אור ברסלב
תשובת ריבא (אונגר) חלק א הלכות שבת ויו"ט › סימן ו

תשובת ריבא (אונגר) חלק א· רבי יואל אונגר

הלכות שבת ויו"ט · סימן ו

סימן ה

אם מותר הוועקאוהר שנעשה בעת שקול דופק לעורר השחר מדליק ג"כ נר להאיר, להעמיד בשבת מכ"ש בע"ש, ועי' סי' ק"כ:

אני השואל וחותני מורי הגאון ז"ל חשף זרוע עוזו בבקיאות וחריפות הפלא ופלא, ושמוני למטרה לחיציו השנונים משוחים בשמן אהבת התורה, ויען שמביא דברי בקיצר מאוד, על כן להצדקני צריך אני להאריך קצת, מה שכתבתי בשאלה:

אם מותר להעריך בשבת, נראה לי דשייך, בפלוגתי' מג"א עם אבן עוזר, שמג"א סי' רנ"ב סובר אם ישראל נותן חיטין ברחיים חל מים בשבת פטור ומותר מ"הת, ואב"ע בסי' שכ"ח כתב שאסור להעמיד עלוקה בשבת, וכן אסור ליתן חיטין ברחיים וחייב מדאוריי' גם שאינו עושה פעולה אבל לא גרע מזורה ורוח מסייע שחייב כמבואר ב"ק דף ס' דמלאכת מחשבת אסרה תורה ע"ש באריכות, הגם שיש לחלוק כי בכלי שעות עדיין אין אש בעולם ודו"ק:

אבל להעמיד בע"ש, נראה שמותר, ואקדים דברי נמ"י ב"ק דף כ"ב, ר' יוחנן אמר אשו משום חיציו כאלו בידיו הבעירו, ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הלכת ונגמרה בשבת, לפ"ז הרי הוא כאילה הבעירה הוא בעצמו בשבת, לא קשיא לן שהרי חיובו משום חיציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבי' ליה מעשה דמכאן ולהבא, דאי חשבינן ליה, הוי לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה, וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש, ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה וכו', וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מע"ש אתחיל, וכמאן דאגמרי' בידים בההיא עידנא דלית בי' איסור חשי' ע"ש, א"כ מותר להעמיד כלי שעות בע"ש, הגם שמבואר בסי' רס"ה שאסור גרם כיבוי מטעם שמא יעשה כן בשבת, אבל בכלי שעות מנהג כל ישראל להעמיד בע"ש, עי' סי' רנ"ב וסי' של"ת, א"כ בודאי לא יעשה כן בשבת, עי' בשו"מ ח"ב סי' ה' מביא ירושלמי שבת פ"ב, ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להציץ את האור במדורת קדשים ודולקת בשבת והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד אר"י בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה וברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואין צריך לומר בשבת, הרי מבואר דבשבת לא אסרה תורה רק עשיה ממש אבל מה שבא בכחו שרי כמ"ש נמ"י כפי פירושי דאינו רק גרמא ע"ש שמתיר ג"כ להעמיד כלי שעות שמדליק הנר, ועי' בבן יהודא סי' קנ"א, וגורן דוד:

שמ"ק שם דף כ"ב, עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור כלומר משום דקיל"מ, ק"ל אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו של עבד, וי"ל דמסקנא סמוך דאוקמי שהצית בגופו של עבד, ואכתי לא ניחא דאפי' הציץ בגופו של עבד אמאי פטור על הגדיש, אטו מי שנתחייב בנפשו ואח"כ קרע שיראין מי לא מחייב וכו', ואיפשר לר"י דאמר אשו משום חיציו, כל שהציץ אפי' בגדיש ועבד כפות לו דא"א לברוח, הו"ל משעת הצתת אש בגדיש רודף ונעשה על הגדיש כרודף ששבר כלים ע"ש, ובשמ"ק דף ע' ד"ה רע"ק קלוטה וכו', לכאורה לפי סברת נמ"י א"כ סוף הפעולה נחשב לתחילת המעשה ונשרף הגדיש עם עבד ביחד, וכן צריך להבין הירושלמי אשר המחבר ז"ל ג"כ מתקשה בו:

ירושלמי פרק אלו נערות, הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שיבולת הראשון חייב מכות מיכן ואילך בתשלומין, ולית אמר כן על כל שיבולת ושיבולת יש בה התריית מיתה עכ"ל, א"כ ג"כ קשה לפי נמ"י מאי מקשה הירושלמי ונראה לדעתי הקלושה שכך כוונת הנמ"י סוף הפעולה שנעשה ממילא נחשב כאילה הוא הי' עושה בידים בתחילה, א"כ כאשר הדליק בעבד חייב מיתה, וכאשר הדליק הגדיש הכל נחשב כאילה הוא הי' מדליק הגדיש לאחר שהדליק בעבד, ושפיר הקשה הירושלמי ושמ"ק, ועי' ב"ק דף י"ז אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרי' ליה מנא תבירא תברי וכתב תוס' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ, וסברי' פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו, ויש"ש סי' ד' כתב שראש מחולק עם תוס', ועי' קצ"הח סי' ש"ץ, ונראה להסביר עם נמ"י הנ"ל כי סוף הפעולה נחשב כתחילה, ונראה וק אם באמת עושה החץ הפעולה, אבל אם אחד הקדי' ושבר אז החץ לא עשה פעולה, ולא שייך לאמור סוף פעולה כתחילה יחשב, אבל בזרק הכלי והזיק בידים ולא צריך לאמור סוף הפעולה כתחילה כי תיכף חייב בהיזקו שזרק הכלי, ואולי גם ראש מודה ומיושב הרבה קושי' מקצ"הח ע"ש ודו"ק:

והנה יש מלאכות שעושה בידים המלאכה גם שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה סבר ר"י שחייב כיון שעושה הפעולה, אולם יש מלאכות שאינה עושה כלום רק ע"י כח אחר נעשה המלאכה והוא חייב יען שנעשה מחשבתו כזורה ורוח מסייע, אמרו בב"ק דף ס' שחייב, אמרתי סברה שרק אם צריכה לגופה אבל אם לא צריכה לגופה והוא אינה עושה הפעולה בידים ואין זה מלאכות מחשבות שאסרה תורה, ומיושב בזה קושי' אדמ"ו מר"ם שיק שכתב אלי בתשובה עי' סי' קנ"ו, שתוס' סותר בשבת י"ז הוכיח פת"גד סי' שי"ו דפורס מצודה אם צד ממילא חייב, והיינו משום חציו, ולענין נותן מים בשבת תחת הנר הקשו על רש"י ע"ש בהנ"ל מובן במצודה חייב משו' מלאכ' מחשבת גם שלא עושה הפעולה, אבל כיבוי מלאכה אין צריכה לגופה, ורק אם עושה בידים סובר ר"י חייב, אבל אין עושה רק גרמא פטור כי אין זה מלאכת מחשבת, וחותני ז"ל משיג מכופין על קערה עי' בפנים, שם עושה הצידה בידים אין זה גורם צידה אלא צידה עי' הטיב, [אודה לה' כי זה רבות בשנים אשר כתבתי השאלה, כעת מצויה בידינו ספר ישועת יעקב ועי' של"ד מנכד הגאון ז"ל שזכיתי לכווין כעין זו] בזה מיושב קושי' שת"ח מפילין הקשה ביומא ס"ו עתי אפי' בשבת דלמא צריך שנעשה מלאכת מפרק, בהנ"ל מיושב כי לא צריך לדם ורק פ"ר וכיון שהוא רק גורם שדוחה מהר לא חייב, אבל שג"א הקשה דלמא משום נטילת נשמה שפיר הקשה כי צריך שימות כי אם לא מת יורד אחריו להמיתו ועי' עט סופר כלל י"א:

וטרם אשים קונצין למילין אכתוב שגדול מגאוני ארץ נ"י כתב לי לפי נמ"י ה"ה אם אחד מעמיד קדירה סמוך למ"ש ונתבשל במ"ש חייב כי הפעולה נחשב כתחילה ומבשל בשבת יחשב, והי' לו פלפול גדול כי זאת א"א כי בשבת הוא שבת ונח גופו ומה שנעשה המלאכה בחול לא יחשב לשבת, אבל ב"ה מצאתי בפמ"גד בפתיחה כוללות להלכות שבת בסופו כתב אני מסופק אם נתן קדירה סמוך למ"ש ונתבשל בחול ומ"מ התחלת הי' בשבת אם חייב חטאת דהא כל אופה ומבשל בה תחלה מחייבין ליה, א"ד הואיל ובשבת רק ח"ש תו לא מחייב חטאת וכן נראה עכ"ל:

תוכן העניינים

תשובת ריבא (אונגר) חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה