אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה י

תשובה ט

פאקש, יום א' פ' נח תרכ"ד לפ"ק:

החיים והשלום לכבוד ינ"פ מהור"ר יוסף ני':

ע"ד אשר בא להתייעץ אם מותר לרופא מומחה לנסוע על עגלה של גוי ששלחה עם סוסיו להוליכו חוץ לתחום לרפא חולה שבביתו, והנה זה מלתא חדתא ומעולם לא שמענו שרופאים המליכו בנו ובפרט ברופאים שבזמנינו ואם נאסר להם לא ישמעו לנו, ובמלתא דרבנן וודאי אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל אחרי שנועץ בנו לא נשיבנו ריקם, אך בקיצור כפי יד ה' הטובה עלינו:

הנה בנסיעה על העגלה והסוסים אינן שלו דליכא משום שביתת בהמתו, איכא ג' איסורי' א שמשתמ' בבע"ח, וכפי משמעות הש"ע סי' ש"ה סעי' י"ח השימוש הלזה שהבהמה תוליכתו אסור מצד עצמו מדרבנן אף במקום דליכא חשש שיחתוך זמורה והמג"א כ' שהתוס' עירובין דף מ"ג חולקים וס"ל דשימוש בבע"ח רק משו' גזירה דחיתוך זמורה ויבואר להלן, ומ"ש מעלתו דשימוש בבע"ח אינו אלא בבהמה שלו כמ"ש הר"ן ר"פ מי שהחשיך ליתא דהר"ן משום שביתת בהמה שעושית מלאכ' בעצמה בלי סיועתו והיא איסור עשה דאורייתא מלמען ינוח שורך מיירי, אבל להשתמש בבע"ח לשפשף תינוק בציד' דאסור' מדרבנן אין חילוק, והנה מדברי הרא"ש בעירובי' שם משמע לכאורה כדברי הש"ע שכ' שם בטעם לאסו' דגבי כלאים תנן היושב בקרון סופג ארבעים רצונו דבהמות הולכין מחמת היושב בקרון, יעי' ב"מ דף ח' ע"ב ואי משום שמא יחתוך זמורה מה לי אם אזלא מחמתו או לאו, אלמא דס"ל דהאיסור בלא החשש דזמורי משום דמשתמש בבע"ח דאזלינן מחמתי', אבל י"ל דס"ל ג"כ כתוס' רק דעיקר הגזירה היתה ברוכב ואי אזלא מחמתי' כמו רוכב נכללה בכלל הגזירה, אבל לדעת הרשב"ם דפוסק כר"מ בכלאים דהיושב בקרון לא מידי עביד ולא הוי בכלל הגזירה דרוכב, דרוכב לכ"ע הבהמה אזלא מחמתי' כדאיתא ב"מ שם, ודברי המג"א סי' רמ"ו שמביא דברי הרשב"א לרוכב יעי"ש ס"ק י"ב תמוהים ב גזירה שמא יחתוך זמורה, ומה שכ' מע"כ דבאדם חשוב שאין דרכו לחתוך זמורה לא גזרינן ומדמי לסי' ער"ה, גם זה ליתא דשם לא השוו גזירותיהם וחלקו בדברים הרבה שאין מחלקין בשאר גזירות ואין לדמות גזירות חכז"ל זו לזו, וראי' לדעת התוס' שהבאתי דשימוש בע"ח רק משום גזירת חיתוך זמור' ואפ"ה אסור לשפשף תינוק בצדה אף דלית ביה גזירה זו וע"כ דלא פליג רבנן והתם פלגי' יע"י ט"ז שם רסי' וכ"כ בס' תוס' שבת דדוקא התם חלקו בין אדם חשוב לאינו חשוב ולא בשארי מילי, ובלא"ה צריכי' לכך דאל"כ כיון דהסוסים של גוי ועל הגוי להוליכם למה יחתוך זמורה הלא ידיו מסולקת מנהגת העגלה, ויבא בעל השורו ויעמיד על שורו, ועל כרחיך משום דאזלא הבהמה גם מחמתי' והוא נכלל בגזירת חכז"ל על הרוכב אית בי' איסורא אע"ג דבטל הטעם דלא פלוגו רבנן בגזירה זו ג משום איסור תחומין לפמ"ש המג"א בסי' ש"ה שם הרלב"ח דתוס' ורא"ש בתוך התחום מיירו ואם העגלה גבוה י' טפחי' לדעת הב"י סי' רס"ז אין כאן איסו' תחומין ומג"א חולק עליו משום דניחא תשמישתי' וראייתו מדלא קאמר בגמרא דנפ"מ ביושב בקרון, ובס' תוס' שבת דחה דאטו ברשיעי עסקינן דיושב בקרון ונראה לראייתו דא"כ קשה לשי' הרשב"ם דיושב בקרון אינו עושה שום איסור, א"כ אם הי' יושב בעגלה קודם כניסת היום והגוי הוליכו בעגלה והגיע לעיר בעצם היום אי אין תחומין למעלה מיו"ד קונה שביתה בעת רדתו מהעגלה ויש לו אלפים לכל רוח:

והנה לכאור' קשה לי כיון דהרא"ש פסק כחכמי' דר"מ דיושב בקרון סופג מ' בכלאים דחשיב אזלא מחתתי' א"כ למה אינו אסור משום מחמר לפי מה דקי"ל דמחמר גם בבהמה שאינו שלו כשי' הר"ן וכ"כ המג"א סי' רס"ו ס"ק ה' וא"כ הא הבהמה מוליכה העגלה ד"א ברה"ר והוא מנהיגה ע"י ישיבתו על הקרון ואי נמי נימא דלדידן ל"ל רה"ר ואין לנו אלא דין כרמלית דאינו אלא דרבנן ומדאוריי' אין איסור במחמר אלא כשמוציא' משא ברה"ר ולא בחצר כדעת הר"ן ולא כהרשב"א הובא דבריהם במג"א סי' רמ"ו ס"ק י"ב ואף דמדרבנן אסיר מ"מ כל מה שבאדם אינו אלא איסור מדרבנן בבהמה לא גזרו דהא תינח לדעת הרשב"א המובא בהה"מ פ"כ מה' שבת הלכה ה', אבל לדעת הרמב"ם לפי"מ שמבאר הה"מ דבריו אין הכלל הזה אלא כשאין הישראל עושה כלום וכל המלאכה אינה נעשית אלא ע"י הבהמה וכל האיסור משום דבהמה דילי' היא בזה לא גזרו אבל אם הוא מנהיגה שהמלאכה נעשית ע"י הישראל בשותפו' הבהמה לא התירו, א"כ הה"נ כמו שאסרו עליו להנהיגה ברה"ר בלא עקיר' והנחה כן יש לנו לאסור בעקירה והנחה בכרמלית:

ונראה לענ"ד לחדש דבר חדש כיון דקי"ל שנים שעשאו מלאכה א' וזה וזה יכול לעשות דפטור אבל אסור, וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' שבת דאם שנים אחזו לככר והוציאוהו לרה"ר דפטור א"כ אם העגלה אינה טעונה וסוס אחד הי' יכול להוליכה, וא"כ ב' הסוסים הוליכו משא שא' הי' יכול ד"א ברה"ר ובכה"ג גם באד' הי' פטור אבל אסור והיא ג"כ כרמלית דהוי שבות דשבות לא התירו אלא לדבר מצוה או לצורך גדול, היינו במלאכה דחייב עליה כרת וסקילה אבל במחמר דליכא אלא לאו ולא חמירי משאר איסורים דשרי בהו שבות דשבות וכמו שהאריך הפמג"ד במשבצות סי' ש"ז:

ולזה נ"ל דאף דאמת הדבר דשימוש בבע"ח אסור בלי גזירת שמא יחתוך זמורה כמו שהוכיח המג"א משפשוף התינוק בצד הבהמה מ"מ הדין עם התוס' דעירובין דלא אסרו רק משום גזירה הלזו, דהא גם לדדהו דחולקין אהרשב"ם וס"ל דיושב בקרון הבהמה אזלא מחמתי' והוי משתמש בבע"ח מ"מ הלא גם הגוי העגלן יושב על הקרון ואזלא גם מחמת הגוי וע"י שניה' נעשה שימוש הבע"ח דאסור מדרבנן במקום דגם ע"י הגוי לבדו נעשה השימוש הלזה, ובזה לא גזרו רבנן ע"כ כ' החשש דחיתוך זמורה דעל כל א' וא' יש לחוש שיחתוך זמורה:

ואין להקשות עכ"פ בהולכת חוץ לתחום אף אם האד' לא הי' עובר משום תחומין כגון שהעגלה היתה גבוה י"ט לדעת הב"י מ"מ כיון דאזלא הבהמה חוץ לתחום ומחמתי' הוא דאזלא, וא"כ לאסור משום מחמר דאף דתחומין דרבנן מ"מ לדעת הרמב"ם כמו שאסור להנהיגה בעוד משא עלי' בלי עקירה והנחה כן נמי יש לאסור להנהיגה מחוץ לתחום, אמנם הדין הזה מבואר להדי' בשבת דף קנ"א דאם הבהמה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה, אלמא דלא חשו בזה משום איסור מחמר והיא לכאורה נגד דעת הרמב"ם, ולחומר הנושא נ"ל דהרמב"ם מחלק בין דרבנן שיש לו עיקר בדאוריי' ובין איסו' שתחלתו דרבנן, ולכן גבי הוצאות משא ברה"ר דאי עקר ומניח חייב מדאוריי' אף בלי עקירה והנחה הוי עיקרו מדאוריי' משא"כ תחומין דאף דמאן דסובר י"ב מיל דאורייתא מ"מ תחומין דמיל לא הוי עיקרו דאורייתא כמו דאיתא להדי' בעירובין דף ל"ו יעיי"ש:

וארווח לן בזה דלפי כל האמור א"צ לדחוק ולומר דסובר הרמב"ם דהלכה כר"מ לענין כלאים כמו שכ' האחרוני' כ"א נ"ל דסובר דאם גוי בעל העגל' ועליו להוליך הסוסים אין לחוש שהיושב בקרון יחתוך זמורה, דלמה לו הזמורה, ועליו אין מלאכת הנהגת הבהמה, ולא ס"ל דהשוו חכז"ל מדותיהם בגזיר' הלזו משום לא פלוג, והא דאסור לשפשף תינוק בצד הבהמ' אינו משום גזירה דחיתוך זמורה דלא שייך בה ובכל מקום דלא שייך חששא זו לא גזרו אלא אסרו משום איסור דשימוש בע"ח, והכא לא שייך איסור הזה כיון דהשימוש נעשה ע"י שניהם, דגם הגוי לבדו הי' יכול להוליך הסוסים ואיסור תחומין דאדם ג"כ לא נעשה לשיטת הרשב"ם דדמי לספינ' שמתיר הוא בעצמי, ואיסו' תחומין דהולכת הבהמה חוץ לתחום אף שנעשה על ידו דהלכה מחמתי' מ"מ הלא הדין דקורא לה והיא באה אלמא דלא אסרו חכמז"ל לחמר אחריה מחוץ לתחום:

עלה לן דאם אדם הולך בקרון דהבהמות של העגלן אשר יושב ג"כ בתוך העגלה, והיא אינינה טעונ' שסוס א' היה יכול להוליכה, וקשרו שם ב' סוסים והעגלה גבוה י' טפחים מן הארץ ואינו הולך חוץ לי"ב מילין דלהרשב"ם מותר לגמרי ואף לכל החולקים אין כאן אלא איסור א' מגזירה שמא יחתוך זמורה, ונ"מ אלו הי' כאן יותר משבות א' לדידן דקי"ל כל שהיא משו' שבות לא גזרו עליו בין השמשו' אם היא לדבר מצוה או לצורך גדול וכ' הברטנורא בפ"ג משנה ג' דעירובין דב"ב שבותי' גזרו בבה"ש, א"כ בכל האי גוונא דכתבי' אי החשיך לו הדרך א"צ לירד בה"ש, וכפי הנראה דלדעת הברטנור' גם בשבות דשבות דמתירין בסי' ש"ז במקום מצוה או לצורך גדול דהיינו מקצת חולי או הפסד מרובה ג"כ לא מתירין במקום דעובר על ב' שבותים, דדין שבות בין השמשות ודין שבות דשבו' שווין הן, ולא כעבודת הגרשוני דכ' בענין אחר דיותר החמירו בשבות דבה"ש משבות דשבות, דבשבות בין השמשות לדעת הרמב"ם לא התירו אלא בדבר מצוה וצורך גדול, ובאמת גם בשבות דשבות התנה הרמב"ם תנאים האלו:

ובנדון דידן עפי"מ שביארתי דעת הרשב"ם אפשר לנו לומר דלא להרחיק הפלוגתות בין גדולי הראשונים דאף החולקי' מודים דבמקום דהגוי מנהיג הסוסים והיושב בקרון לא מידי עביד אין לגזור בו שיחתוך זמורה כיון דלאו עליו מלאכת הולכת הסוסים, רק כיון דאם הישראל בעצתו הי' מוליך הסוסים הי' עובר על השבות דחותך זמורה, גם כשהגוי עביד עבורו הוי אמירה לגוי לעשות מלאכת השבות וא"כ במקום מקצת חולי אף בחולה שאין בו סכנה, או לרפאות חולה גוי דאית בי' צורך גדול שלא לעורר שנאתם שפיר שרי רק דלפ"מ שכתבתי ב' שבותים לא התירו לומר לגוי לעשות, אמנם בתנאים שכתבתי ששני סוסים קשורים בעבותות העגלה והעגלה ריקנית והעגלון יושב על העגלה והעגלה גבוה יו"ד טפחים מן הקרקע דאינו עובר אלא על שבות א' דשמא יחתוך זמורה ושבות א' מותר לעשות ע"י גוי בצורך גדול כי האי, ואף אי נאמר כמו שהסברתי בתחלת דברי דתוס' סוברים דכל שהבהמה הולכת מחמתו ג"כ אף דאין חשש שיחתוך זמורה מ"מ רבנן השוו מדותיהן משום לא פליג, והיא הסברה העיקרית לענ"ד ולא כמ"ש הגאון אדמ"ו בחת"ס ז"ל, מ"מ לפי הנראה מדברי המג"א בסי' ש"ל סק"ה במקום דאיכא למיחוש משום איבה דדהו מותר לעבור על שבות א' אפי' כשנעשה השבות ע"י הישראל כגון ביולדת נכרי לאחר שנעקר הוולד לצאת דמילדין אותה, וכ"כ בפמ"ג והראה מקום לדברי המג"א סי' שכ"ה סק"ו, וכוונתו דוודאי מגוף הדין של המרדכי דמותר לתת להם מפני דרכי שלום אין ראיה כיון דמיירי דאין נותן בידו ממש רק מניח לפניו והי' אסור דיחשדוהו שהחפץ שלו ומצווה לגוי להוציא לכרמלית דהוי שבות דשבות דוודאי שרי מפני דרכי שלום כמי דמותר לכל שאר צורכו הגדולים, אבל ממ"ש המג"א דלתת בידים ממש אסור כיון דאפשר בלא"ה ולא יעורר איבה אם ימנע מלתת בידם אלא יניח לפניהם, אבל אם לא הי' אפשר לתווך השלום כ"א בתתו לידו ממש דהוי זה עוקר וזה מניח דעובר על שבות דרבנן בידים הוי ג"כ שרי, ולכן אין בידינו למחות לרופאים בנוסעם על עגלה כזו ביום ש"ק, ובלא"ה כיון דאיכא רב גדול הרשב"ם דמתיר יש לנו לומר כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק, ומבואר בנהגות או"ה ומקורו בש"ס נדה דף ו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, אלא דבדבר הזה אית ביה הרבה עקולי ופשורי והאריך בזה בעל גט פשוט בקונטרי' שבסוף ספרו, אבל אין אנו צריכין לכך לפי מה שהוכחתי דגם לשיטת החולקים על הרשב"ם מותר מפני ד"ש:

וכ"ז לענין ההיתר ליסע ביום ש"ק אבל השאלה הבאה לפניכם שהיתה ביום כיפור אף שהיום קדוש ועצום הוי מ"מ לענין זה קיל משאר שבתות השנה, דלדעת רבים מגדולי הפוסקים אין שביתת בהמתו ואין איסור מחמר ביו"ט וה"ה ביוכ"פ דלמען ינוח שורך, ול"ת מלאכה אתה וכו' ושורך וחמורך רק בשבת נאמר ויש להביא ראיה משעיר המשתלח שקשרו חוט השני בין קרנותיו והוי משא ולמה לא עבר המוליכו לצוק על איסו' מחמר וגם הרי בהמתם של ישראל הי' ולמה לא עברו על שביתת בהמתם, ואי נאמר כיון דכתיב שורך בלשון יחיד בעינן דווקא בעלים מיוחדים ולא של שותפות דהא תינח לר' אילעי בחולין דף קל"ו אבל לרבנן דלא מתפטינין אלא שותפות נכרי קשה וגם בשותף נכרי בסי' רנ"ו אינו מתיר אלא בהתנה שיהי' יום של שבת של הגוי ולא ממעטינן של שותפות ואין כאן מקום להאריך:

[א"ה עי' ח"ס ח"מ סי' קצ"ד כעין זה]:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה