אור ברסלב

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

תשובה ב

תשובה א

בע"ה בימי שמחת הפורים תרל"ד לפ"ק פאקש יע"א.

חתני האהוב, שלום לך ושלום, לעזרתך בקדש היא בתי החביבה תחי' ולכל אשר לך וכל החוסים בצלך שלום ושלוה ישמור ה' אתכם ובצל כנפיו תחסיון, אבדק"ק האללאש יע"א.

בעת אשר כולם בסכלות והוללות מתענגים, אלו שוחקים מרקדים ונוגנים, אלו ביין ושכר שוגים, אלו בשמחה ומשתה חובגים, אני לדודי אהבה בתענוגים, גם אם יוקופו מועדים וחגים, ואם נפשי ברעה מתמוגגים, או ממכאובי גופי מחשובותי רועדים ודואגים, אל תורת אלקינו יכונו ועל מוסדותיה רגלי' מציגים, המה כל תוגת לב וכל נוגת רוח מפיגים, באהבתה אשגה תמיד לשוט ברבלי מימיה ופלגים, להבין דברי חכמים המופלגים, וה' יאיר עיני:

ועל דבר אשר השגת על אדמ"ו ז"ל בחת"ס או"ח סי' ק"פ דכ' בשור הנסקל אם הקריבו למזבח קודם שעמד בדין כשר דהא נוגח פסול להקרבה ממיעוטא דמן הצאן, וודאי דהדין עמך ושגה במחכ"ת בזה, וכל

דבריו בזה התשובה אינם מבוררים, ואומר אני אף אי לא נתמעט מקרא דמן הצאן הי' ג"כ הדין בנגח בשני עדים וטרם הגמר דין נקרב שהי' פסול מק"ו דבעל מום כמ"ש התוס' תמורה דף כ"ח ע"א ד"ה טול דלרובע עפ"י ב' עדים מהני הק"ו דבע"מ וגם נוגח מקרי נעבד בו עבירה דאל"כ האיך אמר ר"ש שם ע"ב אם נאמר רובע למה נאמר נוגח ומזה הטעם נ"ל דמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות רפ"ח דזבחים ברובע ונרבע מן הנכרים דפסול למזבח, ומנ"ל לומר כן כיון דלענין מיתה פסק בפ"ט מה' מלכים דנרבע מנכרי לא יסקל דתקלה וקלון בעינן א"כ דלמא למפסל לגבי מזבח ג"כ נאמר כן, וכמו שפסק בפ"ד מה' אי' מזבח בשור אצטדדין דכשר להקרבה כרב בב"ק דף מ ומקרא לא נמעט אלא למיתה מדכתיב כי יגח ולא שיגיחהו אחרים, אלמא דלא מתוקים קרא דפוסל למזבח רק במקום דעפ"י ב' עדים הי' חייב מיתה, א"כ הכא נמי נימא הכי, ואין לומר כיון דבסנהדרין דף נ"ה איבעי' דלא איפשטא אי בעינן תקלה וקלון ולכן פסק לענין מיתה לקולא ולענין אי' לחומרא, דא"כ דרק מספיקא דדינא אסור לינקוט נמי אם ישראל בא עלי' בשוגג דג"כ בעי' דלא איפשטא בסנהדרין שם ע"ב ופסק הרמב"ם פ"א מה' אי' ביאה דלא מיקטלא מספק, דמ"מ פסולה לגבי מזבח מספיקא דדינא, לכן נראה דטעמא דרמב"ם דפוסל מדינא בוודאי ולא מחמת ספק והוא מק"ו דבעל מום, ועוד דא"א לומר כן דמצד ספק הדין דאסור הבהמה להקרבה תיאסור כל התערובות דהנה ק"ל על הא דהוכיח אביי בקידושין דף ס"ו בע"א שאמר שורך נרבע והלה שותק דנאמן משום דשתיקת הבעלים כהודאה ממשנה זו דנעבדה בה עבירה או שהמית עפ"י ע"א, והא לדעת המ"כ שהביא הב"י יו"ד ססי' קכ"ז בע"א שאמר נתנסך יינך והבעלים מכחישין אין מותר אלא לבעל היין ולאנשי ביתו אבל לאחר לא, א"כ בנרבע שורך אף שהבעלים מכחישי' אסור לכהן לסמוך על הכחשת הבעלים להקריב למזבח, ואי כוונת אביי' במי שהי' מחוייב להביא קרבן והביאו ואחר שנקרב ע"ג המזבח העיד הע"א שקרבן פסול דנאמן לחייב להביא קרבן אחר א"כ מאי ראיה ממתני' דמיירי שעדן לא הוקרב, ולכך נ"ל דהנה במתני' שם פוסלי' כל התערובות ולא מהני אם נכבשינהו דניידי מטעם גזירה שמא יקח מן הקבועה, והש"ך כ' בדיני ס"ס אות ז' דב' חניות א' כשרה וא' בו ספק ונפרש חתיכה א' מהם דכשרה כיון דאין אנו דנין רק על החתיכה לבדה ולא גזרינן שיקח מן החניות וא"כ א"ש דגם לח"כ אין אסור לאחרים אלא מספק דהוי כעד אומר שומן ועד אומר חלב דמאי חזית דסמכת אהאי, וא"כ אם נפרש א' מן התערובות כיון דלא דנין רק על הנפרש הי' מותר וע"כ דאסור משום שתיקת הבעלים וא"כ גם אי לא נאסר רק מספיקא דדינא לא הי' אסור כל התערובות שהי' מותר א' מהם אף אם נפרש לפנינו:

וע"ד קושייתך למאן דסובר דאי' הנאה אין לו בעלים מגמ' דב"ק דף צ"א בהרגת שורי דטוען אנא בעינא למיעבד המצוה גם קושי' זו כתובה באותו תשו' דחת"ס ולק"מ דהתם מיירי שלא נגמר דינו עדיין ורצה להביאו לב"ד לסוקל, שכן מצוה היא שיקויים מצוה ובערת הרע מקרבך וקדם אחר ושחטו, או מיירי שהמית גוי דלא נאסר בהנאה אבל מצוה לשחטו משום לא תשים דמים בביתך וקדם אחר ושחטו [דאם הרגה וניבלה הי' מחוייב לשלם דמי הבהמה כולה] או בזה"ז דליכא ב"ד סמוכי' וכ"כ היש"ש פ"ח סי' ס':

ובעיקר הדבר דמצינו פלוגתא בראשונים אי אי' הנאה יש להם בעלים, הנה הר"ן והריטב"א סותרין דברי עצמן בענין זה דבפירושו דהר"ן בנדרים דף מ"ז כ' על המתני' דאומר לבנו קונם שאתה נהנית לי בחיי ובמותי דלא יורשנו וז"ל לאו למימרא דכיון שאסורין בהנאה לא יזכה בהן דהא תנא בסיפא ויתן לבניו ולאחיו ובע"ח נפרעין ממנו ואם לא זכה האיך יתן והאיך בע"ח נפרעין, או"ו נכסים דידי' נינהו ובע"ח לאו מדעתי' נפרעין והנתינה רק מראה מקום דלאו מתנה אלא גוונא דהפקר עכ"ד, אלמא דסובר אי' הנאה י"ל בעלים, וכן הריטב"א בחי' לסוכה דף ל"ה כ' דאתרוג של ערלה הוי לכם ופסול מטעם אחר משום דלשריפה קאי וכתותי מיכתת שיעורי', ובנדרים דף פ"ה כ' הר"ן וגם הריטב"א שהאוסר פירות על עצמו יכולים אחרי' ליטול אותן בע"כ ואינו יכול לעכב דלאו שלו הן, ובע"ז דף מ"ג גבי ע"ז של גוי דאם הגביהו ישראל שוב אין לו ביטול כ' הר"ן וגם הריטב"א דאע"ג דאי' הנאה היא מ"מ יכול הישראל לזכות בו כיון דעד שלא קנאו הי' יכול להתבטל ע"י גוי ולכן גם חמץ בפסח של גוי יכול ישראל לקנותו כיון דכל כמה דלא קנאו הו"ל דין ממון, וצ"ע ליישב דבריהם, ואשר אחזה אנכי בבירור כוונתם דס"ל דאה"נ לאו אפקעתא דרחמנא ננהו דלא גילה לן הכתוב בשום מקום דניפוק מרשות בעליהן, אבל אם אמרינן כיון דלית בהו שוה פרוטה וגם אין לבעלים שים הנאה להינות מהן מסתמא אפקודי מפקרי להו, וכדאמרינן בכמה דוכתא כמו סתם גללים אפקורי מפקרי, וכן בח"מ סי' רס"ד בנשבר כד של דבש ונשפך לארץ, ובשריפה שברחו מפחד השריפה אף דלא גילה דעתו להפקיר אנן סהדי דאסח דעתי' מיני' והוי כאלו הפקיר בפי' כן ה"נ, ועוד אני אומר אפי' לא הי' ידע שנאסור תבשילו בהנאה כגון שנפל חתיכת בשר ביורה של חלב שלו או נתחמצה עיסתו בפסח והוא לא ידע, ג"כ הוא הפקר דאמרינן אומדין דעתו שאלו הוי ידע הוי אסח דעתי' מיני' ואף דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ בזה מהני ההפקר שלא מדעת דהנה התה"ד סי' קפ"ח כ' במשרתת שנטלה חלה מעיסת בעה"ב שלא היתה בביתה דמהני הפרשתה מטעם דזכין לאדם שלא בפניו, וכ' ואי קשי' לך הא דאמרינן בב"מ בתורם שלא מדעת דלא מהני כלך אצל יפות אלא בשוי' שליח, דשאני התם דבשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא לי' רק דאח"כ שמעינן מני' דניחא לי' ובעינן לומר למפרע הוי שפיר שליח הא לא מהני, משא"כ בחלה דבשעת הפרשה ידעינן דאלו הוי יודעת ג"כ הוי ניחא לה, וקשה הא ביאוש של"מ ג"כ אנן סהדי דאלו הוי ידע הוי מייאש בדבר שא"ב סימן, ובגמ' שם מדמה תורם שלא מדעת ליאוש של"מ, ונראה לי לברר הדבר דהנה כל יאוש של אבידה הוי הפקר בטעות דבאבד דבר שא"ב סימן ובאו עדים שמכירים בט"ע שהיא של האובד ומ"מ גלי' קרא שא"צ להחזיר כיון שנתייאש עי' תוס' ב"מ דף כ"ז ד"ה מה שמלה, אף די"ל אם הי' יודע שהמוצא יוציא השמלה להראותו וימצא עדים לא הי' מסיח דעתו מן האבידה וכן בדבר שיש בו סימן ואבדו במקום שרוב גוים מצויים ומצאו ישראל דא"צ להחזיר דנתייאש שסבר שגוי ימצאנו אף דאם הי' יודע שישראל ימצאנו לא היה מתייאש מ"מ גילה לן קרא דלא אתי האומדנא שאומדין דעתו שאלו ידע מה יהי' בסופה לא היה מתייאש ומוציא מן ייאושו וכ"ז אם ידע שנאבד ומתייאש בפועל אבל אם לא ידע ולא נתייאש בפועל אלא שנאמר אומדין דעתו שאם הי' יודע שנאבד הי' מתייאש, אדרבה נאמר אלו ידע מה בסופה יהי' לא הי' מתייאש דממנ"פ אם תיזול בתר האומדנא זול בתר אפכא וזה דוקא גבי ייאוש דהוי בטעות אבל בשאר מקומות דליכא טעות שפיר אמרינן דזכין לאדם שלא בפניו דאומדין דעתי' דאלו הוי יודע הי' עושה שליח לכך, ולא דמי ליאוש של"מ כמו שדימה אותו הקצה"ח סי' ק"ה והא דפריך הגמ' מכלך אצל יפות לא הוי קושייתו רק אמה דאמרינן ביאוש של"מ דאף דאחר שנודע לו הי' מייאש בפירוש ואמר בפה מלא ווי לחסרון כיס מ"מ לא זכה בה המוצא כיון דבאיסורא בא לידו ולמה לא נימא אגלאי תילתא למפרע וכמי שהי' מייאש בפירוש מתחלה כמו בכלך אצל יפות דג"כ ליכא אומדנא כמ"ש התה"ד ואפ"ה גילוי דעתו שלבסוף מהני למפרע ולכך משני דבתורם ג"כ לא מהני אם לא עשאו שליח כן נראה לענ"ד נכון וברור:

ולכן אם נאסר תבשילו של אדם בהנאה אף אם הוא לא ידע ולא עלה על לבו שיקרה כך מ"מ הוי הפקר דאומדין דעתי' אלו הוי ידע שקרה כך ולית בי' שוה פרוטה הי' מפקירו בפירוש, ולכן גם בחמץ אף אי לא בטלו שלא עלה על לבו להסיח דעתו ממנו הי' מסברה שלא לעבור על ב"י דמסתמא הוי כאלו הפקירו רק שעשאה הכתוב כאלו היא ברשותו עד שיגלה דעתו ויבטלה בלבו בפועל, ולפ"ז דמעצמו לא הוי הפקר אלא שאומדין דעתו דלא נחשב לו למאומה דאין בו שו"פ וא"א להשתמש בו לשום א' מצרכיו לכן וודאי מפקירו ואם הי' צורך א' לו שהי' יכול להשתמש בו בהיתר אין כאן אומדנא שמפקירו ולכן אם יש לו אתרוג של ערלה בסוכות דאפשר לו ליטלו לצאת בו דמצוות לאו להינות נתנה לא הוי הפקר ומקרי לכם וכן אם מותר לאחר ואפשר להפטר מרובו אם יטלו הבע"ח בע"כ לא מפקר להו כן נראה לענ"ד בכוונת דבריהם, אמנם כל זה אם עד שלא נאסר הי' שלי גם אתר שנאסר לא יצא מרשותו עד שיפקירו אבל אם מעולם לא הי' שלו ועכשיו לאחר שנאסר בא לזכות בו ס"ל להר"ן ולריטב"א כיון דאין בו דין ממון שאינו שווה כלום לא מתפס בו שום קנין, ולכן קשי' להו האיך יכיל לזכות בע"ז של גוי, ותירצו דדווקא אחר שנאסר ואבד דין ממון א"א לזכות אבל בע"ז בשעה שזכה בו עדיין הי"ל דין ממון שהי' מתבטל ע"י גוי ויליפי מזה לחמץ של גוי דיכול לזכות בו דבשעה שזכה בו עדיין יש לו דין ממון דחמצו של גוי מותר לאחר הפסח, אבל מה שאמרנו דאינו יכול לזכות מתחלה אחר שנאסר היינו אם בא לזכות ע"י א' מהקניינים וכל הקניני' אינם נתפסין בדבר שאין בו דין ממון אבל ירושה הבאה מאיליו שאני דממילא נכנס לרשותו ולא נפקע ממנו זכותו עד שיפקיר לכן במדיר בנו בע"ח באין ונוטלין והבן:

והנה לפי שיטה זו הא דאמרינן בב"ק דף מ"ה גבי שור הנסקל דמכרו אינו מכור אין הטעם שיצא מרשותו ואין לו כח למכרו דכיון דאיה"נ אינו יוצא מיד בעליו רק משום דמסתמא מפקיר לי' וכיון שזה אינו חושש לאיסור ודעתו למכרו וודאי שלא הפקירו רק הטעם דהלוקח לא יכול לזכות בו שאין קנין נתפס בו ולכן אם הי' מוכרו לגוי באמת הוי מכירתו מכירה גמורה וכן כ' התוס' כתובות דף ל"ג ע"ב ד"ה גנב וכו' ועיין גם שדעתם כדעת הר"ן והריטב"א וכפי מה שביארתי, וברוך ה' שהנחני בדרך האמת שמוכח מן דברי התוס' ככל החזיון אשר חזיתי בעזרתו ית"ש:

והנה ק"ל לפ"ז על כל השיטות דלפמ"ש גם הר"ן והריטב"א דסוברי' איה"נ יש להם בעלים מודים להרשב"א דא"א לזכות באיה"נ שלא הי' שלו מתחלה מגמ' דב"ק דף ס"ו ע"ב דפריך למ"ד יאוש גרידא קונה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח דא"ל הש"ל דהא מעידן דמטא זמן איסורא מתייאש ומתרץ דאינו רוצה לקנות הלא גם אם הי' רוצה לקנות לא הי' יכול לזכות אחר שנאסר בהנאה [והנוב"י מ"ק סי' כ' ד"ה אמנם וכו' כ' וז"ל והגזלן בתוך הפסח א"א לזכות בו שעדיין אסור בהנאה ואיה"נ לא שייך בי' קנין, ותימה מה יענה לסוגי' זו] ונ"ל לתרץ דהנה בל"ז קשה על מ"ש התוס' שם למ"ד יאוש כדי לא קנה משום דבאיסורא בא לידו דמשמע מזה דיאוש אינו כהפקר גמור דאל"כ אפי' בתר דאתי לידו באי' הי' יכול לזכות וקשה א"כ מאי פריך הגמ' למ"ד יאוש קונה מגזל חמץ הלא גם אי יאוש ל"ק קשה קושי' זו דהא חמץ הפקר גמור היא דאין יכול לקדש בו אשה ולמה לא זכה בו הגזלן אף דבאיסור בא לידו, ונ"ל עפ"מ שביארתי דעת התוס' דיאוש אינו כהפקר גמור דטעמא בעי למה לא יהי' כשאר הפקר גמור, דהיא מטעם שכתבתי למעלה דיאוש דגזילה וגניבה הוי הפקר בטעות דאלו ידע מתחלה שימצא הגנב או שיבא העת שיהי' ידו תקיפא להוציא הגזילה מיד הגזלן מעיקרא לא הוי מייאש, ובאמת קנין או מעשה הנעשה בטעות לא מהני אפי' מחילה בטעות לא הוי מחילה כמ"ש התוס' ב"מ דף ס"ו ע"ב ד"ה התם וא"כ מסברה החצונה לא הוי מהני הייאוש רק דגילה לן קרא גבי אבידה דאם אין בו סימן דא"צ להחזיר אף אם עדים מכירים בט"ע וג"כ הוי הפקר בטעות ה"ה גבי גזלן ומאן דסובר יאוש א"ק סובר כיון דבאיסור אתי' לידי' א"א למיליף מאבידה ונשאר על סברה החיצונה דהפקר בטעות לא הוי הפקר, כן נראה לענ"ד:

והנה התוס' גיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אדעתא דנכרי וכו' כתבו דאף דר"י בירושלמי סובר בהפקיר לישראל דהוי הפקר אבל כי שקל לי' גוי הפקר בטעות היא ואינו הפקר וק"ל הא בירושלמי פ"ד ב"ק הלכה ח' פליגי ר"י ור"ל בהפקר בטעות דר"י סובר הפקר בטעות הוי הפקר ולכן שיר הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זוכה בו ור"ל פליג דהוי הפקר בטעות א"כ על ר"י נשאר קושי' התוס' במקומה [ובאמת בער אנכי ולא מבין דעתו דר"ל דהא הוא עצמו סובר בתלמודא דידן ב"ק דף ס"ח דיאוש כדי קונה והא הוי הפקר בטעות] וראיתי במל"מ פ"ב מה' תרומות הלכה ט' שנתקשה בזה דאם לקטינהו נכרי דחייב במעשר הא כבר נפטר משעה שהפקיר ורצה להוכיח מזה דאף דבשאר הפקר לא בעינן עד דאתי ליד הזוכה מ"מ בפיאה לא הוי הפקר עד דאתי' ליד הזוכה ודבריו תמוהים וכבר הושג מרבינו הגדול רע"ק איגר בהגהותיו למשניות דהמל"מ באותו דיבור עצמו כ' דבלקט לא בעינן שאתי ליד הזוכה ונשאר קושייתו על לקט שהוזכר במשנה זו, אבל עיקר קושייתו לק"מ לענ"ד דטעמא דמתני' כמ"ש התוס' דהוי הפקר בטעות דאלו הוי ידע מעיקרא שיקדים גוי ללקוט ולא יבואו ליד העניי ישראל לא הוי משאיר הפיאה והי' מלקט הלקט לצורך העניים ולא הי' עובר על לאו דלא תכלה כדאמרינן בחולין דף קל"ד ע"ב לעני ולגר תעזוב לא לעורבי' ולא לעטלפים ועי' תוס' ר"ה דף ד' ע"ב ד"ה לקט [ואפשר נמי בל"ז דאם מלקט להניח לפני עניים שאינו עובר על לאו דלא תלקט לעני דזהו דוקא אם מלקט לצורך עני מיוחד] ולא הוי מפקיר עד שיבואו עניים לתוך ביתו שמניח לפניהם אבל קושייתי למרמי דר"י אדר"י עדיין קשה, והנ"ל עפ"י מה שכתבתי דמסבר' החצונה לא הוי מהני הפקר בטעות רק דגלי' לן קרא גבי אבידה דיאוש קונה וחדית לן דאף הפקר בטעות מהני, והנה כ' הקצה"ח סי' ת"ה דאף דבשאר הפקר לא בעינן עד דאתי ליד זוכה מ"מ ביאוש צריך דוקא שיגיע ליד הזוכה עי"ש וכ"כ הנתיבות משפט סי' רס"ב וכן נ"ל להוכיח מגמ' דב"ק דף ס"ז ע"ב דפריך רב ששת על רב דסובר יאוש קנה מהא דאמר ר"ע דטבח ומכר חייב מפני שנתרש בחטא דהיינו לאחר יאוש ואי יאוש קונה אמאי משלם הא שלו הוא טובת, וק"ל על מה שכ' התוס' דף ס"ט ע"א ד"ה אימא וכו' בתוך דבריהם דלמ"ד יאוש ל"ק דוקא גזלן לא יכול לזכות בו דבאיסורא אתי לידי' אבל אם החזיק בה אחר אין הנגזל יכול לתובעה מן המחזיק והא דלא אמרינן כל הקודם בו זוכה בו לא משום דממונא דנגזל דהא כבר נתייאש אלא מפני שהיא צריכה לגזלן לפטור עצמו מן הנגזל יעי"ש וא"כ קשה לימא ולטעתיך דאף אי יאוש ל"ק ולאו דידי' הוא דטבח מ"מ גם של הנגזל אינו תו דכיון דנתייאש יצאה מרשותו וא"כ כי קא טבת לאו דמרי' קא טבח והיא לכאורה קושי' עצומה, אבל לפמ"ש הגאונים הנ"ל דבייאוש בעינן שהגיע ליד הזוכה א"ש דדוקא לרב דסובר דהגזלן קונה ביאוש שפיר קא מקשה דהא כבר הגיע ליד הגזלן דהוא הזוכה אבל אי יאוש ל"ק ואין הגזלן יכול לקנות וברשות אחר עדן לא בא א"כ הוא עדיין ברשותו של נגזל, וטעמא נ"ל דהנה מצד הסברא חצונה כל הפקר לא להני טרם הגיע ליד הזוכה דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל ילפינן משמיטה דונטשת דאיכא שמיטה אחרת כזו אף דלא אתי ליד זוכה, אבל ביאוש דהוי הפקר בטעות דא"א למילוף משם רק דגלי' קרא באבידה ומשם לא מוכח רק בהגיע ליד הזוכה:

הדרינן למה שהתחלנו דמה דסובר ר"י דהפקר בטעות הוי הפקר היינו משום דילפינן מיאוש דאבידה ובאמת לא קנה עד שיגיע ליד הזוכה ולכן כוונתו בשור הנסקל שהוזמו עדיו דקדם א' וזכה בו דקנה דהיינו שקדם הזוכה לקנות עד שלא ידע בעל השור מהזמת העדים דלא חזר בו טרם שהגיע ליד הזוכה משא"כ בגיטין דמיד שבא הגוי באלמותו ליטול את הלקט שכחה ופיאה חזרו בי בעליו מהפקירם וכיון דהיא הפקר בטעות לא קנה אלא מדין יאוש באביד' דבעינן שיגיע ליד הזוכה והנה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח וודאי דגזלן עובר על ב"י דהא באחריותו הוי קאי והיה הוא מחוייב לשורפו כדי שלא לעבור על ב"י ולקיים מצות ההשבת' ולכן הנגזל אייאושי קאמייאש ממנו שסבר נגזל שהגזלן יחוס על נפשו שלא יעבור על ב"י וישרפנו אבל מאחר שלא שרפו ועבר עליו הפסח ויכול לומר הש"ל וא"כ אין הפסד לגזלן אם נקניס אותו לאסור החמץ וההפסד יהי' על הנגזל לא קנסינן כלל ומותר החמץ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכמו שפסק שם הנוב"י באותו תשובה, וא"כ הוי יאושו של הנגזל הפקר בטעות ולכן שפיר פריך הגמ' למאן דסובר יאוש כדי קני א"כ אף דהפקר בטעות הוי מ"מ קנה הגזלן וגם אתא ליד הזוכה ואף אם נאמר דבאיסר הנאה לא נתפוס שום קנין, מ"מ הרי הבאתי בשם הריטב"א והר"ן דיכול לזכות בחמץ מן הגוי כיון דאם נימא דלא קנה יהי' לו דין ממון דיהי' לו היתר לאחר הפסח א"כ הה"נ אם נימא דלא קנה יהי' לו היתר אחה"פ ממילא יכול לזכות בו שלא יוכל לומר לו הש"ל ואסור בהנאה, אבל אם נימא דאין גזלן קינה ביאוש דבהפקר בטעות אין זוכה בו מי שבאיסורא בא לידו אף דאין הנגזל יכול לתובעו מן אחר שהחזיק בה מ"מ כל כמה דלא זכה בה אחר עדיין לא יצא מרשות בעלים כיון דלא הגיע לידהזוכה וא"כ בהמה דמרא קא טבח:

הנה ביארתי עד כאן דעת הר"ן והריטב"א ותוס' דס"ל דאי' הנאה יש להם בעלי' וכן היא דעת הרמב"ם כמו שביאר המג"א סי' תרמ"ט ס"ק כ' אבל הרשב"א חולק שכ"כ בתשו' סי' תשמ"ז דמדיר הנאה מלולבו של עצמו דאינו יוצא בו ביום א' והובא ברמ"א רסי' תרמ"ט וצ"ע למה לא השיג אמ"ש המחבר דאתרוג דאסור באכילה פסול כל ז' דהא לשי' הרשב"א א"א דא"כ קשה גבי אתרוג דערלה תיפוק ליה משום דין ממון ודוחק דפוסק כחומרת שניהם מספ'] וראיית הרשב"א מראב"ד דפ"ה דנדרים והנה בביאור דברי הראב"ד וכ"מ שם נ"ל דהוא סובר בקידושין בעינין שיהי' ממונא של המקדש ולא אזלינן בתר דידה לחודא ולכן אם הגידולי' היו אסורי' מה"ת להמקדש אף דלהמקודשת אינם אסורי' כלל לא היתה מקודשת אבל אם אינם אי' אלא מדרבנן אי הוי אמרינן כרמב"ם דספק הן אי איסורן דגדולין משום דדעתו הי' לכך ואם על חבירו אין יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו או מצד קנס כמו בחילופין, וא"כ אם קידש בגדולין לא הי' צריך לחזור ולקדש דדוקא לכתחלה קנסו ולא דיעבד כמו מכרן וקידש בדמיהן אבל אם הם אסורין בוודאי דמדרבנן גדולי הקדש הם כהקדש צריך לחזור ולקדש כדי שלא ישתרש אי' הנאה דדבריהם, אבל הקידושין לא יתבטלו ולא דמי למקדש בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן דהתם אסור גם להאשה לכן אף אי אין אי' הנאה רק דרבנן מ"מ היא לא קבלה דבר ששוה כלום, משא"כ בזה דלאשה מותר לגמרי רק דבעינין שיהי' ממונא דמקדש וכיון דמה"ת ממונא דילי' הוא א"א לבטל הקידושין, ולפי"מ שביארתי דעת התוס' ור"ן וריטב"א דאף דאי' הנאה לא נפקו מרשות בעליהם שהי' שלהם קודם שנאסרו דמ"מ מודים שא"א לזכות בהם מתחלה אחרי שנאסרו א"כ אין ראיה מהראב"ד דמיירי באוסר פירותיו על חבירו ואח"כ נתן האוסר גדולי אלו הפירות להמודר וקידש בהן אשה לכן אלו הי' הגדולים אסורים עליו מן התורה לא היו הקידושין חלין דא"א לו לזכות בהן ואם הן אסורי' רק מדבריהם דמה"ת יכול לזכות בהם וא"א לבטל הקידושין רק משום דמשתרש לי' דבר שאסור לו עכ"פ מדרבנן צריך לחזור ולקדש, כן נ"ל וא"כ הרשב"א יחיד הוא לגבי כל הנהו רבוותא:

יואל אונגר מרעכניטץ:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה