תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה ה
בע"ה פאקש כ"ז אדר שני תרי"ג לפ"ק:
בין גאולה לגאולה, ישיגו רווח והצלה, שמחה וצהלה, את ראש אהובי י"נ הרב מהו' אברהם הרש נ"י אב"ד ק"ק שארבאגארד:
הנה הרמב"ן התיר למרוט נוצות ביו"ט משום דס"ל דאין משום עוקר ד"מ רק בג"ק וראיי' מדלא מחייב ר"א בניטל ציפורנו זקנו ושפמו שתים, גם מדמתירין לתלוש הצמר דהוי כלאחר יד ואי משום עוקר ד"מ אתי' עלה דהוי תולד' דקוצר לא הוי כלאח"י דדרך מלאכה זו לעשות כן, ובדלדול עובר במעי אמה ע"כ משום נטילת נשמה מחייב, וליכא כאן אלא משום גוזז ומלאכה זו ניתנה לדחות בעוף זה ע"כ. וברמב"ם רפי"א מהל' שבת כ' ג"כ גבי דלדול עובר דחייב משום נטילת נשמה, וכתב הה"מ דס"ל כשיטת הרמב"ן, והוא תמוה דהוא בעצמו פוסק בפ"ח מהלכ' שבת הל' ז' דחובל בין באדם בין בבהמה חיי ועוף חייב משום מפרק דהוא תולדה דדש דג"כ אינו אלא בגדולי קרקע וכתב הה"מ דס"ל דבע"ח מיקרין גדולי קרקע, ונ"ל דה"ט דס"ל להרמב"ם דאינו חייב משום קוצר אם לא צריך לדבר הנקצר, אף דמחייב במלכה שאין צל"ג וכמש"כ תוס' שבח דע"ג ע"ב גבי זומר וצריך לעצים דבכל מלאכות דתכליתן הסילוק וההעדר, כמו קוצר וסוחט וסותר וקורע גם לר' יהוד' אינו חייב אלא בכוונ' לאותו תכלית בעצמו שהי' במשכן, וכתב הלח"מ פ"ח מהלכות שבת הל' ד' דכן ג"כ דעת הרמב"ם, וכיון דדינא דלדול העובר בלא כלו חדשיו מיירי כמ"ש תוס' כ"ו ע"א ד"ה סבר ר"י והולד כלה והולך למען הציל האם ודומה לזומר ואין צריך לעצים ובזה הי' מקום לדחות ראיי' הרמב"ן מר"א בנוטל צפורניו, משום דהתם ג"כ אין צריך ציפורן ושערות וליכא משום קיצר רק משו' גוזז, אמנם מדברי תוס' בכורות דף כ"ד ע"ב משמע דס"ל דכיון דתולש לאו היינו גוזז אינו חייב משום גוזז רק משום עוקר דבר מגדולו ולשנא דר"ל גבי תולש כנף דחייב משום גוזז לאו דוקא וכתבו דמלאכה שאצל"ג היא, ואפשר דס"ל דאף ר' כהנא דאמר גבי זומר "וצריך לעציו" מכ"מ שארי האמוראים דשם בקטל אספסתא וקניב סילקא דלא התני דוקא בצריך להם חולקים עליו, ומכ"מ לא קשיא למה לא מחייב ר"א שתיים כיון דנוטל בידיו היינו תולש דליתי בי' משום גוזז, ואפשר עוד לומר גם אי בתולש איכא משום גוזז לענין שבת ואיכא ג"כ משום קיצר גם בלא צריך להנקצר למאן דמחייב מלאכה שאין צל"ג עפ"י דעת הריב"ש הובא במג"א ססי' ש"ג סי' כ"ז ורסי' ש"מ דבגוזז אפי' ר"י מחייב גם באין צריך לצמר דגם במשכן הי' כן התכלית ליפות העור וכדבריו מוכרח בטור וש"ע שלא יוסתרו דבריהם כמו שהקשה עליהן הנקה"כ בי"ד סי' קצ"ח ולא מצאנו חולק עליו כ"א דברי תוס' שבת דף צ"ד אמנם רש"י שם דכ' דסד"א דאין גיזה אלא בצמר והקשו תוס' מהא דתולש כנף, ונ"ל דס"ל לרש"י דהא דלא מחייב ר"א ב' משום דס"ל משאצל"ג פטור ורק משום גוזז איכא, א"נ יש לומר דגם ר"א ס"ל דכל מלאכה שנעשות בשינוי ממה שהיתה נעשות במשכן וממה שדרכה להעשות הוי כלאחר יד ופטור, רק ס"ל דמשאצל"ג חייב עליה, ואיכא כאן משום עוקר דמ"ג דלמלאכה זו לא הוי כלאחר יד כמ"ש הרמב"ן, וא"כ משום גוזז ליכא רק משום קיצר, ורבנן פטרו מכל וכל, דגוזז לא הוי דהוי כלאחר יד, ועוקר דמ"ג לא הוי משום דא"צ להנקצר, וכ"ז ביד אבל בכלי איכא עכ"פ משום גוזז, וזהו לפי האמת אבל סד"א דאין גוזה אלא בצמר וא"כ גם בכלי פטור דליכא גזיזה וגם קוצר ליכא משום דא"צ להנקצר והא דבברייתא מחייב בתולש כנף בצריך להקנה מיירי ומשום קוצר, והא דאמר ר"ל משום גוזז משום דלפי האמת גם באין צריך לקנה מחיי' בתלישתה משום גוזז. ונלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם שפסק בחתיכת יבלת בין ביד בין בכלי אינה חייב ואינה אלא משום שבות ובגמר' עירובין מדמי לה לנוטל ציפורניו דלר"א אפי' ביד ולרבנן עכ"פ בכלי חייב, ואחזה אנוכי דס"ל להרמב"ם דאף לפי המסקנא לא אמרינן אין גוזה אלא בצמר אלא כל דבר שמכסה עורות הבע"ח וגדל עליהן כשערות ונוצות דמי לצמר על הכבשים ואית בהו משום גוזז, מ"מ חתיכת יבלת דהוי גלידת העור בעצמו אינו משום גוזז דמחתך בבשר בעלמא הוא ואינו חייב אלא משום עוקר ד"ת ולפי שיטתו דבקוצר בעינן דוקא שיהי' צריך להנקצר וכשי' התוס' דף ע"ג לכן כתב דאינו אלא שבות וטעמא משום דבמלאכות שעיקרן סילוק המלאכות בעינן דוקא שיהי' דעתו לאותו תכלית שהי' במשכן כמו בקורע דבעינן דוקא על מנת לתפור, והנה באמת שכן כ' הב"י סי' שי"ז על מ"ש הרמב"ם דפותח התפירה על מנת לעשות בית יד דחייב דהוא משום גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע אף דקריעה זו הוא תקונו ולא קלקול דבקריעה בעינן דוקא ע"מ לתפור כמו שהי' במשכן ולא תיקון אחר, והע"ש הקשה עליו מקורע בחמתו לקורע על מתו, ובאמת קושייתו עצומה ובחנם השיגו המג"א גם מורי ורבי בספר מגן אבות הקשה כעין זה על התוס' ולא זכר השר את דברי הב"י והע"ש ומשיגו ולחומר הנושא י"ל דס"ל לרמב"ם ותוס' דודאי יש תכליתות שונים למלאכות, וגם לכל מלאכ' ומלאכה יש מחשבו' רבות בלבות ב"א אשר יבחר האחד ימאס זולתו, ואין לנו נ"מ בכל מלאכה לר"י דמחייב במשאצל"ג לאיזה חכלי' פרטי נתכווין העוש' רק שיהי' לתיקן איזה מתחסוריו אבל המלאכות האלו שעיקרן סילוק והעדר לא מהני מחשבו פרטי כי אם בעינן דווקא אותו התכלית והתיקון שהי במלאכ' זו במשכן ולכן קורע התפירות לעשות בית יד וכן סותר מקצות הבנין שיהי' מקום הסתור פתח או חלון לביתו, אף שבפרט הזה הסתירה היא בנין לא מהני כוונה הפרטות הלזו כי אם דוקא על מנת לתפור ולבנות כבמשכן, משא"כ תיקון לעשות נחת רוח ליצרו או לעשות מצוה או להשקיט רוחו וחמתו דהוא תיקן כולל לכל מלאכות גם שוה לכל נפש וזה מהני גם באותן המלאכות כן נ"ל ביישוב הדברים, ולזה כתב הרמב"ם בחותך יבלת שתיקונו הוא ליפות עורו, והוא פרט אחד מפרטי הכוונות השונות במלאכות הקצירה, זה קוצר לצורך הנקצר וזה למען יצמחו אחרים במקומן וזה ליפות הקרקע, ואינו חייב אלא דוקא על אותו התיקן שהי' במשכן, משא"כ דמיירי בכהן שאי אפשר לו לעשות עבודה עד שיוחתך יבלתו והוי תיקן מצוה וכן יבלת דפסחי' שפיר קא מתחייב ביד לר"א ולכלי לכ"ע משום עוקר ד"מ:
והנה הרי"ף ז"ל הביא הברייתא דספק ז' ספק ח' אין מחללין עליו את השבת, והקשה הר"ן ז"ל אמאי לא מהלינן ממנ"פ וכקושי' הגמר' בשבת דף קל"ז על ארב אדא ב"א עיי"ש ותי' דלא קיי"ל כרב אדא ב"א, וקשה הא דברי רב אדא ב"א מוכרח לפי מה דקייל"ן שם כרשב"ג דלא שהה ל' יום ספק נפל הוא א"כ ממהיל היכא מהלנין. ונ"ל דהנה הרשב"א הקשה למה מחשבינן למחתך בשר בעלמא למאי דמסיק בטריפה דשחיטתו מטהרתו אלמא לא פסקא עדיין חיותא, וכי מותר לעשות חבורה בטריפה, ולתרץ קושי' זו אפשר דס"ל להרי"ף דעיקר חיובא דחובל הוא רק משום מפרק דנטילת נשמה ליכא רק בשוחט דנוטל כל חיותא ומפרק הוא תולדה דדש ודוקא אם צריך לדבר הנפרק כמו סברת התוס' בכבשים שסאטון לגופן דמותרין לגמרי הן ואינן פטור אבל אסור כבשארי משאצל"ג, והוא מטעמא דתוס' דמלאכת סילוק הן, או מטעמא דר"ן ס"פ שמונה שרצים כיון דמפרק רק תולדה לאבי' הוא צריכה להיות דומה ממש לאבי' דכל דישה להוציא התבואה לצורכו הוא, רק לפמש"כ לעיל דכ"ז לא ממעט רק כוונה לתיקן פרטי אבל תיקן גברי ותיקן מצוה דהיא תכלית כולל מהני גם בסחיטה לכן בעינן קרא למשרי מילה בשבת, ולכן בנפל דאין בו לא תיקון גברי ולא תיקן מצוה הוי רק מחתך בשר בעלמא דאין בו אפי' איסור דרבנן דדמי לכבשים שסחטן לגופן דמותר לכתחילה, אמנם באמת במילה מלבד פירוק הדם יש בה גם כן משום חיתוך הערלה דהוי עוקר ד"מ דהא אדם לשיטה זו גם כן הוי גדולי קרקע דאם לא כן לא הוי משום דישה:
וע"כ דס"ל לרב אדא ב"א כרב כהנא דזומר בעינן דוקא צריך לעצים וגם משום עוקר ד"מ ליכא אפי' לר"י וא"כ בולד דאינו בר קיימא דליכא תיקון גברא ותיקון מצוה לא הוי בי' ולא כלום ומחתך בשר בעלמא הוא, אבל לפ"מ שכתבנו דשארי האמוראים חולקים על רב כהנא וס"ל דלר"י לא בעינן בקיצר צורך לדבר הנקצר, א"כ בחתיכה ערלה מנפל איכא עכ"פ מלאכה שאצל"ג והיא פטור אבל אסור לכך ספק בן ז' אין מחללין דאפי' בדרבנן לא מחללין משום ספיקא כדמוכח בפרק כיסוי דם דף פ"ד, ומכ"מ לא קשה כל וולדות ממהול היכי מהלינין, דהתם ליכא רק משום דבדאוריי' חוששין למיעוטא אבל בדרבנן סמכינן ארוב וולדות בני קיימין הן, משא"כ בספק בן ז' דבלא נגמרו שערו וצפרניו מיירי, דאתרע בהן רובא:
ועתה באתי ליישב בכל מה שכתבתי למעלה מה דקשה לי מימים ימימה על דברי רש"י בכריתות דף י"ט בריש שמעתא דמתעסק, שכתב דר"א לא ס"ל למפטר מתעסק משום מלאכת מחשבת בעינן כדאמר ר"נ, כ"א מדרשה דבה למעוטי מתעסק, והנה בגמר' שם פריך רבא לר"נ ממתני' דתינוקת דר"א מחייב ור"י פוטר, וע"כ לא פטורר"י אלא משום דטעה בדבר מצוה אבל טעה בדבר דלאו מצוה מחייב, ומשני ר"נ הנח לתינוקת הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב, וקשה הא תינח לר"י דפוטר מטעם מלאכת מחשבת בעינן ובחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת מתחייב אבל לר"א דמדרשה דבה ולא עדיף מתעסק בשבת משארי איסורים חוץ חלבים ועריות שנהנה בהן הקושי' במקו"ע, והנ"ל כעת דהנה לשיטת רש"י בריש שמעתין במכווין לחתוך מחובר זה ועלה בידו מחובר אחר חייב ולא פטור אלא מכווין לתלוש, א"כ גם בשני תינוקת למה הוי מתעסק, וצריך לחלק דהתם מתכווין לאיסורא והכא מתכווין להיתירא אמנם הא חזינן דלאביי' אפי' במתכווין לחתוך תלוש וחתך מחובר מחייב משום דעכ"פ לחתיכה מכווין, א"כ יש מקום לומר דאף רבא לא פליג עליו אלא מטעם דהוא רק לחתיכה בעלמא ולא לעקור דבר מגדולו איתכווין, משא"כ הכא דאיכווין לעשות חבורה ולפרק הדם רק שסבר שזהו נולד בשבת ומותר לו לעשות המלאכה, מנ"ל להמקשה דזה מיקרי מתעסק, ונראה הסברא שכתבתי מוכרחת לדינא, דהנה הרמב"ם העתק דינא דתינוקות דפטור משום דטעי בדבר מצוה ולא כתוב משום מתעסק, והטעם נ"ל משום דהוא העתיק הדין במל שניהם בשבת, וא"כ לא הי' טעותו בין תינוק לתינוק כ"א טעי וחשב ששניהם נולדו בשבת וזה לא הוי מתעסק כמו שיר' בהדי' בקושי' הגמר' וקשה דזה ניחא לשיטת רש"י אבל תוס' שכתב אמלתא דאביי' ורבא דמיירי שאותו דבר שחתך סבר שתלוש הוא ונמצא מחובר וזהו ג"כ מקרי מתעסק, וכתב הה"מ פ"א מהל' שבת דהרמב"ם ס"ל כותייהו, וא"כ בתינוקת בגוונא דהרמב"ם שסבר שנולד בשבת והיתירא הוא ונמצא אסורא, וע"כ לחלק כסברת הנ"ל דשאני במלתא דרבא דלא איכוין כלל למלאכה זו לעקור דבר מגדולו מה שא"כ בזה דאתכווין למלאכה זו עצמה אלא שסבר דהיתירא הוא, א"כ גם לרש"י בטעות בין תינוק לתינוק יש לנו לחלק כך ומנ"ל להגמר' להקשות, ונ"ל על פי מה שכתבתי דבמילה דהוא חובל וא"צ לדם הוי ככבשיי שסחטן לגופן דליכא בהוא מידי, רק הוא או משום תיקון מצוה דהיינו המוהל לעשות מצוה איכוין, או לתיקן גברא דהיינו לדעתו שיהי' פטור הוולד מכרת לאחר זמן אם יתרשל מלמול, ועי' רש"י יומא דפ"ה ע"ב לכן אף במל של אחר שבת בשבת לפימש"כ השאג"א דמל בתוך ח' לא יצא כלל י"ח אלא שהוא מעוות שא"י לתקן וליכא תיקון מצוה מכ"מ הוי תיקון גברא והנה התה"ד סי' רס"ה הקשה כמו דאמרינן בבהרת דאם אחר מל הוי דבר שאינו מתכוין ואם האב מל הוי לי' פסיק רישא דניחא לי', א"כ במילה בשבת בין אב בין אחר לא תכוונו לפרוק הדם ולחלל שבת רק לקיים המצוה, ורק פסוק רישא הוא, והא פסיק רישא דוקא בבהרת ושארי איסורים אסור מן התורה אבל לא בשבת דמלאכת מחשבת בעינן ולמה לי קרא למשרי בשבת, ותי' כיון דבחבורה מקלקל חייב ולא בעי מלאכת מחשבת פסיק רישא ג"כ חייב א"כ רבא דפריך לר"נ ולא ידע עדיין מהך סברה לחלק בין חובל ומבעיר לשארי מלאכות הקושי' במקומה, אלא ודאי דלא קשה מידי כיון דתיקן המצוה הוא העושה אותה למלאכה דבעיתה הי' ככבשים שסחטן לגופן דלא מחשב כלל למלאכה, וזה הי' ג"כ עיקר כוונתו ושפיר מתחייב דמכווין ממש לחלל שבת, וכל זה אם הגיע זמנו דתיקון המצוה עושה אותה למלאכה משא"כ בחל שלאחר שבת בשבת דליכא תיקן מצוה ומשום תיקן גברא הוא דחייב, ואם כן מתעסק הוא דהוא בדעתו דזהו של שבת וודאי לא כיון אלא לעשות המצוה, ותיקונא דגברא רק פסיק רישא דניחא לי' הוי, ומה שנתכווין לא נעשה, ומה שנעשה לא נתכווין ושפיר פריך הגמרא, והנה לפי מה שכתבתי לעיל מלבד מלאכת פירוק הדם איכא במילה משום עוקר דבר מגדולו, רק דלשיטת הרמב"ם באין צריך להנקצר אין כאן מלאכה ובמילה משום תיקן מצוה ובלא הגיע זמנו משום תיקן גברא הוי והדר הוי מתעסק, וזהו לר"י, אבל לר' אליעזר דמחייב בנוטל ציפורנו וכתבתי דאין טעמו משום גוזז דא"כ הוי כלאחר יד אלא משום עוקר דבר מגדולו וס"ל דאף דאין צריך לנקצר ג"כ חייב בקוצר, וא"כ לא הוי מתעסק דהא כיוון למלאכה זו לחתוך דבר מגדולו, ועיקר הקושי' אינו אלא לר"י ולדידי' שפיר משני:
הדרן לדברי הריב"ש, מתוס' ורא"ש בכורות שכתב במרוטות הנוצות משום שאין צריך לגופו היא אין להוכיח נגד שיטתו דהמה מפורשים דברי הגמר' כפשוטן דגם בעוף תולש לאו היינו גוזז ומשום עוקר ד"מ מחייב בברייתא דתולש כנף, ור"ל דקאמר משים גוזז לא דק בשני', ולכן פטור במצוה שאין צריכה לגופו וגם הרמב"ן בטעם הב' להתיר למרוט הנוצות משום דמשאצל"ג היא, חדא ועוד קאמר, חדא דלפי המסקנא דבעוף דדרכו בהכי הוי גוזז אפי' לית בי' משום עוקר ד"מ ומלאכת גזיזה נתנה על כרחך לדחות אצלה, ועוד אי הוי נמי משום עוקר ד"מ בחיי' גם כן הי' מותר משום דאין צריך לגופו יצא לן דחילוק גדול יש בין אי הוי משום גוזז, ובין אי הוי משום קוצר, דבגוזז חייב לריב"ש ורוב הפוסקי' אפי' אין צריך להנקצר, ובתולש משום קוצר בעינן דוקא צריך להנקצר להרמב"ם ותוס' שבת אפי' לר"י ולשארי הפוסקים עכ"פ לר"ש, ולפי"ז לא קשה קושי' הרמב"ן על שיטת תוס' דס"ל דאיכא משום עוקר ד"מ וכן הוא ג"כ שיטת הרמב"ם דס"ל דבהמה ועוף גדולי קרקע תקרי, ולמה מחשבינן לי' למלאכה זו כלאח"י די"ל דהא כל עיקר ספיקא הוא לרב דס"ל כר"י דבר שאינו מתכוון אי נתיר הכא כיון דגם במתכיוין לא הי' אסור מדאוריי', וע"ז שפיר קאמר דלהכי מותר לפנות לצדדין דנתלוש הצמר בא"מ כיון דגם במכוין לא הי' דאוריית' דאי משום גוזז הא הוי כלאח"י ואי משום עוקר דבר מגדולו הא אין צריך לגופו, אף שכ' המשאצל"ג לא היינו מתירין במריטות הנוצות היינו לפי' האחר דלצורך שחיטה מתירן כל שבות אף במתכוין, אבל בא"מ במקום דלא הי' איסר דאוריית' במכוון גם במשאצל"ג כן הוא יעי' תוס' כירה גבי גחלת של מתכות ושל עץ, וא"כ י"ל דבתולש צמר מבהמה בעודה בחייתה והי' צריך לצמר דחייב משום עוקר ד"מ וכמ"ש פמ"ג ומחצית השקל סי' ש"ת אף דהם לא כיוונו למה שכתבתי:
והנה לפירוש הרמב"ן דאי הוי אורחי' למתלש תלישתו הוא גוזתה, הפירוש בדברי רב הונא כפשיטא דאמר זילו שיילו לר' חננאל אי אמר הלכה כר' יוסי בן משולם איפשוט לכי, ר"ל דאי אמר תולש לאו היינו גוזז דאין אורחי למתלש ביד א"כ הוי כלאח"י, ולרבנן דפלוגי אריב"מ לא הוי כלאחר יד, ואין הדבר דחוק כ"כ לומר דפלוגי במציאות אי הוי הדבר כאורחיו דעלמא, דלפשטת הדברים גם פלוגת' ר"א ורבנן בנוטל ציפורניו ביד הוא כך ובעלי התוס' דנתקשו ונדחקו מאד במה שתלה היתירא בריוב"מ, משום דס"ל דאף היכא דאורחא בכך ג"כ לא הוי כגוזז לריב"ש וא"כ אין חילוק בין אי הוי משום גוזז או משום עוקר ד"מ בכל ענין אי"ל למשרי ביו"ט משום דהוי כלאח"י, והביא הרמב"ן ראיי' מירושלמי ד"א לפרוקי סתירות ר"ל דאמר תולש בקדשים פטור משום דלאו כגוזז ובתולש כנף דחייב משום גוזז דהתם תלישתה זו הוא גוזתה וכדתני' התולש מהמתה חייב, הבין הרי"ט אלגאזי דכוונתו תולש מן העוף מתה וסובר דאין חילוק בין חיה למתה רק בין בהמה לעוף, ונעלם ממנו סוף לשון הרושלמי כפי אשר העתיק ברא"ש פ' כלל גדול תלש מהמתה חייב מהחי פטור אלמא דבבהמה מיירי ורק בחיי' אין דרכה בתלישה, אבל במתה דרכה בתלישה, ואין כעת ס' הירושלמי אתי עמי לעיין בו, ויעין כ"מ פ"י מהל' ביכורים ה"ל זיין דג"כ משמע דבמתה רק דרכו בתלישה וראית הירושלמי כמו תלישה מן המתה כן נמי מהעוף החי כיון דבתרווייהו אורחי בהכי מיקרי תלישתן גיזה, וע"כ הביא הרמב"ן ראי' מדברי הירושלמי לאפוקי פי' התוס' בגמ' ורי"ט אלגאזי לא הבי' כוונתו, רק קשה קצת דהוי מצי להביא ראיי' מגמ' ר"פ הזרוע גבי תולש נוצה מעזים דאמרינן מודה ר"י היכא דאורחא:
וע"ד קושיי' מעכ"ת דאי אית במריטת נוצות משום עוקר דבר מהגדול וכי מותר לקצור משום אוכל נפש אמינא לשי' רוב הפוסקים הראשונים דדרשת ושמרתם את המצות דבירושלמי אסמכתא בעלמא ועיקר האיסר בקצירה וטחינה משום דהמה מלאכות הנעשים לימים רבים ובגוונא דאין המלאכה ראוי לעשות לימי' רבי' משתרי לכן קיי"ל כל הנידוכין נדוכין כדרכן ויע' פ"י שם והנה לרמב"ם דחובל משום מפרק דהוא משום תולדה דדש ואיך שוחטין ביו"ט ואם נאמר כיון דאין צריך לדם לא דמי לדש וכמו כבשים שסחטין לגופן וקשה א"כ נדרים ונדבות דצריך לדם לזרוק לחסור ולמה לי' הטעם דמשלחן גבוה קא זכי אלא ודאי כמ"ש דכל התולדה הוי בדבר שאינו נעשה לימים רבים אף דאב שלה נעשה לימים רבים שרי לכן מותר הי' למרוט הנוצות גם בחיי' משום אוכל נפש ויש להוכיח כן מרמב"ן דס"ל דמרוטות נוצות גם מהמתה משום גוזז א"כ גזיזה מותר משום א"נ א"כ כל היכא דצריך קצת לגזיזה הי' מותר ביו"ט מטעם מתוך ולמה צריך רב למשרא ביו"ט משום דהוי כלאח"י וגם למה אסור בכלי הלא תיקון השחיטה הוי צורך קצת, אלא ודאי כמו שכתבתי דגיזת צמר דנעשית לימים רבים לא היינו מתירין מטעם מתוך דלא עדיפי מאוכל נפש עצמו דאסורי בכה"ג, משא"כ תרוטת נוצות שמלאכה זו אינה נעשות במרובה כגזיזת כבשים, אמנם לקושי' זו יש לתרץ באופן אחר ולומר דאותו צורך קצת דבעינן לומר בי' מתוך הוא דוקא אם לא הי' יכול למיעבד בעיו"ט וצורך היום הוא, משא"כ לגוז הצמר ממקום השחיטה היא היתה יכולה להתעבד מאתמול, וראי' מתוס' ביצה דף י"ב אחרי שכתב דהוצאת ס"ת לקרות בו הוי צורך קצת חזרו והקשו מעולת נדבה, ותי' דזהו צורך שלא יהי' שלחנך מלא ולמה לא ניחא להו דצורך מצוה הוי צורך, אלא ודאי הטעם שהי' יכול להקריבן מאתמול, ולכן אסור מילה שלא בזמנו ביו"ט, וזהו ג"כ כוונות המג"א סי' תמ"ו דלכן אין שורפין חמץ ביו"ט ולא אמרינן בי' מתוך כבפסחים דף ה' דדוקא לס"ד דיום הראשון הוא יו"ט הוי צורך היום ולא במסקנא דעיקר זמנו מעיו"ט, וכן מוכח מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט דהקשו ממנו לשיטת רש"י ולדדהו ניחא דצורך המצוה לא הי' של היום, ובהוצאת ס"ת לקרות ע"כ מיירי שלא הי' אפשר להוציאה מאתמול דהי' נצרך גם באותו רשות לקרות בו, אך קשה מכתובות דף ז' דמתיר לבעול ביו"ט מטעם מתוך וכתב התוס' הטעם דבעילה ראשונה דמצוה הוא הוי צורך מצות היום, וקשה אי נשאת מקמי עיו"ט הי' אפשר למיעבד מצוה זו מאתמול וגם אי נשאת בעיו"ט הלא יכול לעשות מבעי"ו, וע"כ צריך לומר דשם בלא"ה אינו אלא דרבנן דהוי משאצל"ג לכן מתירין מטעם מתוך אפי' אי הויתצי למיעבד מאתמול:
ואחרי כל הבא אבוא לתרץ גוף קושי' מעלתו דלמ"ל למג"א למשקל ולמטרח בדברי הרא"ש אם יש בדחיותו לדברי הרמב"ן ממש כיון שכתב שיש בזה משום עוקר ד"מ ומלאכה זו לא נתנה לדחות, ואען ואומר מוצא כל הדברים שכתבנו, בעוקר צמר בחי' יש משום ב' דברים משום גוזז ומשום קוצר, אמנם גוזז הוי כלאח"י, ועוקר ד"מ הוי במשאצל"ג, ואוסר המחבר במתכווין, וכתב המג"א הטעם משום עוקר ד"מ דהוא משאצל"ג דודאי לא שרינן מטעם תיקון השחוטה כמש"כ תוס' ורא"ש דחמור שבות זה משבות דלאח"י דאין הדבר ברור שאסור במקום שצריך לתיקן השחיטה, ומטעם מתוך אין להתיר כמש"ל מב' טעמים כיון דהי' יכול לעשות מאתמול, וגם דאותו המלאכה נעשית לימים רבים, אבל במריטת הנוצות אי משום גוזז הלא מלאכה זו נתנה לדחות אצלה אם דברי הרמב"ן כינים ואין בהשגת הרא"ש ממש, ואי משום עוקר ד"מ, הלא כיון דקצירה מה"ת מותר ביו"ט כמש"כ לשי' רוב הפוסקים ומותר לעשות אף שלא לצורך אוכל נפש אי איכא קצת צורך ותיקן השחיטה צורך קצת הוא ואף דאינה לצורך או"נ דהרי יכולה להעשות אחר השחוטה דלית בי' משום קוצר, מכ"מ הי' מקום להתיר לצורך תיקן השחוטה מטעם מתוך, ואף דיכול לעשות מאתמול כיון דבלא"ה היא מלאכה שאצל"ג ודמי להך דכתובות, וג"כ אינה מלאכה שנעשית לימים רבים דאינה נעשית במרובה, והייתי יכול להאריך בכל פרט ופרט מהדברים שיגעתי בה אבל כעת חובלה כוחי, כי בעוונתי הכביד החילי על זוגתי הצדקת יואל נא ד' לזכור רוב צדקותי' ולשליח לה רפואה שלימה מהרה, ולתעלות כבוד י"נ מעלתו הרמה ישפיע מטל חסדיו ויסר כל מחלה וכל נגע ממעונו:
הדש"ת יואל אונגר מרעכניטץ: