אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה ז

תשובה ו

להנ"ל בענין הנ"ל.

א ע"ד מה שהשגת על מה שכתבתי דכופין קערה על עקרב דהוי רק גרם צידה, וכי מותר לתפוס עוף שעומד בחוץ במחכ"ת אני לא אמרתי שמותר לצוד בכה"ג אדרבא להיפוך אני כתבתי שאף דלדעת הרא"ש דפ' החובל אם כפה גיגית על עוף חבירו ומת ברעב לא הוי אלא גרמא כיון שלא נגע בגוף הניזוק [דאי הי' מביאו לתוך גיגתו הכפוי' היה מחייבין מ"מ לענין צידה בשבת חייב כיון דאתעבידה מחשבתו, ודמי לזורה ורוח מסייעו ולסברתך דמלאכה כזו אי אינו צל"ג לא מחייב אף למאן דמחייב במלאכה אחרת שאצל"ג, א"כ כפית קערה על עקרב דלא תשיך גם לר"י הי' מותר:

ב מה שכתבת על גמר' דמנחות שהבאתי דבלא ראיה מבשרא אגומרי ומניח שאור לא עברי על לא תעשה חמץ מחמץ המנחה שאסר הכתוב היכא משכחת ליה דתמיד בא החימוץ ממילא, לק"מ דאי לאו דמצינו בבשרא אגומרי דעובר על לא תעשה מלאכה הו"א באמת אין בשום אופן לחייב על שחומץ המנחה, והא דכתיב לא תעשה חמץ אין אזהרה על המחמץ רק על העושה איזה מלאכה הנעשה במנחות כגון לישה ערוכה ואפי' כשהיא בחימוצה והוי כעין לאו דלא תחסום שור בדישו דאין החוסם לוקה רק הדש והכוונה לא תדוש בחסימה וכן יין ושכר אל תשת בבואכם דאין השותה לוקה דכוונת החיוב לא תבוא שתויי יין, כן ה"נ כוונת לא תעשה מלאכת המנחה כשהיא חמוצה, אבל המחמץ אינו עובר על לאו זה דהוא לא חימצו [רק אסור משום דהביא קדשי' לבית הפסול] עי' ב"מ דף צ' ע"ב והיא כוונת התוס' כאן:

ג מה שחלקת בין ליבה ולבתה הרוח אם הרוח לבדו הי' יכול ללבות ובין מרבה בחבילה, לא הבינותי ולפום סברא אפכא מסתברא שכאן הוא ליבה מתחלה והמציא האש המזיק, רק שאם לא הי' מלבה הי' הרוח ג"כ הוליד אותו האש לבסוף ומ"מ כת' התוס' שפטור, והתם בעת שהרבה בחבילה והמציא אשו כבר הי' אש של חבירו המזיק לחודי ולא כ' הרמב"ן בדיני דגרמי לחלק בין הממציא אש לחוד והרוח לא עשה אלא ההולכ' ובין הממציא אש בסיועת הרוח אבל הכא בין במרבה בחבילה ובין לבתה הרוח האש של שותפות היזק ומה שכתבת שאעיין בקצוה"ח עשיתי כמצוותך, ומה אעשה שהוא ראה רק ראי' אחת בדברי הטור בסי' תי"ח ולא ידע שתוס' דף י' חולקים, ואני כתבתי כפי העולה על זכרוני דהתוס' אזלי לטעמייהו גבי זורק חץ דלא אזלינן בתר מעיקרא, והטור אזיל בשי' הרא"ש:

ד ומה שכתבת בהשגתי על הנמק"י שפלא בעיניך שלא זכרתי במכתבי דברי הרשב"א בחידושיו בהדליק גדיש ועבד כפות דלשי' הנמ"י לק"מ קושייתו, האמין לי כי לא הי' בהעלם עין ממנו ובכוונה לא כתבתי זאת כי קושי' הראשונה של הרשב"א היתה על ר"י דאשו משום חציו דלא מיירי בהצית בגופו דעבד א"כ הרי נתחייב על הגדיש מתחלה טרם שמת העבד, ועל קושייתו הלזו א"א לתרץ דכיון דאזלינן בתר מעיקרא א"כ גם על מיחת העבד הי' מתחייב מיד דאף דאמרי' כן לענין מלאכת שבת מ"מ לענין רוצח אינו כן דילפינן תקרא דכל נפש דאם הכה א' כדי להמית ובא אחר והמיתו שהשני חייב ולא הראשון בסנהדרין דף ע"ז ע"ב ולרבנן דריב"ב שם אתי קרא לפטו' האחרון ואי הוי אזלינן בתר מעיקר' והי' הראשון חייב למה לי קרא למפטר האחרון הלא גברא קטילא קטיל אם אמנם הרמב"ן במלחמת מביא ראיה דשם רבה לא אזיל בתר מעיקרא מהא דרבה ספ"ק דב"ק דזרק תינוק מהגג ואחר קבלה בסייף דלא חייב הראשון וכ' שאין הדעת נוטה לומר לענין ממונא אזלינן בתר מעיקרא ומיהו קטלא שאני, היינו משום דהרמב"ן לשי' דסובר דאף אי לא אזיל בתר מעיקרא ג"כ השני פטור דהוי מנא תבירא, וראיה מרבה דאמ"ר שיבר במקל פטור ולא אמר דהראשון אלמא לא אזיל בתר מעיקרא ושניהן פטורין, א"כ כיון דלא תלי' זב"ז אף אי השני פטור יכול להיות דגם הראשון פטור, א"כ ל"ל דשאני קטלא דלא אזלינן בי' בתר מעיקרא דגזה"כ היא דהא מקרא לא ילפינן רק לפטור השני ומנ"ל דגם הראשון פטור, אבל לדידן דס"ל דרבה בתר מעיקרא אזיל מדפטור השני, אלמא אי לא הוי אזלינן בתר מעיקר לא הוי מנא תבירא, א"כ שפיר מוכח מקרא מדאיצטרך למפטר השני אלמא דגם הראשון פטור דלא אזלי' בתר מעיקרא גבי קטלא, דאי הוי הראשון חייב אלמא דגברא קטילא היא ומסברא ידעינן דפטור השני וכיון שכן שפיר הקש' הרשב"א ומוכריח לתירוצו דמדין רודף פטור וקושי' השני' של הרשב"א לר"ל דמיירי במצית בגופו דעבד למה פטור על הגדיש דנשרף אחר מיתת העבד, בזה מוכח דלא כהש"ך סי' שנ"א וכן מתוס' ב"ק דף פ' ע"ב ד"ה כמאן מוכח דלא כדבריו ג"כ אין לתרץ לשיט' הנימק"י דגם הנמק"י לא קאמר דבאש אזלינן בתר מעיקרא רק לר"י דהוי משום חיציו אבל לר"ל וודאי אזלינן בתר שעת ההיזק, אך יש להקשות על תירוצו דלר"ל מיירי דנשרף הגדיש קודם שמת העבד, א"כ לפי הנ"ל דלענין קטלא לכ"ע לא אזלינן בתר מעיקרא א"כ הדרא קושי' לדוכתי' מיד שנשרף הגדיש נתחייב בממון ומיתה לא נתחייב עד שעת מיתת העבד וכאן לענ"ד לא שייך תירץ הרשב"א דלעיל דמשום רודף מיפטר דממנ"פ אם בשעה שהודלק הגדיש כבר הי' העבד מוצת שא"א עוד להצילו א"כ לא מיפטר משום רודף דכבר עבר העביר' וכמ"ש הרשב"א בעצמו אם כבר מת העבד כן ה"נ אי שלט האש כ"כ בגופו שאף אם יסיר הגחלת עתה מלבו לא יוצל ממות ואי מיירי בעת שהודלק הגדיש אם הי' בא אחר והסירו מאש הי' ניצול, א"כ אמאי יוצל דוקא בנפשו של המצית וע"כ צריך אתה לומר דהמצית האש הי' שומרו שלא יוצל ולא הניח לאחר להצילו, ולכן לא הי' באפשר להמציל להציל את העבד כ"א בנפשו של הרודף, ואי נוקי למתני' בכה"ג צריך לאוקמי דוקא בהצית בגופו דעבד, הלא גם בהצית רוצה לו במקום שהרוח מצוי' יוליך האש אל העבד הכפות והוא יצמצם אותו שלא יוצל משום אדם ג"כ מחייב משום מצמצם בסנהדרין דף ע"ז ואף בכפתו במקום שסוף חמה לבוא פטור מ"מ בהקי האש מחייב כמ"ש התוס' שם דף ע"ז [ואף דהתוס' לא כתבו רק למ"ד אשו משום חציו מ"מ מאי שנא מכפתו לפני ארי דלא פטור רק משום דבלא"ה לא הי' יכול להציל עצמו] ונ"ל דה"ט דפטור במצית בגופו דעבד אף לא נתחייב מיתה עד שימות מ"מ ההצתה צורך מיתת העבד הוא, דוקא לר"י דלא הי' ההצתה בגופו דעב' לא הי' הרשב"א מתרץ כן דהצת הגדיש לא הי' צריך מיתת העבד דגם אי הצית בגופו הי' מת משא"כ כאן – עי' לקמן דף מ"ג ע"ב דא"ל רבא אשו שלא בכוונה ישלם דמים וכ' רש"י דבכוונה פטור משום דקילב"מ, וקשה הא קי"ל דח"מ שוגגין פטורין, ואי סבר רש"י כנמק"י א"ש דבדמי עבד נתחייב דאזלינן בתר מעיקרא ומיתה לא נתחייב עד מיתת העבד ורודף לא הוי רק בכוונה לרדוף והבן:

ה מה שהקשיתי על נמק"י מזורק חץ וקרע שיראין דלדעת נמק"י בעת זריקת החץ מתחייב ותמהת עלי וכי אדם חייב על עקירה לחודא והלא זה שיעור המעביר עקורה והנחה כמו זית באיסורין, ואנכי במקומי עומד דהנה בהדביק פת בתנור לא מתחייב אלא אם הקרים פניה ואם הי' בא אחר ורדה הפת בטרם שהקרים הי' פטור המדביק כן איתא להדי' בשבת דף ג' ואם לא רדוהו ונקרם פניה הי' מתחייב לדע' הנמק"י על ההדבקה דנעשה כמי שנגמרה מלאכת האפי' אז, וראיה ממתני' דשבת דף י"ט ע"ב דרק מדרבנן אסור ליתן פת לתנור ע"ש אם לא יקרמו פניה מבע"י משום שמא יחתה, אבל מדאוריי' מותר אף דנאפה בשבת מטעם דכתב הנמק"י דהוי כאלו נגמר האפיה בעת הדבקתו וא"כ ה"ה בזורק חץ מתחלת ד' עד סוף ד' דאף אי לא הונח לבסוף כגון אם בא כלב וקולטו שם לא הי' מתחייב כדאיתא שם דף ק"ב ודמי למדביק פת ורדו קודם שנאפה, אבל אי לא קלטו כלב והונח שם כאשר הי' במחשבתו מתחייב על שעת הזריקה ולא אמרי' דלא התחיל החיוב עד שעת הנחה כן נ"ל ברור וקשה לפי"ז על רב אבין כמו שהקשיתי, ויותר על קושי' הגמ' דב"ק דף ע' ע"ב כיון דמטא לחצר קני וכו' ותוס' שם ד"ה לענין שבת דקושי' הגמ' לר' ירמי' עי"ש:

ו מה שחלקת לענין אי אזלינן בתר מעיקרא, שזהו דוקא אם באמת נשבר הכלי או נשרף הבגד על ידו דבריך אמיתים אם נדון על הראשון שיתחייב על זריקתו או על ההצת אש שלו אף אי ניזל בתר מעיקרא הא לא ניזוק על ידו ויעי' שכתב רש"י דף י"ט ע"ב ד"ה אלא מתני' דהקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו, וכן הי' כוונתי במכתבי הראשון דתוס' גבי מרבה בחבילה דשניה' חייבין לטעמייהו דלא אזלי בתר מעיקרא בזריקת חץ, ובזריקת חץ ואחר שיבר במקל רק השני חייב והיא ג"כ מטעם זה דהזורק הרי לא נשבר ע"י זריקתו, משא"כ באש של שניהם דנעשה ההיזק ע"י אש של שניהם וכן נמי אזלינן בתר מעיקר אבל אתה כתבת חילוק זה לענין לפטור השני אי הוי כמנא תבירא בזה לא אדע לחלק ומה שכתבת דהזורק כלי מקרי מזיק בידים וכי זורק חץ על כלי וברי הזיקא שבודאי ישבר לא הוי מזיק בידים, סוף דבר שאין מובן לי כלל החילוקים האלו [דברי הרא"ש בפרק ראשון סוף סי' א' עי"ש]:

ז קושיתך על רש"י ב"מ דחצר הוי שליח מושלת ושלחה, ולא צריך לרבות גגו וחצירו גבי גנב אלא דלא נימא אין שלד"ע, דא"כ מאי פריך הגמ' דנלמוד ממעילה דיש שלד"ע א"כ אם המצא תמצא ל"ל לק"מ דאי הוי אמינא דיש שליח לד"ע ה"א דהמצא תמצא אתי' לאורי' דחצר דגברא משום ידו אתרבי כמו דאמרי' גבי גט מיתורא דאי משום שליחות ידעינן מושלח רק לפי האמת דאין שליח לד"ע אין להוכיח חצר דגברא וקושי' הגמ' למאן דלא יליף קטן מקטנה:

חותנך אוהנ"פ הדוב"ש יואל אונגר מרעכניטץ.

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה