תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה לא
פאקש יום א' כ"ג למב"י תרל"ז לפ"ק:
שוכ"ט לאהו' י"נ הרב מו"ה משה כ"ץ נ"י האבדק"ק טערעבעש:
ע"ד שאלתו באחד שמכר חמצו כדינו ושכח למסור חביות א' גורקען כבושים בחומץ משפיריטוס ולא נזכר עד אחר הפסח. הנה בטוש"ע חמץ הנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אעפ"י שבטלו ובירושלמי הטעם משום הערמה, ופירש הטור שישקר לומר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו, ולכן כ' בשכה"ג דבטלו בפני עדים שרי, ואומר אני וודאי אם הי' ידוע לו שהחמץ בביתו ולא ביערו, א"צ ללמוד הדין מהירושלמי ול"צ לחשש הערמה דבלא"ה כיון שתקנו חכמי' דצריך לבדוק ולבער ולא מהני הביטול מטעם שמא יבוא לאוכלו כמש"כ תוס' ריש פסחי' והוא עבר על תק"ח קנסי' אותו, וכמש"כ המג"א ססי' תמ"ז בשם הר"ן בהופקד ביד הגוי דמה"ת אינו עובר לשיטתו מכ"מ אחה"פ אסור ושאני מאם החמץ גופו אינו אלא מדרבנן, אלא וודאי מיירי שהי' אנוס על הביעור כגון ששכח וכדומה, ובזה דעת הכ"ג דמהני ביטל בב' עדים, ולק"מ קושי' הת"ח מההיא ארבא דטבע בחישתא בפסחים דף מ"ם אמאי לא הי"ל תקנה שיפקיר בפני עדים דהתם הי' מחוייב לבער, ולכן כ' הח"י שאם הי' אונס על הביעור מהני הפקר בפני עדים, אבל כיון דאונס לא שכיחא לא מהני מה שאמר שביטל בינו לבין עצמו חשדינין אותו למשקר בתרווייהו הן בביעור והן בביטל ואמרי' דלא הי"ל שום אונס וגם לא ביטלו כיון דהי' דעתו עליו, אבל אם האונס ידוע כגון במפולת דירושלמי דהאונס על הביעור ידועה גם אמירתו שביטל לחודא מהני אמנם בדין זה האחרון שכ' הח"י מצאנו מקמאי מחולקים עליו, שהרשב"א בתשוב' סי' ע' כתב בשם ר' האי דגם בנפלה במפולת וביטל דאסור אחה"פ, והובא במג"א סי' תל"ג, והנה לשיטה זו צריך להבין מה דאיתא ברמב"ם ובטוש"ע דגם בהניח שוגג או אונס ג"כ אסור אחה"פ במאי מיירי אי בלא בטלו פשיטא אף דאונס על הביעור מכ"מ הי' צריך לבטל ואי בשבטלו הא באנוס מהני הביטול, וצ"ל ע"צ הדוחק דמיירי שלא הי' האונס ידוע וגם לא בטלו בפני עדי' דחשדי' ששקר ענה גם בהאונס גם בהביטול אבל אם האונס הי' ידוע או הביטול הי' ידוע לא חיישי' כלל:
אמנם רבים מהאחרונים חולקים על הח"י וס"ל דגם בהצטרף שניהם שהי' אונס על הביאור וגם ביטל או הפקיר בעדים לא מהני, והטעם דמפרשים ההערמה דבירושלמי דלא הי' לבו עמו בביטולו ולא גמר בדעתו להפקירו באמת וכעין שכ' המ"ב דאמירת כל חמירא לא מהני שאינו אלא מהשפה ולחוץ, והנה הנוב"י הקשה ע"ז דהמ"ב מה בכך שלא פיו ולבו שווין הלא דברים שבלב אם סותרין למה שבפיו לא הוויין דברים, ואם הפקיר בפה מלא וזוכה בו אחר מי יכול לעכב ולומר שכיוון להיפוך, אבל עיקר הדברים כמש"כ בפמג"ד סי' תמ"ח דכוונת המ"ב הוא דאם לא הפקיר בלב שלם ואף שבשעה שהפקיר בפיו הי' מהני ההפקר נגד כוונתו בלבו ואז הי' יכול אחר לזכות בו אבל אח"כ אם עדיין מונח בחצרו זוכה לו החצר ממילא כיון שדעתו עליו ובלי ספק שזהו ג"כ כוונת הירושלמי בחשש ההערמ' שיזכה לו חצרו, וכ"ז אם מונח בחצרו אבל אם מונח ברשות הגוי וגם בטלו בפירוש וודאי מהני ונ"ל עוד דאף דהטור פי' ההערמה דחשדי' אותו למשקר ואין חילוק לכאורה לשיטתו בין מונח בחצרו או הופקד ביד גוי לפי"מ שסבר בסי' ת"מ דאף במופקד ברשות גוי עובר מה"ת, וכתב ג"כ כאן דלא מהני הביטול להתירו לאחה"פ אם נמצא ברשות הישראל ונרא' לפימש"כ הא דחשדי' אותו למשקר והלא ע"א נאמן וגם הבעלים נאמנים שהוא מפני שעבר על תק"ח ולא ביער ואם אמר שנאנס על הביעור אם אין האונס ידוע למה אין נאמן משום דאונס שכחה או אומר מותר לא שכיח אבל אם מונח ברשות הגוי ואמר שהי' חפץ לבערו ולא מצא הגוי בביתו ונתעכב מלבערו או למכרו ע"י אונס למה לא יאומן, ע"כ לדעתי בזה דהוי כאלו ידוע לנו אונס השכחה דהא כל חמצו שהי' מסחרתו ועיקר משאו ומתנו להתפרנס במו מכר כדינו ולמה יתן עיניו רק על החביות הלזה אם לא ששכח ולא עלה על זכרונו, וגם מסתמא אמר בפה מלא כל חמירא כמו שנוהגין בזה"ז שכ"ע מבטלין ע"י נוסח זו וגם לא הי' מונח ברשותו כ"א בחנוית או במרתף שנמכר או נשכר להגוי כדינו שיש להקל.
והנה הנוב"י מביא ראי' דאף באונס וגם ביטל דאסו' לאחה"פ דהה"מ והכ"מ בפ"א מהל' חו"מ כתב דלמד הרמב"ם דינו דאף באונס קנסו מישראל שהרהין חמצו ביד הגוי דבלא אמר מעכשיו דאסיר לאח"פ ולפעמים שהי' אונס דלא הי' לו ממין לפדות משכנו, וקשה ממ"נ אם לא ביטל הא עבר על ב"י מדאוריית' ולמה לא נקנסנו על שהי' בידו לבטל ועבר בשאט נפשו על ד"ת, וע"כ דבשביטל מיירי הכי דאף שהי' אונס על הביעור וגם עשה מה שביכלתו דביטל מכ"מ קנסו לאסו' אחה"פ עכ"ד, והנה בפשוט י"ל דלאו דידוע לנו שא"ל ממון לפדות מיירי אלא שהוא אומר כך ואין האונס ידוע ומבורר לנו גם לא ביטל בפני עדים וחשדינין שמשקר בתרווייהו שלא הי' אונס וגם לא ביטל, אמנם בלו"ז אם רצה להוכיח לסייע להחולקים על הח"י, א"כ לפמש"כ למעלה הטעם דהחולקים דמפרשים ההערמה שלא יבטל בלב שלם ומטעם דהדר ויזכה לו חצרו וא"כ התם הרי ברשות הגוי עומד ומודים גם החולקים על הח"י, ועוד קשה לי על דבריו אם נאמר דאף אם הי' האונס וגם הביטול ידוע לנו דאסור אף דאין בזה משו' הערמה צ"ל כיון דאסרו באין עדים על הביטול לא פליג רבנן ואסרו בכל חמץ דישראל דעבר עליו הפסח אבל עכ"פ מוכח אי לא הי' החשש דהערמה לא הוי אסרי' כיון שע"י הביטול יצא ידי חיבתו מה"ת שלא עבר על ב"י והא דעבר על תק"ח דהצריכו לבער וע"ז הי' אונם לא הוי קנסינן לי' והנה אף שכ' הרמב"ם דהופקד חמצו ביד גוי דעובר על ב"י מה"ת ע"כ לא יחלק על המכילתא אלא שסובר כמש"כ הרא"ש ריש פסחי' דדוק' בפקדון דהנפקד משאילו המקום והמכילתא מיירי בהורהין ביד גוי עכ"פ בהורהין מודה הרמב"ם דיצא ידי דין תורה, ומדאוריי' א"צ לא לבער ולא לבטל רק שהחכמים תקנו דחייב לפדותו ולבערו וא"כ הוא שלא הי' ביכלתו לפדותו והי' אונס על הביעור למה נקנסינו כמו שאם ע"י הביטול לא עבר מה"ת על ב"י והי' אונס מלבערו אי לאו חשש דהערמ' לא קנסינין לי' כן נמי אם ע"י שהורהין ביד גוי לא עבר עב"י והי' אונס על הביעור ג"כ לא נקנס אותו, עוד ק"ל לפי דבריו דבביטל מיירי א"כ למה אסור אחה"פ הלא עיקר הטעם דגם המבטל צריך לבער מחשש שמא יבוא לאכלו, וכיון שהורהין ביד הגוי א"א לו לאוכלו אם לא יפדנו והוי כאלו חמצו בבור בסס"י תל"ח דא"צ להעלותו בסולם כדי לבערו וסגי בביטולו, ועוד דעיק' דינו דדבר שמושכן אצל חבירו דעודנו ברשותו קיימי כמו פקדון דבכל מקום ברשותיה דמרי' קאי להקדישו ולמכרו ולכן יכול ג"כ להפקירו, מפוקפק מאוד דאפי' בקרקע המושכנת אית' פלוגתא בי"ד סי' רכ"א אם יכול להקדיש היותר מדמי החוב, משמע דעכ"פ מה שכנגד החוב וודאי אין בידו להקדיש או להפקיר, ואף דהש"ך בח"מ ססי' רי"א כ' דלמכור כ"ע מודים היינו ג"כ מה ששוה יותר מדמי החוב ועוד דהיש"ש ב"ק בפ"ה כ' דכל פלוגתתם אינו אלא בקרקעות המשכנים אבל במטלטלים העומדים בבית המלוה כ"ע מודים דאף מה שיותר מדמי החוב אינו ברשותו להקדישו, ואף דהיש"ש כ' כן גם במטלטלין השכורין והם בבית השוכר ובזה וודאי דאין הדין עמו וכמו שהוכיח הקצה"ח בסי' רי"א, וגם אני כתבתי במק"א דבמכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ם פ"ב מהלכ' שכירות הלכה ה', אבל במטלטלין הממושכנים והמה ביד המלוה וודאין דהדין עמו וכיון שאינם ברשות הלוה להקדישם א"כ לא מהני הביטול שלו, לכן נלענ"ד דהת' אם אין היכולת בידו לפדותו ולבערו הוי אונס גם על הביעו' וגם על הביטול, ועבר עב"י לאונסו, ואף דבכ"מ אונס רחמנא פטריה מכ"מ כאן בקנס דקנסו חכמים לא פליג רבנן בין שוגג למזיד ובין אונס לרצון וכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח בכלל האיסור, אבל אם ביטל במקום דביטולו מועיל דהוי הפקר ולא מיקרי תו חמצו דישראל שע"ע פסח לא הוי בכלל התקנה, ולכן אי לאו מחשש הערמה לא הי' אסור אם הי' אונס בביעורו, ולכן הא דסי' תמ"ח סעיף א' דאנוס אסור לאחה"פ מיירי בענין שהי' אנוס גם על הביטול, כגון ששכח שגם חמץ זה יש לו ברשותו לכן לא מכרו ולא ביערו גם לא בטלו [דשכחה הוי אונס כמש"כ המג"א סי' ק"ח, ואם שבתשו' בית יעקב השיג מהא דפ' המפקיד דף ל"ה דלא ידענא היכי אותביני' דאר"נ דפשיעותא הוא, דהחילוק מבואר דוודאי לשכוח שלא יעלה באותו שעה הנצרך על זכרונו הוא אונס, ואם הי' אחר מעוררו ושאלו אם התפלל, ובזה אם מכר אותו החתן הי' יודע להשיב שלא התפלל עדיין ושלא עשה תקנ' לחמץ זה, אבל אם לשכוח כ"כ עד שאם אחר יבוא לשואלו פקדון שהופקד בידך היכן הוא, ולא ידע היכי אותבי' זה פשיעה גמורה שלא חס על הפקדון כלל] דאסרו חז"ל משום לא פלוג בכל הנקרא חמץ ישראל שע"ע הפסח, ובסעיף ג' מיירי אם בטלו דיצא מכלל התקנה דלא מיקרי חמץ ישראל, וגם הי' אנוס על הביעור דמכ"מ אסור מחשש הערמה אם נמצא ברשות הישראל. ובהא דלדעתי בחמץ שהורהן דאינו ברשותו לבטל והוי אונס על הביעור ועל הביטול דמכ"מ אסור כיון דחמץ של ישראל נקרא והוי בכלל האיסור דלא פלוג רבנן ניחא נמי הא דגזל חמץ וע"ע הפסח דאומר הרי שלך לפניך משום דאמרי' גם באה"נ הש"ל ומשמע מזה דהחמץ אסיר וכן הסכימו כל האחרוני' ולא כנוב"י דמחו ליה מאה עוכלו, אמנם טעמא בעי דוודאי מטעם שהגזלן עבר עב"י לא נקנוס להנגזול דלגזלן אין פסידא דיאמר הש"ל והנגזל מה הוי ליה למעיבד, ואי דפשע במה שלא ביטל, הא וודאי אין ביטולו מועיל כלום דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים א"י להקדישו ולפמש"כ ניחא שפיר דמטעם דנגזל עבר עב"י באונס שהי' אנוס על הביעור ועל הביטול והוי בכלל הגזירה, אבל אפשר לדחות ראי' זו עפימש"כ תוס' הרא"ש בשם הרמ"ה המובא באס"ז לב"ק דל"ג דאף דאין הנגזל יכול להקדיש הגזל שברשות הגזלן, מכ"מ אם הקדיש ואח"כ הוחזר לו הגזל דחל הקדישו למפרע, דנגזל למפרע הוא גובה, א"כ י"ל דה"ט דחמץ הנגזל שע"ע הפסח דאסו' מטעם קנס להנגזל דהי' מחויב לבטל כדי שאם יוחזר לו לבסוף יגלה מלתא למפרע דהי' ביטולו מועיל להפקיע ממנו האיסור דב"י, ובאמת אם בטלו י"ל דלא אסור רק אם לא בטלו דאסו' קמ"ל דמכ"מ יכול הגזלן לומר הש"ל:
הדרן למלתא דלדעתי כיון דאית לן אומדנא דהא דלא תקנה לחביות זה הוא רק מחמת שכחה דהוי אונס ובל"ס אמר כל חמירא כנהוג בזמנינו שכ"א אומר כן וגם אין לחוש אם לא גמר בלבו להפקיר חמצו דאזלי' בתר דיבור פיו ולא אחר כוונתו וגם לא הי' מונח בחצרו לזכות לו אח"כ דמהני ביטולו מטעם דהוא הפק' ואינו בכלל הגזרה שגזרו על חמץ ישראל שע"ע הפסח, ולא עוד אלא דלענ"ד גם חמץ דהפקר לא הוי דבעת שאמר כל חמירא דהפקירו בפיו ואז הי' מונח בחצרו של הגוי נקנה החמץ לגוי מטעם חצר, והוי חמצו דגוי בבית הגוי ואין להקשות א"כ ישראל שהפקיד חמצו ביד הגוי למה עובר עב"י להרמב"ם, הלא מכי מטו זמן איסורא מתייאש כדאי' בב"ק דף ס"ו וקנה הגוי את החמץ כיון דמונח בחצרו, דיש לומר דוודאי בעת שאין הגוי עומד בצד חצרו דלא הוי חצרו כידו דאינו סמוכה לו כידו ואין קונה רק מטעם שליחות ואין שליחות לגוי כמש"כ מהרש"ק, ובשעה שיגיע למקום שמונח בו חמץ המופקד א"א לומר שאז יקנה מטעם חצר, כיון שהי' בחצרו קודם היאוש ול"ק החצר וכמש"כ הש"ך ח"מ סי' רמ"ח דגם בחצר לא קנה אם באיסור' בא לשם, וכ"ז אם לא הוי אלא יאוש דאינו הפקר גמור וכמש"כ תוס' ב"ק דס"ו דבהפקר גמור אין חילוק בין בא לידו באיסור או בהיתר:
ונבא לעיין על היי"ש שפיריטוס שיש הרבה בגליל ההוא שעושין השפיריטוס מקיטניות טירקישען ווייצען אבל גם לזה לוקחין קצת מאלץ, והנה יי"ש הלזה אם עבר עליו על ב"י בהשהותו בביתו בפסח הנה אין ספק שהמאלץ דבר המעמיד הוא שהקטניות אינן תוססים אם לא יתערבו בהם המאלץ ועל ידי המאלץ ירתיחו ויתחמצו ויתוססו, אמנם אף שהמג"א סי' תמ"ב כ' בדעת הטור דסובר דמעמיד מה"ת לא בטל בס' וכ' גם הא"ר בשם האמרב"ל דסובר כן, ולי נראה להוכיח שגם דעת הר' ירוחם כן, שהב"י בי"ד ססי' קט"ו כ' דהרי"ו כ' בשם ב"הע דחמצן של עוברי עבירה אפו פתם לאחר הפסח והחליפו שאור שלהם שע"ע הפסח בשאור דגוי, והנה בחולין דף ד' דס"ד כר"י והוכיחו דגם בדאוריי' סמכי' על לא שביק ומוכח דבשאור שלהם הי' הפת אסור מדאוריי', ועכ"ז הסכימו כל האחרונים דרק מדרבנן לא בטל אבל מה"ת סגי בס', ומכ"מ בהעמידו גבינה בחלה משכר אסור להשהות, מטעם שכ' הטו"ז דבפסח חוזר וניעור, והנה ביי"ש הלזה אי משום מעמיד זה אינו אלא מדרבנן, ואחרי שקודם הפסח כבר הוסרו גם המאלץ גם הקטניות ולא נשאר בפסח רק הזיעה שעלה מהם, וכיון דקיימ"ל דאזלי' בתר שמא וחלא דחמרא וחלה דשכרי מב"מ הה"ד יי"ש דדגן ויי"ש דקטניות מב"מ הוא וכבר כ' המג"א רסי' תמ"ב דאף לדעת הרמ"ך דלענין ב"י ל"ב כדא"פ מכ"מ במב"מ אם נתבטל ברוב שרי להשהותו, ובזה ליכא למימר דחוזר וניעור דדוקא בגבינה כ' הטו"ז דגם תוך הפסח מעמידו קיים משא"כ בזה שהוסר המאלץ קודם פסח, והזיעה הבאה מן המאלץ היא איננה מעמידה לזיעת הקטניות, וא"כ מש"כ המג"א בססי' תמ"ז דשמרי שכר שע"ע הפסח ותיתץ בו עיסה דאסור, אף אם נאמר דלדעתי גם אם חומץ קודם פסח דאסור העיסה לאחה"פ, אשר ג"כ אינו מוכרח לדעת רוב הפוסקים דמעמיד רק מדרבנן וכמו שפקפק פמג"ד סי' תמ"ב, מכ"מ ביי"ש זה יש לצדד יותר להקל, וראיתי בח"ס שהביא מ"ו קושי' על מהרמ"ל מדברי הראב"ן שפירש זבינו חמירא מבני חילא דאפו אחר פסח בשאור שלהם שע"ע הפסח והתירו משום תערובות, ונלענ"ד דסובר הראב"ן כשי' בע"הע דאם ביטל אין אסור אלא באכילה וכמדומה לי שכן ראיתי בראב"ן ואינו כעת בביתי, והנה בטעם דמעמיד לא בטיל הוא מב' טעמי' תוס' ע"ז משום דלטעמי עביד והוי כמו מלח ותבלין ויש עוד טעם דניכר פעולתו, דעל ידו נקפא הגבינה ונתחמץ העיסה וכבר האריך הפ"ח יו"ד סי' צ"ח בנ"מ בין ב' טעמים אלו גבי מחמץ ומתבל, וזה כוונת הטור דמעמיד הוי כבעינ' ולא הוי כתערובות שכל הגבינה מחמת גורם דאיסור בא ונעשה כולו איסור, אמנם כבר כ' הש"ך סי' ס' דאיסור גורם אינו אלא באי' הנאה ולא באיסור אכילה, ולכן הראב"ן אוסר בהעמיד הגבינה קה"פ דבפסח חוזר וניעור האיסור דאסור בהנאה אבל בהנך דאפו לבני חילא בשאור שלהם וודאי לא עברו עב"י ובטלו ולא אסר השאור רק באכילה דלית בי' משום גורם ורק דלטעמי' עביד ולא גרע משאר חמץ שעעה"פ שנתערב אחר הפסח ואין ס' דנרגש הטעם דכ' המג"א דמותר, וא"כ אפשר לומר דגם הטו"ר מודה לדין זה דהוסכם להלכה בכל האחרונים שדבר שאינו בטל מחמת דלטעמי' עבידא דאינו אוסר ביותר מס' רק מדרבנן והא דאוסר להשהות הוא מטעם דהוי כבעינא דאמרי' בי' חוזר וניעור, וכל דבר שאין אסור כשהי' רק משום חוזר וניעור אם נשתהא עד לאחה"פ מותר כדמשמע מדברי המג"א ססי' תמ"ז, וא"כ לא אסר מהר"ם לובלין רק העמיד אחה"פ בשאור שהי' בעין בפסח וכמו שצידד פמג"ד:
ואם כינים אנחנו בזה דיי"ש כזה אם ע"ע הפסח דאינו אסור, א"כ גם אם מספקינין אם השפיריטוס הוא מדגן או מקטניות ג"כ לדעת הח"י מותר דס' חמץ שע"ע הפסח לא גרע משאר ספק דרבנן, ומש"כ המג"א להוכיח מהא דעירובין דאסור באכילה נ"ל דכוונתו מדהוצרכו תוס' שם דאם הוי תלינין דשל ישראל הוי הוי וודאי דנעשה לאחה"פ ולא קאמרו בפשיטות דאי לאו דאזיל ב"ר ואסור משום פת כותים לא הוי אסור באכילה מצד ספק חמץ דישראל כיון דאפשר להסתפק ולומר לאחה"פ נעשה, אע"כ דספק חמץ ג"כ אסור באכילה ולא הוי מוכח דאזיל ב"ר אי לאו דבישראל אינו ס' חמץ, וזה יש לדחות בפשיטות דהי' קשה להו דלמא בלי רובא דעלמא אסור מחמת ב' ספיקות דלמא פת כותים הוא ואסור באכילה ואת"ל דישראל דלמא בפסח נעשה ואסור אפי' בהנאה, לכן אסור באכילה ולאיסור הנאה דלא הוי אלא ספק א' לכן התיר וע"כ תירצו דאם דישראל הוא אין כאן ספק חמץ, והא דכתבו עוד דאם דגם חמצו דגוי הי' אסור הוי חיישי' דבפסח נעשה אף דהוי ספק חמץ שע"ע הפסח, ועי' מהרש"א שם נ"ל כיון דפת מתמול שלשום נגד הפת שנאפה היום הוי רוב וחיישי' שזה הפת הוא מן הרוב וכדמצינו בסי' תקי"ג גבי ביצים שספק אם נולדו היום, והא דגבי חמצן של ע"ע למאי דמסיק דאתי' כר"ש דבעינין למסמך על סברא דלא שביק היתירא וודאי החליפו, משמע דמספק אם החליפו לא הוי שרינין עכ"פ לאכילה, י"ל אי לאו האי סברא לא הוי תלינין בהחלפה דהוי אמרי' כאן נמצא וכאן הי', ואפשר עוד לומר דבלי סבר' הלזו אף אי לא הי' ההיתר תלוי בשינוי רשויות מכ"מ לא מתירין בדרבנן הספק אלא אם ההיתר בא ממילא ולא אם הוא מחוסר מעשה דעליו להבי' ראי' דנעשה מעשה המתירו, דהנה גם לענין ממון אמרי' בגיטין נאמן אדם לומר פרוזבל הי' לי ונאבד מטעם דלא שביק היתר ובלי סברה זו ג"כ הוי הלוה א"י אם פרעתי, אלא וודאי כיון דשביעית ממילא משמט ולא הוי הפרעון תלי' במעש' אדרבא אי אפשר לו לחייבו אם לא נעשה מעשה הפרוזבל ע"כ עליו לה"ר דעשה המעשה:
והנה ראיתי למש"כ מעלתו דהשפיריטוס גורם החימוץ אבל בלחודי' לא יכול לחמץ רק בהצטרף שארי דברים המחמיצים והוי זוז"ג, ולדעת דמר היינו באים לעיין במש"כ הטו"ז באו"ח סי' שי"ח במלח שכבר כלה פעולתו קודם שבא מלח האסור, דלא הוי זוז"ג והא"ר השיגו מגמ' דפסחים דף כ"ז דאף אם השאור דאיסור בא באחרונה דהוי זוז"ג, ובאמת דיש לחלק והוי תלוי בזה דג"כ אין נותנין השפיריטוס עד שהורקו המים המתומצים מהכלי שבו הדברים המחמצים, אבל לדעתי אין השפיריטוס גורם החימוץ וכל טעם הזיירע של המים אינו בא רק מן אותן דברים המחמצים, אבל אין למים המחומצים עדן חוזק וחריפות עד שיותן לתוכן השפיריטוס והוי השפיריטוס כמו בשמים ותבלין האסורים מחמת עצמן דלא בטילי, ואף דאם הי' בהן ס' לא היו אסירים אלא מדרבנן והיו מותרים לאחה"פ, אבל כיון שאין בהם ס' וטעם היי"ש דהוא החוזק והחריפות ניכר במים שהם א"מ ומה"ת עובר על ב"י ואסור גם לאחה"פ, אבל לפימש"כ יש לצדד ולהקל, והנה אנוכי עמוס התלאות וטרוד מאד בסבל עבודות שונות, לכן אקצר באמרים וד' שנותיו יאריך:
יואל אונגר מרעכניטץ:
בשולי המכתב
ועדיין אני נבוך אף שכתבתי שהשפיריטוס של דגן ושל דגן מב"מ הוא דדמי לחלא דחמרי וחלא דשכרי אבל אפשר אף דהוי מב"מ בשמא מכ"מ אין טעמם שווין ובכה"ג לדעת הש"ך למ"ד טע"כ דאוריי' מה"ת בעי ס' דהא מחמיר בכה"ג בנשפך, וא"כ עבר על ב"י ואסור גם לאחה"פ: