תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר
תשובה ג
להנ"ל.
ע"ד שאלתך איש אי קנה דאמפפמיהל בעירך והיא נסקת בכל יום לחמם יורות המים, שע"י קיטורי העשן העולים מן המים ינוע אופני וגלגלי הכלים ויטחנו החיטים, אם יש למצוא היתר שיוסקו ע"י פועלי א"י בשבת:
תשובה הנה מצד הדין מצינו בכל מלאכת ישראל הנעשות ע"י גוים בשבת ב' דרכים להתיר, האחד היא אי נוטל הגוי חלק מריווח המלאכה דאז אדעתא דנפשיה קאעביד, והיא אריסות בשדה ומרחץ שנוטל חלק שליש או רביעי. והשני הוא קבלנות שכל הריווח לישראל, אבל כל המלאכה מוטלת על הגוי דאז אין מרוויח הישראל ע"י עשייתו בשבת והגוי אדעתא דנפשיה קאעביד שיהי' לו עי"כ עת פנוי בימות החול, ולא התירו ב' הדרכים האריסות והקבלונות אלא בשדה ורחיים דלאריסותי' קיימא ולא במרחץ משום מ"ע וחשדא דיאמרו שכיר יום היא ובקבלנות בבנין בית פליגי הרמב"ם והרא"ש רסי' רמ"ד, אבל קבלנות במרחץ כ' הב"י בשם מהרי"א בסי' רמ"ג דמדינא אסור דישראל מרוויח במה שניסוק בשבת דאם לא יוסק היום לא יושלם חסרונו במה שיוסק למחר כיון דבלא זה ג"כ יוסק למחר והגוי לא עביד אדעתא דנפשיה כלל דאם גם ימנענו הישראל להסיק בשבת לא יפסיד כלום משכרו והב"ח השיג עליו דא"כ גם ברחיים לתסר וכ' המג"א עליו שבאמת כן היא דלא הוזכר ההיתר ברחיים כ"א בשכירות או באריסות ולא בקבלנות ולכאור' קשה לשי' הרי"א דהא ההיתר דרחיים לא הוזכר בגמר' רק דהפוסקים השוו לדין דשדה כיון דקיימי ג"כ לאריסות והנה הט"ז רס"י רמ"ד כ' דאף דחזינן דאף בית בונין בקבלנות מ"מ אינו דומה לשדה דבשדה יש ב' דרכים להיתר הא' אריסות והשני קבלנות ואין בו רק דרך א' לאיסור דהוא שכיר יום ולכן יותר יותלו בדרך המותר משא"כ בבית דאין רק ב' דרכים א' לאיסור וא' להיתר לכן חיישינן עכ"ד. וא"כ אי נימא דברחיים הקבלנות אסור מצד הדין א"כ יש ברחיים בי צדדים לאיסור הא' שכיר יום והשני קבלנות ורק דרך א' להיתר ויותר גרוע מקבלנות בית, ומנ"ל להפוסקים להשוותם לשדה ולא לבית, וגם במרחץ למאי צריך הגמרא לומר דאריסות למרחץ לא עבדי אינשי הא אי נמי הי' דרכו של המרחץ ליתן באריסות כמו שדרך הבית להבנות בקיבולת מ"מ כיון דלמהרי"א קבלנות במרחץ אסור מדינא ואין בו אלא צד א' להיתר דהא אריסות דעובד לעצמי, אבל הב' דרכים אם עובד לישראל בעלו בין הוא שכירו ליומו בין הוא שכיר לשנה אסור ושפיר חיישינן לחשדא וצ"ל דמהרי"א לא סבר להא דטו"ז דגם אי יש כמה צדדי' לאיסור אי יש מקום לדונו לכף זכות אין בו משום חשדא, וכעין דברכות דף ח' בעובר אחורי ביהכנ"ס דאי איכא פתחא אחרינא ל"ל בה, והא דלא תלינן בבנין בית בקבלנות משום דיותר שכיחא שכירי יום ממקבלי קבולות, אבל אריסוי במרחץ לא שכיחי כלל, ובשדה וברחיים האריסות שכיח טובא:
אבל קשה על סברת מהרי"א וביותר על המג"א שהשיג על הב"ח שבאמת גם ברחיים לא הותר קבולת לשנה וכי הי' נעלם מהם דברי הרי"ו שהובא בב"י באותו סי' דרחיים של מים מותר לתנם לגוי בקבלנות וכוונתו לשכיר שנה דאל"כ הי"ל לומר דמותר באריסות וכן סובר הב"י בפירושו שכ' עליו שהוא כדעת המתירין בקבלנות ולא כדעת הרמב"ם ואי היה שכירתו שיטול מכל איפה ואיפה כך וכך דהוי אריסות הלא זה גם להרמב"ם שרי, ואין לתרץ דשאני רחיא דמיא דלית ביה מלאכה דאורייתא כמ"ש המג"א בסי' רנ"ב והוי אמירתו שבות דשבות וסובר דרחיא הוי במקום פסידא וסובר ג"כ כאותו שיטה דשבות דשבות במקום פסידא שרי והא דלהרי"א אסור היינו ברחייא דידא דהוי מלאכה דאוריי' דא"כ למה שרי הרי"ו דוקא בקבלנות הו"ל להתיר ג"כ ע"י שכיר יום דהא להרי"א אין חילוק בין שכיר יום ובין שכיר שנה ברחים, ועוד דא"כ דהוי מקום פסידא למה כ' הב"י דלהרמב"ם הי' אסור הא במכס כ' הב"י דאף שהוא בפרהסי' מ"מ משום פסידא שרי וצ"ע לכאו':
והנלע"ד בזה דהנה יש לדקדק על מ"ש המרדכי בשם הר"ם בטעמא דמכס בקבלנות משום פסידא דממונא דאדם בהיל על ממונא ודמי למה שהותר בר"פ מי שהחשיך ולא קאמר בפשיטות משום דהוי שבות דשבות דמותר במקום פסידא דהא בטעמא דכתב הוא להיתר כבר נפל ברברוותא בפלוגתת הראשונים דקדמו להר"ם טובא והובא דעותיהם בטוש"ע סי' של"ד במקו' דליכא למיחש שיבוא לידי אי' תורה ולא קאמר הטעם הפשוט, אף שגם בזה מצינו פלוגתת האחרונים אי שרי במקום פסידא, פלוגתת' תלי' אי גרסי' ברמב"ם דהובאו בסי' ש"ז סעי' ה' בשבות דשבות "בצורך גדול, כגיר' הראב"ד והר"מ לא גרס לי' אבל הר"ם הבאו דבריו במרדכי עירובין פ' הדר דמביא ראי' מדברי הרמב"ם אלו לדבריו שם והביא הגרסא דהראב"ד דמותר לצורך גדול:
לכן נ"ל דסובר הר"ם דלא חשבי' לכל יום ויום בפ"ע דליהווי עי"כ הפסד קרנו וכאשר הי' סבור להרב המג"א בתחילה אלא סובר דגם מניעת ריווח להפסד יחשב, וכמ"ש הר"ם בפ"ב דמ"ק על הירושלמי שהובא שם ברי"ף דהדא שיירתא שרי למדבק מני' במועדא דשמעיני' מיני' דדוקא רווחא דבאה ע"י טרחא הוא דמניעתו לא הוי דבר האבוד אבל רווחא הבאה לאדם בלי טרחא כגון מו"מ מקרי המניעה ממנו דבר האבוד, לפי שעסקיו בסחורה לקנות בזול ולמכור ביוקר היא חיותו ואיליו הוא נושא את נפשו וכן פסקינן בסי' תקל"ט [אף שהר"ן גופא בפ"א דמ"ק הביא חולקים על זה] ולענ"ד להביא ראיה ברורה לזה דאף הפסד ריווח שמצפה עליו והוא מחייתו דחשיב כהפסד קרנא הגמר' ערוכה מסוגיא דפרוקה וטעונה ב"מ דף ל"ב דפריך הגמרא וטעונה אין בה חסרון כיס מי לא עסקינן דאדהכי והכי בטיל משוקי' וכו' וקשה עכ"פ איכא ק"ו דפריקה איכא חסרון קרנא ובטעינה לית ביה אלא חסרון רווחא וע"כ מוכח דאין חילוק בזה ובכל מקום שאמרו שמותר משום פסידא שרי גם כשהוא מניעת הריווח אבל לענין היתר שבות דשבות דלא מצינו שהיתורו משו' פסידא רק הוזכר דהותר לצורך גדול וצורך גדול אינו אלא שלא להפסיד מקרנא, ותדע דהרי לא התירו ברסי' ש"ז לתת מעות לעכו"ם מערב שבת לקנות ביום ש"ק משיירא, ובזה יש לי לפרש מ"ש הרא"ש ב"מ פ' הפועלי' על אבעי' הגמר' באומר חסום פרתי ודש בה אי דמי לשבת דמכאן פסק ר"ס גאון דאסור לומר לגוי ערב שבת הילך מעות וקנה בשבת כמו בחסימה דאינו דש מיד יעי"ש. ובאמת הדבר מבואר באגרות דבעי' קצוץ וראי' זו הובא בהה"מ רפ"ו מה' שבת ונראה דלכאור' יש להקשות על לשון הרס"ג דאסור לומר קנה בשבת הלא אפי' לא הי' מצווהו לקנות דווקא בשבת ג"כ אסו' בערב שבת כדמוכח באגרות דרק בד' וה' שרי וצ"ל דהרס"ג בקצץ לו שכר מיירי דבזה אי לא הי' קובע מלאכתו בשבת היה מותר ודינא דרס"ג לא דמי כלל לדינא דהרמב"ם רפ"ו דהרמב"ם מיירי בסתמא בלא קצץ והרס"ג מיירי בקצץ וקובע מלאכתו בשבת והנה על דינא דרס"ג כ' הנמ"י דיש להביא ראיה מר"פ מי שהחשיך דס"ל כשיט' רש"י במתני' שם דמבע"י מיירי והרא"ש ר"פ מי שהחשיך, דא"כ מאי פריך הגמ' מ"ט שרי רבנן לתת כיסו לנכרי והא ב"ה מתירין כולן עם השמש וע"י קציצת שכר שרי עכ"ד ותמוהי' הם דבעורות לעבדן אין קובע מלאכתו בשבת לכן שרי בקצץ, ושפיר מביא הנמ"י ראיה לרס"ג דבקצץ וקובע מלאכה בשבת ג"כ אסור מע"ש, אבל התם שרינין דין זה במקו' פסידא וה"א דהה"נ לשתרי ולומר לגוי לקנות בשבת ביום השוק או משיירא שתעבור דהפסד ריווח כהפסד קרנא ע"כ הביא מחסום פרתי ודש בה דאי הי' דש בעצמו היה אסור לו לחסום פיה והיתה אוכלת ע"כ מצווה לגוי כדי שירוויח את אכילת הבהמה וקאמר דבכה"ג בשבת הי' אסור ותימה גדולה על בעל המל"מ פ"ו מה' שבת שכתב על דברי מהר"א ששון דמפרש דברי הב"י בדינא דמכס דלתי' הא' דאינו צריך לפסידא אלא להתיר אמירה לגוי במלאכה דאורייתא ולתי' הב' אפילו במלאכה דרבנן דברמב"ם אין מפורש לאסור שבות דשבות אלא דוקא בשבת אבל ליתר בע"ש לעשות שבות דרבנן זה תליא בשני תירוצי הב"י וכ' המל"מ עליו דאף דברמב"ם אין מפורש דין זה הא כ' כן הרא"ש בשם הרס"ג וכן הסמ"ג כ"כ, ע"כ נד מפירושו של הרא"ש ותי' דכל הפוסקים לא מיירו אלא בגוי דעושה המלאכה אדעתא דישראל אבל בנדון דהר"ם דקבלת המכס היתה בקבולת דאדעתיה דנפשיה קאעביד רק שקובע מלאכתו בשבת ובזה אי לא הי' מקום פסידא ולא היתה אלא מלאכת שבות מסתפק הב"י אי אסור היא עכ"ד וכפל ושילש ספק זה שם ולפ"מ שכתבתי הלא מוכרח מרס"ג דמיירי ג"כ בקצץ דאדעתי' דנפשיה קא עביד ואסור משום דקובע מלאכתו בשבת והסמ"ג והסמ"ק והמרדכי הובאו דבריה' בש"ע סי' רמ"ה סעי' ה' דמותר לתת לגוי בע"ש בגדי' למכור אם קצץ לו שכר ובלבד שלא יאמר לו מכור בשבת, אלמא דגם שבות דשבות מע"ש ובקציצה דאדעתי' דנפשי' קא עביד אסור לקבוע יום השבת למלאכתו דאין לומר דלתירץ הראשון שבב"י התם נמי איכא מלאכת הכתיבה דהא הישראל אינו מצווהו לכתוב ולא דמי למכס דהתם אי לא יכתוב לא יקבל המכס וכאשר ביאר הנוב"י מהד"ת,
הנה הוכחנו דלא הותר שבות דשבות משום פסידא לחודא רק אם הוא מפסיד מקרנא, אבל נראה לענ"ד אי הא דשרי לי' רבנן אינו רק משום דחסו עליו שלא להפסיד, כ"א מחשש שאם לא יתירו לו יעבור על אי' דאורייתא או על איסור חמור מזה כגון ההיא דר"פ מי שהחשיך דמתוך שאדם בהול על ממונו לא יעמיד עצמו וכן בהפסד שבא עליו בפתאום כגון ההיא דסי' ש"ז סעי' י"ט דבזה אי נמי לא היה אלא הפסד רווחא ג"כ היינו מתירין לו ודווקא במציאה שלא עמל בו ולא היה דעתו עלי' מעיקרא ורק במקרה לכן יכול האדם להעמיד עצמו אבל במי שקנה רחיים או שכר ארענדא להחיות בו נפשות אנשי ביתו ואי ימנע ממנו הרווח של אותו העסק מאין יביא טרף לביתו וודאי שאדם בהול על הריווח של העסק ויש לחוש על התבהלותו [ודומה למ"ש בסי' תקל"ט במג"א סק"ט לחלק בין מציאה להרווחא הבא ע"י מו"מ עי"ש] ולכן בנדון דהר"ם אי לא הי' קבולת לתת לו מכל מאה שתגבה לא הי' שרי אף דהוי שבות דשבות לתי' הב' דב"י משום דגם שבות דשבות לא הותר בהפסד הריווח אבל בקיבולת שאדעתא דנפשי' קא עביד וליכא כ"א משום דקובע מלאכתו בשבת וע"ז מביא ראיה מר"פ דמי שהחשיך דהתם ג"כ בקצץ מיירי וכמו שכתבתי לעיל לתרץ קושי' הרא"ש דג"כ אדעתי' דנפשי' קאעביד רק דהוא קובע מלאכה בשבת והתירו לא משום דחסו על הפסדו כ"א שלא יעבור מחמת התבהלותו על אי' חמור וזה ג"כ בהפסד רווחא והנה בהא דמחלק המהרי"א בין שדה למרחץ דבשדה מותר הקבלנות מדינא ולא במרחץ ע"כ דאין הישראל מצווהו לעבוד עבודתו בשבת דזהו גם בשדה אסור מדינא רק בסתמא מיירי ובמרחץ אף שהישראל לא ציווה לו להסיק בשבת מ"מ כיון דלא נהנה הגוי ממלאכה זו רק הישראל הוי כגוי שעשה מלאכה מעצמו לצורך הישראל דאסור ג"כ דכן קי"ל בסי' רנ"ב דרק בקצץ אי רואה שהגוי עושה בשבת א"צ למחות אבל בחנם צריך למחות כן הה"נ והטעם מבואר בסי' שכ"ה מחשש שאם נתיר מה שהגוי עושה מעצמו יאמר לו לעשות כן, והוי כעין גזירה לגזירה, דהא דאסרו חכז"ל לומר לגוי לעשות מלאכתינו כ' הרמב"ם רפ"ו דהיא כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן ובגוי שליקט פירות לעצמו אין האיסור משום שמא יעלה ויתלוש כמ"ש הרשב"א בחידושיו לשבת דף קכ"ב דדוקא בפירות הנושרין דממילא קאתי' אי שרית לי' אתא למיעבד בידים דמחלף לי' אבל מידי דלא אתי ממילא אלא תלי' במעשה ויעשה ע"י גוים בשביל גוים שרי דליכא למיגזר דישראל בגוי לא מיחלף אבל כשעושה בשביל ישראל אי שרית לי' אתי למימר לי' עכ"ד אלמא דבגוי שעושה מעצמו האיסור היא רק מגזירה דאמירה ואמירה מגזירה דיעשה בעצמו וגם במלאכה דרבנן אסור דהא גוי שהביא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו וה"ה בכל מלאכת דרבנן שצריך הישראל הרואה למחות אף דהוי כעין גזירה לגזירה בדרבנן, אבל בזה מצינו קולא במקו' הפסדא דגוי שבא לכבות א"צ לומר אל תכבה והא דהקשו תוס' בשבת דף קכ"ב ד"ה ואם בשביל ישראל אהא דנכרי שהדליק נר בשביל ישראל אהא דא"צ לומר אל תכבה, ולא חלקו דשאני התם דהוי משאצל"ג ובמקו' פסידא, די"ל דהי' קשה להו אגוי שהביא מחוץ לתחום ואית ביה לצורך סעודת שבת ועונג יו"ט דלצורך דבר מצוה הותר ג"כ מה דהותר במקום פסידא, ולפי"ז י"ל דהה"נ דגוי העושה מלאכה מעצמו במלאכה דרבנן במקום דאיכא הפסד רווחא דשרי, ולכן ברחיא דמיא אי לא הוי בקיבולת כ"א שכירי יום דהוי שבות דאמיר' לנכרי ממש בשבות דרבנן דלא הותר אלא לצורך גדול דהיינו הפסד קרנא, אבל קבולת דלא הוי אלא גוי שעושה מלאכה מעצמו דהותר במקום פסידא שא"צ למחות דאפי' בהפסד דרווחא ג"כ שפיר וכמ"ש למעלה כן נדחקתי להשוות דעת הפוסקים שלא יחלקו אהדדי:
עכ"פ אי דברי כנים או פליגי האחרונים הר"י אבוהב והמג"א על הרי"ו ונקטינן להלכה ולמעשה כדעת האחרונים א"כ בנ"ד אסור מדינא שיוסק הפאבריק של הדאמפפמוהלט ע"י גוים המושכרים לכך בכל השנה וגרע עוד עי"ז נידון זה כיון שהאומנים נוטלים העצים והפרמים להסיק מבעל הפאבריק א"כ הוי כאלו צווה להם בפירוש ולא כמי שעושה מעצמו כמבואר בהגה"מ ובהגמוי' המבואים באחרונים בסי' רנ"ב ובסי' רע"ו:
וכיון שזכינו לדין דאסור לעסוק בפועלים שכירי שנה גם באריסות דהיינו שיתנו דמכל איפה ואיפה שיקבל משכר הרחיים יקחו הפועלים מדה א' ג"כ אסור דאף שאי אפשר שיתעסק בשכירי יום בשאברוק כזו אבל שכירי שנה שנה שכיחי טובא וכיון שכל העסק בבית הישראל גם לוקחים העצים להסיק מבעל הרחיים וכשאין מביאין לפאבריק לטחין יטחנו חוטיו של בעל הרחיים, וא"כ הוי פרהסיא דאסור משום מה"ע דיחשדוהו דעוסק בשכירי יום דאף דבש"ע איתא דרחיים דינו כשדה דדרכו באריסות היינו רחי' דמיא או דידא אבל רחיים של הדאתפתאשינעו הלזו ידוע לנו שאין דרכם באריסות וכל אותן שישנם במדינתינו הפועלים שכורים הם בשכר קצוב לשנה ואי משום פסידא הלא גם במרחץ איכא פסידא ולא חשו להו והנה הרא"ש כ' בפ"ב דב"מ סי' כ"ט דהתיר הר"ם ז"ל כשיש רוב חלב בבהמה ומצטערת בכך לומר לגוי לחלוב לבהמה וליטול החלב לעצמו דצער בע"ח דחי לאמירה לנכרי עכ"ל, וקשה הא כיון שהגוי נוטל החלב לעצמו א"כ הגוי אדעתא דנפשי' קאעביד ומה צורך לדחות את האיסור, ואפשר לפרש עפ"י מ"ש בתשו' תנחם עזרי' סי' קי"ב שישראל שיש לו בהמה חולבת והחלב מחציתה להאריס דצריך להפקיר הבהמה או שיקבל הארוס כל אחריות בשבת על עצמו עכ"ד והמג"א בסי' רמ"ו סק"ז תמה ע"ז דהא מותר לחלוב משום צער בע"ח, והא"ר בסי' ש"ה מתרץ דמיירי שהבהמה אינה מצטערת כל כך, והנה לענין השבות דאמירה לנכרי שיחלוב דהוא משום מפרק תולדה דדש מאי מהני שיפקיר לבהמה או קבלת האחריות וכי מותר לצוות לנכרי לעשות מלאכה בדבר שאינו שלו אלא וודאי דסובר הרמ"ע דמלבד מלאכת החליבה אית בחולב גם איסור דמשתמש בבע"ח דהא אפי' בצדה אסור להשתמש וכיון דהבהמה שלו אם רוכב עלי' איכא משום שביתת בהמתו, אף דהחי נושא את עצמו ואין בו אלא משום שבות ובבהמה לא גזרו כמ"ש המג"א סי' ש"ה סקט"ו ומש"ה א"צ למנעו למשרתו גוי שרוכב עליה כשמוליכה להשקותה אבל מ"מ מודה דאסור לו לצוות שירכב עליה והכא מצווה להאריס שיחלוב לכן צריך להפקיר אבל המהר"ם דמיירי אם מצטערת הרבה לכן לא הצריך שיפקיר הבהמה כי מצוה דצער בע"ח דוחה לאיסור זה שמצווה לגוי לשמש בבהמה שלו, אמנם זה דוחק גדול שמשמעות לשון דמהר"ם דדוחה לשבות דאמירה לנכרי ולכאורה הי' נראה כיון דקי"ל דאף בקצץ אסור לעשות המלאכה בבית ישראל דמחזי כשלוחו לכן כיון דהבהמה הנחלבת עומדת בבית בעליה ואפ"ה שרי לגוי לחלוב אותה ואין ההיתר אלא משום דנדחה האיסור מפני צער בע"ח, אבל ראיתי שבספר התרומה הובא מקצת לשונו במג"א סי' רמ"ז שכ' הא דבתיקון בגדיו לא שרינן בקצץ בעומדת בבית ישראל כיון דמנכר דבמלאכת ישראל קאעסיק ובאגרת שרינן בקצץ אע"ג דכתב ישראל היא נישא מנכר ג"כ מעשה ישראל דהחילוק היא דבבגדים הישראל נהנה מגוף המלאכה שנעשה אבל באגרת אין הישראל נהנה מגוף ההוצאה וההולכה עכ"ד, וזה נ"ל הטעם שכ' הר"ם שיטול הגוי כל החלב לעצמו ולכאורה אם יטול חלק ממנו כארוס שליש או רביע ג"כ אדעתי' דנפשי' קא עביד אבל לפי סברת התרומה א"ש דאם גם ישראל הי' נהנה מגוף המלאכה לא הי' שרינן אף דגוי עביד אדעתי' דנפשי' כיון דהבהמה עומדת בבית ישראל, אבל עתה דנותן לו כל החלב ואין הישראל נהנה כלום למה צריך לדחייה, ובפשוט הי' נראה דהא דשרי ליתן בגדים לכובס בקצץ היא דוקא בע"ש אבל בשבת וודאי לא והטעם דאף דגוי עבד לנפשי' הלא גם אמירה הילך בשר ובשל לעצמך אסור כדאיתא בש"ע ססי' ש"ז, וגם זה אינו לוח לי דהטעם דאסור ליתן בגדים בשבת היא משום דנהנה מגוף המלאכה וגוף המלאכה בשליחותו נעשה, רק התיקון בשבת הגוי עושה לנפשי' להשלים פעולתו, ובהילך בשר ג"כ הישראל נהנה כמ"ש המג"א דכיון דנותן לו בחנם ע"כ ניחא לי' שיאכל אבל הכא דאין בחנם נותן לו דשכר טרחתו הוי כאומר לו בשל בשר שלך היא, לכן נ"ל דהטעם דהר"ם דלא הי' מתיר אי לאו דצער בע"ח הי' דוחה משום דכיון דניכר הדבר שבמלאכת ישראל היא עוסק ואין ידוע לכל שנותן לו כל החלב בעד שכר טרחתו שאין דרך לתת כ"כ ואי לא הי' נותן לו כל החלב או מחירו שהי' הישראל נהנה מגוף המלאכה הי' אסור לכן אף דבאמת לוקח הגוי כל החלב אסור משום ת"ע וחשדא אף דבכלים לכובס מהני הקצץ ולא חיישינן לחשדא דבחנם התם לא מנכרא מלתא שבמלאכת ישראל עובד, ובאגרת דכתב ישראל הוא נושא ומנכר מלתא ואפ"ה שרי' בקצץ נ"ל דהיינו דוקא כיון שאין ידוע שלא ימצא מי שנשלח איליו או הבי"ד בביתו ויצטרך לילך אחריו בשבת משא"כ בזה דבוודאי נעשה המלאכה בשבת ומנכר מלתא דנעשה בשל ישראל וכל ההיתר היא נתינת החלב לו ואיכא למיחוש משום חשדא, והנה בסי' של"ב הובא בש"ע דבהמה שאחזתה דם דמותר לומר לגוי להקיזה אם יש ספק שתמות אי לא יקיזה ומטעם דאדם בהול על ממונא ואי לא נתיר ע"י גוי יעשה בעצמו וקשה הא גם אם ידוע שלא תמות למה לא נתיר אמירה לגוי להקיז כדי לרפאותה ולהקל צערה משום צער בע"ח הלא גם חולב הוא מפרק תולדה דדש כמו חובל, ולשי' הר"ם דבעי' דוקא שיהי' כל החלב לגוי א"ש דלא התירו כאן בחולב אלא משום דגוי אדעתא דנפשי' קא עביד דכל הנאת המלאכה ואין בו אנא משום ח"ע וחשלא אבל המחבר דנקט בסי' ש"ה בדיעה ראשונה דמותר לחלוב ע"י גוי אף שאין החלב של גוי והתם פ' דדוקא בספק אי תמות, ונראה דבסי' ש"ה מיירי בקצץ דאומר לו כל החולב אותה לא יפסי' והתם בחנם מיירי דבספק אי תמות מותר אפי' בלא קצץ, כן נ"ל לחומר הנושא לא ראיתי מי שהרגיש בסתירה זו:
תבנא לדינא אם יתנה בעל הרחיים לתת לפועליו האומנים חלק שליש או רביע מכל מה שיקבל בשכר הטחינה דשרי מצד הדין, אמנם נראה דדוקא אם נותן להם חלקם בחיטים שירוויחו בשותפות אבל לא הותר לתת להם דמי מחירם שכן כ' הב"י בסי' רמ"ג דתוס' ע"ז כ' דלהכי מותר אריסות שדה כיון שאינו נוטל מעות בשכרו אלא נוטל בגוף השדה וסיים דכן ברחיים מותר אם נוטל חלקו בקמח ולא במעות וכ"נ ממ"ש הכלבו בשם הרי"ף והסמ"ק והגמיי' בשם ס' התרומה ודין תנור ג"כ בנוטל מגוף הפת חלקו, וסיים הב"י שאין דעת הרמב"ם כן מדלא חולק בכך משמע דכמו דברחיים ותנור שרי חלקו בפת וקמא כן במרחץ [אי לא משום מ"ע] בנוטל חלקו במעות ריווח של המרחץ עכ"ד, אבל משמע דבזה אין חולק דבתנור ורחיים דגוף הריווח הוא הקמח ופת דלא שרינן אריסות אלא אם יטול חלקו בגוף הקמח והפת דאז הוא כשותף, ונראה לענ"ד לפרש דברי המג"א בסי' רמ"ה סק"ו דאם האופה נוטל חצי הריווח לא בעי התנו מעיקרא ובנוטל חלקו בימים בעינן התנו מעיקרא ונתקשו בו הא"ר והפמ"ג נראה דאף דשני הפנים שריין הא' שנותן להאופה חלק מהריווח בכל יום דהיינו שנותן לו חלקו בפת, והשני שהגוי נוטל חלקו ב' וג' ימים והישראל ג"כ ב' וג' ימים כמ"ש המג"א בסק"ג, אמנם זה דוקא אם מתחלה כשקנה התנור ושכר לזה האופה שכרו מתחלה עד"ז המותר, אבל אם מתחלה הי' הגוי מושכר לו לשנה בשכר הקצוב דאז אף דמיירי שם במקום דמותר להשכיר תנור שדרכו באריסות] הי' אסור לאפות בשבת וכשי' המהרי"א כיון דישראל נהנה ולא הגוי ובאמת לא הניח לאפות בשבת, ואח"כ כדי שלא יפסיד ימות השבתות החליף משכורת האופה לדרך א' מאופנים המותרים, זהו מקרי לא הותנו מעיקרא ויש חילוק אי השתנותו היתה שעכשיו נוטל חצי הריווח בפת גופא בכל יום א"כ נעשה שותפו ויצא ג"כ מידי חשדא דהכל רואים שנשתנה למעליותא דמתחלה לא פת היתה משכורתו, משא"כ אי עכשיו נוטל זה ג' ימים וזה ג' ימים וא"כ הבאים לאפות בימים השייכי' לישראל ורואין שכל הככרות הריווח באים ליד הישראל, ויראו אח"כ שגם בשבת נאפה שם ע"י שרואין העשן יוצא ואין היכר להם שזה החליף משכורת פועליו ויחשדו אותו שאף שלפנים הי' נזהר בכך ולא הי' מניח לאפות בתנורו עכשיו רות אחרת עמו לרעה ע"כ בעינן דוקא התנו מעיקרא שמתחלת ביאת האופה לשירותו התנו לו בכך דאז לא חיישינן לחשדא כיון דדרכו של אותו מקום בכך, כן נלענ"ד נכון:
וא"כ כל האיסור כאן אם יתנה עם פועל האומן שיתן לו מגוף החיטים שיבואו בריווח שכר הטחינה את חלקו בשכרו היא רק משום מ"ע כיון שאין דרך פועלי הדאמפפמיהלן ליטול שכר כזה, ואפש' לנו להמציא מקום להיתירא, דהנה בעל החו"י שאל מאת בעל עה"ג אי מותר לצוות לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות מלאכה והגאון בעל עה"ג הביא ראיות לאיסור והנה אי ראייתו אינה מוכרחת אבל דינו אמת דלא עדיף משבות דשבות דג"כ אסור, אבל זה נלענ"ד דבמקום דמותר שבות דשבות דג"כ מותר אמירה שיאמר לגוי אחר, והנה הנוב"י במדה"ת סי' כ"ט נסתפק מאד אי איכא מקום דמותר מצד הדין רק משום חשדא דיחשדו אותו שנעשה בדרך האיסור ודרך האיסור היא רק שבות דשבות דאמר לנכרי שיעשה מלאכה דרבנן קודם שבת דלא חיישינן למ"ע כזה. וסמך ע"ז בנידון שלו משום שנ"ל כן להלכה ולא למעשה בדבר אחר, והנה אין להביא ראיה לדין זה ממ"ש הט"ז בסי' רמ"ו ס"ק ג' ובמג"א שם ס"ק ו' דאף לדידן דל"ל רה"ר אסור להשאיל כלי לגוי בשבת משום שיחשדו אותו שיצווה אותו להוציאו דהתם החשד היא דעבר על שבות דשבות בשבת עצמו וספיקו דהנוב"י היא אי לא נחשוד אותו רק שעשה כן בע"ש, ואין להביא ראיה משיטת המג"א דרחיים של מים אינה אלא משום שבות וא"כ למה כתב הב"י בסי' רמ"ד על הר' ירוחם דמתיר קבלנות ברחי' דמיא דהיא כדעת מתירין דלדעת הרמב' חיישינן לחשדא, אלמא דאף בשבות דשבות חיישינ' ג"כ למ"ע די"ל כיון דחושדין אותו בשכירי יום ודרכן של שוכרי שכירי יום היא לשכור בכל יום ויום את פועליו וא"כ יש לחשדו ששכרו בשבת ואדרבא יש להביא ראיה להתיר ממ"ש רש"י במ"ק דף י"ב אהא דמקבלי קבולת דאסור משום דידעו כ"ע ואמרו היום בשבת יהיב ליה עכ"ל ואינו מובן לכאורה דהא אף אי קודם שבת יהיב לי' כי עביד בשבתא בשליחותא הוא אי מצווהו לעשות בשבת ולומר דדעת רש"י דאפילו היא דבר שדרך לתת אותי בקבולת ג"כ אסור מה"ט דא"כ גם שדה באריסות יהא אסור מחשש זו, אלא נ"ל דסובר רש"י מדלא חילק אם קבל ע"ע מלאכה שאסורה מה"ת או מלאכה שאינה אלא משום שבות דרבנן ובשכר יום במלאכה דרבנן הוי רק שבות דשבות דלא הוי חיישינן למ"ע אם לא שנחשוד אותו שעשה כן בשבת וכן יש לה"ר מלשון ספר התרומ' שהובא במג"א סי' רמ"ז ס"ק ב' שכתב דלכן באגרות בעינן קצץ דאל"כ כיון שכתב ישראל הוא נושא וניכר מעשה ישראל יאמרו בשבת נתן לו להוליך עכ"ל. ולא כ' בפשיטות שיחשדוהו שצווה לו להוליך בשבת ובמקום אשר כתב שיאמרו בשבת נתן לו להוליך הי"ל לכתוב שיאמרו שנתן לו להוליך בשבת, ולפמ"ש ניחא כיון שאמיר' לנכרי לילך חוץ לתחי' היא שבות דשבות ולא חיישינן לחשדא בשבות דשבות אם לא החשד היא דנעשה בשבת עצתו ובטעמא דמלתא לא כמ"ש הנוב"י משום דשבות דשבות גופא חידש היא בע"ש אלא העיקור היא דאמירה לגוי בע"ש שיעשה בשבת היא רק גזירת חכז"ל משום דעושה הגוי שליחותו דישראל כמ"ש רש"י ר"פ מי שהחשיך כיון דלשיטתו מבעוד יום נתן כיסו לגוי ומצד הדין אין שליחות לגוי רק דחכמים החמירו ואם אמר שיאמר לגוי אחר מאחר דקי"ל דאף גוי לגוי אחר אין נעשה שליח לכן הוי שבות דשבות אבל אמירה לגוי בשבת עצמו לא מבעי' לשיטת הסמ"ג דדאוריי' היא אלא אף לדידן לזו משום שליחות היא אלא מטעם דממצוא חפצך ודבר דבר כמ"ש רש"י דף ט"ו דמדברי קבלה היא דחמור:
ואחר כל הדברים הנאמרים זאת העצה היעוצה שבעל הרחיים לא ישכיר את כל הפועלים הנצרכים להעסק ההוא כ"א את האחד המיוחד שבהם הגדול מכל אחיו הפועלים אתו, הוא הנקרא "ווערקמייסטער" וכל תנאו של בעל הרחיים יהי' לבד עם זה הפקוד על כל העסק, והפקיד הזה הוא ישכור לו פועלים העוזרי' אותו וישלם להם מכיסו, ושכר הפקוד הלזה יהי' נטילת שכר מגוף החיטים שיורווח ע"י העסק וכיון שהפקוד הזה אינו מסיק התנור בעצמו וגם אינו נותן החיטין לתוך הרחיים בידו ממש ואינו עושה שום מלאכ' דאורי' בציוו ישראל רק מצוה למלאכת הכבידות להעשות ע"י משרתיו עושי רצונו הוי רק שבות דשבות וכיון דתנאו עם זה הוא קודם שבת וליכא אלא ת"ע בשבות דשבות שנעשה קודם שבת שבזה מצינו שהקיל הנוב"י בעת הצורך ואנחנו מצאנו קצת ראיות להקל והיא באמת במקום פסידא ובל"ז הישראל אינו דר בבית שבו הפאב- ריק וכל שכיניו ואנשי עירו יודעים שאין לו עסק עם כל הפועלי' רק עם זה הפקוד על כל, וכל העסק נחתך עפ"י זה הפקוד וכי שותף הוא בנטילת גוף הריווח ע"כ לדעתי יש להקל:
ובשארי המאשינען שנתחדשו בזמנינו לקצור ולדוש התבוא' באלו א"צ לפנים כי בלא זה המנהג בכל הגלילות לתת להקוצרים חלק בגוף התבואה חלף עבודת' ואין בהם שום נדנוד איסור לא מדינא ולא למ"ע:
וע"ד קושיתך על תוס' ע"ז דהקשו על הא דמסקינן שם שכירות לא קני' מהא דגבי אונאה אמרי' שכירות ליומא ממכר היא והקשית דנימא דהשוכר קונה קנין הפירות והגוף של המשכיר, לכן אם שכר נכרי בהמה מישראל כיון דהגוף של הישראל מצווה הוא על שביתתה ולק"מ וודאי למ"ד ק"פ כקה"ג דמי א"כ אי היה הק"פ נקנה לגוי השוכר שוב לא מיקרי שורך דישראל דהא אין בעל קה"ג יכול למוכרו, אבל באחת קי"ל בח"מ סי' רנ"ז דקה"פ לאו כקה"ג דמי לכן א"א לקנות קה"פ לחודא דהא הפירות אינן בעולם ולא מתפיס הקנין בדבר שלב"ל ולא קנה אלא שעבוד הגוף לפירותיו ושיעבוד לחוד אינו נמכר דאין קנין לחצאין רק אם שיירי קה"פ לעצמו אמרינן דבעין יפה משייר ושייר ג"כ מקו' הצמוח כדאיתא בטוש"ע סי' ר"ט ובקה"פ כזו פליגי ר"י ור"ל אי הוי כקה"ג אבל אי הי' הגוף נקנה לאחר לפי שעה אף דהגוף חוזר לאחר זמן דלא הוי אלא כקה"פ כמ"ש הר"ן נדרים ד' כ"ט וודאי דבאותו זמן דנקנה להאחר לא הי' מיקרי גופו של הראשון, והא דאמרי' קה"פ לאו כקה"ג דמי משום דקי"ל שכירות לא קני' אלמא דאין הגוף נקנה לשעה ולא נקנה בשדה החוזרת ביובל ונכסי מלוג להבעל רק מקום צימוח הפירות וזה לא מעכב הכח של בעל קה"ג וזכותו משאר הגוף, אבל אי הוי קנין לזמן קנין דהוי לן ראיה דשכירות קני' באמת הי' קה"פ כקה"ג, והנה אם קנה הפרה לפירות היינו לגיזותיה ולוולדותיה היה נקנין מקום צימוחי הפירות אבל השוכר דלא קנה אלא עבודתה לא נקנה כלל כיון דקנין לשעה לא מהני למידי ושעבודא דבהמה לעבודה הוי קנין לחצאין דלא מהני מדין תורה כמ"ש התוס' ב"ב דף ע"ז והא דמצינו בגיטין דף מ"ב ע"ב ובר"פ המפקיד דיכול להקנות עבד לקנסו ופרה לכפילא היינו לבתר דתקנו רבנן שיעבוד לחצאין, ובזה נ"ל ליישב קושי' המג"א למה ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה הא לחומרא שכירת קניא מדרבנן, ולפי הנ"ל מיושב דוודאי אי הוי אמרינן מה"ת שכירות קונה הוי מוכח דשכירות ממכר הגוף ליומא היא דבלי קנין הגוף א"א להקנות עבודת הבהמה והא דנקנה שדה החוזרת לבעלים ביובל משום דקנה גוף צמיחת הפירות, אבל לפי האמת דמה"ת לא קנה לא הגוף ולא הפירות רק דלחומרא תקנו רבנן דאף דלא קנה הגוף יקנה הפירו' דעכ"פ קנה שישתעבד הגוף לפירות ולכן ישראל ששכר פרה מגוי מצווה מדרבנן על שביתתה כיון דהעבודה שתעבוד הבהמה היא קנוי' לו משא"כ לענין תרומה דכת' התוס' ר"פ אלמנה לכ"ג דאף למ"ד קנין פירות כקה"ג דמי מ"מ מודה לענין זה דאזלי' בין לקולא ובין לחומרא רק בתר קה"ג עי"ש:
מה שנפלאת על דברי הריב"ש שהובא בב"י בבהמה של שותפות דמשמע מיני' דלענין שביתת בהמה ג"כ אינה אסור אלא מלאכת ישראל, לא דקדקת כהוגן דאדרבא משם מוכח להיפוך דלא מתיר בהתנה מעיקרא בשעת קניית הבהמות אלא משום דכשעובד הגוי בשבת אז גוף הבהמה שלו, ולא קשה עליו ממתני' דנדרים ר"פ השותפין דפליגי בכיו"ב אי אמרינן יש ברירה וי"ל דלהכי בנוטל שכר שבת דלא הוי אלא אי' דרבנן לכן מהני התנו דבדרבנן קי"ל יש ברירה משא"כ לענין שביתת בהמה דהוי דאוריי', ובאי' דאוריי' קי"ל דא"ב דלפי המבואר שם בר"ן דלענין זה דהדבר יוכל להיות יום א' לראובן ויום א' לשמעון לא צריכין לסברת ברירה דהוי כנכסי לך ואחריך לפלוני רק דהתם אין השעה מבוררת איזה היא לנודר ואיזה למודר לכן בעי' לברירה משא"כ הכא דמבורר כל יום ויום של כל א' משותפים:
ומה שכתבת להפליא על הב"ח שכ' ג"כ בשביתת בהמה דמהני בקצץ, לא מצאתי בב"ח שכ' כן גבי שביתת בהמה כ"א גבי שביתת כלים כ' זאת ברסי' רמ"ו וגבי שביתת כלים כ' גם הרא"ש דמדאוריי' לא אסור אלא במלאכת ישראל, אמנם אם גם סברת הראשונים יתמהו כל עין רואה מאי שנא שביתת כלים משביתת בהמה הלא הפסוק ובכל אשר אמרתי וכו' קאי אלמען ינוח שורך וכו' והא"ר והפמ"ג לא מצאו מענה והתפלאו מאד, והפכת ושמע את דעתי בזה:
הנה בשמות כ' ששת ימים תעבד וכו' לא תעשה כל מלאכה וגו' עבדך ואמתך ובהמתך וגרך וגו', והנה בביאור הכתוב עבדך ואמתך המה עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות כן מבואר ביבמות דף מ' דהמה מצווים על השבת דילפי' לה לה מאשה ובא הכתוב שהרב ג"כ מצווה על שביתתו ואפי' במלאכת עצמן כ"כ המ"מ פ"כ מה' שבת "ובהמתך" דקרא זו מיירי במלאכה שעושה עם הבהמה והוא לאו דמחמר כן איתא בש"ס, והנה הא דהכריח המ"מ שהאדון מצווה על שביתת העבד ניחא דע"ז דהעבד מצווה ל"צ קרא דלא גרע מאשה אבל מנ"ל דמצווה ג"כ על מלאכת עצמן דלמא אין האדון עובר אלא אם מניחו לעשות מלאכתו ונ"ל דהי' הוכחתו מדאתקש לבהמתך דהיינו מחמר דאין חילוק בין מלאכת עצמו או מלאכת אחרים וגרך הוא גר צדק וג"כ לא צריך קרא על אזהרת עצמו אלא להזהיר את הרב כשעובד עם שכירו ולקיטו הגר ובדברים ה' נאמר ששת ימים תעבד וגו' לא תעשה מלאכה וגו' ושורך וגו' פסוק זה לא מיירי במחמר, רק אתא לשביתת בהמתו ואפי' יוצאות מעצמה ומשאוי עליה או גוי עביד בה מלאכה מצווה הרב עלי' כן כ' רש"י ע"ז דף ט"ו ולבוש ובשמות כ"ג ששת ימים תעשה מעשיך וגומ' למען ינוח שורך וכו' בן אמתך והגר ומסיים ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ובגמר' יבמות דבן אמתך בעבד ערל, והגר הוא גר תושב דאינו מצווה על השבת אבל הרב מוזהר עליהן שלא יעשה מלאכת רבן כ"כ התוס' ורמב' בפ"כ מהלכ' שבת ובטוש"ע סי' ש"ד, והנה יש לדייק דבשארי המקומות כתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכאן כתיב תעשה מעשיך, תו יש לדייק דינוח שורך וחמורך הוא אפילו אינו מלאכת הרב וינפש בן אמתך והגר מיירי דווקא במלאכת הרב והא למען אתרווייהו קאי, ובהדיא כת' הרשב"א בתשוב' סי' י"ט דהשווה הכתב עבד הערל וגר תושב לשורו וחמורו יעיין עליו, ונלענ"ד לבאר עפי' מ"ש הרמב"ן בחי' לתור' ויקרא כ"ג לפרש מה דאיתא במכילתא אין לי אלא דברים שאסורי' משום מלאכ' דברי' שהן משו' שבות מניין דכוונתו אם יעמול אדם א"ע בדברי' שאינן מלאכה מל"ט המלאכו' ויעבוד עבודת הקשות המותרים בכל היום דעובר על עשה דתשבות, דהא לא נח ולא שבת ולא מצא נופש וכ"כ הריטב"א על המפנה חפיציו מבית לבית שאינו בדין שיאסור התורה הוצאה כגרוגרת ויתירה העמל הגדול הלזה, ולדבריהם כיון ג"כ הה"מ ר"פ כ"א מהל' שבת, ולזה נראה ששינה הכתוב דגבי הלאווין נאמר ששת ימים תעבוד ועשית מלאכתיך וכן לא תעשה מלאכה ומלאכה לא נקרא כ"א ל"ט שהיו במשכן, אבל בעשה דתשבות דנצטווה שלא לעמול א"ע ולא יתן מנוחה לנפשו כל היום כתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, ואמר למען ינוח שורך שלא יעמוס עלי' משאת כבידות בחצירו דבזה אף שלא עשתה מלאכה מל"ט המלאכות מ"מ הרי לא נחה ולא שבתה וכן וינפש בן אמתך והגר תושב שלא יטול עליו עבודת הפרך אף שאין מלאכות עכ"פ הרי לא נפש, ולכן אמרי' ביבמות שם או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדיך וגו' הרי עבד מהול אמור ולמה לא קאמר הרי כבר נאמר ל"ת כל מלאכה אתה ועבדך, אלא לפי האמור ניחא דהלאו דל"ת מלאכה קאי על המלאכות האסורות והעש' דינוח לשבות מעמל נפש אף בעבודות שאינן אסורות כשבאין בלי עמל, אמנם נראה דאין עובר הרב על העשה דלמען ינוח שורך כשאינה עושה מלאכה אלא דעמלה נפשה במלאכה כבידה אלא אם המלאכה היא מלאכת הרב כגון שהעמיס עלי' משא כבידה להוליך בתוך העיר המוקפת חומה, אבל במלאכ' דאחריני אין מצווה הרב למנעו כיוון דהשווה הכתוב לבן אמתך והגר דהיינו עבד ערל וגר תושב דאין הרב מחוייב למונעו ממלאכת האחרים, ודוקא אם מחמר אחרי' בהוצאה מרשות היחיד לר"ה אפילו בבהמה דאחרינא דעובר על ל"ת מלאכה ובבהמתך דשמות, או אם עושה בהמתו מלאכה האסורה אפי' אם המלאכה של גוי דעובר הרב על לאו דל"ת מלאכה ושורך וחמורך דדברים דהשווה הכתו' לעבדך המהול ולגר צדק דמצווה הרב אפי' על מלאכה שאינו שלו, כן נראה לענ"ד דהוא הנכון לפי האמת אף שהוא מהיפוך להיפוך מסברת הרשב"א שהוא כתב הביאו הר"ן פ"ק דע"ז דמחמר אחר בהמה הנושאת משא כבידה בחצר עובר על לאו דמחמר וכ' ג"כ בחידושיו ליבמות דף ו' דבמחמר אינו עובר הרב על עשה דתשבותו ואני אומר אפכא על לאו דמחמר אינו עובר כשיטת הר"ן שם, אבל עובר על עשה דלמען ינוח שורך וחמורך וגו':
והנה על מ"ע זו דתשבות למען ינוח שורך ועבדך הערל והגר תושב דמיירי במלאכת הרב דוקא מסיים הקרא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דמרבינן מיני' שביתת כלים ג"כ מיירי דוקא אם בכלים יעשה מלאכת הרב ועיין רש"י שמות כ"א פסוק ל"ג שכ' דילפינן שור שור משבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך מה להלן כל בהמה שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך עכ"ל וקשה אמאי לא אמר דילפינן משורך וחמורך דדברים דכתיב סמוך לי' וכל בהמתך, וכן כ' רש"י בב"ק דף נ"ד ע"ב באמת ונ"ל עפי"מ שכ' המהרש"א שם דף נ"ד ע"א על תוס' ד"ה ה"א קרב לגבי' מזבח דרש"י בחומש קאי למאן דאי"ל שביתת כלים וילפינן שור שור משבת וחמור למעוטי כלים, והגמרא קאי למאן דלי"ל שביתת כלים לכן בעי ילפותא אחרינא לרבות שארי בעלי חיים, ולפי מ"ש למעלה הא דגם על שביתת כלים אזהר הוא בענין דמלאכת רבו הוא דומי' דינפש בן אמתך והגר דשם ובאמת דשורך וחמורך דשם ג"כ מיירי בכה"ג ומדבעינן חמור למעוטי כלים ע"כ דה"א דנילוף משורך וחמורך דשמות כ"ג דהתם כלים נמי בכלל, אבל הגמ' לענין חסימה דיליף שור שור משבת ל"צ למילוף משור דשמות כ"ג דלא כתיב בי' וכל בהמתך עדיפא מיני' קאמר דילפינן משור דדברים דכתיב סמוך מיני' וכל בהמתך, וראיה ברורה למה שכתבתי דהנה בגמ' למאן דאי"ל שביתת כלים אפי' בדלא עביד מעשה כגון נר וקדירה אי לא הוי מפקיר להו הוי אסור והדבר אינו מובן וכי גרעו כליו מגופו אם האדם הי' תופס הנר הדלוק בידו לא עשה שום איסור ואם הנר הדלוק בתוך הכלי יהי' אסור, אמנם לפי הנ"ל ניחא דדוקא אם באקראי בעלמא הי' תופס הנר הדלוקה לא הי' עובר ולא כלום אבל אם הוא מוכרח לתופסו בידו בלי מנוח זמן מה ולא יושבת מעשי' הלזו אף שלא עשה מלאכה מ"מ הרי לא שבת ולא נפש וכן מעשה המנורה:
ובזה מיושב מה דקשה על התוס' שדחקו עצמם במה שמותר בקורות בית הבד משום דלא עביד מעשה כלל ולא כ' בפשוט כיון דמרוסקין הם ולית בהו איסור סחיטה מדאוריי' וכל דבאדם פטור לא גזרו על הכלים כמו שלא גזרו על הבהמה, ואין לתרץ דא"כ קשה מרחיים של מים דג"כ אינו אלא דרבנן, דהא דרחי' דמים רק מדרבנן היינו נתינה של חיטים לתוך הרחיי' משום דהנותן אינו טוחן אבל אי שביתת כלים דאוריי' הכלי טוחנת ממש ואי הוא הי' טוחן הי' חייב והק"נ טעה בזה טעות גדול, ולפמ"ש א"ש דהא דאיתא בגמ' דבמרוסקין אינו עובר משים סוחט היינו ג"כ מה שכבש הקורה על המרוסקין, אבל אם הוא בעצמו הי' דורך עליהן כל היום ולא נטו מנעליו מהם באין נופש כמו שהקורה מונח עליו כל יום השבת ואין שובת מעשיית מלאכה הלזו הי' עובר מה"ת על מ"ע דתשבות:
חותנך הד"ש יואל אונגר מרעכניטץ: