תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה ו
לכבוד אהובי חתני כבני הרב מהור"ר זוסמאן סופר ני' אב"ד דק"ק האללאש יע"א:
ע"ד מה שכתבת לתרץ קושי' הרב הגאון דחוסט מהו' משה שיק, למה במניח מים תחת הנר לא הוי מכבה ממש, ובמצודה חייב בכה"ג, דה"ט דבמצודה אף דנעשית מאיליה מ"מ חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בב"ק דף ס' וזה אינו בכיבוי דהוי מלאכה שאצל"ג אף למאן דמחייב, לא צדקת בזה דאף דלא כיון לתכנית המלאכה שהיתה במשכן מ"מ כיון לעשות מלאכת הכיבוי והרי נעשית מחשבתו, ואביא לך ראיה ברורה לזה, דהנה בזה צדקת דבמלאכת צידה חייב מטעם דר' אשי דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהרי לענין נזיקין אמרי' בב"ק דף נ"ו ע"ב דדוקא הכישה בעינן אבל קם לה באפה ולא מחייב ובצידה כה"ג חייב, ועוד דהרא"ש בפ' החובל סי' ג' כ' על הא דאיתא בשבת דהדקי' באדרונא דדוקא אם הכניסו לחדר וסגר בעדו אבל אם הי' כבר בחדר וסגר עליו הפתח הוי רק גרמא בנזקין וכן אם הכניס בהמה וגדר בפניה ומתה ברעב חייב אבל אם היתה כבר בחדר ומנעה מלצוות עד שמתה הוי רק גרמא בנזקין, וא"כ קשה מנ"ל לשמואל בס"פ האורג להוכיח דצד נחש שלא תנשכנו דפטור ומותר ממתני' דכופין קערה על עקרב שלא תישך דלמא לעולם אם צד נחש בידים או הכניסה לתוך העקרה הכפופה שלא תישך הוי פטור אבל אסור כשארי מלאכה שאצל"ג משא"כ אם העקרב מונח במקומו ואינו מזיזה ממקומה רק כף עליה הכלי דבכה"ג הוי רק גרם צידה ולא הי' מתחייב רק משום דנעשית מחשבתו, וכאן דאצל"ג לא מקרי נעשית מחשבתו לסברתך, אלא וודאי דזה אינו כיון דעכ"פ הי' כוונתו לצודה ונעשית מחשבתו:
אבל אני אמרתי זה כמה כעין סברתך בדשא"מ רק דהוי פ"ר, ולתרץ קושי' התוס' בכריתות דף כ' ע"ב במחתה בגחלים וכיון לכבות העליונית והובערו התחתונות מאיליהן דתלי' בפלוגתת ר"י ור"ש בדבר שא"מ, והלא התם פ"ר היא ומודה ר"ש, ואמרתי כיון דלאחר שהסיר העליונות ונשב הרוח בתחתונות שנתגלו ולבתה אותם הרוח ולמה יתחייב הלא בנזקין אמרי' לבתה הרוח כולן פטורין וע"כ מטעמא דר' אשי דנעשית מחשבתו וכ"ז כשכיוון להבעירן משא"כ בזה אבל לר"י דלא שני לי' בין מתכווין לאינו מתכווין דהא אף לקולא ס"ל כן בפ"ב דפסחים ודו"ק:
ובשבת דף ק"כ ע"ב נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלי' רב משום דהו"ל פ"ר, והקשה המהרש"א א"כ מאן דשרי בבריית' ועוד הקשה לפמ"ש דמתרחק השמן או מתקרב והוי או מכבה או מבעיר ולמה נקט בברייתא אם כבתה ולא נקט נמי אם הובערו, ונ"ל דהנה אם מתרחק השמן מהפתילה הוי מכבה ממש כמ"ש התוס' ביצה דף כ"ב ע"א דבשעה שמסתפק מכהה אורה, אבל אם מקרב השמן אל הפתילה והפתילה שואבת השמן ומבעירה ולא האדם הבעיר השמן הנוספת הוי כזורה ורוח מסייע דאינו חייב אלא משום דנעשה מחשבתו ואם אינו מכוון להבעיר אף אי הוי פ"ר לית לן בה מדאוריי' אבל מדרבנן אסיר ולכן לייט רב ולכן נקט בברייתא רק אי כבתה, והנה לגבי כיבוי גרידא לא הוי פ"ר דאפשר ע"י נענוע של הדלת לא הי' מתרחק אלא מתקרב ולא הוי אלא מבעיר ולא מקרי פ"ר אלא משום דוודאי יתנועע השמן או לקרב או לרחק ויהי' או מכבה או מבעיר ואף דבמבעיר לא הי' חשש מ"מ יחשב לי' לרב לפ"ר אבל איני פ"ר כמ"ש מהרש"א, והיא מטעם שכתבתי:
וע"ד קושי' הגאון מחוסט מכיבוי לצידה לק"מ דלאו בכל מלאכות מחייבינן על גרמתו אם נעשית מחשבתו רק באותן מלאכות שעיקרן כך היתה שכח אחר מעורב כעין זורה וכ"כ הרא"ש ב"ק על ר' אשי דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה אעפ"י דלא הוי גרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח עכ"ל אבל בשאר מלאכות דברוב פעמים ע"י מעש' של אדם בלי סיועת ד"א, אמרי' בשבת דף ק"כ עשיי' היא דאסור גרמא שרי ויש מלאכות הדומה לזורה, והיא מלאכת הבערה דברוב פעמים הרוח מסייע ללבותה, וכמו שהוכחתי מגמ' דכריתות דהובערו התחתונות ע"י שנשף בהן הרוח וכן מוכח מירושלמי פ"ג דכתובות דהקשה על המדליק גדישו בשבת דפטור משום דקלב"מ הא מיד שהבעיר נתחייב מיתה וממון לא מתחייב עד שהודלק גדושו דחבירו ומתרץ על כל שיבולת ושיבולת מתחייב מיתה, והא משהודלקה והרוח הביאה לגדישו דחבירו ומאיליו דולקת והולכת למה יתחייב על כשבולת שיבולת הלא מעש' הדלקתו כבר כלה, אע"כ דחייב גבי הבערתו ע"י שגרם להדליק ונעשית מחשבתו וכן באפי' ובישול שהאדם המקרב עיסתו או קדירתו אצל האש או על האש והאש מבשלו מחייב אף דהוא לא בישל רק גרם שיתבשל ע"י האש, ולכאורה יש להקשות קושי' עצומה על גמ' מנחות דף נ"ו ע"ב דהניח שאור על העיסה ונתחמצה מאליה דחייב עליה כמעשה שבת וקשה הא דמניח בשרא אגומרי בשבת דחייב אף דלא הוי אלא גורם שיצלה ע"י האש משום דנעשית מחשבתו ומלאכת מחשבת אסרה תורה משא"כ באיסור חימוץ מנחות מנ"ל דגרמא אסור הא בכל איסורין שנאמר בהן עשי' אמרי' עשיי' הוא דאסור הא גרמא שרי' ולחומר הנושא ג"ל דהנה הסמ"ג המובא בב"י סס" רמ"ד כ' אחרי שהוכיח דדרשא דמכילתא דכל מלאכה לא יעשה לרבות ע"י גוי אסמכתא בעלמא הוא וז"ל ולשון לא יעשה בצירי שכתוב בתורה מוכיח דדרשה גמורה היא" עכ"ל ונראה לתרץ קושייתו דלהכי כתיב לא יעשה בצירי לרבות מלאכות שע"י גרמת האדם נעשית ממילא כעין בישול וזורה, והבערה כיון שעיקר עשיות מלאכה זה הוא רק ע"י גרמת האדם שאסור, וזכרוני אינו כוזב שראיתי בס' בשם ליקוטי הר"י על התורה דלכן כתיב יעשה בבנין נפעל לרבות מלאכה שנעשית מאליה, ואולי כיון למה שכתבתי, ולכן גם במנחות דכתיב בהן לא תעשה בצירי דינן כמעשה שבת, ויצא לן מזה סניף להתיר אמירה לגוי להחם התנור בחורף מפני הצינה אף אי קדירה צוננת עליה ותתחממה והגוי אינו כוונתו לבשל, אף דהוי פ"ר דנתלבט בו המג"א ססי' רנ"ג כיון דלא קי"ל כתה"ד וגם בדרבנן אסור פ"ר, ולפי הנ"ל א"ש כיון דאין האדם מבשל רק גורם שיתבשל מהאש ולא אסור גרמא אלא אם נעשה מחשבתי, ולא פ"ר:
מה שכתבת בשם הרב הנזכר דגם המעריך בשבת את של האוועקאוהר דאינו חייב חטאת מטעם שכ' התוס' בסנהדרין בהשיך הנחש דאינו חייב מיתה בי"א משום דהארס אינו בעולם, והה"נ השלהבת איני עדיין בעולם ועתיד להוולד בשבת, אינו נוח לי דדווקא התם לחייבו מיתה דאינו אלא משום חציו, וכשאינו בעולם לא הוי חציו רק גורם, משא"כ בשבת דגם גורם חייב בהעברה [ואדרבה לטעם התוס' אלו יש לחייבו גם במעריך בע"ש אם יצרף לסברא זו שיטת הנמ"י פ"ב דב"ק שאביא לקמן]:
והנה דברי התוס' בסנהדרין דף ע"ז ובב"ק קשיין מאד מה שהקשו מהשיך הנחש לפ"מ שפי' בב"ק דשם ידו לפי הנחש משמע דאי הוי הפי' שמגיע הנחש לידו לא הוי קשה, ודברי מהרש"א ליישב זה אינם מבונים, ואקדים מ"ש התוס' ב"ק דף ס' ד"ה ליבה ולבתה הרוח דאי יש בכח הרוח ללבות בעצמו אף אי יש בליבוי המלבה ג"כ כדי ללבות דלא הי' מתחייב, נראה לענ"ד דדבריהם סותרין לפירושם לעיל דף י"ז ע"ב במרבה בחבילה דס"ל דאף אי הי' בחבילת הראשון כדי להדליק הגדיש מ"מ אי יש במה שהרבה ג"כ כדי לעשות הנזק שניהם חייבי' דדוקא אי במעשה השני לא הי' כדי להזיק הוי כחופר יו"ד והשלימו אחר לי"א, אבל אי גם בשני להזיק הוי כחופר י' והשלימו לכ' ואין לומר דדבריהם דלעיל מיירי שהרבה בחבילה טרם בא הרוח המצוי' דכשבא הרוח להוליכה מוליך האש של השני ג"כ כמו האש של הראשון משא"כ כאן מיירי דליבה אחרי שבא הרוח, דנ"ל דא"א חדא דהא מדמי לה לחופר י' והשלימו לכ' ושם כבר הי' נגמר מעשה הראשון טרם בא השני, ועוד נ"ל דהתוס' שם לטעמייהו אזלי דכתבו בפ"ב דף י"ז ע"ב דדוקא זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל דפטור השני דאזלינן בי' בתר מעיקרא, אבל בזרק חץ על הכלי וקדם אחר ושברו ולא אזלינן בי' בתר מעיקרו, ולהכי כ' גבי אש נמי דמחייב משום חציו דלא הוי הכלי כתנא תבירא וחייב גם השני על הנזקו בכלי, אבל הרא"ש פליג בזה על התוס' ולא מחלק בין זורק הכלי לזורק החץ כמו שהוכיח היש"ש שם ססי' ד' מדהקשה בהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י דלמה לא ניזול בתר מעיקרא, ולהכי כ' הטור סי' תי"ח במרבה בחבילה דהשני פטור לגמרי כסברת אביו הרא"ש ז"ל, אבל לשי' התוס' דלעיל ה"ה כאן אי הי' מניח האש בעת נשב הרוח המצוי' והוא ליבה והיה בליבויו כדי ללבות אף שגם הרוח בפ"ע היה מלבה שניהם תניח האש והאלבה חייבין לשלם כ"א חלקו ואם היה הרוח שאינו מצוייה והמניח הניחה בעת לא נשב עוד הרוח אי משלם המלבה עכ"פ חלקו ולמאן דמחייב באין ל"א לשלם דמשלם חבירו צריך לשלם כל הנזק, והנה היש"ש שהבאתי הסכים לסברת התוס' ולא כהרא"ש והטור:
ולענ"ד נראה להביא ראי' שאין עליה תשובה לדעת התוס' הלזו, דאם נימא כסברת הרא"ש דזרק חץ כלפי הכלי הוי הכלי כמנא תבירא דאזלינן בי' בתר מעיקרא א"כ כל החיוב בא על שעת זריקת החץ ולא על שעת הנזק א"כ מה הקשה הירושלמי דפ' א"נ ממדליק גדישו של חבירו בשבת הלא בעת הדלקתו דנתחייב מיתה אי ג"כ בא החיוב על נזק של הגדיש כולו ונתחייב על ב' רשעות בב"א דאין לומר דהכי קא מקשה אי נמי לא נוכל לחייבו על שעת הבערתו דאז הי' קילבד"מ יתחייב אח"כ בשעת הנזק, דז"א דכיון דאזלינן בתר מעיקרא מיד שנתבער האש הוי הגדיש כשרוף דמי כמו דאמרינן בכלי דהוי מנא תבירא, אע"כ דלא מחייב על נזקי אש עד שעת הנזק, והא אש קי"ל כר"י דהוי חיציו ממש, ועוד ראיה מגמ' דכתובות דף ל"א הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דפטור מטעם דעקירה צורך הנחה היא, ואי נימא דבזריקת חץ בתר מעיקרא אזלינן לענין נזקין, וה"ה לענין שבת כמ"ש הנמ"י בפ"ב דב"ק דבשעה שיצא החץ מתח"י נעשה הכל, וא"כ כי נח לבסוף נתחייב למפרע על מעשה שבת ועל הנזק משעה שזרק החץ ובאו שניהם בב"א ואין להתעקש ולומר דזה באמת סברת ר' אבין דעקירה צורך הנחה ורוצה בזה לומר דבשעת עקירה באו שניהם דא"כ איך רצה הגמ' לדמות לזה הגבה' צורך אכילה וכי על הגבהתו נתחייב כרת וצע"ג על הנמק"י, וגם בתוס' פ"ק דב"ק דף ו' ע"א בד"ה לאתוי' בור כ' וז"ל תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית חברו או חפר בור וכו' אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש, ובוודאי מיירי שהטלית הי' מונח בכדי שיודלק מחמת האש ברוח מצוי' ואפ"ה כטור בעל האש ומתחייב השורף, אמנם מזה אין ראי' דהרי גם ברא"ש שם כ' כן והרא"ש כתבתי לעיל בשם היש"ש דס"ל גם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקרא, אע"כ דשם מיירי דלא הי' ברי הזיקא דאפשר אי לא השליך האחר לתוך האש שהי' אחר מצילו ומרחקו מן האש, דהוי דומי' דבורו שאחר דחף שור לתוכו דאפשר אי לא דחפו שלא נפל לשם:
יצא לן מזה דיש חילוק גדול בין המקרב המזיק לדבר הניזוק כהו יורה חץ דאין מתחיל החיוב עד שעת הנזק ובין מקרב דבר הניזוק אל המזיק דאז אזלינן בתר מעיקרא ומשעת הנחתו נתחייב כאלו נעשה אז הנזק, והנה התוס' כ' במס' ביצה דאם המסתפק מיד מכהה אורו הוי נגמר מלאכת הכיבוי מיד בעשותו ואי לא נעשה הכיבוי עד אשר יכלה השמן דמלאכת הכיבוי לא נגמרה בשעת סיפוקו לא הוי אלא גרמא, ולזה כ' ג"כ בס"פ כירה דמניח מים תחת הנר לקבל ניציצות לא היי אלא גרמא, וא"כ הה"נ אי מקרב הניזוק אל המזיק דמתחשב כאלו נגמר הנזק דהוי מאותו שעה כמנא תבירא, וא"כ הוי מזיק ממש, אבל מקרב המזיק דלא מתחייב על הנחתו לשם רק דאח"כ כשנעשה ההיזק או יתחייב ואיך יתחייב הלא לא עשה הוא הנזק והוי רק גורם שיוזק אחר זמן, אמנם באמת התורה חייבה למדליק ברשותו והלכה ע"י רוח מצוי' לגדישו של חבירו ואף דלא נגמר הנזק עד שהודלק הקמה ולא מחשב גרמא, אבל הרא"ש בפ"ח דב"ק ססי' י"א כ' דקושר אבן ברגלי בהמתו והלכה והזיקה ברה"ר דאינו חייב משום אש רק משים ביר, מטעם דלא דמי לאש דאין כח אחר מעורב בו עכ"ד, [ותמוה לי דזה דלא כהרמ"ה המובא בטור סי' ש"ץ והובא בסמ"ע ס"ק כ"ה ואיך לא הרגיש הטור שאביו הרא"ש ז"ל חלק ע"ז] אלמא דס"ל דמה שמסייע הבהמה להוליך נזכו לא הוי כרות מצוי' שמוליך אשו או אבנו ונושאו המזיק וא"כ אף דמצינו במדליק אש סמוך לקמה דחייב על שעת הנזק אף דלא נגמר ההיזק עד שבא לתוך הקמה וגם לענין מיתה כן דהמדליק אשו סמוך לקמה ועבדו כפות דחייב מיתה דוקא אם רוח המצוי' הי' גומר הליכת המזיק אבל אם בהמה הוליכה לא הי' מתחייב מיתה כיון דלא נגמר הנזק בשעת הנחתו ומעשה שנעשה לאחר זמן ע"י הבהמה לא מקרי אלא גרמא כמ"ש התוס' גבי כיבוי בשבת, אבל אם קרב דבר הניזוק דאז הוי כאלו נעשה הכל בשעת הנחתו אז אפי' הי' ע"י סיועת הבהמה מחייב, ולכן אי הי' הפירוש בהשיך בו הנחש דקירב הנחש איליו לא הי' קשה למה לא יתחייב מיתה אי מעצמו מקיא דכיון דבקירב המזיק לא הותחל החיוב בעשיית מעשיהו כ"א אח"כ כאשר יושך וכל דלא נגמר המעשה תיכף ומיד לא הוי אלא גרמא וחיובא דאש לית בי' דלא הוי כרות המוליך, אבל כיון דמיירי ששם ידו לתוך פי הנחש ובמקרב הניזוק הוי כאלו נגמר מיד הי' מתחייב, ולזה תי' התוס' כיון דעיקר הקושי' היתה שיתחייב משום דאזלינן בתר מעיקרא ומיד שהניח ידו של חבירו לתוך פי הנחש יהי' כאלו נגמר הנזק, ובזה שאין הארס עדיין בעולם ליכא לחיובא אשעת הנחה דאז בשעת הנחה לא היה כאן חזיק ודו"ק:
יצא לן מזה דעיקר סברת התוס' דהיכי דאין הארס לא אזלינן בתר מעיקרא ואין לחייבו רק אשעת הנזק ואז כבר כלה מעשיו והנחש מעצמה מקיא, ולא הוי אלא גורם שיתעבד המעשה אח"כ והוי רק גרמא כמו המסתפק משמן שבנר אי לא הי' מכהה אורה מיד שגורם שיתכבה אח"כ או המניח כלי עם מים לקבל הניצוצות דהוי רק גרמא, אבל במלאכת הבערה דאף אי לבתה הרוח דהוי לענין נזקין גרמא מ"מ אסרה תורה אם נעשית מחשבתו אין לחלק, והנה כתבתי דאדרבה מטעם סברת התוס' הלא הי' מקום לומר דגם המעריך בע"ש יתחייב חטאת והוא למ"ש הנמק"י גבי אשו משום חציו להקשות על הא דאיתא בספ"ק דשבת דמאחיזין את האור במדורת בית המוקד הלא יתלהב ויובערו העצים בשבת ע"י כחו ותי' דבאשו אזלינן בתר מעיקרא דהא אם מת המדליק קודם שאחז האור בקמה יתחייבו נכסיו לשלם ההיזק וה"ה לענין שבת אם הניח האש בע"ש כדי שיתלהב מאליו הוי כאלו נגמר המלאכה בע"ש עכ"ד, ולפי"ז בהבערה זו דבשעת הערכתו לא הי' האש בעולם דליכא למימר בי' דאזלינן בתר מעיקרא והוי כאלו הודלק ונגמר המלאכה בע"ש, יתחייב כשיובער בשבת, אמנם דבריו מופרכים כמו שכתבתי דא"כ דבין לענין שבת ובין לענין נזקין אזלינן בתר מעיקרא ביורה חץ מתחלת ד' וקרע שיראין באו מלאכת שבת וחיוב הנזקין כאחד, אלא וודאי כשי' התוס' דבין לענין שבת ובין לענין נזקין לא אזלינן בתר מעיקרא והא דמאחיזין האור בע"ש משום דלא הקפידה התורה שלא יעשה המלאכה בשבת רק דאדם ישבות ומניח, עי' בית מאיר סי' ה':
עוד יש לפרש דברי התוס' ולתרץ קושי' מהרש"א, דהנה התוס' ב"ק דף כ"ב ע"ב ד"ה חציו דחרש וכו' כתבו לחלק אי משום חציו לא מחייב אלא ברוח מצוי' הרבה וקרוב לוודאי, ולמ"ד משום ממונא לא בעינן שיהי' מזומן כ"כ ולא פטור אלא אין מצוי' כלל דלא אסיק אדעתי' וזה נ"ל ג"כ שהיא דעת רש"י דף י"ט ע"ב דבאדי' אדוי' פטור הקושר דלא נתקל אדם בבורו, והקשו התוס' ד"ה וכי אתמר דהא הוי כרות מצוי' ולחייב משום אשו, והנה היש"ש סי' ח' משיג על הרמ"ה שבטור סי' ש"ץ שהבאתי והוכיח דאין לחייב משום אשו דכל תקלה שבר"ה הוי משום בור ודוקא אם קשר הדליל ברגל התרנגול בביתו והלך לחוץ והזיק הי' חייב משום אש ולכאורה קשה על דין זה ממשנה דס"פ הכונס גמל טעון פשתן ונדלקו בנרו דחנוני דבעל גמל חייב ובהניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב ומשמע דחיובו דחנוני היא כעין חיובו דבעל הגמל, כמו דבעל הגמל הי' חייב על הבית ועל כל מה שבתוכו אפי' ארנקי ה"ה חיובו דבעל הנר אם הניחו ברה"ר אף אכלים שבתוך הבירה והא לדעת היש"ש התקלה שברה"ר משום בור היא ופטור על הכלים, ונ"ל דוודאי אם האש משום חיציו גם ברה"ר מתחייב דאטו אם זרק אדם חץ ברה"ר לשבר כלי של חבירו לא יתחייב אבל אי לית בי' משום חציו כגון בכה"ג שאין הרוח מצוי' הרבה שאין קרוב לוודאי שיזיק שאינו חייב אלא משום ממונא, לא הוי ממונא דילי' שעשוי' להזיק בי' בר"ה כ"א משום בור, והנה הדליל הקשור ברגל התרנגול אינו מצויי' כ"כ להזיק כרוח המצוי' הרבה שיתחייב משום אש דהוי מטעם חציו שכן מוכח מדברי רש"י שם דף כ"ג ע"א בכלב שנטל חררה דפריך הגמ' ולחייב נמי בעל הגחלת דהא בין מר ובין מר משום ממונא אי"ל, עכ"ל אלמא דס"ל דהולכת הנזק ע"י בע"ח אינו ברור בוודאי כרוח המצוי' הרבה ואינו אלא משום ממונא ולא הוי השלכתו לחוץ אלא משום בורו דתקלה של ממונו ברה"ר משום בור היא ולא משום אש, וא"כ יש לתרץ על התוס' דב"ק ובסנהדרין דמנ"ל לחלק בין מצמצם דאין חייב על סוף החמה לבוא ובין כפתו והביאו למקום שסוף החמה לבא דחייב, וראייתם דהא מחייבינן בסוף רוח המצוי' לבא, אם כי ראייתם נכונה דברוח אף שסופו לבא חייב דאם לא היינו מחייבין עד שהניח בעת שכבר בא הרוח לא היינו מחלקין בין רוח המצוי' לבין אינו מצוי' כמ"ש התוס' ב"ק דף ס', אבל י"ל לעולם דאם הניח גזלתו בעת שעדיין אין הרוח אף שסופו לבוא אינו חייב משום חציו כיון דאין הנזק נגמר עדיין הוי כמניח כלי עם מים לקבל נצוצות שוודאי סוף לבוא הכיבוי מ"מ לא הוי כאלו כיבה הוא בעצמו כן ה"נ לא הוי כאלו הוא זרק חציו, והא דמחייב אף בסוף הרוח לבוא היא משום ממונו ולא מחייב אלא בתשלומי נזק ולא מיתה כשהומת אדם דהוי כקטל תורא עבדא לעיל דף כ"ב ע"ב, ולכן אין חילוק בין מצמצם ובין הביא לכאן לענין מיתה, ואין לומר דא"כ הי' קי"ל לבעלי התוס' על מתני' דעבד כפות דמשכחת גם אי הי' עבד כפות דמחייב על הגדיש כגון שהניח גחלתו בעוד לא נשיב הרוח דחייב על הגדיש כיון דסוף רוח המצוי' לבוא משום ממונו, ולא מיתה על העבד דלא הוי כחצו רק גרם חציו דא"כ גם לשיטתם יש להקשות הא משכחת גם בעבד כפות דחייב על הגדיש כגון שהניח גחלתו בעת שאין רוח המצוי' הרבה לבוא רק רוח דלפעמים בא ולפעמים אינו בא דבזה חייב על הגדי ועל הגדיש משום ממונו ולא מיתה על העבד דלא הוי כחציו, אמנם באמת ניחא דהרא"ש בביצה שם כ' על דברי התוס' דאף אי אינו מכהה אורו מיד כגון שפופרת של ביצה דבפ"ב דשבת ג"כ חייב ולא הוי כמניח כלי עם מים תחת הניצוצות דהתם לא נגע בדבר הדולק אלא במה שחוצה לה הגורם לבסוף הכיבוי משא"כ הממעט מהשמן והפתילה הדולקת וממהר עי"כ כיבויון דחייב ולא מקרי גרמא, ולכן שפיר כתבו התוס' כאן דאף אי נימא דמקרב המזיק אל דבר הניזוק לא מחייב משום חציו רק משום ממונו כיון דאין הנזק נגמר מיד רק כשיבא הרוח לבסוף מ"מ אם כפתו והביאו למקום שיבוא הרוח או החמה לבסוף שפיר מחייב ולא הוי רק גרמא כיון דנוגע בדבר הניזוק בעצמו ולכן לא ק"ל אלא לפי מה שהוכיחו דהשיך הנחש מיירי ששם ידו לתוך פי הנחש, אבל אי הוי מפרשינן דהקריב הנחש אלא ידו לא הוי קשי' להו די"ל כנ"ל דאין החיוב משום חציו כיון דלא בא עדיין הארס רק לענין נזק הוי חייב משום ממונו שהזיק והבן:
חותנך הדו"ש יואל אונגר מרעכניטץ: