף החמץ אסור לכל ולא יקחו ישראלי' אבל אם ימכרו לגויי' מותרים התלווי' ליטול דמי החמץ לפרעון חובותם שאינו תופס דמים:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה