תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה ד
להנ"ל.
היום פניתי מעט משיעורין דיומא ואפן להשיב על קושי' שלך על מג"א סי' תרע"ט דאשה שקבלה שבת תוכל לצוות לאחר שלא קיבל להדליק נר חנוכה, והקשית ממנ"פ אם נאמר כיון דהוא אינו בר חיוב יש שלד"ע א"כ היא מחללת שבת ואי מקרי בר חיובא א"כ אינו שליחה ולא יצאה י"ח בהדלקת נ"ח, הנה כבר הקשה הפנ"י בתשו' על דינא דהרשב"א המובא בססי רס"ג דמי שקיבל שבת מותר לצוות לאחר לעשות לו מלאכה הא למ"ד דאם השליח לא ב"ח יש שליח לד"ע שכן פסק הרמ"א בח"מ סי' קפ"ב א"כ גם בזה חייב המשלח וכן הקשה לשי' רש"י דיש שליחות לנכרי לחומרא א"כ למ"ד דאם השליח לאו ב"ת יש שלד"ע למה הצריכו לאסור בשבת אמירה לגוי משום שבות דאסתכי' אקרא דלא יעשה בצירי הא אסור מצד שליחות, והנה מה שתלה שליחות דגוי בהא דלאו ב"ה, עי' במל"מ פ"ה דמלוה ולוה דבגוי אף למ"ד איבעי עביד ליכא משום שלד"ע, אבל בתוס' שבועות דף ג' מוכח לכאורה דאף בגוי אמרינן אין שליח לד"ע לרבינא דכ' דהול"ל נפקותא באיש דאמר לנכרי אקיף לי גדול לרב אדא ב"א ונ"ל בכוונתם דאף דאין שליחות לגוי מה"ת ואין נפ"מ במחלוקתם אי מחוייב המשלח מ"מ נפ"מ אי מותר לאותו גדול להיות ניקף מגוי השליח כיון דיש שליחות לגוי לחומרא והוי כאלו הקיפו המשלח דחייב הניקף אבל אי אין שלד"ע משום דאיבעי לא עביד והוי כאלו הגוי הקיפו מעצמו לא מצד השליחות וכיון דאין המקיף חייב גם הניקף מותר לאותו סברא, עכ"פ חזינן דלסברא דאי בעי עביד גם בזה אין שליח לד"ע ולא כמל"מ הנ"ל, ולחומר הנושא אפשר לי לומר דתוס' סוברים כאשר צידד הכ"מ פי"ב מה' עכו"ם דאם הניקף אינו מסייע אינו עובר על לאו כלל וא"כ אם נאמר הנפ"מ אם גוי מקיפו בשליחות הישראל אי מותר להניקף ע"כ רק הספק אם מותר להניקף לסייע להגוי המקיף וכיון שכל סברת המל"מ דבגוי ל"ש דברי הרב וכו' אבל בזה גם אם הגוי וודאי יעשה שליחותו ולא ישגיח על דברי הרב מ"מ הניקף ישמע לדברי הרב ולא יסעיי ועיין והנה התי' המובחר בזה מ"ש הבית מאיר מתחלה דלענין חילול שבת לא שייך שליחות כלל דכמו דבמצוות שעל גופו לא שייך שליחות ולא יכול לומר שב בסוכה עבורי או אכול פסח בשליחותי כן נמי לא יוכל לומר חלל שבת עבורי דהוי עבירה שעל גופו דגופו מצווה שישבות ממלאכה ובעשה אחת מהמלאכות ביטל שביתתו אבל אם השליח עשה המלאכה וגוף המשלח שבת לא הוי כאלו הוא לא שבת וכ"כ הגאון רב"פ וגם מ"ו בחת"ס ולכן מדינא אף דיש שליחות לנכרי לא הוי אסור אמירה לנכרי גבי שבת אי לאו דאסרו משום שבות דאסמכי' אקרא דלא יעשה, אבל עכ"ז לא יצאו י"ח דעדיין קשה מה מספקא לי' בב"מ אי אסור אמירה לגוי בחסימה ובסירוס הלא יש שליחות לנכרי לחומרא, ונ"ל דאי משום שליחות דוקא אם הגוי בציווי של הישראל מלאכתו של ישראל, ולכן באמת לא היה מסתפק אם אמר חסום פרה אפי' של גוי ודש בה דישה שלי דזהו אף אי לא גזרו אמירה לנכרי כמו בשבת דהוי אסור משום שליחות אבל מסתפק באמר דוש דישה שלך כמ"ש רש"י דאפשר דאסרו כמו בשבת דאסור לומר הילך בשר ובשל לעצמך וכן מה שהבאתי מסירוס, וודאי לצוות לגוי שיסרס בהמתו אין לספק דאסור מטעם שליחות אבל בהא דאמר הערמה אתעבד בהו מזה שפיר מביא ראיה דהנה בשבת אף מלאכה שעשה גוי מעצמו לצורך ישראל אסור לו להנות וכ' הרשב"א הטעם משום החשש שמא יאמר לו לעשות, והנה בשבת דף קכ"א נכרי שבא לכבות אין צריך לומר אל תכבה וקאמר בגמ' הטעם דגוי אדעתי' דנפשי' קאעביד ופי' רש"י דמכווין להנאות עצמו שיודע שלא יפסיד אלמא היכי דגוי מצפה לתשלום שכרו עושה להנאת עצמו בזה לא גזרו לשמא יאמרו לו וחזה למד הרא"ש ס"פ כל כתבי דגוי שליקט עשבים לצורך ישראל אין הישראל זקוק לומר אל תלקט דהוי כבא לכבות אלמא דמיירי ג"כ במצפה ליטול שכר וע"ז כ' דבמערי' ורגיל בכך דאסור כמו דאמרינן בסירוס דהערמה אתעבוד בהו עי' מג"א סי' שכ"ה אלמא דסובר הרא"ש דגם האי דסרוס הגוי אדעתא דנפשי' קא עביד דהיו הגובים מצפים לתשלום שכר ובזה לא גזרינן לשמא יאמר ומ"מ אסור משום שבות דמחזי כשלוחו ושפיר הוכיחו דאף במקום דאין לאסור משום שליחות דהא לא עשאו שליח וליכא למגזר ג"כ לשמא יאמר ויעשנו שליח כיון דגוי להנאות עצמו מכוין ואפ"ה אסרו כמו בשבת דאסמכו אקרא דלא יעשה:
והנה בשבות דאמירה לגוי עיקר האיסור דחשו להו רבנן אם המעשה נעשה בשבת בשליחותו אף דמצד הדין ליכא שליחות בשביתת שבת מ"מ אסרו משום שבות והיינו אם אמר לגוי קודם שבת שיעשה המלאכה בשבת אבל אם אמר בשבת בלא"ה אסור מדברי קבלה ממצוא חפציך ודבר דבר ואפי' לצוות שיעשה המלאכה לאחר השבת אסור, ולכן בר"פ מי שהחשיך שמפרש רש"י במתני' דנותן הכיס לגוי מבעוד יום פירש ג"כ קושי' הגמ' מ"ט שרית לי' דהוא משום שליחות אבל לצוות בשבת בלא"ה אסור וכמ"ש רש"י ע"ז סוף ע"א דף ו' ושם דף ט"ו ע"א והנה וודאי דציווי בשבת חמור משבות גרידא דהוא מדברי קבלה, אבל מצינו קולות באותו איסור מה שאינו בשבות דאמירה לנכרי ראשון דאיסור דדבר דבר אינו אלא בחפצו של ישראל לכן מצינו בגמ' דלדבר מצוה שרי דאינו חפצך אלא חפצי שמים ולכן שרי ג"כ לומר לגוי בשבת בשל בשר שלך לצורכך בססי' ש"ז והקשה הפמ"ג הא עובר על ודבר דבר, ולפי האמור לק"מ דכמו דממעטינן גבי חמץ מלך ולא של גבוה ושל אחרים כן ממעטינן מחפציך חפצי גבוה וחפצי אחרים, עוד מצינו קולא גבי איסור דדבר דבר היינו לומר שיעשה המלאכה לאחר שבת דאם יש היתר בעולם שיעשה המלאכה היום אין איסור בדבר, כגון לומר שילך למחר לכרך פלוני כיון דיש היתר ע"י בורגנין כדאי' סי' ש"ז סעי' י' אבל לעשות לגוי שליח שיעשה מלאכה בשבת אף אם יש איזה היתר שיעשה המלאכה אם אין היתר בעשותו שליחותו לא מהני וכ"כ המג"א סי' ש"ז סקי"ב והנה בדין דהרשב"א דמי שקיבל עליו השבת מצווה לאחר לעשות לו מלאכה אם באנו לדון עליו מצד דלאחר שקיבל עליו השבת אסור לו לדבר דבר למצוא חפצו והי' לנו לאסור לעשות לגוי שליח שיעשה גם אחר שבת לזה דן הרשב"א דהא אי בעי לא הי' עוד מקבל שבת וכל שיש לו היתר אין בו משום ודבר דבר, אבל עכ"פ כיון דקיבל שבת עליו ואסור לו לעשות מלאכה איך יצווה לאחר והא נעשה המלאכה בשליחוחו בשעה שאסור לו, אף דלא חמור מקבל השבת מבע"י מדין בה"ש כמש"כ מג"א סי' רס"א ס"ק זין מכ"מ לא יהי' רשאי אמירה לגוי אז רק לצורך מצוה. והרשב"א ע"כ דמתיר אף מלאכת רשות דבחפצי שמים בלא"ה לא הי' אסור משום ודבר דבר, ולתרץ קושי' החמורה הלזו כ' המהרי"ו המובא ברמ"א רסי' רס"א דכיון דכל העם לא קבלו עליה' דמי למה שאי' בגמ' אנהו מיכל אכלי לדידן מסתם לא סתם, ותרווייהו טעמא דרשב"א וטעמא דמהרי"ו ולק"מ קושי' המג"א שם ודו"ק, וא"כ קושייתך מתורצת דודאי זה שלא קיבל שבת לא מיקרי ב"ח והוי שלוחה לצאת י"ח מצות הדלקת נ"ח. ולענין חילול שבת ליכא משום שליחות כיון דגופא שבתה ממלאכה, וגם לאיסור האמיר' לא מיבעי לדעת הרשב"א דאין בזה משום ודבר דבר, וגם משבות דאמי' לגוי לעשות שליחות בשבת האיסור ליכא כמש"כ הרי"ו. אלא אפי' לדעת החולקים הנה משום ודבר דבר אינו משום דבמצוה הוי חפצי שמים, ושבות דאתי' לגוי כיון דלא חמיר המקבל מבע"י מן בה"ש ושרי שבות במקום מצוה, וראיתי בפמג"ד שכ' בסי' תרע"ט להקשות הא מה דאיהו לא מצי עביד לא משוה שליח. ואיני מבין דכל מה שאם עשה הי' מועיל אף דאסור לו לעשות מיקרי מצי למיעבד איהו, ואיך יפרנס לסברתו כהן שאמר לישראל צא וקדש לי גרושה הא איהו לא מצי למיעבד, אע"כ כיון דאי עביד היו הקידושין תופסין גם מש"כ דלאו שליחות ממש הוי כיון שממונו הוא והאחר מעשה קוף בעלמא עביד, לא הבינותי דהא אם הדליק חש"ו שמן שלו ובירך גם הוא אטו יצא, לכן וודאי דלמצות הדלקת שמן שלו לכ"ע בעי דיהי' שלוחו ממש וכל הענין דפליגי הוא אם הדליקה האשה בביתו דודאי יצא י"ח מצות ההדלקה משום דאשתו שלוחו ממש היא והודלק ממונו, רק אי מצווה לראות נ"ח ולברך שעשה נסים, דלדעת הרש"ל והב"ח ב' מצות יש א' שיודלק מממונו לכן אורח צריך להשתתף בפריטי, וא' שצריך להראות נ"ח שהודלק למצות, ולהודות, וע"ז סברו א"א שיוציאו שלוחו דהוי מצוה שעל גופו, ומה שהקשה המג"א סי' תרע"ו סק"ב על זה דא"כ למה סמך ר' זירא על אשתו דהו"ל להשתתף בפריטי לפטור גופו, לק"מ לפי"ז דוודאי להשתתף בפריטי לא צריך כיון דהודלק ממונו לענין זה שלוחו כמותו, רק דמצוה לראות כמ"ש סי' תרע"ז ולברך לזה לא היתה אשתו מוציאתו, ובירך כשראה שעשה נסים ושהחיינו, ולא קאמר אלא שא"צ להשתתף בפריטי, וזה שכ' הב"ח הובא במג"א שם סק"ד דאדם שהדליק יכול להדליק לאשה ולברך ודוקא אם עומדת שם כיון שהמצוה מוטלת על גוף האדם, ר"ל וודאי ברכת להדלי' הי' יכול לברך אף אי לא עמדה שם, אבל ברכת שעשה בזה אם אינה עומדת שם ורואה לא הוי ראיית השליח כראייתה שהמצוה מוטלת על גופה, אבל אם עומדת שם שפיר מברך דשומע כעונה אף דכבר יצא כמו קול הברכות שאף שיצא מוציא מטעם ערבות:
יואל אונגר מרעכניטץ: