תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה ל
פאקש, יום א' פ' קרח תרי"ט לפ"ק:
אהובי חתני הרב מהו' זוסמן נ"י ברוך ד':
ע"ד אשר הערות בצדק על דברי הרח"פ המובא במג"א סי' קנ"ב, הנה ס' מ"פ אינו אתי כי נגנב ממני ולפי דעתי קושייתך גם קושי' הפמג"ד לק"מ, כי הנה נ"ל דדעת הרמ"פ דלאו דלא תעשון כן לא קאי רק על הנזכר בפסוק הלזה שאנחנו מצווים לעשות לע"ז והמה הן דברים נתיצות המזבח ושריפת עצי האשירה וגידוע פסוליהם, ואיבוד שם ע"ז, אבל אשר אינו מוזכר בקרא הלזה לעשות לע"ז אין אזהרה לעושה כן בקדשי שמים, דאלו"כ אלא נאמר דכל המאבד דבר המקודש ופוסלו שלא יהי' ראוי עוד לעבודתו הקדושה שיהי' עובר על לאו דלא תעשון כן א"כ למ"ל קרא שלא יטול מום בקדשים הרי ע"י הטלת מום פוסלו מעבודתו ומאי גרע מנותץ מזבח, אף שאינו מאבד עציו ואבניו רק שפוסלו שלא יהי' ראוי עוד לעבודתו הה"נ, ועוד דגבי מעיל כתיב קרא מיוחד לא יקרע ופ' הרמב"ם והסמ"ג דאינו עובר עד שיקרע דרך השחתה, וע"כ דקרא דלא יעשה לא כתיב אלא על המוזכר בקרא גבי ע"ז, והנה נתיצה לא שייך כ"א בבנין ולא בתלוש שכן אי' להדי' בשבת דף קכ"ה ע"א גבי נתיצת תנור, ולכן כ' הרמ"פ דשיבור כלים המקודשים אינם נכללים בלאו זה, ואף דבע"ז דנ"ב דרשי' מאבד תאבדון את כל המקומות הצריך לאבד את כלים שנשתמשו בהן לע"ז, וא"כ הקרא דלא יעשון כן קאי ג"כ על איבוד הכלים שנשתמשו בו לשמים, אפשר דס"ל דגם למ"ד זה לא מחייב אלא אם מאבדו לגמרי שכן המצוה בע"ז שכלי תשמישן יושלכו לים המלח או ישרפו, אבל בשבירה ליכא לאו, ולא קשה משריפת עצי הקדש דזה מפורש בקרא שריפת האשירה, וגם קושייתך לק"מ דהנה מאי דקאמר הגמ' דאם עשה גיסטרא לקדשי שמים דעובר על לאו דלא תעשון כן, ע"כ לא משום דבהמה שעומדת להקריב לע"ז מצוה להשחיתה דהא אין מוקצה לע"ז, והקצאת בהמה לע"ז אינה אלא פסולה לקרבן אבל להדיוט אפי' באכילה מותר' ועוד הא בע"ח איין נאסרין, ועוד דגם תקרובות ע"ז איכא מ"ד דאינה אסור' אפי' באכילה אלא דרבנן ויש שמתירו עכ"פ בהנאה מה"ת עי' תוס' ב"ק דע"א ואין מצוה לאבדו כלל, וע"כ לא קאי אלא אם הבהמה עצמה נעבדה ואף דבע"ח אינן נאסרין מיירי ע"י מעשה דניסך לה יין בין קרני' ובזה דהיא עצמה ע"ז אם עשאה גיסטרא מקיים מ"ע דפסילי אלוקיהם תגדעון ואם עשה כן לקדשי שמים עובר על לאו דלא תעשין כן:
מה שכתבת להקשות על התה"ד המובא בטו"ז א"ח סי' ק"ס סק"ה דאף דלרש"י מים ששתו מהן תרנגולי' פסולים למי חטאת כשירים לנט"י דבטילים במיעוטן דא"כ אמאי פסולי למי חטאת, נעלם ממך דברי תוס' זבחים דף ע"ט ע"ב ד"ה תנן התם דחומרת דמי חטאת היא דלא לסמוך אביטול ברובא, וכן צ"ל הטעם באפר פרה שנתערב באפר מקלה פ"ט מ"ז מס' פרה דהולכין אחר רוב ליטמא ואין מקדשין בו, דהוא לחומר קידוש מי חטאת, ונלענ"ד לחדש דבר חדש לתרץ דברי הרמב"ם פט"ו מהל' פרה הסותרים עצמן, בהלכה ב' כ' מי חטאת שנפסלו כגון שנתערב בהן מים וכו' אינו מטמא אלא לתרומה משום דמעלה עשו בתרומה, ובהל' ד' כ' תי חטאת שנפלו לתוכן מי מעיין מטמאין ומשמע מה"ת עיין כ"מ בשם הר"י קורקוס, ונראה דאף דמי חטאת שנפסלו ואינו ראוי להזות פרחה לה טומאת התורה מינייהו מכ"מ אם נתערב בהן מים שאינן מקודשים כיון דמה"ת ברובא בטיל רק דרבנן עשו מעלה לקידושא דמי חטאת דלא להני רובא, א"כ עדיין לא פרחה טומאת התורה דהא מה"ת ראוי' להזות וכי מפני דרבנן החמירו ע"ע דלא להזות יפרח טומאת התורה ועי' מל"מ רפ"ז מהל' תרומות דמסיק בטמא שאכל תרומה טמאה מדרבנן דחייב ואף לפי"מ דפקפק מתחלה הביא ראי' ממהר"י קורקס דהיכי דאינו אלא משום מעלה לא מגרע דין התורה] אמנם י"ל דאפשר להרמב"ם גם מה"ת לא בטיל דהוא כ' ספ"א מהל' אבות הטומאות דנבילה בטילה בשחוטה משום שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ע"י שם בהשגות הראב"ד ובהרי' קרקוס, ולי נראה בפשוט דס"ל להרמב"ם כעין סברת הר"ן בדשיל"מ דטעמא דרבנן דמב"מ בטיל משום דאזלי בתר שם ההיתר ולא בתר שם העצם, ולכן אם יש לו מתירין דדמי גם בשם ההיתר לא בטיל וזהו לפי דעתו דאזלי' בתר הבטל, הרמב"ם ס"ל דאזלי' בתר המבטל ודשיל"מ רק מדרבנן משום עד שאכלנו באי' תאכלנו בהיתר, ונבילה בשחוטה אם הי' אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ואין חלוק בשם ההיתר כ"כ לבטל דמיון שם העצם לא הי' בטל, והנה לדעת הרמב"ם גם מים המקודשים אחר שנתנו את האפר נפסל בהיסח הדעת כמ"ש הכ"מ פ"י הל' ד', א"כ מים פסולין שנתערבו במים כשירים המקודשים כיון דאפשר למבטל להיות פסול כבטל ודמין גם בעצם לא יתבטלו מה"ת דהויין כמו עולין שאין מבטלין זא"ז מה"ת וא"כ פרחה לה טומאה מבינייהו ואין לדחות תירוצי על הרמב"ם מסוגי' דבכורות דכ"ג דאמרי' אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הוא דלא מבטלי' אהדדי ומסיק אליבא דר' חייא, דגמ' שפיר הקשה לר' חנינא דאזיל בתר בטל וא"כ נבילה אינה בטילה בשחוטה וע"כ דלא כרבנן דהא ס"ל דם חולין מבטלי דם קדשים והא דם קדשים אפשר שיפסלו בלינה ע"כ דאזיל אליבא דר"י וכשי' ר' חייא, ולר' חייא דגם לר"י בעי' דמיין בשם איסור והיתר ע"כ לרבנן גם בשווין בשם היתר ג"כ בטיל ועולין דוקא, משא"כ לדידן דלא קי"ל כר' חייא כמש"כ תוס' דכ"ב ע"ב דכמה משניות וכל סתמא דהש"ס דלא כר' חייא ול"ב ר"י דמיין כלל בין הבטל להמבטל כ"א בשם העצם, ולכן י"ל כר"ן דלרבנן בעי' דמיין גם בשם איסור והיתר ושפיר פ' הרמב"ם]:
הדרן למה שהתחלנו דלשי' הרמב"ם כיון דאפשר דמי החטאת התבטלון שיהיו פסולין ע"י היסח הדעת אין מבטלין את המים הפסולין מה"ת דדמי' לעולין, וידוע מש"כ הר"ן פ' בתרא דע"ז לחלק בין אי' שנפל להיתר ובין היתר שנפל לאיסור דמקומו של דבר מכבדו דהדבר המנוח במקומו חשוב יותר מן דבר הבא אליו, ולפ"ז גם אי דמי לעולין הלא גם בעולין לא מצינו רק דדם הפר שעירו לתוך דם השעיר לא בטלו את דם השעיר וה"ה בכל המבטל שיכול לחזור ולהיות כבטל אינו מבטל אם נפל לתוך הבטל, אבל אם נפל הבטל לתוך המבטל אפש' דבטל דכל עיקר שאינו מבטל דבר הדומה לו בשם אף דכתיב אחרי רבים להטות חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ואם כינים דברים הללו אפשר לומר דאם נפל מים שאינם מקודשים לתוך הצלוחית של המקודשים, מה"ת המקודשים מבטלין וראוין לזריקה, ורק משום מעלה מחמת חומר קידושא דמי חטאת החמירו רבנן דלא יזרקו מכ"מ לא פרחה לה טומאה מינה, אבל אם מי הצלוחית ומים שאינם מקודשים נתערבו בכלי אחר אז המים המקודשים שאפשר ליפסול ע"י היסח הדעת מה"ת אין מבטלין ואין ראוין לזריקה מה"ת שפיר פרח לה הטומאה ולכן בהל' ב' כ' שנתערבו ובהל' ד' שנפלו למים המקודשים ודוק בכל מה שכתבתי:
ומצאנו כיוצא בה דעשו חז"ל מעלה שלא יתבטל איסר חמיר במשנה פ"ב דערלה ט"ז בחתיכ' של קדשי קדשים של פיגול בחתיכות חולין דמותר לכהנים ואסור לזרים לפירוש הרמב"ם שם דהחמירו חז"ל דלא יתבטל בששים אי' קדשים לזר ולא החמירו באי' פיגול לכהנים דהי' לה שעת הכושר, וכ"פ בפי' מהל' מעה"ק אמנם להר"ש שם אין ראיה ולדברי תוס' ס"פ הערל אפשר לפרש דחתיכ' סתמא היא ראוי' להתכבד כדמשמע שם בסוגיא ולכן אסור לזרים דאם יתבטל יהי' ראוי' להתכבד אבל אי לא נתיר אלא לכהן אמנם צע"ג לשי' הרמב"ם דא"כ מאי פה"ג שם לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא הלא שני ושני דחתיכ' טמאה לכהן הי"ל שעת הכושר ולא חמור איסורי לא עשו מעלה משא"כ באיסר זרות, ועוד יש להעיר דלכאורה בקדשים גם מה"ת לא יתבטל ברוב דהא גבי חטאת כתיב והנוגע בבשרה יוקדש דאם נגע שלמים בחטאת יאכל כחמור שבו ואמאי הא מה"ת מב"מ ברובא בטיל, ודאי לשיטת רש"י בסוגי' דזרוע בשילה אי טע"כ דאוריי' גם במב"מ אסור דאחרי' אלו שלא במינו הוי הוה יהיב טעמא, רק דבשאר איסורים טע"כ ל"ד אבל בקדשים כיון דטע"כ דאורי' גם מב"מ לא בטיל, אבל לשיט' התוס' דס"ל בכל איסורין טעכ"ד וחכ"מ ס"ל דמב"מ בטל ולא אמרי' רואין כאלו הוא אינו מינו א"כ גם בקדשים לתבטל ברובא, ואי נאמר דגזה"כ הוא דלא לתבטל כ"א בס' דכנגדו בא"מ לא הוי יהיב טעמא, א"כ היכי מחשב לי' לנזיר וחטאת לב"כ בפסחי' הא אי לא הוי כתיב חטאת לא הוי ידעי' דבעי' ס' גם במב"מ והנה לדעת הר"ן שהבאתי הי' אפשר לומר דהא דגלי קרא יקדש לאו לענין שלא יאכל השלמיי שנבלעו בו החטאת לזרים דזהו באמת אינו אלא דרבנן אבל קרא מיירי לאסור לכהני' לאכול השלמים כשיעבור זמן אכילת החטאת, והטעם דלא בטיל מב"מ משום דבשעה שנתערבו א"א להתבטל כיון ששווין בעצם וגם דומין בשם ההיתר דאז שניהם עדיין מותרין הוי דומיא דעולין דאין מבטלין, ואי לאחר שיעבור זמן אכילת החטאת ונאסר הבלוע יתבטל ה"ל כסברת ר' משולם דאיסור שנולד בתוך התערובות אינו בטל כלל, [ועי' מש"כ בס' המקנה כדומה לזה בקדשתי בתי הגדולה דס"ד] ובלא קרא ג"כ הוי ידעי' דאם הוא מב"מ לא יתבטל, וכל עיקר הקרא לא בא להורות אלא דאי נגע שלא במינו כגון כבש דחטאת שנבלע בעז של שלמים דאף דשווין בהיתר כיון שאינן שווין בשם העצם ה"א דיתבטל ברובא כמו בשארי איסורי' אי טע"כ ל"ד קמ"ל דבקדשי' טעכ"ד ושפיר הוי ב"כ, דאי בכל האיסורין טעכ"ד ל"ב קרא לא למינו ולא לא"מ, ז"ז אתנו החיים והשלום:
ויתגדל שמך לנצח יואל אונגר מרעכניטץ: